הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
בין המימונה לשואה במרוקו
תרגום: יוסי לוס
איפראן היא עיירת תיירות קטנה בלב הרי האטלס המרוקאים, כשעתיים נסיעה מרבאט הבירה. ב-1986 אירח שם המלך חסן השני את ראש ממשלת ישראל אז, שמעון פרס – אירוע שעורר גינוי של חסן השני מצד בעלות בריתו בליגה הערבית והביא את חאפז אל-אסד לנתק קשרים עם מרוקו. איפראן היא גם המקום שבו בינואר 1995, סייע יאסר ערפאת למלך לחנוך את אוניברסיטת אל-אח'וואין, במושב ה-15 של ועדת אל-קודס אשר התקיים בספרייה החדשה של האוניברסיטה. אין זה אלא צירוף מקרים היסטורי ששני האירועים התרחשו באיפראן. אבל חסן השני ראה בחזונו את אל-אח'וואין, שבה למדתי, כמוסד שמטרתו היא חשיפה של סטודנטים מרוקאים למגוון של מסורות דתיות, תרבויות, וציוויליזציות דרך לימוד מדעי רוח וחברה גלובליים. לכן, אולי אין זה מקרה שדווקא באוניברסיטה זו הוקם ב-2007 מועדון הסטודנטים הראשון ששם לו למטרה לחגוג את ההיסטוריה והמסורת היהודיים של מרוקו.
המועדון נקרא מימונה על שם החג היהודי-מרוקאי שנחגג מיד אחרי פסח ומבשר את שיבתו של הלחם לתפריט. עבור יהודים-מרוקאים, המימונה מסמלת את ההבטחה של הגאולה ואת התקווה לשיבת המשיח. ב-1966 חגיגת המימונה עברה בישראל מהספירה הביתית לספירה הציבורית והפוליטית. מועדון המימונה סבור שהחג ראוי למקום בתרבות ובחברה המרוקאיות כחגיגה של גיוון אתני, וכיום, יש למועדון מוסדות וסניפים בפז, ברבאט, בתטואן ובמרקש.
בדצמבר פגשתי מספר חברים במועדון המימונה מרבאט, שהתכוננו להשיק שיירת דרכים תרבותית שתעסוק ביהדות מרוקאית ותנוע לאורך 480 ק"מ. שאלתי אותם מדוע הם מתעניינים בנושא שעשוי לעורר דחייה חברתית וסטיגמה שלילית. כמעט כולם הצביעו על העובדה שהנוער המרוקאי יודע מעט מדי על ההיסטוריה שלו ועל כך שהשיירה יכולה להיות משמעותית עבור מרוקאים שאינם מגיעים לאוניברסיטה ואולי לקרב גם אותם למגוון התרבותי המרוקאי.
עבור מרוקאים רבים, ובמיוחד עבור הצעירים שבהם, הסיפור היהודי של מרוקו הוא דבר מן העבר ואין הוא רלבנטי לחברה המרוקאית שאחרי קבלת העצמאות. "איך אפשר שיהיה מועדון על יהודים מרוקאים אשר רבים מהם תופסים כיום אדמות פלסטיניות?" סינן לעברי אחד ממבקרי מועדון המימונה במהלך שהותי בקזבלנקה ב-2010. ביקורת זו מוכרת לי היטב מהמחקר האנתרופולוגי שערכתי על קהילות יהודיות מרוקאיות. אולם הלחץ החברתי עלי כאנתרופולוג מקצועי היה מזערי יחסית ללחצים שמופעלים על הסטודנטים חברי מועדון המימונה: חלקם ביטאו תסכול וחרדה מפני הדרה חברתית אפשרית רק בגלל העניין שלהם בלימוד על יהדות מרוקו – שאינו אלא היסטוריה מרוקאית. לאחרונה, שמו של אחד מחברי מועדון המימונה הופיע במסמך ציבורי שפורסם ברשת על ידי ועדת המעקב המרוקאית נגד נורמליזציה עם ישראל לצד שמם של דמויות ציבוריות כמו אנדרה אזולאי, יועץ למלך מחמד הששי; דריס אל-יזמי, נשיא המועצה הלאומית לזכויות אדם; ואקטיביסטים ברברים או אמזיע'ים שלחלקם יש קשרים עם מוסדות ואזרחים או ארגונים ציבוריים ישראלים אחרים.
אבל כאשר דיברתי עם סטודנטים אלה במהלך השלמת עבודתי על ספר שעוסק במונרכיה, ביהודים ובפוליטיקה של השואה במרוקו, הופתעתי לגלות שהעניין שלהם בהיסטוריה של יחסי יהודים-מוסלמים צמח מתוך החיים שלהם עצמם. רובם נולדו וגדלו בקזבלנקה, רבאט, מרקש ופס וידעו שלערי הולדתם הייתה היסטוריה מורכבת. אלמהדי בודרה, המייסד השותף של המועדון באל-אח'וואין, אשר לאחר מכן נסע ללמוד באוניברסיטת ברנדייס שבארה"ב לתואר שני בדו-קיום וקונפליקט, סיפר לי שהוא מעולם לא ידע, אף שגדל בקזבלנקה, על היחסים ארוכי הטווח בין יהודים ומוסלמים בעיר העתיקה. בודרה קיבל השראה גם מאחד המנטורים הראשונים של הקבוצה, סימון לוי, בלשן ידוע של יהודית-ערבית ושל יהודית-ספרדית, מתנגד פוליטי ומנהל לשעבר של המוזיאון היהודי בקזבלנקה אשר מילא תפקיד מרכזי בפוליטיקה המרוקאית מאז העצמאות כאחת הדמויות המובילות של מפלגת הקידמה והסוציאליזם אשר הוקמה על ידי עלי יעטה. סטודנט נוסף, סאמי גיידי, סיפר שהוא היה פוקד בית ספר ברבאט שאותו פקדו גם יהודים מרוקאים שאתם הוא עדיין עומד בקשר; סטודנטית שלישית, מרים מאלוק, סיפרה שהיא התארחה אצל משפחה יהודית מרוקאית כשלמדה משפטים בצרפת.
בספטמבר 1998, במאמר מפורסם ב"לה מונד דיפלומטיק" שכותרתו הייתה "ישראל-פלסטין: הדרך השלישית", הגיב אדוארד סעיד לביקורת ערבית על קריאתו לחיפוש אחר קשרים עם שותפים יהודים במאמר קודם שפרסם ב"אל-חיאת" ביוני 1998. סעיד קרא לערבים לשתף יהודים בדיאלוג שקול שכולל הבנה של השואה:
כאשר הזכרתי את השואה במאמר שכתבתי בנובמבר האחרון, הותקפתי בטפשות גדולה יותר משחשבתי אי פעם שאפשר; אינטלקטואל מפורסם אחד אפילו האשים אותי שאני מנסה להשיג תעודת יושר מהלובי הציוני. כמובן שאני תומך בזכותו של גרודי (פוליטיקאי צרפתי יוצא דופן ומעורר מחלוקת שפרסם ספר שנחשב למכחיש שואה – המיתוסים המכוננים של ישראל המודרנית, י.ל) לחופש דיבור ובו בזמן אני גם מתנגד לחוק גייסו האומלל (חוק צרפתי שאוסר על הכחשת פשעים נגד האנושות, י.ל) אשר בשמו הרשיעו את גרודי וגינו אותו. אולם, אני גם סבור שמה שהוא אומר הוא קטנוני וחסר אחריות. אם מקבלים את דבריו, הרי שמצטרפים ללה פן ולשאר החלקים הימנים הפשיסטים המפגרים של החברה הצרפתית.
חברי מועדון המימונה לקחו את האתגר הזה ברצינות. ב-2011 המועדון משך תשומת לב בינלאומית לאחר שהחברים בו ארגנו כנס על מסמכי המלך מחמד החמישי, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה התנגד לפקודות ממשלת וישי לגרש את היהודים שחיים בממלכה. עבור הסטודנטים, ארגון כנס על השואה נועד לחנך את הציבור המרוקאי על התקופה שקדמה לפלישת בעלות הברית לסאפי ולקזבלנקה בסוף 1942, ובה פליטים מאירופה – רבים מהם, אך לא כולם, יהודים – מצאו מקלט במרוקו. היה זה צעד ראשון, אחד מהם אמר לי, "של הקשבה לאחרים ובניית יחסי אמון ודיון אחראי". בין הדוברים בכנס היה ניצול שואה, ראשון באוניברסיטה ערבית. ח'אליד סופיאני ואחרים מהתנועה נגד נורמליזציה עם ישראל טענו שהכנס חותר תחת המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. אפילו ציון אסידון – יהודי מרוקאי, אופוזיציונר פוליטי בעבר, מבקר של ישראל והציונות, ותומך בתנועת החרם על ישראל – ביקר בחריפות את המועדון על מה שבעיניו נראה כתמיכה בנורמליזציה עם ישראל.
שנה לאחר כנס השואה, 16 מבין חברי המועדון נסעו לישראל וחוו היכרות ממקור ראשון עם מפגשים יומיומיים בין יהודים ומוסלמים ועם המציאות של הסכסוך בירושלים, תל אביב, חיפה, רמאללה ובמקומות נוספים. הם גם פגשו מספר דורות של יהודים מרוקאים בישראל ובגדה המערבית. הנסיעה אורגנה בשיתוף פעולה עם "כיוונים" – תוכנית יהודית שמרכזה בניו יורק. כיוונים נבנתה על ידי פיטר גפן, המייסד של בית ספר השל באפר ווסט סייד שבמנהטן. גפן לקח את הסטודנטים לאשקלון, לרמאללה ולאשדוד שבה הם ביקרו בפארק העירוני, בו ניצבת מצבה לזכר המלך מחמד השני.
סטודנטים צעירים אלה עסקו במורכבויות של הסכסוך ועשו מאמץ מחשבתי ורגשי ניכר כדי לגשר על הפערים שבין יד ושם, דיר יאסין, חראם א–שאריף והכותל המערבי. על אף החרדות שהתלוו לביקור, הם גילו הערכה רבה לאפשרות שהזדמנה להם לפגוש פנים אל פנים ישראלים, יהודים–אמריקאים כמו גם ערבים–פלסטינים, נוצרים ומוסלמים. כששאלתי אחד מהם אם הוא מצטער על הצטרפותו לנסיעה לאור הביקורת הציבורית, הוא ענה בביטחון, "לא, אני לא מצטער על הנסיעה. יצרתי ידידות חזקה עם ישראלים ופלסטינים אשר, בזמן שאנחנו מדברים כאן, הם פועלים יחד למען עולם אפשרי, צודק ושלו יותר. זו משימה קשה. אבל לראות נשים ישראליות חוצצות בין חייל ישראלי לבין עובד פלסטיני מעורר בי תקוה."
נוער מועדון המימונה אינו לבד בעולם הערבי. בצד היהודי, צעירים יהודים-אמריקאים נוספים יוצרים קשרים עם קבוצות כמו מועדון המימונה ומשנים אט-אט את אפיקי הדיון אודות הקונפליקט הערבי-ישראלי כשהם לומדים על המאבקים היומיומיים, החיים והשאיפות של נוער פלסטיני וערבי. מן העבר השני, סטודנטים פלסטינים החלו ליטול חלק בפעילויות הדדיות. למעשה, קבוצה של סטודנטים פלסטינים נסעו לאחרונה לבקר באושוויץ ובראשם מחמד דג'ני מאוניברסיטת אל-קודס. רבים קראו לפיטורי דג'ני, אולם מחלוקות אלה אינן חדשות עבורו. כמייסד של תנועת וואסאטיה הוא יצר קשרים אקדמיים עם רבים בישראל ודיבר בזכות לימוד השואה ומקרים אחרים של רצח עם בבתי ספר פלסטינים, על אף שהפלסטינים נאבקים על זכויותיהם בישראל ועל ההכרה בנכבה.
בימים אלה מועדון המימונה מרחיב את פעילויותיו ואת רשת הקשרים שלו לקהילות מרוקאיות, ערביות ויהודיות נוספות באירופה, במזרח התיכון ובארה"ב. הם מתכננים לקיים כנסים היסטוריים נוספים על פליטי מלחמת העולם השנייה בטנג'יר ושיירת דרכים תרבותית נוספת שתעבור בערים מרוקאיות אחרות. עבור סטודנטים צעירים אלה, מועדון המימונה הוא חגיגה של מגוון וחיפוש אחר בסיס תרבותי משותף של תקשורת ואזרחות במרוקו.
עומאר באום הוא אנתרופולוג שמלמד בבית הספר ללימודי המזרח התיכון וצפון אפריקה באוניברסיטת אריזונה
המאמר המקורי פורסם באנגלית במגזין טבלט – tabletmag.com, מגזין מקוון של חדשות יהודיות, רעיונות ותרבות.
(תודה לאנדרה לוי על ההפניה)
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
יש שתי עיירות בשם איפראן במרוקו. האחת היא עיירה לחופשות סקי בנוסח אירופאי שהוקמה במאה ה-20, והשנייה היא עיירה עתיקה באנטי-אטלס שבה ישבה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במרוקו. עומר בום לבטח ידע לספר רבות גם על השנייה. הניסיון לתאר יחסי אידיליה בין מרוקו ליהודיה דרך סיפורה של העיירה הראשונה – יכשל כליל דרך סיפורה של העיירה השנייה, בה רדיפות אכזריות נגד יהודים היו מחזה תדיר לאורך ההיסטוריה הארוכה שלהם. באחד המקרים היותר מפורסמים כמה עשרות גברים יהודים נאלצו לבחור בין לשרוף את עצמם לבין להתאסלם, ובחרו באפשרות הראשונה (הסופר אשר כנפו חיבר על כך ספר שגם הומחז לאחר מכן).
מועדון המימונה ושאר היוזמות הפרו-יהודיות המרוקאיות במחצית השנייה של המאה ה-20 הן יוזמות מדהימות, בין היתר כי הן סטייה מהיסטוריה כה ארוכה של אלימות ודיכוי. צעירים מרוקאים מנסים לדמיין מרוקו ליברלית ופלורליסטית יותר בעתיד דרך הבנייה של עבר מדומיין של יחסים הרמוניים ביין רוב מוסלמי למיעוט יהודי. עבור מרוקו המודרנית זה דבר מצויין ופורה, אך להישבות בקסם של זה ולתת לזה באמת לשכתב את ההיסטוריה היהודית במרוקו יהיה דבר נואל למדי.
ויש לומר משהו על מיתוס מוחמד החמישי – הוא לא התנגד לשום פקודת גירוש של היהודים ממרוקו. לפחות לא צץ כל מידע שמעיד על כך. משטר וישי הסתפק לאכוף במרוקו חוקים אנטי-יהודיים שהגבילו את היהודים תעסוקתית, גיאוגרפית וכלכלית, והחוקים האלה פורסמו כצווים של המלך עם חותמת של המלך עליהם כמו כל חוק אחר במרוקו הצרפתית.
לאזכר את הפליטים היהודים האירופאים במרוקו זה עיוות גדול עוד יותר – בעוד יהודי מרוקו (כמו יהודי אלג'יריה) עצמם נפגעו אך מעט בשואה, לא בגלל מלך כל שהוא אלא בעיקר בגלל שמשטר וישי לא הספיק לפגוע בהם – אלפי היהודים האירופאים שהגיעו למרוקו בזמן השואה נשלחו למחנות ריכוז איומים באזור מדברי במזרח הממלכה. הם לא זכו לכל הגנה כל שהיא. בטח שלא ממוחמד החמישי. היחידים שסייעו להם היו יהודי מרוקו עצמם – בעיקר דרך פעילותה של העו"ד הלן קאזס בן עטר מקזבלנקה, אישה יהודיה-מרוקאית אמיצה שלא זכתה להכרה שהיא ראויה לה בישראל .
עמית, אני תמיד כל כך נהנה ולמד מתגובותיך (באמת, ללא שמץ ציניות). לומד – כי הן עתירות ידע (שאין לי, ושאני יכול להניח שהוא מתחום עיסוקך). ונהנה – מכיוון שאתה מביע אותן ביושרה אינטלקטואלית נאמנה ונדירה.
עושה רושם שאתה קורא נאמן של "העוקץ" ושיש לך ביקורת על גישתו, אבל מתוך תחושת-שותפות, לא מתוך ביטול. ועושה רושם שיש לך רעיונות מורכבים ומעניינים על השמאל, על מזרחים ועל מה שביניהם. למה שלא תכתוב מאמר לאתר? (אני לא עורך ואין לי קשר לעורכי האתר. אני סתם אחד שייהנה לקרוא מאמר פרי-עטך).
תודה רבה על ההערכה החיובית! להצעה שלך אין לי ממש מה להשיב כי היא לא תלויה בי..
טוב לראות את המאמצים הללו להתקרבות תרבותית ואקדמית. אם זה לא הולך עם האשכנזים, וגם בלי קשר, מוטב וראוי לפתח קשרים עם ציבור החוקרים בעולם.
לא שלא היו רדיפות שליהודים בעולם האיסלמי ולא הכל היה ,,תור-זהב" אבל לא הגיע אף פעם לממדים של הרדיפות באירופה נוצרית צריך גם לזכור שהרדיפות בזמן מלה"ע2 עליהם הדבר עמית באו בהשראה אירופית . ומזלם של יהודי צפון אפריקה (וגם שלנו לפני אל-עלמיין) שהגרמנים הובסו באפריקה עוד בסוף 1942. וששלטונות וישי שם חתמו הסכם עם כוח הפלישה האמריקאי.
מצורף כאן טקסט של מכתב, שנשלח מהנהגת קהילת אופראן (לא ברור איזו מהשניים) לסוכנות היהודית בתלונה על כך שלא מעלים אותם ארצה. הימים, לאחר תום שלטון צרפת ותחילת שלטונו העצמאי של מוחמד החמישי. היהודים, כך עולה מהמכתב, חרדים מהמצב.
"לכבוד הגדלת [כך במקור] הסוכנות היהודית ירושלים אנחנו החתומים מטה קק"ו [קהילת קודש] אופראן יע"ה [ינוה עליה השלום] מבקשים ממעלתכם ומכבודכם ומפי בית דין של מעלה ושל מטה באנו לכבודכם שאנחנו סך מאה וחמשים נפשות יהודים בין שמונים אלף ערבים עיר קטנה ואנשים בה מעט כשה בין זאיבים וכולם שונאים אותנו מקטנם ועד גדולם כשנאת חולד לעכבר בגלות המר והנמהר הזה כמה שנים עברו וכולם כמים הזדונים ובפרט בזה הזמן שהם שומעים המלחמות שאתם עושים עם הערבים התם [שם – בארץ ישראל] והם מתמלאים עלינו אכזריות גדולה עד שאנחנו מתביישים לעבור כנגדם ובפרט כשאנחנו הולכים ברח[ו]ב השוק שבעיר אופראן לקנות פרנסת בני ביתנו והם מחרפים אותנו חרפה שאין הפה יכול לספר ואין לאל ידינו וכל הזמנים והשנים שעברו אנחנו מקוים מתי יגיע חג העצמאות ונשמח בכם ותשמחו בנו ועכשיו ברוך השם שזכינו שיש לנו ממשלה יר"ה [ירום הודה] אנחנו שומעים שאלפים ורבבות עולים ארצה ארץ ישראל על ידי הציונים יר"ה ואנחנו בעוונות הרבים נשארנו כצאן אשר אין להם רועה בין הערבים השונאים אותנו מימי קדם ותמהנו איך אתם מחסים ולא דואגים להם אחיכם בני ישראל יש לכם כח וממשלה לעלות כל המפוזרים בערי הפרזות קודם כל המדינות וכבר בהינו [?] ובקרו אצלנו הציונים יר"ה ורצו להעלות אותנו ורשמו כל אחד ולבסוף לא רצו לקחת ממנו רק הבחורים והבריאים שבעיר ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות איך ישארו בין הגויים ואין מי שידרוש ויבקש עליהם רחמים וגם אם ימותו בין הערבים אפילו מי שיתעסק בקבורתם ליכא [אין]. ועוד פעם שנית הופיעו ובחנו אצלנו הציונים והרשימו כל משפחות העיר שלנו ולבסוף עוד לא רצו לקחת כי עיר אחד מעיר ושנים ממשפחה ועוד הוסיפו האחרונים על הראשנים חומרה גדולה ולמבין ברמיזה, [הדגשה במקור – לא ברור למה הכוונה] ואין לנו שום משען ועל מי יש לנו להשען אלא על אבינו שבשמים ועל חסדיכם הטוב שאתם עושים עם כל אחינו בני ברית עושים ומעשים בא[ו]נם ובקונם ובממונם השם יעלים פעלכם הקים כיר"א [כן יהי רצון אמן] ואנחנו 35 משפחות כולם עניים ומרודים אפילו בגד בקרה ולחם אין וכעת אנחנו מחלים פניכם ומבקשים ממעלתכם שתת[י]רו אותנו מבית הכלא הזה שנתקיים בנו לא אליכם [כנראה צריך להיות – לא עליכם] בוקר מי יתן ערב וערב מי יתן בוקר וכסל [צריך להיות כשל] הסבל ולכן סליחה מכבודכם שהדל והעני ואביון מרבים בדברים מקירות לב מפני שאיוב לא בדעת ידבר ולכן חוסו ורחמו עלינו ועל נפשות האביונים כולנו ביחד וגם שאנחנו אחכם כולנו בני אם אחד חשבו אותנו כעבדים והאדונים קונים ואתם קנו אותנו לעלות אצליכם ועל מה שאתם מוציאים עלינו עד שנגיע אצלכים לעבוד ארצינו מנכים אותו מעבודתנו ולחמנו ושכמה עוד להודיע לכבודכם הערבים מחרפים ומגדפים אותנו ואומרים לנו כמו דברי שכם בן חמור לבני יעקב ע"ה [עליו השלום] אם אתם ממרים דתכם ותתחתנו אתנו מוטב ואם לאו להרוג כולכם על החרפה שיש לנו על אחינו הערבים שהורגים אחיכם בארץ ואנחנו דואגים שמא תגיע השעה שאין לנו בר מינן תקומה אצלם ולכן חוסו ורחמו על דל ומהרו ועלו והשמיעו קול ההכרזה בניכים והשיאו אותנו מבין הערבים לעלות לחונן עפר אדמת ארצינו על דרך כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו מהרה בקרוב להתראות עמכם בארץ ישראל ונשמח בכם וכל דברי המעתיר כתובים מקירות לב בלב נשבר ופחד ובדמעות על השמועות ועינינו ולבנו לשמים שיחם עלינו מלמ[על]ה והאדנים מלמטה יעשו למען שמו הגדול המחולל בגויים עד כה דברי המעתיר בעד צאן קדשים הצעיר עבד נרשם לעבודת קונו אברהם בר דוד יפרגאן" [העתק של המכתב במכונת כתיבה מופיע בארכיון הציוני המרכזי תיק מס' S6 /7282. בכתב יד כתוב עליו ספטמבר 1956. אולם כבר במאי דווח על מכתב זה בידיעות אחרונות ("קחו אותנו לעבדים ובלבד שתעלונו לארץ", ידיעות אחרונות 30/5/56) כעבור שבוע פרסם אלתרמן בטור השביעי שיר על בסיס המכתב תחת הכותרת "מתיבת המכתבים" (דבר 8/6/56)].
קראתי בעניין את התגובה של ״עמית״. היא הצליחה לבלבל אותי, עד שעלה בדעתי לקרוא שוב את מה שכתב עומאר באום (גילוי נאות: הוא ידיד שלי). ואכן, החשד שקינן בי היה מוצדק; לא הצלחתי למצוא בדברי באום טענה על ״יחסי אידיליה״ בין היהודים ומרוקו.
מדוע, אם כן, קרא המגיב משהו שאיננו בטקסט? מה כל כך מפחיד אותו בנסיון להציע סדר יום חלופי ליחסים בין יהודים למוסלמים?
זאת ועוד: עומאר ביקש להדגיש בעיקר את המחיר הכבד שמשלמים אותם צעירים מרוקאים המתעקשים להחזיר אחר כבוד את תודעת הקיום של יהודים במרוקו. מה מטריד לקרוא על אומץ הלב הפוליטי של צעירים אלו?
ואם לפנות בכל זאת לסוגיית היחסים בין יהודים למוסלמים במרוקו: נסיונו של המגיב לתאר יחסים שחורים משחור מוטה בדיוק כפי שהוא מייחס, שלא בצדק, לעומאר. אבל, סוגיה זו סבוכה מכדי לדבר עליה כתגובה, או אף מאמר שלם בהעוקץ. לשם כך, ראוי לקרוא. והרבה.
פטור בלא כלום אי אפשר. לכן אומר רק, שאם מבקשים לצמצם את הסבך הזה של היחסים למילה אחת, הייתי משתמש בביטוי ״אינטימיות״. ואם שתי מילים כי אז ״אינטימיות תרבותית״ (ר׳ ספרו של מייקל הרצפלד הנושא צמד מילים זה).
באמת נראה שתגובתי בילבלה אותך. אם תקרא אותה שוב תראה שכלל לא ייחסתי לבאום את הטענה על האידיליה ביחסי יהודים-מוסלמים במרוקו. למעשה באום עצמו מאזכר את מעשה הטבח ו"קידוש השם" המפורסם שאזכרתי בתגובתי באחד ממאמריו (From Little Jerusalems to the Promised Land) ואני מכבד אותו כחוקר רציני.
אני כן מייחס את האמונה וההפצה של מיתוס האידיליה ל"שמאל המזרחי" בישראל (שאתר העוקץ הוא במה מרכזית עבורו). המאמר הזה התפרסם כחלק מרצף מאמרים לרגל המימונה שכולם סבבו סביב המיתוס. גם יוזמת "מועדון המימונה" שהמאמר עוסק בו מבוססת עליו. לכן הרלוונטיות של מה שכתבתי.
"נסיון להציע סדר יום חלופי ליחסים בין יהודים למוסלמים" זה דבר מצויין. רק אנא, לא על בסיס עיוות ההיסטוריה של משפחתי ועדתי. סדר היום החלופי הזה צריך להיות עם פנים לעתיד, ולא בנוי על השקפה מעוותת על העבר.
מרתק, תודה רבה. תנועת החרם המרוקאית והגלובלית בהתנגדותה הלא רציונלית לרנסנס מורשת יהדות המזרח התיכון והמגרב בעולם הערבי לא תורמת דבר למאבק הפלסטיני. היא תמונת מראה של המשטר בישראל והציונות וכוחות הדיכוי ההיסטוריים שעדיין מעצבים דורות של מזרחים בישראל. המורשת של יהדות המזרח התיכון איננה צריכה להיות קלף מיקוח בידי הפלסטינים ותומכיהם בעולם והפיכתה לכזו היא משחק סכום אפס עצוב וטרגי.