הכסף - מנין הוא בא? רדיקלים בבנק המרכזי האנגלי

מחקר של הבנק המרכזי האנגלי מעביר טענות רדיקליות ללב המיינסטרים, לפיהן מרבית הכסף בשוק מיוצר על ידי בנקים פרטיים מתוך אינטרס הרווח שלהם, והדפסת הכסף על ידי המדינה אינה אלא שבריר מתוך הכסף החדש שמוזרם בקביעות לשוק. התוצאה היא הרסנית עבור כולם מלבד הבנקים – אבל יש מה לעשות בנידון
אמנון פורטוגלי

הבנק המרכזי האנגלי פירסם ב-14 במרץ מחקר שכותרתו "יצירת כסף בכלכלה המודרנית" ויוצא נגד התיאוריה הכלכלית האורתודוקסית (ערן הילדסהיים פירסם בבלוג הכלכלה האמיתית תרגום של יעל רמון למאמר).

בתמצית, הבנק המרכזי של אנגליה טוען כי כסף הפך לשטר חוב, שכן רוב הכסף בכלכלה המודרנית נוצר על ידי בנקים מסחריים פרטיים באמצעות הלוואות שהם נותנים. במקום שפקדונות של לקוחות אחדים יאפשרו הלוואות ללקוחות אחרים, ההלוואות הן אלה שיוצרות את הפיקדונות. הבנק המרכזי של אנגליה טוען שבנקים למעשה יוצרים כסף ולא פשוט מלווים את פקדונות החוסכים, ושהמושג "מכפיל הכסף" (קרי, כמות הכסף שהבנק יכול להלוות ביחס לפקדונות החוסכים, במצב רגיל בישראל, ערך זה כיום הוא פי 16 על פקדונות עו"ש) בספרי הלימוד בכלכלה הוא מוטעה.לפי מחברי המאמר, בנקים אינם רק מתווכים בין מי שיש לו כסף לבין מי שזקוק להלוואה, כפי שכלכלני התפישה הכלכלית המקובלת טוענים בדרך כלל; למעשה, הבנק המרכזי של אנגליה מאשר כעת את הטענה ההפוכה בדיוק.

כמה שבועות מאוחר יותר, ב-24 באפריל, כתב מרטין וולף, עורך משותף ופרשן כלכלי ראשי ב"פייננשל טיימס", הנחשב לאחד מכתבי הכלכלה המשפיעים ביותר בעולם, מאמר בשם "לשלול מבנקים פרטיים את הכוח ליצור כסף" (אפשר לקרוא את המאמר בחינם לאחר רישום באתר). וולף מאמץ במאמר את התיזות של הבנק המרכזי האנגלי, וקורא לתת למדינה את המונופול על יצירת כסף.

מרטין וולף (2011): לשלול מבנקים פרטיים את הכוח ליצור כסף. photo: Daphne Borowski, cc by
מרטין וולף (2011). לשלול מבנקים פרטיים את הכוח ליצור כסף. צילום: cc by-Daphne Borowski

לפי התיאוריה הכלכלית המקובלת, שממשיכה להיות בסיס לכל דיון שנחשב מכובד על מדיניות ציבורית, אנשים חוסכים ושמים את כספם בבנק. הבנק נדרש להחזיק חלק קטן מכסף זה כרזרבה בבנק המרכזי, ויכול להלוות כסף, במכפלה של הרזרבה, לצרכנים או ליזמים שרוצים להשקיע אותו במיזם רווחי. יחסי הרזרבה הבנקאית, או חובת הנזילות הנקבעים ע"י הבנק המרכזי, מאפשרים לבנקים להלוות יותר מהכסף שהופקד בהם מלכתחילה באופן משמעותי. למשל, אם משקי הבית והתאגידים, מפקידים בבנק 100 מיליון דולר, הבנק מפקיד את 100 מיליון הדולר הללו כרזרבה בבנק המרכזי, ואז, ביחס רזרבה של 10%, מורשה להלוות מיליארד דולר. כך נוצרו להם 900 מיליון דולר יש מאין. המודל נקרא בשם יחס רזרבות בנקאי (Fractional Reserve Banking) או מכפיל הכסף (Money Multiplier). אם הבנקים הפרטיים אינם מסתפקים בהלוואות בסך פי כמה מהפקדונות שהם מחזיקים וברבית שהם גובים על הלוואות אלה, הם יכולים לבקש ללוות כסף נוסף מהבנק המרכזי.

המחקר החדש של הבנק המרכזי של אנגליה טוען כי מודל יחס הרזרבה הינו מטעה ואינו מייצג את המצב לאשורו. אין מדובר אלא במיתוס, בעוד שיצירת רוב הכסף מתרחשת בפועל באופן שונה. הבנק מרכזי האנגלי טוען כי בנקים אינם פועלים פשוט כמתווכים המלווים כספים מפיקדונות של חוסכים, וגם אינם מכפילים את כספי הבנק המרכזי כדי ליצור אשראי והפקדות חדשות.

הרוב המכריע של הכסף הוא בצורת פיקדונות בבנקים, אבל לעתים קרובות הדרך בה פיקדונות אלו נוצרים אינה מובנת. בכל פעם שבנק נותן הלוואה, הוא לא בודק קודם כל האם יש לו מזומנים בקופה כדי לאשרה. למעשה, במרבית המקרים אין די מזומנים בקופה כדי לתת את ההלוואה ובכל זאת ההלוואה מאושרת. מרגע אישור ההלוואה בלי מזומנים מאחוריה, נוסף באורח פלא כסף לבנק באופן ספציפי ולשוק באופן כללי. הבנק מסתמך על כך שגם אלה שיקבלו את התשלומים ממי שלווה ממנו את הכסף יפקידו את הכסף בבנק ואז לא תהיה לבנק שום בעיה. איש לא ידע שכלום לא עומד מאחורי ההלוואה. הבעיה תיווצר רק אם יותר מדי לקוחות ידרשו לפרוע את פקדונותיהם במזומן בו זמנית. כך, כמות הכסף שנוצרת במשק תלויה בביקוש להלוואות ולאשראי, והריבית, שהיא המחיר של היצע האשראי, משפיעה על הביקוש להלוואות.

המחקר של הבנק המרכזי של אנגליה טוען כי בכלכלה המודרנית כמות הכסף שנוצרת במשק תלויה בביקוש להלוואות ולאשראי, והריבית, שהיא המחיר של היצע האשראי, משפיעה על הביקוש להלוואות. לכן, כמות הכסף שנוצרת בשוק נשלטת ומוגבלת בידי הבנק המרכזי באמצעות קביעת שער ריבית שתיצור אינפלציה נמוכה ויציבה יחסית. בישראל, הבנק המרכזי משפיע על כמות הכסף בשוק משיקולים של מדיניות מוניטרית דרך קביעת שערי הריבית. המפקח על הבנקים (בישראל, אך לא בכל המדינות, הוא חלק מהבנק המרכזי) דואג ליציבות הבנקים ומגביל את כמות הכסף שהם יכולים להלוות, ובכך לייצר כסף חדש, בדרכים שונות. בעיקר דרך דרישות הלימות הון (היחס בין סך נכסי הסיכון של הבנק – נכסי סיכון אשראי, נכסי סיכון שוק ונכסי סיכון תפעולי – ובין ההון של הבנק, כפי שמוגדר על ידי המפקח), וכן דרך הגבלת כמות ההלוואות לענפי משק שונים, הגבלת סוגי ההלוואות וכו'.

זהו מחקר רדיקלי למדי, שכן הדיון בתפקידם של בנקים פרטיים מסחריים ביצירת רוב הכסף "יש מאין" היה עד לאחרונה כמעט בגדר טאבו. כלכלנים מוניטריים מהזרם המרכזי של הכלכלה התמקדו רק ביצירת כסף על ידי הבנק המרכזי, והמעיטו בחשיבות ובהיקף תפקידו של המגזר הפרטי ביצירת אשראי, במתן או בשלילת מימון למגזרים יצרניים, וביצירת אינפלציה או דפלציה.

הכלכלנים המוניטריים האלו מעולם לא האשימו את הבנקים המסחריים הפרטיים ב"הדפסת כסף". למרות שמערכת הבנקאות הפרטית מייצרת את הרוב המכריע של הכסף במחזור (כ-95% מהכסף בבריטניה), ולמרות שהבנקים הפרטיים הם אלה שבכוחם לספק או למנוע כספים מאלה הפועלים במשק, הכלכלנים הללו מתעלמים במידה רבה מיצירת הכסף ע"י הבנקאות הפרטית ומכוונים את האש כלפי ממשלות ובנקים מרכזיים שאותם הם מאשימים בליבוי אינפלציה על ידי יצירה של עודפי כסף.

הבנק המרכזי של אנגליה בלונדון. לא רואים עליו אבל המחקר של הבנק המרכזי האנגלי הוא רדיקלי למדי
הבנק המרכזי של אנגליה בלונדון. לא רואים עליו, אבל המחקר שלו רדיקלי למדי

אנשי הבנק המרכזי האנגלי מאתגרים את החברה ואת המדינה בשאלה שעולה מתוך המחקר: איך ומדוע הפרטנו את ייצור הכסף? איך הגענו למציאות בה בנקים מסחריים פרטיים יוצרים כסף, וקובעים את כמות הכסף בשוק על פי שיקולי הרווח שלהם בלבד. בעוד שמגזר הפיננסים מנצל כיום את המערכת המוניטרית לרווח פרטי, למערכת המוניטרית יש פוטנציאל גדול להשפיע על טובת הציבור. המערכת המוניטרית, כאשר היא מנוהלת נכון, יכולה לאפשר לחברה לעשות את מה שאנחנו רוצים וצריכים לעשות. כסף ומערכות מוניטריות יכולים וצריכים להיות מנוהלים, מגויסים ומיושמים כדי לשרת את האינטרסים הרחבים יותר של הציבור והחברה, ולא רק את האליטה העשירה.

המסקנות מהמחקר הן שאין מקום לטענות ש"אין מספיק כסף" לחברה כדי לממן תוכניות חברתיות ולענות על צרכים אנושיים. למעשה, המחקר שולל גם את האמירות בדבר חוסר המוסריות של חוב ממשלתי או של הוצאה ציבורית, ואת הקינות על "דחיקת המגזר הפרטי". כלכלני הבנק המרכזי של אנגליה קובעים, למעשה, שכל האמירות הללו פשוט אינן נכונות. אם אנו רוצים להחזיר את המערכת המוניטרית לשירות הציבור, אם אנחנו רוצים להכפיף את האליטה הקטנה המרכיבה את מגזר הפיננסים לאינטרסים של החברה והמשק בכללותו, חייב להיות פיקוח דמוקרטי ודין וחשבון של המערכת. חייבים להחזיר את ייצור הכסף למדינה.

במאמרו, טוען מרטין וולף שהתלות ההדדית בין המדינה לבנקים שיכולים לייצר כסף ובפועל עושים זאת, היא המקור לחלק גדול מחוסר היציבות של הכלכלות במערב. לדבריו, זה יכול וצריך להיפסק. וולף מציע שתי אפשרויות לשינוי: השינוי המינימאלי ישאיר את הבנקאות במידה רבה כפי שהיא כיום. אולם, הפיקוח עליה יהודק ויבטיח שחלק גדול יותר ממאזני הבנקים ימומן בהון עצמי או בחוב אמין. הדרישה לקביעת הון עצמי גבוה יותר מקודמת על ידי ענת אדמתי מסטנפורד ומרטין הלוויג ממכון מקס פלאנק בספרם "בגדי הבנקים החדשים".

השינוי מרחיק הלכת יותר הוא שהמדינה תקח לעצמה את המונופול של יצירת כסף. וולף מציין שהצעה כזו קודמה ב"תוכנית שיקגו" בשנות ה-1930 על ידי הכלכלן הגדול אירווינג פישר. בליבת ההצעה הייתה דרישה ל-100% עתודות כנגד פיקדונות. פישר טען אז שזה יפחית באופן משמעותי את מחזורי העסקים, ימנע את הסכנה הטמונה ב"הסתערות משיכות" (הסתערות מבוהלת של לקוחות שמבקשים בו זמנית למשוך את כספם מהבנק אשר עלולה לגרום לבעיית נזילות, לקריסת הבנק או אף לקריסת המערכת הפיננסית הלאומית כולה) ויפחית באופן דרסטי את החוב הציבורי. מחקר שפורסם ב-2012 על ידי צוות מקרן המטבע הבינלאומית טוען שתכנית זו יכולה לעבוד היטב.

רעיונות דומים הגיעו מלורנס קוטיקוף מאוניברסיטת בוסטון, ומאנדרו ג'קסון ובן דייסון ב"מודרניזציה של הכסף". וולף מציין במאמרו את קווי המתאר של ההצעה: ראשית, המדינה ולא בנקים, ייצרו את כל כסף העיסקאות (כסף הנוצר על ידי בנקים מסחריים באמצעות הלוואות שהם נותנים), בדיוק כפי שהבנק המרכזי מייצר כיום מזומנים. מצד שני, הלקוחות יהיו הבעלים של הכסף בחשבונות העסקה, וישלמו לבנקים עמלה עבור ניהולם.

שנית, בנקים יכולים להציע חשבונות השקעה, אשר יספקו הלוואות. אבל הם יוכלו להלוות רק את הכסף שהושקע בפועל על ידי לקוחות. הם לא יוכלו ליצור חשבונות כאלו יש מאין. כך הבנקים יהפכו להיות המתווכים שרבים מאמינים בטעות כי הם כאלו היום. הבעלים של חשבונות ההשקעה יהיו חשופים להפסדים. רגולטורים עשויים לתבוע דרישות הון עצמי ודרישות זהירות אחרות מחשבונות כאלה.

שלישית, הבנק המרכזי ייצר כסף חדש לפי הצורך, כדי לקדם צמיחה לא אינפלציונית. החלטות על יצירת כסף תילקחנה על ידי ועדה בלתי תלויה בממשלה, כפי שקורה היום. לבסוף, הכסף החדש יוכנס למשק בארבע דרכים: כדי לממן את הוצאות ממשלה, במקום מסים או גיוס הון; כדי לשלם תשלומים ישירים לאזרחים; כדי לפדות חובות קיימים, ציבוריים או פרטיים; כדי לתת הלוואות חדשות דרך בנקים או גופים מתווכים אחרים. כל המנגנונים האלה יכולים וצריכים להיות שקופים.

וולף כותב כי המעבר למערכת שבה יצירת כסף תהיה מופרדת מתיווך פיננסי הוא אפשרי, אם כי מורכב, אבל הוא יביא עמו יתרונות עצומים. ניתן יהיה להגדיל את היצע הכסף מבלי לעודד אנשים ללוות מעבר ליכולתם. זה יחסל את תופעת 'הגדול מכדי ליפול' בתחום הבנקאות. כמו כן, המערכת המוצעת תעביר את היתרונות של יצירת כסף לציבור. לדוגמה, בשנת 2013 כמות הכסף באנגליה עמדה על כ- 80% מהתוצר המקומי הגולמי. אם הבנק המרכזי החליט שכמות הכסף יכולה לגדול ב-5% בשנה, הממשלה היתה יכולה לנהל גירעון תקציבי של 4% מהתמ"ג ללא גיוס הון או מיסוי. הימין הכלכלי היה יכול אז לדרוש קיצוץ מסים, והשמאל הכלכלי להעלות את ההוצאות. הבחירה, במקרה כזה, תהיה פוליטית, כפי שהיא אמורה להיות.

המשמעות של הצעה זו היא שינוי של המערכת הפיננסית מן היסוד. הכותרת למאמרו של וולף אומרת הכל – "לשלול מבנקים פרטיים את הכוח ליצור כסף". ייצור הכסף יעבור לבנק המרכזי, ואילו הבנקים המסחריים יסתפקו במתן הלוואות רק מתוך כספים שהופקדו אצלם. מרטין וולף, נחשב לאחד מהכותבים המשפיעים ביותר על השיח הפיננסי הציבורי בעולם המערבי, וקשה להמעיט מחשיבות הקריאה שלו מעל דפי הפייננשל טיימס למהפיכה מוניטרית.

וולף מסכם כי המערכת הפיננסית בבריטניה ובמערב היא כל כך לא יציבה, משום שבשלב ראשון המדינה אפשרה לה לייצר כמעט את כל הכסף במשק, ולאחר מכן נאלצה לבטח אותה, ולכסות את הפסדיה, כדי שהבנקים הגדולים לא יפלו, כאשר הם ביצעו מטלה זו. לדבריו זה חור ענק בלב כלכלות השוק שלנו, אך הוא יכול להסגר על ידי הפרדת אספקת הכסף שהיא מטלה של המדינה, מהמימון – מתן הלוואות – שהוא תפקידו של המגזר הפרטי. זה לא יקרה מיד, אך יש לזכור את האפשרות שזה יקרה. כאשר המשבר הפיננסי הבא יגיע – והוא לבטח יגיע – אנחנו צריכים להיות מוכנים.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר

עוד של אמנון פורטוגלי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אור

    תודה רבה על המאמר המעניין. אני חושב שאולי נפלה בו טעות קטנה.
    אני חושב שמודל מכפיל הכסף אומר שאם הפקידו בבנק 100 מיליון שקלים, אז ביחס רזרבה של 10%, הבנק יכול להלוות 90 מיליון שקלים, וחייב להשאיר אצלו 10 מיליון כרזרבה – הוא לא יכול להלוות מיליארד שקלים כפי שנכתב.
    אני טועה?

    1. נדב

      אם תסתכל על המערכת הבנקאית כגוש אחד. אז שים לב שה-90 שהופקדו בהכרח יופקדו שוב בבנק אחר. ואז יהיה אפשר להלוות 81 מיליון(10%) אם תמשיך ה100 מיליון יוצרים בקירוב מיליארד. כלומר גם לפי שיטתך מ-100 מיליון שמופקדים בבנק המערכת הבנקאית יוצר מיליארד בקירוב.

      1. אור

        תודה. הכרתי את התהליך הזה, אבל לא הבנתי שאליו המאמר מתייחס.

    2. דוד איש שלום

      כן אתה טועה, כי במהלך לולאות פיננסיות, ה 90 מיליון שהופקו כהלוואה ראשונית מופקדים שוב ושוב ויוצרים עוד ועוד פקדונות – בכלל המערכת הבנקאית – עד שביחס רזרווה של 10 אחוז ה 90 מיליון הופכים להיות 900 מיליון.

  2. אמנון

    אתה טועה חלקית מכיון שהתהליך לא נעצר במקום שציינת אלא ממשיך:

    ספרי לימוד כלכליים מלמדים את הסטודנטים שיצירת כסף היא תהליך המפוקח ע"י כלל 'יחס הרזרבות הנדרש' המציין יחס בין ההלוואות של הבנקים המסחריים והרזרבות שהם נדרשים להחזיק. לדוגמה, ביחס רזרבה של 10% הבנקים נדרשים להחזיק ברזרבות של 10 דולר על פקדונות של 100 דולר.

    השלב ראשון במודל יצירת הכסף על פי ספרי הלימוד הוא שמשקי הבית או התאגידים, מפקידים בבנק, נאמר 100 מיליון דולר. לאחר מכן, בשלב שני, הבנק שם 10 מיליון דולר כרזרבה בבנק המרכזי, ומלווה את היתרה בסך 90 מיליון דולר ללקוחות שלהו שמפקידים אותם מייד חזרה במערכת הבנקאית. הבנקים משאירים אצלם 10% מהפקדות אלו (9 מליון דולר) ומלווים את היתרה של 81 מיליון דולר שוב. התהליך הזה חוזר על עצמו עד שנוצרות הלואות בסך של כ- 1,000 מיליון דולר, כך שיחס הרזרבה נשמר, 100 מיליון דולר רזרבות ו-1,000 מיליון דולר בהלוואות, כלומר, נוצרו 900 מיליון דולר בהלוואות 'יש מאיין'.

    בתמצית, משקי הבית והתאגידים, מפקידים בבנק, 100 מיליון דולר, הבנק מפקיד את כל 100 מיליון הדולר כרזרבה, בבנק המרכזי, ויכול להלוות, ומלווה כ-1,000 מיליארד דולר. כך נוצרו 900 מיליון דולר 'יש מאיין'.
    המודל הנקרא בשם יחס רזרבות בנקאי Fractional Reserve Banking וגם מכפיל הכסף Money Multiplier, מאפשר לכלכלנים קונבנציונליים לבנות מודלים של הכלכלה המתעלמת לחלוטין מקיומם של בנקים וחוב פרטי, ובהם כמות הכסף נשלטת לחלוטין על ידי הבנק המרכזי.

    ​אמנון​

    1. אור

      תודה אמנון. הכרתי את התהליך הזה, אבל לא הבנתי שאליו הכוונה.
      הניסוח של המאמר קצת מבלבל: זה לא שהבנק יכול להלוות מיליארד שקלים על פיקדון של 100 מיליון שקלים, אלא ש*כל* הבנקים ביחד יכולים להלוות מיליארד שקלים על פיקדון של 100 מיליון שקלים.

      1. יעל רמון

        שוב טעות בידך, אור.
        משום שכשהבנק מקבל 100 מיליון, קיימת בידיו אפשרות, לגלגל 90 מיליון מתוכם החוצה כהלוואה, או לחלופין, להותיר אותם במלואם ולגלגל החוצה הלוואה של מיליארד.

        1. אור

          אבל בשביל זה הבנק יצטרך להשתמש במיליארד ש"ח מפיקדונות אחרים, אז הוא לא באמת "הרויח" מהתרגיל.

          1. אור

            או במילים אחרות, על כל פיקדון של מאה מיליון שקלים הבנק יוצר באופן *ישיר* רק תשעים מיליון שקלים, גם בדרך שאת הצעת.

  3. ליכודניק

    אם המערכת הבנקאית בכללה יוצרת כסף כל העת בהיקף אדיר, מה מווסת אותה? מה שומר את הכסף החדש במערכת הבנקאית- מדוע הוא אינו זולג לנכסים ריאליים וגורם לאינפלציה מטורפת? ומדוע שער החליפין אינו צונח? הרי זה מה שהיה קורה אם הבנק המרכזי היה "מדפיס כסף".

    1. אמנון

      התשובה לשאלתך נמצאת במאמר עצמו
      "הבנק המרכזי משפיע על כמות הכסף בשוק משיקולים של מדיניות מוניטרית דרך קביעת שערי הריבית. המפקח על הבנקים (בישראל, אך לא בכל המדינות, הוא חלק מהבנק המרכזי) דואג ליציבות הבנקים ומגביל את כמות הכסף שהם יכולים להלוות, ובכך לייצר כסף חדש, בדרכים שונות. בעיקר דרך דרישות הלימות הון (היחס בין סך נכסי הסיכון של הבנק – נכסי סיכון אשראי, נכסי סיכון שוק ונכסי סיכון תפעולי – ובין ההון של הבנק, כפי שמוגדר על ידי המפקח), וכן דרך הגבלת כמות ההלוואות לענפי משק שונים, הגבלת סוגי ההלוואות וכו'."

      הבנק המרכזי היה מדפיס כסף תחת אותן מגבלות ולא היה בהכרח גורם לאינפלציה. ההבדל העיקרי הוא שייצור הכסף כיום ע"י הבנקים הפרטיים נעשה משיקולי רווח ולא משיקולי החברה כולה, בעוד שייצור כסף ע"י הבנק המרכזי יהיה כפוף ישירות לאינטרס הציבורי. או כפי שכתב מרטין וולף:
      "הבנק המרכזי ייצר כסף חדש לפי הצורך, כדי לקדם צמיחה לא אינפלציונית. החלטות על יצירת כסף תילקחנה על ידי ועדה בלתי תלויה בממשלה, כפי שקורה היום."

  4. אסף

    1. לא מדובר ב"מחקר" של הבנק המרכזי הבריטי. מדובר בחיבור קצר שמסביר כמה דברים.

    2. גם לפי החיבור של הבנק המרכזי הבריטי, והם מדגישים את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, מי ששולט בכמות הכסף הוא בסופו של דבר רק הבנק המרכזי. זה מופיע בשורות המודגשות הראשונות של החיבור. כל הטענות על "איך ומדוע הפרטנו את ייצור הכסף? איך הגענו למציאות בה בנקים מסחריים פרטיים יוצרים כסף, וקובעים את כמות הכסף בשוק על פי שיקולי הרווח שלהם בלבד." הם לחלוטין לא במקום. אני ממליץ בחום בפני הקוראים – הקליקו על הקישור בתחילת הפוסט. השורה השלישית המודגשת כבר מסבירה שמי ששולט בכמות הכסף הוא רק הבנק המרכזי.

    3. אפילו עוד יותר משונה היא היעדר ההבחנה בין הטענה "אין מספיק משאבים" ובין הטענה "אין מספיק אמצעי תיווך כדי לתווך בעסקאות שהיינו רוצים לבצע".
    אין שום קשר בין השאלות של מה ואיך ישמש כאמצעי תיווך, ובין השאלות של האם ישנם מספיק משאבים כדי לענות על צרכי החברה. המשפט בפוסט לפיו המסקנות מהחיבור של הבנק המרכזי הבריטי הן "שאין מקום לטענות ש"אין מספיק כסף" לחברה כדי לממן תוכניות חברתיות ולענות על צרכים אנושיים" מעידה על חוסר הבנה עמוק. "כמות הכסף" שהחיבור של הבנק המרכזי הבריטי עוסק בה הוא כמות אמצעי התשלום. לא כמות המשאבים האמיתיים שעומדת לרשות החברה. זה מזכיר ילדים שכשאבא אומר להם ש"אין כסף", הם אומרים – אז תלך להוציא מהכספומט.

    4. הדפסת כסף ושימוש בו למימון הוצאות הממשלה היא מס לכל דבר, ואין שום סיבה לחשוב שהיא מס צודק במיוחד. הטענה (בנוגע לבריטניה) ש"אם הבנק המרכזי החליט שכמות הכסף יכולה לגדול ב-5% בשנה, הממשלה היתה יכולה לנהל גירעון תקציבי של 4% מהתמ"ג ללא גיוס הון או מיסוי." היא שגויה. הדפסת הכסף ושימוש בו, היא, כשלעצמה, מס. כשהממשלה רוכשת שירותים, או משלמת שכר באמצעות כסף מודפס, היא מעבירה כוח קניה מאנשים מוסימים לידיים של אחרים. זה לא מן מהשמיים.

    5. אין בטענה של הבנק המרכזי הבריטי שום דבר רדיקלי. אני מעתיק לכאן תגובה שכתבתי במקום אחר:
    "סיפור א, להלן – ספר הלימוד הסטנדרטי:
    הבנק המרכזי יוצר 100 ש"ח ומפזר אותם לציבור מהליקפוטר, והציבור מפקיד את הכסף בבנק המסחרי . לחליפין, הבנק המרכזי יכול להלוות ישירות לבנקים המסחריים. הבנק המסחרי שומר 10 בכספת, ומלווה 90. ה 90 האלה מופקדים חזרה בבנק, שמלווה 81 וחוזר חלילה. בסוף היום יש בכספת של הבנק 100 ש"ח, והבנק נתן הלוואות בשווי 900 ש"ח. מצד שני, יש בבנק פקדונות בשווי 1000 ש"ח. כלומר, יחס הרזרבה נשמר.

    סיפור ב, להלן – "הבנק המרכזי הבריטי":
    הבנק המסחרי נותן הלוואות בשווי 900 ש"ח. בגלל שיש רק בנק אחד, אחרי שלוקחי ההלוואה יעשו שימוש בכסף, הם יפקידו אותו חזרה בבנק. כרגע, הבנק בברוך, כי אמנם מול 900 ש"ח הלוואות יש לו 900 ש"ח פקדונות (זו "יצירת הכסף יש מאין" המפורסמת), אבל מול 900 ש"ח בפקדונות אין לו אפילו שקל אחד רזרבה. הוא מרים טלפון בהול לבנק המרכזי ומבקש שהבנק ידפיס 100 ש"ח, ויפזר אותם לציבור מהליקופטר, או לחליפין, שהבנק המרכזי ילווה ישירות לבנק המסחרי. הבנק המרכזי נעתר, הציבור מפקיד את 100 הש"ח בבנק (או שהבנק המרכזי מלווה ישירות לבנק המסחרי), ו- הכונו לקופי פייסט… הנה זה בא… בסוף היום יש בכספת של הבנק 100 ש"ח, והבנק נתן הלוואות בשווי 900 ש"ח. מצד שני, יש בבנק פקדונות בשווי 1000 ש"ח. 100 ש"ח מהבנק המרכזי, ו 900 ש"ח מהציבור.

    איפה הרדיקליזם? הבנק מסיפור א' ומסיפור ב' הם זהים. אין שום דרך להסתכל על הבנקים במציאות ולשאול איזה סיפור הוא נכון, כי הם מתארים תוצאות זהות. השאלה היחידה היא איך הבנק המרכזי מנהל את המדיניות המוניטרית שלו.
    בסיפור א', הבנק המרכזי פשוט מחליט כמה כסף להדפיס. בסיפור ב' – הוא קובע את הריבית שבה הוא ילווה לבנקים. והבנקים כבר יקחו את זה בחשבון כשהם מחליטים כמה הלוואות לתת – האם 900, או 1500 או 200.

    אין משמעות לשאלה מי מהשניים הוא הסיפור היותר "אמיתי". שניהם, כאמור, לא אמיתיים. הלוואות ופקדונות קורים בו זמנית, כל הזמן. כל אחד מוזמן להחליט איזה מן הסיפורים נראה לי אינטואיטיבי יותר. לי זה נראה שסיפור א' הרבה יותר מוצלח, אבל, אם מישהו ממש מעדיף את סיפור ב', שיבוסם לו – ובלבד שהוא מבין שבכל היבט משמעותי שני הסיפורים זהים לחלוטין."

    פוסט מאד משונה לכל אורכו.

    1. אמנון

      המסר שאנשי הבנק המרכזי האנגלי מעביר הוא כה הרסני לכלכלה כפי שהיא נלמדת היום, שסביר להניח כי כלכלנים ואחרים פשוט יתעלמו מהמחקר, למרות שיהייה קשה להתעלם מדו"ח של בנק מרכזי חשוב.
      אפשר רק לקוות שגינוי תקיף כזה למודל הלימוד יגרום למרצי כלכלה לשנות באופן דרסטי את ההרצאות שלהם בעתיד הקרוב, ולכלכלנים לשנות את תפיסתם.
      סביר יותר שהם יתעלמו מהמחקר. רוב המרצים לכלכלה אפילו לא יודעים שמחקר כזה של הבנק המרכזי האנגלי קיים, והם ימשיכו ללמד את הסטודנטים שלהם מספרי הלימוד שהם יבחרו. הדרך השניה, לכלכלנים המכירים את המחקר, תהייה להתעלם ממנו , כפי שהם התעלמו מאינספור ביקורות של כלכלת הזרם המרכזי בעבר. האפשרות השלישית, למרצים לכלכלה שיאותגרו על ידי תלמידיהם בנושא זה, תהיה לטעון כי הסיפור בספר הלימוד הוא מודל שימושי לתלמידים מתחילים, וראייה מציאותית יותר תוצג בקורסים מתקדמים יותר. והדרך הרביעית תהייה לתקוף את המחקר תוך דבקות במודלים הישנים, שימוש בסטטיסטיקות והנמקות שאינן רלבנטיות או שאינן עומדות במבחן המציאות, טענות נגד דברים שלא נאמרו, חזרה על טיעונים שהופרכו בעבר, וניווט הדיון לכיוונים אחרים שאינם בנושא.
      כאמור, יהיו הרבה אנשים שלא יהייה אכפת להם מהמחקר, יהיו הרבה יותר שלא יבינו את המחקר, ויהיו עוד יותר שיסרבו להאמין שהמחקר נכון, אבל ראוי לציין שהבנק המרכזי של אנגליה כותב כי המודל, שרוב הממשלות כולל ממשלת אנגליה, משתמשות בו כדי לנהל מדיניות , ובכלל זה מדיניות צנע (Austerity), צריך להיזרק מהחלון.

    2. דוד איש שלום

      התגובה הארוכה והמלומדת כביכול שלך אסף, מעידה שהמחקר של הבנק הבריטי והן המאמר כאן והגעתו של מרטין וולף ארצה להרצות לציבור, גורמים למערכת הבנקאית ומשתפי הפעולה אתה הממומנים על ידם, להתחיל לפחד, ואז הם שולחים את מיטב זורי החול בעיניים, מיטב התועמלנים שלהם, כמוך אסף, כדי לבלבל ולסבך ולהביך את דוברי האמת, כמו פורטוגלי במקרה זה. אל תתנו לבנקאים וגרוריהם לבלבל אותכם. למי שמעוניין בהרחבה לספר החינמי 'כסף בר-קיימא וחירות כלכלית' http://www.davidishshalom.com

  5. אסף

    חבל.

    אם תשנה את דעתך, ותרצה לנהל דיון במקום רק להגיד שכולם חסרי יושר אינטלקטואלי, ורק אמנון רואה את המציאות נכוחה, להלן קיצור טענותי (בהשמטת הנטיה המשונה שלך לקרוא לחיבור של הבנק המרכזי הבריטי מחקר). הן לא מטות את הדיון, הן לא מתעלמות מכלום, הן לא מתייחסות לטיעונים שהופרכו בעבר(?!), ולא ברור לי באיזה מבחן מציאות הן נכשלו. הן מתייחסות בצורה ממוקדת לדברים שגויים שכתבת במפורש בפוסט שלך.

    1. בסופו של דבר, אך ורק הבנק המרכזי קובע מה תהיה כמות הכסף. זה מופיע במפורש בטקסט של הבנק המרכזי הבריטי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הנה הציטוט בקופי פייסט:
    The amount of money created in the economy ultimately depends on the monetary policy of the central bank

    ולכן הטענות שלך בפוסט על זה שהפרטנו את הכסף, ושהבנקים קובעים את כמות הכסף לפי שיקולי רווח (בניגוד לטענה שהבנק המרכזי קובע את כמות הכסף), לא רק שאינן נכונות באופן כללי, הן עומדות בסתירה מובהקת לטקסט של הבנק המרכזי הבריטי שעליו אתה מתיימר להסתמך.

    2. יש הבדל עצום בין הטענה "אין כסף" במובן "אין מספיק משאבים" ובין הטענה "אין כסף" במובן "אין מספיק אמצעי תיווך כדי להוציא לפועל עסקאות". למרות שכל הדיון הנוכחי הוא על המשמעות השניה, אתה קובע פה באופן די מדהים שמהדיון הזה ניתן לגזור "שאין מקום לטענות ש"אין מספיק כסף" לחברה כדי לממן תוכניות חברתיות ולענות על צרכים אנושיים". זה טעות יסודית.

    3. אילו הממשלה תממן את הפעולותיה באמצעות הדפסת כסף זהו מס לכל דבר. הטענה שהדפסת כסף מאפשרת הימנעות מהטלת מיסים או לקיחת חוב (שאתה קורא לה בטעות גיוס הון) היא שגויה. אין הוקוס פוקוס, ואין יש מאין. הדפסת כסף היא מס.

    4. אין שום דבר רדיקלי במודל כפי שמציגים אותו בבנק המרכזי הבריטי. הסברתי למה. ובעיקר – אני מבין אותו לחלוטין. אני לא מתעלם. אני לא "מסרב להאמין". קראתי בזהירות. ואני לא רואה מה רדיקלי בו, ולמה צריך להחליף את המודל כפי שהוא מוצג בספרי הלימוד. מדוע כל כך קשה לך לדמיין מישהו שלא מסכים מסיבות ענייניות? מדוע אתה מיד מסיק שמי שלא מסכים איתך הוא חר יושר איטלקטואלי, או "מסרב להאמין"? מאד מאכזב.

    עכשיו, אם אתה מעוניין לענות לדברים האלה – אשמח לקרוא ולנסות להשיב. אם אתה מעוניין במקום רק לזרוק לאוויר ססמאות על איך כולם חסרי יושר, ולקשר לעניין – אלוהים יודע למה – את שאלת מדיניות הצנע (שלוש שורות אחרי שאתה מתלונן על ניווט הדיון לכיוונים אחרים שאינם בנושא!!), אפשר לסיים את הדיון עכשיו, ולאחל לך יום עצמאות שמח.

    1. דורון לוי

      לפחות שתי בעיות בתגובה שלך.
      התרגום המדויק הוא: "כמות הכסף המיוצרת בכלכלה בסופו של דבר תלויה במדיניות המוניטארית של הבנק המרכזי". ולא כפי שתרגמת "אך ורק הבנק המרכזי קובע מה תהיה כמות הכסף". ממש ממש לא. קשה לי להאמין שאתה לא מבין אנגלית עד כדי כך. סביר יותר להניח שאתה מנסה לשטות בקוראים. "תלויה" משמע המדיניות המוניטארית של הבנק המרכזי משפיעה על כמות הכסף המיוצרת אבל בטח היא לא מהווה את הגורם היחידי.
      כמו כן, מוזר שאתה מדלג למשפט השלישי ומתעלם מהמשפט הראשון שבא לפני השלישי ובו נאמר כך: "
      This article explains how the majority of money in the modern economy is created by commercial banks making loans"
      ובעברית: "מאמר זה מסביר כיצד מרבית הכסף בכלכלה המודרנית נוצר על ידי הלוואות שניתנות על ידי בנקים מסחריים."
      לאור זאת, ברור שהתגובה שלך היא בעייתית בלשון המעטה שלא לומר מטעה ומסלפת.

    2. אמנון

      אני מכין תגובה לכל הנקודות שהעלה אסף. בינתיים לגבי ההשפעה או השליטה בכמות הכסף:
      הסיכום או המסקנה הסופית של המחקר של הבנק המרכזי של אנגליה היא ש"בניגוד לתיאור שנמצא בחלק מספרי לימוד, הבנק המרכזי של אנגליה לא שולט ישירות בכמות של בסיס הכסף או בכמות הכסף הרחב. למרות זאת, הבנק המרכזי של אנגליה עדיין יכול להשפיע על כמות הכסף במשק."
      הבנק המרכזי האנגלי אומר במפורש שהוא לא שולט בכמות הכסף, אלא שיש ביכולתו להשפיע! יש הבדל מהותי בין יכולת השפעה לבין שליטה. יותר מזה. הבנק המרכזי האנגלי מציין, שמכיון שהשפעה דרך שערי הריבית מוגבלת על ידי חסם תחתון, (ריבית אפסית), הבנק יצא בתכנית המבקשת להעלות את כמות הכסף במשק באמצעות רכישת נכסים.

      1. אסף

        בינתיים:

        ראשית, כאשר הבנק המרכזי הבריטי מסכם שהבנק לא קובע ישירות את כמות הכסף אלא קובע את הריבית, שהיא זו שמשפיעה על כמות הכסף, הוא אומר מעט מאד. קודם כל, זה שהבנק מהרכזי פועל דרך הריבית, ולא דרך קביעת הכמות- מופיע בהרבה מאד ספרי לימוד, בפרט אלו שנעשה בהם שימוש בישראל (למשל הספר של יורם מישר). אין בכך כל חידוש, ובטח שאין בכך מסר "כה הרסני לכלכלה כפי שהיא נלמדת כיום". הרי אין אזרח בישראל שלא יודע שאחת הפעולות המרכזיות של בנק ישראל היא קביעת הריבית. איך מישהו מעלה על דעתו שהאמירה הטריויאלית לחלוטין הזו היא מסר "כה הרסני"?!

        שנית, להגיד שהבנק המרכזי "רק משפיע" ולא "קובע" את כמות הכסף זה אמירה ריקה. זה כמו להגיד שלחיצה על דוושת הגז ברכב רק משפיעה, ולא קובעת את המהירות שבה הרכב נוסע. מוסכם על כולם שיש עוד גורמים שמשפיעים. אבל מי שרגלו על דוושת הגז הוא זה שקובע את מהירות הרכב. כנ"ל הבנק המרכזי – יש לו את המילה האחרונה על כמות הכסף.

  6. אסף

    מה שהבאתי הוא לא תרגום, אלא הסבר. "תלוי בסופו של דבר", בהקשר שבו הוא מובא, משמעו – הגורם שמכריע. לא אחד הגורמים שבמקרה קורה בסוף, אלא שהוא הגורם שבחשבון אחרון קובע את כמות הכסף. זו המשמעות של ultimately. אני עצמי הבאתי את המשפט בתגובה שלי. למה אתה חושב שאני מנסה להסתיר משהו?!

    אין חולק על כך שרוב הכסף נוצר על ידי הבנקים הפרטיים. זה מופיע בכל ספרי הלימוד. לא עד זה הדיון בכלל. השאלה היא מי שולט בכמות הכסף. וזה הבנק המרכזי **גם לפי המסמך של הבנק המרכזי הבריטי**. ultimately depends on זה לא רק אחת ההשפעות. זה המשפיע האולטימטיבי. מי שמציג דברים בצורה מסולפת זה לא אני.

    זה ש"רוב" הכסף מיוצר על ידי בנקים פרטיים לא מעלה ולא מוריד לצורך השאלה הזו. מה שקובע את כמות הקפה הנמס בעולם היא כמות פולי הקפה, למרות שרובה המכריע של כל כוס קפה הוא מים, ולא פולי קפה.

    1. אמנון

      התרגום או ההסבר שלך שמובנו של המשפט הוא שמדיניות של הבנק המרכזי היא הגורם המכריע, סביר.
      אבל יש הסבר אלטרנטיבי, אפשר להבין את המשפט אחרת. 'בסופו של דבר המדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי היא הגורם החשוב מבין הגורמים המשפיעים על ייצור הכסף'. או שבין כל הגורמים המשפיעים על ייצור הכסף, המדיניות של הבנק המרכזי היא אחד הגורמים החשובים ביותר. כלומר, לא במובן של הגורם המכריע או הקובע.
      המסקנה הסופית של המחקר של הבנק המרכזי של אנגליה אומרת "בניגוד לתיאור שנמצא בחלק מספרי לימוד, הבנק המרכזי של אנגליה לא שולט ישירות בכמות של בסיס הכסף או בכמות הכסף הרחב. למרות זאת, הבנק המרכזי של אנגליה עדיין יכול להשפיע על כמות הכסף במשק."
      הבנק המרכזי האנגלי אומר במפורש שהוא לא שולט בכמות הכסף, אלא שיש ביכולתו להשפיע! יש הבדל מהותי בין יכולת השפעה לבין שליטה.
      לכן ההסבר הסביר יותר הוא האלטרנטיבי ולא ההסבר שלך.

      לפי הבנק המרכזי של אנגליה, כמות הכסף שנוצרת במשק תלוייה בסופו של דבר, בביקוש להלוואות, לאשראי, והריבית, שהיא המחיר של היצע אשראי זה, משפיעה על הביקוש להלוואות. ההתפתחויות בתחום זה בשנים האחרונות מלמדות שרמת הריבית, המחיר של ההלוואות, היא בעלת חשיבות משנית, לביקוש להלוואות.
      מאז תחילת המיתון, ב-2007/8 הבנקים המרכזיים בארה"ב ובבריטניה הפחיתו את הריבית לכמעט כלום, ועם 'ההקלה הכמותית, הם הזרימו כמויות כסף עצומות לבנקים המסחריים, מבלי שהביקוש להלוואות גדל.
      המסקנה המתבקשת היא שהמגבלה האמיתית על כמות הכסף שבמחזור היא כמה הממשלה, תאגידים, ואזרחים מן השורה, מוכנים ללוות, ולא רמת הריבית שמכתיב הבנק המרכזי.

      1. אסף

        התובנה, הנכונה, שכאשר הריבית הנומינלית מגיעה לאפס, או מתקרבת מאד לאפס, היכולת של הבנק המרכזי להשפיע מופחתת דרמטית היא תובנה ישנה מאד, לפחות משנות העשרים של המאה הקודמת. יתר על כן – היא מופיעה בכל ספר לימוד.
        אפשר להתווכח עד כמה זה מצב נדיר, ומה לעשות במקרים האלה. אבל השאלה היא האם לזה יקרא רדיקלי?! האם התובנה שנמצאת בכל ספרי הלימוד (לפחות בכל אלו שאני מכיר) היא הרסנית ללימודי הכלכלה?! אתמהה.

        באשר לציטוט על כך שבניגוד לתיאור שנמצא בחלק מספרי לימוד, הבנק המרכזי של אנגליה לא שולט ישירות בכמות של בסיס הכסף או בכמות הכסף הרחב. למרות זאת, הבנק המרכזי של אנגליה עדיין יכול להשפיע על כמות הכסף במשק."
        המשך הפסקה מסביר שהבנק לא שולט ישירות בכמות הכסף, **אלא משפיע עליה במצעות שליטה בריבית כשזה אפשרי, ובאמצעות רכשית נכסים כשהריבית מתקרבת לאפס**. כלומר, לב האמירה איננה שלבנק חסרה יכולת שליטה בכמות הכסף, אלא שהשליטה איננה ישירה, והיא מתבצעת דרך השליטה הריבית בדרך כלל. כלומר, הטענות על כך שהפקרנו את השליטה בכמות הכסף לבנקים הפרטיים שקובעים את כמות הכסף לפי שיקולי הרווח שלהם איננה נובעת מהמסמך של הבנק המרכזי הבריטי.

  7. אזרח שלפעמים אכפת לו

    יש כאן נקודות מאד מעניינות, אבל גם נקודה שנראית לי מוזרה. לפי ספרי הלימוד בכלכלה, מבחינה היסטורית, הבנקים הפרטיים הם אלו שבהם התהליך הזה נולד, מתישהו בימי הביניים. ללא שמישהו יבין זאת מראש, תהליך "ההלוואה ללא כיסוי" יצר כסף (או אשראי). רק בשלב הרבה יותר מאוחר נוצרו בנקים מרכזיים שניסו להכניס סדר למערכת. כלומר, התהליך המתואר כאן מוכר היטב, ואני לא בטוח שהבנתי מה החידוש כאן.

    1. יעל רמון

      החידוש כאן הוא שהבנקים המרכזיים, שתפקידם היה להשליט סדר במערכת, איבדו את השליטה על המערכת. במלים אחרות – הגולם קם על יוצרו. (וזו לא הדוגמא היחידה לגלמים שקמו על יוצרם בעידן הנוכחי.

  8. אזרח שלפעמים אכפת לו

    הבנקים הם לא גולם שקם על יוצרו – הם לא נוצרו על ידי הבנק המרכזי, אלא בתהליך היסטורי ארוך, ללא כוונת מכוון. בנקים מרכזיים הם הגולם. בארה"ב בתחילת המאה הקודמת עוד היו מי שראו בבנקים מרכזיים עניין אנטי-דמוקרטי, והתנגדו להם.

    1. יעל רמון

      על הבנק המרכזי דיברתי – לא על הבנקים המסחריים! מגוף מפקח הם הפכו לגוף שיש לפקח עליו שיעשה את עבודתו נאמנה. למותר לציין, שעל אף שהם נתפסים בעיני הציבור כזרוע ממשלתית, הרי שגם חלק מן הבנקים המרכזיים (דוגמא – הפד האמריקאי) הם גופים פרטיים שבראש מעיניהם רווחת בעליהם ולאו דווקא זו של הציבור.

  9. אמנון פורטוגלי

    אנסה לענות לנקודות שהעלה המגיב האנונימי 'אסף'

    לנקודה 1. הטענה שהמחקר של הבנק המרכזי האנגלי אינו אלא "חיבור קצר שמסביר כמה דברים", ובצורה אחרת: "הנטיה המשונה שלך לקרוא לחיבור של הבנק המרכזי הבריטי מחקר"

    לא מדובר על חיבור קצר, מדובר בשני מאמרים/מחקרים של הבנק המרכזי האנגלי: "יצירת כסף בכלכלה המודרנית", שנכתב במשותף על ידי שלושה כלכלנים מדירקטוריון האנליזה המוניטרית של הבנק ומאמר נוסף: "מבוא על מה זה כסף". המאמרים מגובים בשני סרטוני וידאו על מה זה כסף ויצירת כסף. נראה שהבנק מתאמץ להעביר את המסר שלו, ורוצה לסלק מספרי לימוד הכלכלה את המודל המסודר, המתקבל על הדעת , אבל שאינו נכון, שמלמדים כיום על כסף, ולהתחבר במקום זה עם העולם האמיתי.
    זה לא "חיבור קצר", זניח, "שמסביר כמה דברים", זה מאמר רדיקלי, שכבר משפיע כפי שאנו רואים במאמר של מרטין וולף שפורסם חודש אח"כ בפיננשל טיימס, בדעות של אנדרו הולדיין הכלכלן הראשי המיועד של הבנק אוף אינגלנד בהקדמה לדוח בשם 'כלכלה, חינוך ואי-לימוד' Economics, Education and Unlearning: מאפריל 2014, ובמאמר חדש מה-4 למאי בשם: 'נדרש שיפוץ יסודי בתוכנית הלימודים המקובלת של הכלכלה'. The mainstream economics curriculum needs an overhaul

    לנקודה 2. "מי ששולט בכמות הכסף הוא בסופו של דבר רק הבנק המרכזי"
    המאמר של הבנק המרכזי האנגלי אומר שהבנק המרכזי משפיע, לא שולט, על כמות הכסף. המשפט המופיע בשורות המודגשות הראשונות של המחקר הוא: 'בסופו של דבר כמות הכסף הנוצרת בשוק, תלוייה Depends במדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי. תלוייה ולא נשלטת או נקבעת.

    משמעות זו מקבלת חיזוק משני מקומות נוספים במחקר: (1) מתוך ה- Overview בעמוד הראשון של המחקר:
    "In normal times, the central bank does not fix the amount of money in circulation, nor is central bank money ‘multiplied up’ into more loans and deposits"
    ובתרגום חופשי:
    בימים כתיקונם, הבנק המרכזי אינו קובע את כמות הכסף שבמחזור, וגם כספי הבנק המרכזי בבנקים המסחריים אינם 'מוכפלים' ליותר הלוואות ופיקדונות.
    (2) במסקנה הסופית של המחקר של הבנק המרכזי הבריטי: "בניגוד לתיאור שנמצא בחלק מספרי לימוד, הבנק המרכזי של אנגליה לא שולט ישירות בכמות של בסיס הכסף או בכמות הכסף הרחב. למרות זאת, הבנק המרכזי של אנגליה עדיין יכול להשפיע על כמות הכסף במשק." (הדגשה לא במקור).
    הבנק המרכזי האנגלי אומר במפורש שהוא לא שולט בכמות הכסף, אלא שיש ביכולתו להשפיע! יש הבדל מהותי בין יכולת השפעה לבין שליטה.

    יותר מזה. הבנק המרכזי האנגלי מציין, שמכיון שהשפעה דרך שערי הריבית מוגבלת על ידי חסם תחתון, (ריבית אפסית), הבנק יצא בתכנית המבקשת להעלות את כמות הכסף במשק באמצעות רכישת נכסים.
    "Conclusion
    “….. And in contrast to descriptions found in some textbooks, the Bank of England does not directly control the quantity of either base or broad money. The Bank of England is nevertheless still able to influence the amount of money in the economy. It does so in normal times by setting monetary policy — through the interest rate that it pays on reserves held by commercial banks with the Bank of England. More recently, though, with Bank Rate constrained by the effective lower bound, the Bank of England’s asset purchase programme has sought to raise the quantity of broad money in circulation. This in turn affects the prices and quantities of a range of assets in the economy, including money". (הדגשה אינה במקור)

    נקודה 3. בה מכניסים בדרך האחורית את סיפור התיווך. אבל כלכלני הבנק המרכזי האנגלי טוענים במפורש כי "בנקים לא פועלים פשוט כמתווכים"
    “banks do not act simply as intermediaries”.
    יש גם סתירה מהותית בין מתן הלוואות על בסיס יחס רזרבה, כאשר מלווים כסף שלא הופקד, לבין מושג הבנק כמתווך.
    כללית, תיאורית ה'תיווך' היא המנטרה שרוב הכלכלנים בולעים יחד עם לימודי הכלכלה שלהם. ברגע שהיא מתיישבת בראש, קשה להיפטר ממנה וקשה עוד יותר למצוא את הדרך להוציא אותה.

    לנקודה 4. הטענה כי "הדפסת כסף ושימוש בו למימון הוצאות הממשלה היא מס לכל דבר". איך נקרא להדפסת כסף ע"י הבנקאות הפרטית ושימוש בו למימון הוצאות הממשלה? מן מהשמיים מאלוהי השוק החופשי? ברכה מהקדוש של הבנקים?
    גם אם נקבל את הטענה, בקונוטציה השלילית שבה, אני מעדיף מס למימון הוצאות הממשלה מאשר הדפסת כסף ע"י הבנקים הפרטיים שהיא בפרפרזה לדבריו, מס שאנו משלמים לבנקאות הפרטית.

    הטענה "אם הבנק המרכזי החליט שכמות הכסף יכולה לגדול ב-5% בשנה, הממשלה היתה יכולה לנהל גירעון תקציבי של 4% מהתמ"ג ללא גיוס הון או מיסוי". שהמגיב אומר שהיא שגוייה, מצוטטת מהמאמר של מרטין וולף. בין מרטין וולף, עורך משותף ופרשן כלכלי ראשי ב"פייננשל טיימס", הנחשב לאחד מכתבי הכלכלה המשפיעים ביותר בעולם, לבין המגיב האנונימי, אני בוחר לקבל את דבריו של מרטין וולף.

    נקודה 5. " אין שום דבר רדיקלי במודל כפי שמציגים אותו בבנק המרכזי הבריטי" והדוגמה היא מודל שנכתב במקום אחר המבוסס וחוזר על המנטרה של הבנקאות כמתווך שהועלתה בנקודה 3. הטיעון הזה מעניין שכן ההסבר של הבנק המרכזי האנגלי על תהליך ההלוואות בנקאיות ויצירת כסף נוגד למודל שנכתב.

    לפי התיאוריה הכלכלית המקובלת, הבנקים פועלים כ'מתווכים' בין מי שיש לו כסף לבין מי שזקוק להלוואה. אנשים חוסכים ומפקידים את כספם בבנקים. הבנקים נדרשים להחזיק חלק קטן מכסף זה כרזרבה בבנק המרכזי, ויכולים להלוות פי כמה מהכסף שהופקד בהם לצרכנים או ליזמים שרוצים להשקיע אותו במיזם רווחי. ההלוואות מוגבלות ע"י פקדונות הציבור בבנקים, ויחסי הרזרבה הנקבעים ע"י הבנק המרכזי.
    הבנק המרכזי של אנגליה טוען כי מודל יחס הרזרבה שגוי, ומדובר במיתוס, והתהליך למעשה הפוך. המחקר טוען כי בנקים מסחריים פרטיים אינם פועלים פשוט כמתווכים, אלא מייצרים כסף 'יש מאיין' באמצעות הלוואות שהם נותנים, ללא תלות אמיתית בהיקף הרזרבות, והלוואות אלו יוצרות את הפיקדונות. כמות הכסף שנוצרת במשק תלויה בביקוש להלוואות ולאשראי, והריבית, שהיא המחיר של היצע האשראי, הנקבעת ע"י הבנק המרכזי, משפיעה על הביקוש להלוואות.

    הטענה ש"עדיין צריך שמול כל הלוואה יהיה מקור מימון – פקדונות או הון עצמי או הלוואה מהבנק המרכזי." מנוגדת לטיעון הבסיסי של הבנק המרכזי האנגלי: שרוב הכסף בכלכלה המודרנית נוצר 'יש מאיין' בלי שיש מקור מימון מול כל הלוואה, על ידי בנקים מסחריים פרטיים באמצעות הלוואות שהם נותנים, שהלוואות יוצרות פיקדונות, שבנקים יוצרים כסף ולא פשוט משאילים את פקדונות החוסכים, ושמושג 'מכפיל הכסף' בספרי הלימוד בכלכלה הינו מוטעה.

    בנוסף, הטענה הזו היא חסרת משמעות, שכן בסופו של יום, הבנק המרכזי תמיד יספק את הפקדונות הנדרשים לבנקים הפרטיים במידת הצורך. גם הטיעון שהמאזן של הבנק מאוזן זו טאוטולוגיה, מאזן תמיד מאוזן.

    הטיעון העיקרי השני במאמרי, של מרטין וולף, הוא כנגד יצירת כסף ע"י בנקים פרטיים. יש הבדל מהותי בין ייצור כסף ע"י בנקים מסחריים המייצרים כסף יש מאיין ומלווים אותו משיקולי רווח וצמיחה שלהם. לבין ייצור כסף ע"י הבנק המרכזי כדי לשרת את האינטרסים הרחבים יותר של הציבור והחברה. מערכת מוניטרית ציבורית יכולה וצריכה להיות צודקת ולשרת את כל האזרחים, לא רק את האליטה העשירה. אבל מבחינת המגיב "כל הטענות על איך הפרטנו את ייצור הכסף,? איך הגענו למציאות בה בנקים מסחריים פרטיים יוצרים כסף, וקובעים את כמות הכסף בשוק על פי שיקולי הרווח שלהם בלבד הם לחלוטין לא במקום"

    המחקר של הבנק המרכזי האנגלי הוא מאמר רדיקלי, המשקף את ההבנה של כלכלנים מרכזיים שיש בעיות מהותיות ובסיסיות בלימודי ובמדע הכלכלה המחייבות פתרון, שאי אפשר יותר להמשיך במדיניות של בת יענה, ואת המוכנות להתמודד עם בעיות אלו. מרטין וולף מהפיננשל טיימס, אנדרו הולדיין הכלכלן הראשי המיועד של הבנק אוף אינגלנד, פרופ' נתן זוּסמן מנהל מחלקת המחקר וחבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל, וכלכלנים בכירים נוספים, בעיקר מאירופה אך גם מארה"ב חושבים שנדרשת רביזיה יסודית בתוכנית הלימודים המקובלת של הכלכלה. The world has changed, the syllabus hasn't, 'העולם השתנה, לימודי הכלכלה לא השתנו'.
    המגיב האנונימי אינו שותף לדעות אלו. לדבריו "אני לא רואה מה רדיקלי בו, ולמה צריך להחליף את המודל כפי שהוא מוצג בספרי הלימוד". יש לו בעייה.

  10. אסף

    יש הבדל גדול בין האופן שבו ממשלה מרוויחה מהדפסת כסף לאופן שבו הבנקים מרוויחים מיצירת הכסף.
    כאשר ממשלה מדפיסה אלף שקל, היא יכולה לעשות בהם שימוש. יש לה עכשיו 1000 שקל שלא היו לה קודם.
    כאשר בנק "יוצר" כסף, כלומר – הוא מלווה 1000 שקלים, ואז מחזיק אצבעות שהוא יקבל פקדונות בגובה שווה (או שהאו נאלץ לקחת הלוואה מהבנק המרכזי), הוא מרוויח רק את פערי הריבית בין מה שהוא גובה על ההלוואה, ובין מה שהוא משלם למפקידים. אם ההלוואה לא מוחזרת – וזה הרי קורה כל הזמן, הבנק מפסיד כסף. כלומר, הבנק מרוויח ומפסיד בגלל הפרשי הריבית. זה שונה בתכלית השינוי מהרווח של ממשלה שפשוט מדפיסה כסף ועושה בו שימוש. שוב, אתה חושף את חוסר ההבנה שלך.

    הבנק אולי נותן הלוואה בלי שהיה בו פיקדון קודם לכן, ויוצר פיקדון בגודל זהה. אבל מה הבנק עושה אם מי שלקח את ההלוואה עושה בה שימוש כדי לשלם עבור דירה, ואז הוא מושך את הפיקדון? אתה מנסה לצייר את המצב כאילו הבנק יכול פשוט להלוות בלי חשבון. זה ממש לא נכון. הוא חייב שבסופו של דבר הפקדונות יהיו שווים להלוואות. גם אם ההלוואה קורית לפני הפיקדון.
    זה שהבנק המרכזי תמיד יהיה שם בשבילו זה נכון, אבל הבנק המרכזי יגבה ממנו ריבית על כך! זה בטח ובטח לא מצב שהבנק המסחרי יכול ליצור כסף יש מאין.

  11. אסף

    מערכת התגובות כנראה חוסמת תגובות שיש בהן קישורים (ולכן נמחקה לי תגובה מפורטת יותר), אבל מי שמעוניין, יכול לעשות גוגל לביטוי
    banking mysticism
    ולמצוא את הדברים שפול קרוגמן כותב בנושא.
    הנה כמה ציטוטים:
    As I (and I think many other economists) see it, banks are a clever but somewhat dangerous form of financial intermediary, one that exploits the law of large numbers to offer a better tradeoff between liquidity and returns, but does so at the cost of taking on very high leverage, with all the risks that entails.

    וגם, כאילו הוא כותב ממש על הפוסט הנוכחי של אמנון:
    "It’s obvious that many commenters don’t get the distinction between the proposition that banks create money — which every economics textbook, mine included, says they do (that’s what the money multiplier is all about) — and the proposition that their ability to create money is not constrained by the monetary base. Sigh.

    ועוד:
    As I read various stuff on banking — comments here, but also various writings here and there — I often see the view that banks can create credit out of thin air. There are vehement denials of the proposition that banks’ lending is limited by their deposits, or that the monetary base plays any important role; banks, we’re told, hold hardly any reserves (which is true), so the Fed’s creation or destruction of reserves has no effect.

    This is all wrong, and if you think about how the people in your story are assumed to behave — as opposed to getting bogged down in abstract algebra — it should be obvious that it’s all wrong.

    ואגב, אני לא אומר שזה שגוי שאפשר להספיד כסף במקום להטיל מיסים אחרים. בוודאי שזה נכון. אני אומר שעצם השיוש בהדפסת הכסף כדי לממן הוצאות ממשלה הוא, בעצמו, מס. ואין שום סיבה לחשוב שהוא מס צודק.

    ואחרונה, סחטיין על ההתעלמות החיננית מכך שבפוסט המקורי נכתב שהאפשרות להדפיס כסף בידי הממשלה מוכיחה שאין ממש בטענה שאין מספיק כסף לענות על צרכים חברתיים, שהיא ללא ספק הטענה המבולבלת ביותר בפוסט המבולבל הזה.

  12. עמית הרפז

    בעיה קשה שאיננה מכוסה במחקר היא מהירות המחזור, אם לדוגמא אנחנו קונים ומוכרים במהירות ללא החזקה ממושכת בכסף, שיעור הכסף במחזור עולה.
    הוא עולה מבלי שניתן לשלוט בו תבונית ודמוקרטית, ומציב בפנינו בעיה דומה.