בארץ פולניה יבוא מותי. אן טייראס די פולונייה ייו מי ב'ו מוריר

טקסט זה מוקדש לשואה המיוחדת של הנשים היהודיות של סלוניקי – שהיו, כיהודיות, מטרה וקורבנות של השמדת-עם גזענית מתוכננת ומתועשת, אבל גם של התנאים המיוחדים וההתנכרות לציבור היהודי-הספרדי במחנות ההשמדה עצמם, של השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד אשר בבלקן, ושל הדרת הגבורה הסלוניקאית מהזיכרון הציבורי בישראל; אבל בעיקר, הן קורבנותיה השותקים של פשיעה ספציפית כנגד נשים בכלל, וכנגד הנשים הספרדיות בפרט.

ההיסטוריות של שואות, השמדות עם, טיהורים אתניים, פוגרומים, רציחות המוניות, עינויים ותופעות נוספות של מה שמכונה עתה במחקר היסטורי וסוציולוגי "סבל חברתי" (social suffering) מסתירות, לעתים קרובות, למרות הזוועות המצמררות והבלתי-נתפסות שהן מתארות וחושפות, את העובדה שחלק גדול מהתופעות האלה כוללות בתוכן פשע נוסף, המוני, מחריד, אבל לא מובדל במפורש ולא מתועד ככזה – זהו הפשע כנגד נשים. גם מפני שנשים חוות, מתקיימות ושורדות את הזוועות בדרך ייחודית; אבל גם מפני שהזוועה הכללית כוללת התעללות ספציפית כלפי נשים. לא רק שהמתעדים (המספרים לעתים קרובות "היסטוריה גברית") נוטים להתעלם מהיבט זה, אלא שאופיה של פשיעה כזו ותחושת אשמה ובושה עמוקות הכרוכות בה גורמות לקורבנותיה לשתוק, עוד יותר משתיקתם של ניצולים גברים.

כדאי להזכיר: במהלך מלחמת ההפרדה של תת-היבשת ההודית (שהסתיימה בהקמתן של הודו ופקיסטאן), שהייתה כרוכה בטיהור אתני רחב היקף, בטרנספרים כפויים, ובמעשי טבח מזוויעים, גם נחטפו, הוחזקו לאורך זמן, נאנסו שוב ושוב ועברו התעללות (שכללה חריטה של סמלים דתיים על גופן) קרוב למאה אלף נשים, רובן מוסלמיות, שתפקידן, המחיר ששילמו, ועדויותיהן מתחילות רק לאחרונה להיחשף. במלחמה הגדולה האחרונה על אדמת אירופה, בין סרבים, קרואטים ובוסנים, נאנסו עשרות-אלפי נשים – לא רק כהשפלת-נקם למפסידים ופרס-פיצוי למנצחים, אלא כחלק מתוכנית לאלץ נשים בוסניות, סרביות, או קרואטיות ללדת תינוקות מ"האתניות המנצחת", פרי פשיעת-האונס הזו, ולשם כך אף הוקמו "מחנות אונס".

ואילו הדיבור על האונס ההמוני והקבוצתי של נשים גרמניות (במספרים בלתי-נתפסים) בידי בנות הברית היה מודחק ושנוי במחלוקת במשך שנים, גם בגלל ההקשר ההיסטורי, המקשה על גילויי חמלה לעם הגרמני (תומך הנאצים) המובס, וגם על גינוי של הצבאות המנצחים, משחררי מחנות המוות ומגני העולם החופשי. אחת מתוצאותיה של המעורבות הצבאית האמריקאית בדרום-מזרח אסיה, ושל מלחמת וייטנאם בפרט, היא, למשל, הפיכתה של תאילנד למדינה סוחרת ומוכרת נשים וילדות, בעקבות החלטה של המטכ"ל האמריקאי.

וגם בתוך הזוועה הגדולה הקרויה "שואה", היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. ובכללן הנשים היהודיות של סלוניקי, שמשכו את תשומת לבו המיוחדת של ד"ר מנגלה ימח שמו וזכרו, ונשבעו, כלל הנראה, שלא לגלות לעולם את הזוועות של בלוק 10.

* * *

אחד משירי הלאדינו המפורסמים ביותר הוא ארבולס (עצים, Arvoles); זהו שיר של געגועים לבית של הנודד במרחקים. יש לו עשרות ביצועים גם ברשת, והוא נפתח כך (בתרגום חופשי. יש הבדלים דקים בין נוסחים שונים):

עצים בוכים לגשמים – ארב'ולס יוראן פור לוב'ייאס

והרים לרוחות – אי מונטאניאס פור איירס

כך בוכות עיני – אנסי יוראן מיס אוז'וס

לך אמא יקרה – פור טי קרידה מאדרי

סובב ואומר מה יהיה אתי – טורנו אי דיגו קי ב'ה סיר דה מי

בארצות נכר יבוא מותי – אן טייראס אז'נאס ייו מי ב'ו מוריר.

אלא שבאושוויץ החליפו את השורה האחרונה:

בארץ פולניה יבוא מותי – אן טייראס די פולונייה ייו מי ב'ו מוריר.

כאן מתעד ד"ר יצחק (איציק) לוי את שרה (שריקה) סופרין לבית ברוך שרה את גירסת יהודי יוון בדרכם לאושוויץ:

* * *

לפני שנה לימדתי שיעור (שכבר בוטל מאז, באדיבות מכון-שכטר) על "יהודי הלאדינו ותרבות הלאדינו". בשני השיעורים שהוקדשו לשואת יהודי הלאדינו הופתעתי לגלות שלמרות שינוי דרמטי ביחסם של מוסדות ודעת קהל לחלקם של יהודים ספרדיים בשואה, בורות וערפול מאפיינים עדיין את הזיכרון הציבורי. גם לפני חצי שנה, כשהייתי במוזיאון לשואת היהודים הספרדיים בסקופיה בירת מקדוניה עם קבוצה של ישראלים, נוכחתי בהפתעה המוחלטת ובָּפליאה – גם על העובדות ההיסטוריות, גם על הבורות המוחלטת – שבה קיבלה הקבוצה את תיאור השגשוג, העושר והגיוון של קהילות היהודים הספרדים בבלקן, ואת הצירוף הלשוני שואת-יהודי-ספרד או חורבן-תרבות-הלאדינו, שאותם הם שמעו לראשונה (ממש כמו התלמידים והתלמידות בשיעור). כי העולם היהודי-ספרדי ביוון, בוסניה, מקדוניה – והקהילות היהודיות-ספרדיות המפוארות של קרואטיה, סרביה, רומניה, בודפשט או וינה – נחרבו עד היסוד, ואִתן גם זכרונן.

השואה של רבות מבני ובנות סלוניקי ייחודית בכמה מובנים, שעל חלקן לא מדובר כלל – גם לא בדור ובתקופה שבה פצעים וכאבים נגלים יותר מבעבר, ומסכים של שתיקה נגללים לאטם: חוויית מחנות ההשמדה, ובראשם אושוויץ, כמובן, שיהודי יוון (ספרדים, רובם משאלוניקי, ורומניוטים) חוו אותם במלוא אימתם. אבל גם הקושי והבידוד שבהיות יהודי-ספרדי במחנות אלה, כשגילויים של ניכור והדרה מצד יהודים אחרים, לצד קשיי שפה וריחוק גיאוגרפי, היו חלק משגרת היומיום, ושרק לאחרונה מתגלים במלוא היקפם. השיכחה של ההשמדה והגבורה הספציפית שלהם בזיכרון הציבורי הישראלי עד לפני כמה שנים היא מקור לכאב נורא, שאותו נושאים הניצולים עד היום – כשאפילו בעת משפט אייכמן הם זכו לייצוג שנראה להם מינימלי ולא ראוי (מה שהוביל את הוועד היווני בראשות ז'אן אלאלוף, מוריס אייש, ויצחק בן-רובי לפרסם מכתב גלוי ולשקול החרמת המשפט!).

המרד הסלוניקאי ההירואי בבירקנאו, שהוביל לפיצוץ (חסר תקדים) של משרפה 3, כמעט ולא מצוין. וכשהוא מצוין, חלקם הייחודי של הסלוניקאים מוצנע בו לעתים – למרות שהוא פרץ באופן עצמאי, לאחר קשיים בתיאום עם הארגון המחתרתי הכללי ועם היהודים האשכנזים, והיה פעולת גבורה נואשת של יהודים סלוניקאים ויוונים בלבד.

מערכת החינוך וההנצחה עושה מאמץ לתיקון השכחה הזאת. אבל דומה שדווקא גילויים של תרבות פופולרית תרמו לשימור הזיכרון הזה, והדגימו כיצד תרבות פופולרית, ברגעיה המרגשים, עשויה להצליח מול ומבעד גרסאות ממסדיות ודעות מקובלות. גילויים אלה כוללים את הרומן רב-העוצמה והבלתי-נשכח "ורד הלבנון" של לאה איני (עם האב, ניצול שואה בסלוניקאי), ואת שיריו המאוחרים של הזמר יהודה פוליקר (כולל הדואט עם אביו ז'אקו, ניצול שואה סלוניקאי בעצמו), וסרטה התיעודי "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן-דור על יהודה פוליקר ויעקב גלעד.

אבל מה שלא מסופר היא העובדה הנוראה, שנשים סלוניקאיות (לצד אחרות) היו קורבן גם לפשע המוני נגד נשים על ידי יוזף מנגלה שר"י. מנגלה גילה עניין מיוחד בקבוצה הסלוניקאית, מפני שחוסנם הפיזי של הגברים ופוריותן של הנשים גרמה לו לבחון עד כמה הם "גזע יהודי". חלקן הגדול יחסית של נשות סלוניקי בין קורבנות הניסויים בבלוק 10 הוא סוד ידוע לניצולים והניצולות, שכמעט לא זכה לאזכור (ספרה באנגלית של קתרין פלמינג "יוון: היסטוריה יהודית" הוא יוצא דופן). כמו בפשעים המוניים אחרים כנגד נשים, בושה וצנעה מכתיבות שתיקה. לכל היותר, הוא מרומז בדרכים שהן יותר נוראיות מדיבור וצעקה, כמו משפט הלאדינו שראיתי לפני שנים בשולי כתוּבּת נישואין, ובה כתוב ש"לחתן גלוי וידוע שהכלה אינה יכולה להביא ילדים, והוא מתחייב בפני העדים שלא יגָרשנה בגין עילה זו"…

לקריאה נוספת:

בי דמעתי ראה | עמוס נוי

בנגאזי-ברגן־בלזן: על רגעים אבודים בזמן של המדוכאים | חביבה פדיה