זגורי, העממיות ואני

ה"עממיות" דווקא מאמיות מגניבות לאללה, ומאור זגורי עוד יפתיע אתכם. האינטרס שלנו כקהל הוא לאפשר למספרי הסיפורים לספר סיפורים, ולא להיות פוליטיקאים. נעמית מור חיים דווקא אהבה את שתי הסדרות שעיצבנו את רובכםן (וגם נזכרת בסרט קצר שעשתה פעם מזמן על ישראל בונדק, וזעזע את מוריה בבית הספר הנחשב לקולנוע)

קראתי הרבה השתלחויות ב"זגורי אימפריה" ו"בעממיות", ובא לי גם. זה קל, זה זול, זה לא חלילה להרים הפקה עתירת משתתפים ותקציב כשאחריות ולחץ עצומים מוטלים על כתפיי, ולהיחשף רגשית. כולה להזיז אצבע. ובאמת צפיתי בכמה טריילרים של זגורי, בהם תמיד מישהו מקלל ומלא מרוקאים מלידה או שלא עומדים ברקע כמקהלה יוונית, ומחפשים מה לעשות עם הידיים. אבל כשישבתי לראות פרק מלא, הבחנתי שזה בכלל לא מעניין אם זה לטעמי או לא. יש שם נשמה של יוצר ועשייה לא צינית. מי אני בכלל שאומר להם איך נכון? הרי גם אני כמותם, הסיפורים הכי טובים שלי הם על עצמי.

זגורי
"זגורי אימפריה"

למשל, לפני כעשרים שנה נכלאתי לתקופה קצרה במוסד ללימודי הקולנוע והטלוויזיה. התובנות שלי משם יכולות למלא ארבעה סרטים באורך מלא, וזה מפני שעשיתי הכל חוץ מלהתרכז בחומר הנלמד, שבתכלס סבב סביב נושא אחד ויחיד, קונוונציות קולנועיות. היום זה מצלצל לי יותר רומנטי, אבל רק עד הקטע שאני נזכרת בכיסא הקשה, בכיתה הקרה ובפרצופים שעמדו מולנו וליהגו ללא חת, כאילו אין סרטים לעשות בעולם. היו מציידים אותנו הביתה בעוד ערימות מהחומר הנתעב הזה, של מה מתאפיין במה, נארציות, קונוונציות, קודים וייצוגים של מציאות.

כשהתאמצתי להפסיק להתנגד, קבעתי להכין שיעורים עם ילד טוב אחד, מהסוג שמאמין שהאיפיוניזציה תשפיע עמוקות על היצירה שלו. אבל הלמידה המשותפת ישר דרדרה אותו, ונאלצתי לחתוך. למזלנו, המציאו מאז את וויקיפדיה ואני יכולה להעתיק לכם קטעים, כדי שתתאפסו על עניין הקונוונציות. מותחן לדוגמה, שיתאפיין בסצינות ספקטקל, לעומת בלש הפילם נואר שיצולם מזוויות חריגות וחשוכות. קולטים את הכיוון? עכשיו התכוונתי להעתיק את הקונוונציות של קומדיה רומנטית, אבל אפילו אני יכולה לראות שמישהו בוויקי ממש התרשל: על הגל החדש הצרפתי כתוב כי האלתור והתקציב קבעו את אופי הסרט, וגם כשנחתכו שם סצינות באמצע משפט, אנשים עדיין התרגשו. בניאו-ריאליזם האיטלקי שלטו אתיקה תיעודית, צילומי חוץ ושחקנים לא מקצועיים. בקולנוע האילם, זה די ברור, היתה קונוונציה שלא מדברים.

אז מה היא קונוונציה אמנותית בעצם, אם לא משהו שאנחנו מחליטים במודע להסכים עמו, להאמין לו, ולכבות את כל האזור במוח שמתמרד נגדו? יענו אתם אומרים שנראה אנשים שלא מדברים, רק עושים פרצופים מוגזמים ומחוות גופניות? שהם יהיו בשחור-לבן ועם איפור של קרקס? סבבה, אין בעיה! העיקר שתתנו סיפור, שתרגשו. כל דבר שיאפשר לכמה רגעים, מבט קצת יותר נסבל על האסון האנושי. אלה הקונוונציות שחבל לשנן, כי הן קופצות עליך מהמסך ממילא, ובצורה לא מילולית.

ביומיום של לימודי הקולנוע נתקלתי בקונוונציות שימושיות בהרבה, כמו זו שנשים אינן רלוונטיות למקצוע. היווינו אז כשליש מתלמידי בית הספר, ודומה שהתקבלנו על תקן מטרות נייחות להטרדה מינית מצד הסגל והתלמידים. קונוונציה נוספת קבעה שכל מה שאינו תרבות אשכנזו-ציונית-חילונית, אינו תרבות. כשהגבתי בחריפות למורה לקולנוע דוקומנטרי שהסבירה שדתיים ומתנחלים הם פסיכופטים והאויב, כל מה שיצא לי מזה הם ביקורים תכופים בוועדת משמעת. הקונוונציה הזו התבטאה גם בעובדה שהיינו רק ארבעה מתוך כיתה של עשרים וארבעה, שחשודים בדם שאינו אשכנזי טהור.

בונדק
ישראל בונדק

מכיוון שכבר אז הייתי מעצבנת, הגבתי בסרט דוקו קצר על אמרגן הזמר המזרחי, ישראל בונדק. בסרט שלצערי לא שרד את מעברי הדירות והיבשות שלי, הסתובבתי עם בונדק הכריזמטי במכוניתו האמריקאית, לבנת מושבי העור, צוחקת מחיקויו לארקדי דוכין ואריק איינשטיין, מדלגת על הצעותיו לסוף שבוע באיטליה, ומתרגשת במסיבת איגוד נהגי המוניות הירושלמי, מעופר לוי המאוד צעיר, שפלירטט עם הצלמת ההמומה שלי מול אשתו, עד שנשמת שתיהן פרחה. ברקע, זהבה בן הלחוצה והביישנית, שמחוץ לבמה לא הצליחה להיישיר מבט או להוציא הגה. עופר שהיה אז זמר מתחיל עם קמצוץ תהילה וערימות כישרון, שאל אותי: מכירה אלוהים? אז הוא הסגן שלי. הוא פה, ואני כאן. סימן לי את הפרשי הגבהים בידיים.

כראוי לקלאסיקה כזאת, ההופעה הסתיימה בתגרה רבת משתתפים, במצלמה שניצלה בנס, ובצוות שלי המום ומזועזע. אותי היה קשה להרשים, כי מגיל 17 מלצרתי במועדון, וחמושה בג'קט קצרצר עם כותפות זהב ורקמת "leExpose" על הגב, שפכתי בירה בקלאמזיות ששמעה יצא למרחוק על מיטב כוכבי בית"ר, אנשי העסקים, המאפיונרים ונהגי המוניות של ירושלים.

כשהצגתי את הסרט מול וועדת הביקורת והכיתה, היה אפשר לשמוע את הורידים הצוואריים של ההנהלה פוקעים. את לא מתביישת? התרתחו עלי, מביאה לפה תת-תרבות? נתת קול לתרבות נמוכה של קסטות! נתת שופר לאנשים של התחנה המרכזית!! בסוף ההתפרצות הנרגשת קם הצדיק הדוקומנטריסט מיכה שגריר ואמר לוועדה: אתם לא מבינים כלום. זו ישראל. זה הסרט הדוקומנטרי הישראלי היחיד שראינו היום בכל ההקרנה. היה ברור לי גם בלעדיו שעשיתי נכון, אבל אני לא שוכחת לו את זה.

לפני שפרשתי, ערכתי סרט על אנשים ברחבי הארץ שמחכים למשיח. שוב, הביקורת לא היתה מסוגלת להכיל את הנושא, ששורטט מחוץ לגבולות הקונוונציה האשכנזו-חילונית-ציונית. נלקחתי לשיחה אישית: את חושבת שאת אוהבת דוקומנטרי, אבל זה לא בשביל העיניים היפות שלך, נאמר לי, תתרכזי בעלילתי. במאמר מוסגר אפנה כעת בקריאה נרגשת אל צוותי מורים באשר הם: תחשבו פעמיים לפני שאתם פותחים את הפה. בצד השני יש מישהו ששומע את שמשתרבב לכם בבלי דעת בין השורות, ועשוי להביך אתכם ממרחק השנים. בטוחני אגב שאותו צוות, שרק צבר מאז עוד כוח כלכלי, וקובע את גורלן של הפקות קולנוע וטלוויזיה רבות, כולל שלי, לשבט או לחסד, פעל בתמימות פוסט מפא"יניקית, מתוך אמונה שגזענות זה משהו שעושים רק לערבים, ושהתחושות הקשות שלו לגבי אוכלוסיה יהודית עם קונוונציות שונות נובעות מטעם טוב.

העממיות הן מאמיות

מכל הטוב הזה שבחממת היצירה יצאתי לעולם האכזר, שבו שולטת תעשייה שנקראת הוליווד ובה הקונוונציות  אחרות לגמרי מאלה שבשיעורי הקוגניציה כאלכסון בפריים. להלן: הגיבור יהיה גבר לבן. הבמאי יהיה גבר לבן. הצלם יהיה גבר לבן. וגם את שאר התפקידים יאיישו בד"כ גברים. אתם כבר מנחשים באיזה צבע. מי שחטא ימות. אבל אם הוא הגיבור והוא אחלה, אז בדרך כלל החבר הכושי שלו ימות כפרעליו. הנערה תמתין לו, מסומלת כערימת כלונסאות ושפתיים. הסיכוי לגיבורה אשה עולה באם היא חולה, זונה או שניהם. או אם מדובר בסרט בנות, שזה בלה בלה בלה שמלת כלה בלה בלה בלה. אפשר, וזה אגב הכי הולך, לשלב זונה עם סרט בנות בלה בלה שמלת כלה.

אני חושבת שעברנו עכשיו על רוב הז'אנרים העכשוויים. כמובן שבסרטי אינדי, כל זה יקרה עם בגדי יד שנייה ומשקפיים מוזרים, בסרטי מד"ב עם חליפות כסופות ומשקפיים מוזרים יותר. יש פה ושם קולנוע שחותר תחת הקונונציות האלה, אבל ברוב הסרטים יתקיימו כמה מהן וקשה להימלט מכולן. למה? כי אלו הן גם הקונוונציות במציאות. זה למה. ואם אנחנו מספרים סיפורים עלינו, סליחה, התכוונתי לומר אם הגברים הלבנים מספרים סיפורים על כולם, רק הגיוני שישתמשו בחומרי היומיום שלהם, ובזווית שאותנטית להם. גם אם זה אומר שדמויות נשים ינועו בין שלגיה מנקה לשבעת הגמדים ושרה בכיף, לשלגיה בגאנג-באנג ספונטני עם כל השבעה. והכושי ז"ל.

קונוונציות התעשיונת הישראלית היו גרועות אפילו יותר. הראשונה היתה שלא ישלמו לך. כל כך מושרשת היא היתה שכמעט עלתה על דחיקת נשים לתפקידים ספציפיים, תוך הטרדתן. שרדתי דקות ספורות, וחזרתי למלצר בעולם האמיתי, צופה מפעם לפעם בהשתאות במזרחים החמים והצועקים שבטלוויזיה, לעומת האשכנזיות שתמיד חוזרות להורים וממלאות את החלל בשתיקות ומבטים מלאי משמעות. אצלנו במשפחה אגב, בצד האשכנזי זה ייחשב נס אם כל חמומי המוח יסתמו סוף-סוף, ובצד הספרדי יש חננות דור שביעי. אבל ככה זה קונוונציות, מי אני שאתווכח?! מכבה את החלק הזה במוח, וכשנמאס לי מעיפה את הטלוויזיה מהבית.

עשרים ושתיים שנה אחרי, יותר נשים שורדות כיוצרות ומתאגדות. המוסד הלימודי מתחילת הסיפור מתהדר בערביי מחמד, אתיופיי מחמד, חרדיי מחמד, ומחפש קבוצות מיעוט חדשות להתפתח אליהן, לאחר שהצליח ולא בנקל, לבלוע כמה צפרדעים מזרחיות מהפריפריה. נאור ומאור מקבלים את תקציבי העתק של השנה. ואני רוצה להתוודות כאן קבל עם ואיזה 18 עדות, כולל אחיותי, נכבדות העדה הפמיניסטית, שפנו לרגולטור כנגד נאור ציון ו"עממיות": ראיתי את העממיות – והן מאמיות. כמו בנות דמותן שאני אוהבת ומכבדת במציאות, הן מחבבות יהלומנים וספורטאים, בעלות נטייה למצוינות, תמיד עם שיער ולק מושלם, ומסוגלות לשמוע את עינת שרוף בלי לעלות באש. סקרתי לצורך הכתיבה את המאמיות בקרב חברותי ומשפחתי. המסקנות: הן מגזר על-עדתי, והן אוהבות את הסדרה. האם אני פמיניסטית טובה מהן? האם יש לי ציפייה מגבר שעושה עיבוד ל"סקס אנד דה סיטי" העבש והשוביניסטי כשלעצמו, שייצג את הפמיניזם הרדיקלי שלי על המסך? ובכן, לא.

תוהה, לו הייתי כמותן חרוצה, עקבית, ריאלית, חבר'המנית ותקתקנית, האם הייתי מתאפקת מלייצר לעצמי אישיות מהמאמית שכזאת. אחרי הכל כולנו שורדות את הפטריארכיה ומשלמות מחירים בכל דרך שנבחר בה. הן פשוט עושות את זה בסגנון יותר פאביולס. ייצוג על המסך של נשים שלא עלינו מנבלות את הפה וממיינות גברים לפי תפקוד, זה מה שמבעס אותנו? לא אותי. הן פרחות? סבבה, גם אני. הלוואי עלינו עוד הרבה נשים שאינן ממושטרות מספיק, כדי שיעוררו בסדר הישן והטוב רצון להדביק להן כינויים. ביום שיאמרו על כולנו שאנחנו בסדר, אפשר לסגור את הפמיניזם וללכת הביתה. הן מדברות אחרת בינן לבין עצמן ומול העולם החיצון? מזל, זה מעיד על מודעות עצמית בריאה. ורק חסר שכולנו נדבר עם פסאדה גם בבית. נתקלתי בשאלה החוזרת, מדוע כל ארבע העממיות הן מזרחיות. והתשובה היא כמובן: כי הן מזרחיות. הן לא חייבות להיות מזרחיות, אבל זה הסיפור שנאור ציון מספר.

דווקא כבמאית אקטיביסטית אני מבחינה שעבורו החבורה אינה אוסף אג'נדות, אלא דמויות, ומרגע שקולטים שהן מגניבות לאללה, פתאום זה לא רע בכלל שהן מזרחיות. רוצות ייצוג אחר? האפשרויות הן כדלקמן: הפעילו לחץ על גופי השידור, שישימו כסף על יותר תסריטים של נשים. היו הנשים הללו, כתבו את הסיפור שלכן ותגרמו לו להצטלם. עם כל הכבוד, נאור ציון עדיין אינו סוכן של מה שעובר לכולנו בראש.

אותו כנ"ל לזגורי. זה הסיפור שלו והוא מחליט. הוא לא הביץ' הייצוגי של מיליוני האנשים שנכנסים בארץ תחת ההבניה החברתית "מזרחים". הוא אפילו לא אחראי לכל המרוקאים. נראה לכם שיצא לו סלט של קמעות, לחשים, שכונה ואדיפוס? עדיין, זה הסלט שלו. רוצים נבטוטים עם פרי? תכינו בעצמכם. וגם אל תזלזלו, נראה לי הוא בחור רציני, שעוד יתהפך עליכם עם העלילה והדמויות כמה וכמה פעמים. לא בא לכם טוב הסיפור על דם של כבש? זה משפיל ופרימיטיבי שמספרים שם שכולם הטביעו את הידיים בדם? ובכן, די מזמן עשו דורון צברי ודורית רביניאן את "הבחור של שולי", מהדרמות הטובות שצולמו בארץ, ושם ממש שוחטים כבש בלייב, לא רק מספרים על זה. אח"כ מסמנים עם הדם שלו את המצח של כולם, כולל ילדים. וזה עובד. למה? כי זה לא ייצוג עדתי, מידע מתרים או קונוונציה, אלא אשכרה מה שקורה בחצר של הבית של שולי. ואז אין שום דרך להתנגד לזה.

אחרי שהתרגלנו לסיפור הישראלי שנע ממלחמה למלחמה, ומבחורה מיוחדת אחת למשנהה, כשאנחנו בקהל תוהות אם לפנינו דמות שנמצאת על הספקטרום, ברמה שאינה מצליחה להתבטא, או שזה פשוט גבר כתב אותה, מרגש שלא רק בנים של ההגמוניה זוכים לספר לכולם. הדרך עוד ארוכה, רק שאינה עוברת בלמשטר יוצרים. הכתובת היא קובעי לוח השידורים, שיפתחו את השער, ייגוונו ויכניסו עוד נאראטיבים וקולות. הרעיון שנשים הן הרוב באוכלוסייה יכול להיות נקודת מוצא טובה. ושלא יישבו על הראש של היוצרים שהם כבר לוקחים, להתיישר עם הקונוונציות שנס ליחן. שיבטחו בנו שאנחנו קהל חזק, ונצליח להכיל אפילו אשכנזים עם פה מטונף ואמונות תפלות, וקווקזיות בטכניון. והכי חשוב, צריך לטפל במציאות, אם הקונוונציות שלה ישתפרו, זה יקבל ביטוי מיידי במסך. המדידה של אמנות בכלים ערכיים היא מפלטם של האמן הגרוע, הזכיין העצלן והפוליטיקאי הציני. שלושתם מעדיפים שנצקצק מול התנהגות של דמויות, במקום שנבחין בפגמים ביצירה או נילחם במציאות שהיא משקפת.

התרגלנו משנים שבהן לוח השידורים היה שופר שלטוני מובהק, שמוסרים לנו מסרים מקודדים מהמסך, אבל האינטרס שלנו כקהל הוא דווקא לאפשר למספרי הסיפורים לספר סיפורים, ולא להיות פוליטיקאים, להבין שהם נותנים לנו מבט, ולא הוראות הפעלה למגזרים. כשניתן להם לספר את הסיפור שלהם ולא את של כולם, ככל שיירד מהם הלחץ לייצג, הסיפור יהיה יותר אמיתי ומזוקק וכולנו ניהנה ממנו, רגשית ואפילו פוליטית. כי כשסיפור עובד, אין שום צורך לגרור לתוכו את אדיפוס. הוא כבר בא לבד.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אשר מכלוף עידן

    בחוג לקולנוע בשנות ה90, כמו בחוגים לפיזיקה ולספרות שלי בשנות ה70, תמיד היינו מיעוט. היום הרשתות מחברות אותנו מחדש

  2. אמיר

    שפתיים ישק, כתיבתך.

  3. קרין

    נעמית מור חיים,את כותבת יפה! נהניתי מאוד לקרוא

  4. מאיר עמור

    נעמית מור חיים: לו היה פרס שניתן לתת לך הייתי מעיף אותו אליך, אבל לצערי בארץ האידיאולוגיה השרלטנית והמשעממת אין אף פרס שיכול למדוד את הכשרון שלך באמת. מי יכולה לומר דברים יפים כל כך כמו: "הן פרחות? סבבה, גם אני. הלוואי עלינו עוד הרבה נשים שאינן ממושטרות מספיק, כדי שיעוררו בסדר הישן והטוב רצון להדביק להן כינויים. ביום שיאמרו על כולנו שאנחנו בסדר, אפשר לסגור את הפמיניזם וללכת הביתה. הן מדברות אחרת בינן לבין עצמן ומול העולם החיצון? מזל, זה מעיד על מודעות עצמית בריאה. ורק חסר שכולנו נדבר עם פסאדה גם בבית. נתקלתי בשאלה החוזרת, מדוע כל ארבע העממיות הן מזרחיות. והתשובה היא כמובן: כי הן מזרחיות. הן לא חייבות להיות מזרחיות, אבל זה הסיפור שנאור ציון מספר."
    או
    "אחרי שהתרגלנו לסיפור הישראלי שנע ממלחמה למלחמה, ומבחורה מיוחדת אחת למשנהה, כשאנחנו בקהל תוהות אם לפנינו דמות שנמצאת על הספקטרום, ברמה שאינה מצליחה להתבטא, או שזה פשוט גבר כתב אותה, מרגש שלא רק בנים של ההגמוניה זוכים לספר לכולם."

    לעומת הכישרון הסוחף הזה שלך רציתי רק להביע מחאה על מסיבת הכיתה האינפנטלית שנכנסה לקאנון הישראלי. המסיבה שנקראת "להקת כוורת". כל פעם מחדש אני זוכר שזו מסיבה שבה בנים אשכנזים בבית הספר עושים הצגה. תודה על מאמר שהוא כמעט כל הפוליטיקה שאפשר לבקש. תודה רבה.

  5. אדם נבו

    הסדרה הזו מציגה מזרחים ומזרחיות כקריקטורה בדיוק כמו ב"עממיות". ולא, הן לא פרחות. וגם את לא.

    1. נעמית

      אדם
      ההתייחסות פרחות אינה שלי, אם לא הבנת, אלא של המקטרגים על עממיות כמוך.
      לי מעולם לא היתה בעיה איתה ואני מנכסת אותה בשמחה.
      כשאחפש גבר החלטי שיגדיר עבורי אם אני פרחה או לא, אדאג למצוא אותך.
      אם אתה מאשים את זגורי וציון שיצרו קריקטורה, אתה מאשים באותה נשימה רבים ורבות מהאנשים האהובים עלי, שהמציאויות האלה מייצגות חלקים מחייהם, שהם עצמם קריקטורה.
      אתה מבקר התנהגות של דמויות, שזה בדיוק כמו שתאמר שהחבר'ה בסופרנו'ס רוצחים ונו ונו נו להם, אלה בסיינפלד אימפוטנטים, ובמאד מן שוביניסטים. אלה הדמויות. מסוגל לייצר אחרות? כולנו מחכים.

  6. נעמית

    תודה רבה אשר, אמיר, קרין ומאיר
    זה מאוד נעים ולא מובן מאליו להיות מובנת

    1. ארנון

      מצויין! תודה!

    2. פאני

      למה? כי בדיוק כמו נדב של הבורר, הגיבור הוא שחקן אשכנזי תכול עיניים ובהיר עור שנשלח לגלות אשכנזית בדמות פנימיה יוקרתית או אפילו לאימוץ. למה לעזאזל לא יכולה לצאת דמות מהפריפריה שמסוגלת לחבר שני משפטים בסדרות האלו?

      אבל אז העמקתי… להגיד לך שהסדרה מאוד אותנטית, אהה… "שנות השמונים" עושה את זה הרבה יותר טוב. המרוקאית של אוולין הגואל ושלום אסייג מושלמת ללא גרם טעות בהגייה, גם המניירות הרבה יותר מדוייקות אפילו משל איבגי שנאלץ לסחוב עליו את "המרוקאיות" בכל הדמויות הגדולות שלו ונראה שבא לו להקיא מזה כבר.

      לעניינו של זגורי – זהבי כל כך לא משכנע בתור מרוקאי, אפילו לא בתור מרוקאי משתכנז ושרה פון שוורצה שמצליחה לייצר חום אימהי אותנטי עוד נאבקת במילים שהיא מוציאה מפיה.

      יש בעיות אבל הממזרה הזו גדלה עלי… לאט ובזהירות אני מתחברת לצבע אדום שלה, לאזעקות, לקללות, לאנשים ואבישג עשתה אצלי מהפך של ממש כשהיא מעתה הדמות האהובה עלי, עם הבוז בעיניים והסלידה מצביעות. אני מתחברת לזעם של זגורי, לזה שהיא לא מתחנפת למיונז, להוצאה לפועל, לבן המוצלח ולמוסכמות האשכנזיות של הארץ הזו, היא יקום ס"ט מקביל.

      וסליחה… ומחילה…

      מכל אלו שרוצים לראות "בנות בראון" נוסח מרוקו בטמבליביזיה. אני מסכימה עם נעמית! מאור מספר את הסיפור שלו ומותר לו לספר על שחור, קללות, מה רע בילד אוטיסט במשפחה כשזה "בפלפלים צהובים" זה משובח על ידי המבקר בזכות הפתיחות והעלאת המודעות אבל כשהוא חלק ממשפחה מרוקאית מרובת ילדים אז הוא חלק ממשפחה מפגרת… נו באמת?

      גדלתי במובלעת מרוקאית צפונית ועד העליה הרוסית לא היו לי אשכנזים בכיתה, הפלא ופלא אני וכל אחד מאחי רכש השכלה אקדמית ממלגות ועבודה קשה, ובכל זאת אני מכירה את כל מה שמאור מדבר עליו מהבית שלי או מהבתים שלידי, זה לא נגזר מללה לנד ויש שחור וקללות ובכלל אינטריגות כמו בכל משפחת בני אדם נורמאלית. כמו ש"שובר שורות" לא מיועדת להיות הפוסטר של האוכלוסיה הלבנה באמריקה, אנחנו צריכים להפסיק לפחד ממה יגידו, "מה יגידו" לא מעניין האדא לחרא משי דיאלנא.

      זה בסדר לספר את הסיפור כמו שאתה מבין וחווית אותו ולמרות "הפרמיטיביות" והצעקות יש שם משפחה מהממת שצורחת ואחרי חמש דקות מחבקת, שכועסת אבל תוך שניה משחררת ויותר מכל ולמרות הכל *אוהבת* וזה בהחלט משהו שאני מכירה מהבית.

      התעייפתי – משיתי נעש

      לילה טוב 🙂

      1. נעמית

        תודה רבה לך פאני. מרגישה כמוך.
        ואגב, לא כל האמהות המרוקאיות שאני מכירה מפיצות אוטומטית חום אותנטי של פוסטר.
        הן אינדווידואליסטיות, כמו כולנו, וכמספר האמהות כך מספר הטיפוסים.
        לגבי הליהוק והאמינות המרוקאית של האשכנזים, זו ביקורת אחרת לגמרי, אמנותית. ובעיניי לגיטימית, כי היא לא בנויה על מה יגידו. גם לגביה אני רוצה להזכיר שמאוד קשה ללהק סדרה רבת משתתפים כזאת. זה לא שיש לך עשרות סבתות מרוקאיות אורגינל שעומדות לאודישן. זה לא שאפשר ללהק את אוולין הגואל תמיד. יש אילוצים.
        עוד לא הגענו בארץ לאף סדרה (שאני ראיתי לפחות) גם אם היא הומה אשכנזים, שהיתה מלוהקת בשלמות. אבל אם זה עובד ברמה כלשהי, זה הישג רציני.
        מה עוד אפשר לבקש חוץ משיצחיקו אותנו וירגשו אותנו?!

  7. אדם נבו

    האנשים האהובים עלייך (קרי מזרחים של היומיום) רחוקים מלהיות מפגרים כמו שזגורי מייצר אותם. ואיזה קטע? יש להם אפילו אח מפגר. מפגר אמיתי, לא באופן סימבולי. ככה עושים קיצורי דרך. זגורי היוצר הפנים טוב טוב את ה"מזרחי". בדיוק כמו שהאליטה האשכנזית של שנות החמישים ביקשה להשתיל בראשו.

    1. נעמית

      הבנתי אדם. אתה משתמש במילה הנהדרת פרחה כקללה, אנשים שהעממיות וזגורי מייצגים חלקים מחייהם הם "מזרחים של היומיום", ואתה תקבע להם אם הם מפגרים או אם זגורי מייצג אותם באופן מפגר. בעוד שזגורי כמובן אינו מייצג דבר מלבד כ-10 דמויות ספציפיות.
      והשיא – מפגר במשפחה מזרחית זו המצאה משפילה ואשכנזית.
      מראש הנחתי כי דיון בינינו לא יהיה פורה.
      ממש כמו בבדיחה שמתחילה: אחד, לא משנה מאיזו עדה…

  8. ג. אביבי

    (גילוי נאות: טרם ראיתי את "זגורי אימפריה")
    רוב הסדרות הטלוויזיוניות שעוסקות במזרחים/יות מתבססות על סטראוטיפים של "עממיקו". מאפייניו העיקריים: חסר השכלה, חצוף, חמום מוח, בעל ערמומיות ("חוכמת רחוב") ולעיתים קרובות עם נטיות לעבריינות. היוצרים המזרחים מהזן של נאור ציון אף מקצינים את הגיחוך והשליליות של הטיפוסים הללו. כאשר שוטפיי המוח האתניים (תסריטאים מסוימים) יצרו את הטיפוסים האלה, הם זרקו עצם לאגו של המזרחים (זה מגדיל את המכירות) בדמות המזרחי התחמן שמסדר את האשכנזים או העארס שכולם משקשקים ממנו. לצערי יותר מדי מזרחים התאהבו בדמות הזאת.
    אם נעבור בקצרה על הדמויות הנפוצות בז'אנר הזה, נמצא את הטיפוסים הבאים:
    התחמן חסר השכלה – מעודד יותר ויותר מזרחים לסלוד מהשכלה גבוהה ובכך לסייע להעמקת הפיגור הסוציו-אקונומי של המזרחים.
    ה'פרחה' – "מדגים" למזרחיות, איך בלי להתאמץ בתחום האינטלקט והמקצועיות, אלא בעורמה ושימוש בנתונים הטבעיים, אפשר להשתדרג מעמדית. כך, ע"י הפלת הבוס או צעיר מבוסס בקיסמן ואח"כ ברשת הנישואין. שוב, "אופק" לבריחה מהשכלה גבוהה לטובת אשליות.
    דמות המאפיונר (איבגי, אורי גבריאל, קוריאט) – מדגים למזרחים את "היתרונות" של התבגרות וחיים בסביבה עבריינית. הוא "מציג" איך בלי שום השכלה ומקצוע ובוודאי בלי יושר ומוסר – אבל עם כבוד עצמי ו'ביצים' – אפשר להיות במעמד של "מינימום ראש ממשלה". זהו סוג של אופיום להמוני המזדהים עם הדמויות האלה.
    ברור שהדמויות האלה לא קשורות לתרבות אתנית מסוימת אלא למצב סוציו-אקונומי נמוך. לכן נשאלת השאלה מה בדמויות האלה משרת את המזרחים (כמודל חיקוי). האם כל מה שצריכים המזרחים כיחידים וכציבור הוא רק יותר ביטחון בנחיתות ההשכלתית והמעמדית שלהם? או לחדד במשהו את השארם העברייני? או להסניף ולחוש "כמו אלוהים"?
    אין ספק שהדמויות האלה פירנסו את עסקני הבידור והקולנוע, את השחקנים ואת התסריטאים. האם מה שטוב להם, כולל המזרחים שביניהם, הוא הרצוי לנו?
    ציבור המזרחים צריך לעבור פאזה. הדמויות "המזרחיות" הללו פוגעות לא רק בדימוי של המזרחי בעיני האשכנזים, אלא בעיקר מנציחות את הניוון , הפסיביות ואת חוסר הרצון/מוכנות נפשית להיאבק לשוויון אתני.

    1. מירי חלבי

      אני לראשונה מסכימה עם ג. אביבי. המאמר קצת עושה סלט בין דמויות למציאות, כאילו – זו המציאות, אז מה אתם רוצים מהם. אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו הם זה מציאות או לא, את זה לעולם לא נדע, אלא למה דווקא הסדרות עם המציאויות המזרחיות האלו, של נאור ציון וזגורי, הן אלו שמקבלות את הקרדיט משומרי הסף, האשכנזים כנראה. אולי זו המזרחיות ששומרי הסף אוהבים לטפח? אולי מזרחים אחרים, שבאו עם סיפורים לא פחות אמיתיים, לא עברו את שומרי הסף האלו? מעניין לבדוק את זה פעם. אני בטוחה שאפשר.

      מצד שני – יש סכנה שאם הם היו עוברים את שומרי הסף, אותם אנשים שמאשימים את הסדרות האלו באוטו-גזענות היו מאשימים את הסדרות האחרות בהשתכנזות (מונח בעייתי לדעתי).

      1. ג. אביבי

        צריך להבדיל בין השתכנזות לבין "השתכנזות".
        השתכנזות – אימוץ כל / רוב מאפייני התרבות החיצוניים של האשכנזים, (מבטא אשכנזי, שנאת שחורים וערבים, 2 ילדים למשפחה (הם כבר מזמן לא שם) ועוד).
        לעומת זאת הכוונת הדור הצעיר להשכלה גבוהה למדעים (שגם מאפיין את האשכנזים) הם אינטרס עליון של המזרחים – גם אם המתנגדים יכנו זאת "השתכנזות".

        1. מירי חלבי

          מי זה "הם"? האשכנזים כבר מזמן לא ב-2 ילדים למשפחה? אם לא, אז איפה הם?

          1. משקיף מהיציע

            אפשר הבהרה לגבי ההערות האלה? סליחה שאני נצמד כאן לאיזה נושא שולי (לא ראיתי את הסדרה לצערי אז לא יכול להגיב) אבל אשמח להבהרה לגבי סוגיית האשכנזים ו2 הילדים שעלתה כאן. למי יש שני ילדים (או כבר אין?) ואיך זה קשור ליחסי אשכנזים מזרחים.

            גילוי נאות אני ממוצא אשכנזי (למרות שלא כל כך מתחבר לשיוך הזה) עם ילדה אחת (ובכיל שכבר לא יהיו עוד ילדים) אז ככזה אני לא מבין אם אני כבר לא שם או עדיין שם ואני מודל חיובי או שלילי למישהו (עד היום לא חשבתי שכמות הילדים שלי רלבנטית לדיון האשכנזי מזרחי אבל אשמח לשמוע שלא הבנתי נכון. אשמח להבהרות.

      2. נעמית

        מירי
        בעיניי הדמויות סבבה, כך שלא התבעסתי הפעם מהעבודה של שומרי הסף
        על אף שאני מבינה את החשש הכללי בעניין הזה.
        מהתגובות על דבריי שחלקן בוטות אני למדה שאולי אני בוחרת חברים לא טובים. כי יש ביומיום שלי, הקרוב, נשים ואנשים שלא רחוקים מחלק מהדמויות…
        האם חבריי נלעגים?!
        לגבי הבלבול בין מציאות וסיפור:
        באח הגדול, בחדשות או בכל מדיום אחר שהוא מכונת ייצוגים
        זה כלי מדידה הגיוני ולגטימי: מה עובר את הסף.
        בסיפור של יוצר, המשטור הוא נזק בעיניי
        ומוטב להתרכז במידת ההצלחה האמנותית.
        כשסיפור הוא ערימת ייצוגים מובנית, היצירה הסופית בדרך כלל תיכשל
        סיפור טוב לא אמור לנבוע מפוליטיקה, היא תמיד תסתפח עצמאית ותצוץ בין השורות, בכל מקרה.
        איתך בתחושה לגבי העניין שאולי היו מאשימים בהשתכנזות
        הלוואי שהמשטור העצמי הזה, לא יפחיד יוצרים נוספים עם נאראטיבים מזרחיים ופמיניסטיים נוספים, שכאן העניין הכי חשוב בעיניי. הריבוי

  9. נעמית

    ניכר שלא צפית בסדרה, וכן שלא קראת את הטור.
    אנסה לתמצת לך
    הסדרה לא משרתת אף אחד. היא סיפור ולא שופר
    את מי "הסמויה" משרתת?
    את מי "מתחת לאדמה" משרתת?
    את מי "בית הקלפים" משרתת?
    את מי "תרגיע" משרתת?
    וכך סיפורים באופן כללי, שירים, סרטים, ציורים, הצגות
    בד"כ הם לא מיועדים לשרת אף אחד
    וזה לא הכלי הנכון להשתמש בו כשבאים לבחון אותם
    אם אתה יודע טוב יותר ממאור ומנאור, ויודע לספר סיפור מצוין שהטלויזיה תשמח לרכוש ושינבע מהאג'נדה שלך, היכבד נא וכתוב אותו. אני לפחות, אשמח לראות יצירה (מוצלחת) כזאת

  10. כולנו יהודים

    תרבות הרייטינג ותאגידי התקשורת יושיעו אותנו!

  11. ג. אביבי

    ראשית, מה שמעניין אותי בהקשר הנוכחי הוא קודם כל ובעיקר הנושא של השפעת סדרות טלוויזיוניות וסרטי פולחן/"בורקס" על הדימוי של המזרחים. הדמוניזציה למזרחים שסדרות שונות עושות ובמקביל העברת מסרים מנחשלים (בדמות גיבורים מפוקפקים) למזרחים הן בהחלט מענייני. הן ענייני ועניינם של קוראי האתר הרבה מעבר לטור שלך. הכישרון שלך או של נאור-מאור עוד פחות מעניינים כאן מישהו.
    אני בפרוש כתבתי שלא ראיתי את זגורי, את עממיות לצערי ראיתי והתעצבנתי. את הטור שלך קראתי ולא התלהבתי. בכוונה לא התייחסתי לתוכנו כי הוא מלא מליצות, בלה-בלה-בלה או כלה-כלה, או יחצנות ליוצרים מסוימים, אבל אין בו התייחסות עניינית לנושא החשוב באמת.
    אם לא הבנת את השאלה 'את מי זה משרת'? אני מתנגד לכל הז'אנר הזה שמגחיך את המזרחים ולא משרת אותם בטווח הארוך, אלא רק להיפך. שאר הסדרות שהזכרת לא עוסקות בנושא ואינן מענייננו כאן.
    אני גם לא מצפה מהטלוויזיה האשכנזית ציונית – שלגמרי לא במקרה מפרגנת לנאור ציון ולתכניו הנלוזים – שתקבל את האג'נדה שלי ושל כל מי שתומך בשוויון למזרחים.

    1. נעמית

      דעותינו חלוקות. אני לא רואה פה את אותו ז'אנר מגחיך ומעורר דמוניזציה
      שכמובן קיים ומאוד מרגיז אותי כשאני רואה אותו
      אני לא מכירה את היוצרים ואין לי טיפת עניין ליח"צן אותם
      ישבתי לראות את הסדרות כמקטרגת, והתבדיתי
      ראיתי מאמץ וחתירה לכנות
      ופתיחת השדה לעשייה פנים מזרחית

      1. ג. אביבי

        בסדר, יש חילוקי דעות בינינו.
        נותר רק לתהות:
        מדוע בכל הסדרות האלה אין אפילו מזרחי משכיל אחד (כדמות חיובית)?
        מדוע לא מופיעה דמות (חיובית) של אם מזרחית שדוחפת את ילדיה להשכלה גבוהה?
        האם אליבא היוצרים זה לא תקני למזרחים?

        1. נעמית

          תודה על תגובתך ג. אביבי
          סוף סוף אני מבינה מדוע אנחנו לא מסכימים
          כי אין מסד משותף להגדרת טוב ורע, גבוה ונמוך
          בעיניי השכלה אקדמית אינה מדד לטוב או לגבוה. רובה נראית נתפסת אצלי כעדריות וכניסיון לסדר את העולם בתבניות מוגבלות לא רלוונטיות
          לי אישית אין אפילו תעודת בגרות
          וזה הדבר האחרון שנחשב בעיניי בבן אדם
          כך גם בזגורי זה לא דבר שעניין אותי לגבי הדמויות
          אמא שדוחפת את ילדיה להשכלה המכונה גבוהה, ומתוך הנחה מובלעת שזה המפתח היחיד או החשוב למוביליות חברתית, אינה חכמה או טובה יותר מאף מודל אחר של אמא. לא פעם, להיפך.

          1. ג. אביבי

            נעמית יקרה, אני בוודאי מעריך אוטודידאקטים ולא כל חכם הוא אקדמאי. ברור גם שאקדמאי לא בהכרח טוב ממי שאיננו כזה.
            העניין הוא המסר של הסדרה לגורל המזרחים.
            יש מאבק בלתי נלאה של ההגמוניה הלבנה למנוע קידום מהמזרחים. האינטרס הקיומי של המזרחים הוא להיות כמה שיותר משכילים (במקצועות הרלוונטיים). בלי זה לנצח נהיה תלויים בחסדי האשכנזים וזה לא מבשר טוב. ככל שהזמן מתקדם החשיבות של מקצועות חופשיים אקדמאים היא גדולה וחשובה יותר למוביליות חברתית ולאי-תלות.
            אנחנו צריכים לנצח במאבק הקיומי, הרבה לפני להיות צודקים או מקוריים.
            המסר של זגורי (כן ראיתי כבר חלק) ועממיות לא מעודד את זה, אלא להפך.

          2. נעמית

            שוב ג. אביבי,
            אתה מדבר על השכלה כישועה וכחלוקה מחדש של ההון
            ועל סדרת דרמה כעל הטפה פוליטית
            יש פה טעות במיקומים
            אנחנו מסכימים מן הסתם על הרבה מבחינה חברתית
            אבל להשליך את כל זה על סדרת דרמה, ועוד חכמה וטובה שכזאת
            שעושה פריצת דרך של הייצוגים במדיום
            זה רידוד של הטיעונים

  12. מאיר עמור

    עכשו משראיתי את הפרקים הראשונים, אני צוחק מוות (וקצת בוכה) בזגורי אימפריה. לי זגורי אימפריה עושה טוב. הם באים לי בעיקר בטוב. אללה יעתיהום לסחה.

  13. מעין

    ושוב העלה אצלי גם שאלה, אלייך ובכלל- אם כולם פשוט רוצים לספר את הסיפור האישי שלהם וכל סיפור הוא לגיטימי- אז מדוע הנימה הלעגנית בנוגע לקומדיות הרומנטיות? כי נראה לי שיש שתי אופציות-
    על פי נקודת המבט שהצעת, שאני להוטה לקבל, נדמה שגם מי שעמד/ת מאחוריה, נאמר, "27 שמלות" רק רצה לספר סיפור באופן שמשקף אותו/אותה.
    אך בהחלט יש אפשרות שלא מאחורי כל ייצוג קולנועי מסתתרת פרספקטיבה אישית והסיפור שנלווה לה- אלא דווקא דחפים ואינטרסים אחרים הנובעים מאמונה שאם ימשיכו להציג את אותו הדבר (שמלת כלה בלה בלה כדברייך למשל- אך באותה המידה אולי גם רעיונות כמו אלה שמשכפל נאור ציון) – הקהל ינהור בהמוניו. ונראה לי שכנגד האמונה הזאת מופנית הביקורת הציבורית הנרחבת שאליה את מגיבה כאן.

    כלומר- נכון שהמדידה של אמנות בכלים ערכיים עשויה להיות משעממת, אבל אם האמנות הנידונה מציגה את המציאות בצורה קלישאתית ומשעממת- זה כבר לא רק בעיה שקשורה באג'נדה- אלא פשוט אמנות לא טובה

    1. נעמית

      מעיין, לא דיברתי על איכות העשייה, ובהחלט ניתן לדון בה
      למרות שיש לי כבוד קודם כל לעצם העשייה
      התייחסתי אך ורק למשטור יוצרים, לריבוי נאראטיבים המאוד דרוש
      ולשמחה על כך שיוצרים פחות הגמוניים שמו רגל בדלת
      אני אומרת פחות, כי לנשים ובוודאי שמזרחיות עוד יש דרך לעשות
      כדי שסדרת בנות תיכתב ותבוים על ידינו, במהרה בימינו אמן
      בעיניי היצירה בארץ אינה פס ייצור ברמה הוליוודית, שיהיה אפשר להפיל את שתי התוכניות הללו בתוך קטגוריה ז'אנרית כלשהי, שתפקידה רק להדפיס כסף, כמו רוב הקומדיות הרומנטיות (ברור שיש גם טובות, אבל הן נדירות)
      אני אישית הרגשתי פה יד אישית של יוצרים. ואני לא מכירה אותם

  14. אדם נבו

    מעבר לזה שהם מקללים, גונבים זה מזה, חלקם עבריינים, יש להם אח מפגר. הנה שמות הילדים: אבי, אביאל, אבישג, אביתר, אבישי, אביגיל, אביר. איזה בדיחה? איזה קטע? שוב הגחכה של המזרחים ושמותיהם. תמה זולה שרצה כבר קבוע (אורטל ומורטל, לי-מורררר, מאי אללוף ועוד ועוד). הסדרה הזו לא מצחיקה אותי. הסדרה הזהו ממשיכה לתחזק את הפיגור של המזרחים. בדיוק כמו בעממיות, סאלח שבאתי, עספור…
    אקטיביסטים מזרחים-חברתיים שמכריזים כי הסדרה "באה להם בטוב" וכי זכותם של נאור ומאור להציג את גרסתם למהי מזרחיות- מסכונים בעיניי , לא פחות ממאור ונאור.
    ונעמית- אם אפשר בבקשה. אל תגיבי לי.

    1. נעמית

      אדם יקר, הניסיון שלך למשטר אחרים כולל אותי נראה לי בעייתי מאוד למאבק
      אנשים שמקללים ואפילו עבריינים הם בני אדם
      אח עם צרכים מיוחדים אינו דבר להתבייש בו
      אני מכירה לא מעט משפחות, מכל העדות אגב, עם תמה בבחירת שמות הילדים
      מה כל כך מביך אותך באנושיות?

  15. מאיר עמור

    אדם נבו יקר ונבון, אני רואה את הדברים שאתה מצביע עליהם. אחת מהדרישות שצריך למלא ולהקפיד שתהיה קיימת היא האפשרות למדוכאים ומדוכאות להציג, לנהל, לפקח, לכוון את עולמם ולהיכשל בהצגה, בניהול, בפיקוח בהכוונה. הדרישה לשיויון כוללת, חייבת לכלול, גם את הזכות להיכשל וליפול על הפנים. כי ככה זה בחיים. חשוב לקום מהנפילות. בעיניי זגורי זו לא נפילה. בעיניך היא כן. זו זכותך. זו גם זכותי. אני זוכר שבתור ילד הלכתי עם אמא שלי לסרט "סאלח שבתי". אני מניח שזה היה בשנת 1971 או 1972 (אני לא בטוח בתאריכים אולי לפני כן). אמא שלי אהבה את סאלח. היא גם ראתה את "עשרת הדיברות". אני חושב שאלה היו שני הסרטים היחידים שהיא ראתה בקולנוע. אחר כך למדתי וגם קראתי את ד"ר אלה חביבה שוחט. אני מעולם לא אהבתי את סאלח. אמא שלי לא ידעה מיהו אפרים קישון. אני כן. מה שחשוב הוא לא זגורי אלא האימפריה של הסרטים שתבוא אחריו. אני מצפה שיהיו עוד מאה בני תורתי. עוד מאה בני זאדה. עוד מאה חנה הספרי. עוד מאה שושה גורן. "סאלח" ו"פורטונה" באו ביחד. "שחור", "שבעה" ו"הבלדה לאביב הבוכה" (לבטח יש עוד רבים שאיני יודע) עדיין במיעוט מזהיר. אולי זגורי זה חלק מהדרך. חלק מהנפילה בשבילך; חלק מאלה שהסידרה באה להם בטוב בשבילי.

  16. Assaf

    For breaking the ethnic picket line.

    If you want to avoid a red card, please read Itamar Tubi's latest article on this website ("There's no such thing as half-half"), memorize and internalize its messages for a surprise test.

    Now seriously:
    As usual, it is a pleasure to read your articles. Please write more and often!

    Assaf

  17. נעמית

    תודה אסף
    למרות שנלחצתי לרגע
    🙂

  18. משקיף מהיציע

    נעמית את כותבת מאוד יפה ומאוד מעניין לקרוא אותך (גם בפייסבוק). כאמור לא ראיתי את הסדרות אז לא יכול להעיר לגופן. רק שתי הערות כלליות. הטענה: יש שם נשמה של יוצר ועשייה לא צינית ואם יש לכם טענות נראה אותכם עושים משהו יותר טוב, היא לא טענה נורא חזקה. כלומר היא טענה טובה כדי לבקש מאנשים להיו סבלניים ולחכות לעוד פרקים וכן לקחת דברים בפרופורציה ואם הם מבקרים בפומבי לעשות את זה ברגישות ולא ברשעות ומתוך כבוד ליוצרים ולהשקעה שלהם וגם סוג של המלצה לאנשים לבחור לעצמם תפקיד קצת יותר יצירתי ופחות שיפוטי מאשר מבקר טלויזיה במשרה מלאה.

    אבל רוב האנשים הם לא ולא יהיו יוצרי טלויזיה או כותבי סיפורים ועדיין מותר להם להביע דיעה, גם ביקורתית, אם משהו שהם רואים בטלויזיה מעצבן אותם . זה חלק מהסיכון של כל יוצר, שאנשים יתרגזו או לא יאהבו מה שהוא עושה והוא צריך לקבל את זה מבלי שהטיעון היחיד שלו בחזרה יהיה 'נראה אותכם עושים משהו יותר טוב'. ואם כל הסיפורים נראים אותו דבר (ואני לא טוען שזה המצב כי אני לא יודע, אני לא רואה כמעט טלויזיה) ואם כל הדמויות בסיפורים נראות אותו דבר (שוב, לא יודע אם זה המצב) ואם הדמויות הללו הן חד ממדיות או שטוחות או לא נורא מתוחכמות או סטראוטיפיות (ושוב לא יודע אם זה המצב, נדמה לי שאת טוענת שלא) או מייצגות אך ורק דמויות שאכן קיימות במציאות אבל הן רק חלק קטן מהדמויות שמסתובבות במציאות, מותר לאנשים להגיד אני רוצה לראות גם משהו אחר, אפילו אם הם לא יוצרי טלויזיה בעצמם וגם אם נראה שהיוצר אוהב את הדמויות שלו ולא לועג להן והסיפור עובד מבחינה עלילתית.

    1. נעמית

      היי משקיף
      תודה לך
      אכן דבריי נחלקו למספר מישורים:
      רוב הדמויות אינן שטוחות בעיניי, ומדובר בעשייה מעניינת.
      מותר וחשוב שכולם יגידו אני רוצה לראות *גם* משהו אחר. כי בגיוון כוחנו. אבל אין צורך לזלזל בעולמו של מספר קיים, כדי להשיג זאת. אני מאמינה שדוקא כבוד לריבוי הקולות יקדם יותר את פתיחת הדלתות.
      כשאני מאתגרת אנשים מלאי ביקורת להביא את הסיפורים שלהם, ולפעול בעניין הגיוון, זה מעמדה שמאמינה שבתוכנו קיימים מספרים סמויים רבים. בביקורות שנכתבו וכן בשרשורי פייסבוק בנושא, זכיתי לקרוא המון סיפורים של אנשים שגדלו בילדות שונה מאוד בבית מרוקאי. הם כתבו בפרטי פרטים, ואז נסוגו ואמרו שהם לא יוצרים מקצועיים. אף אחד אינו מספר סיפורים מקצועי לפני שהוא מתחיל. אבל רבים שהסיפור זועק מתוכם יכולים להתכוונן לשם.
      גם אני בד"כ לא רואה טלוויזיה ואין לי את המכשיר בבית
      את הסדרות האלה ישבתי לראות באופן חגיגי ומיוחד במחשב, בשל כמות הלכלוכים עליהן. חד משמעית באתי להתעצבן ולקטר והופתעתי לטובה.

      1. משקיף מהיציע

        נעמית,

        זה נכון שהיום כשיש לאנשים טיפה יותר פנאי ומקלדת ממוחשבת קצת יותר קל לכתוב סיפורים, אבל לרוב האנשים אין זמן לכתוב סיפורים, הם צריכים ללכת לעבודה. וגם כשיהיה להם זמן יום אחד כשהם יהיו בפנסיה, לא בטוח שיהיו להם את הכישורים לכך כי לספר סיפור טוב זו אמנות (לא מספיק שקרה לך משהו מעניין בחיים או גדלת בבית או בשכונה מרתקת, צריך לדעת להעביר את זה הלאה). והרבה פעמים גם אם יש להם זמן והם כותבים והם חושבים שיש להם סיפור טוב והם יודעים לספר את זה זה לא מעניין אף אחד כי אין בזה כל מיני פרמטרים שנדרשים בשביל לפרסם (כן זה קצת מנסיון אישי כואב) או להציג או להסריט. לכן, תמיד, בכל חברה תהיה קבוצה קטנה, אפילו קטנה מאוד, של יוצרים שהם אחראים על יצירת התרבות של הדור שלהם. וזה אומר שיש להם הרבה אחריות. זה לא אומר שהם צריכים לחשוב אידאולוגית, או לחשוב את מי זה משרת או לספר סיפור של מישהו אחר ואני בטח לא מסכים עם המסר המשתמע מדברי הני שאם אתה יוצר מזרחי אתה צריך אך ורק להתרכז במלחמה ב'הגמוניה האשכנזית', מה שזה לא אומר. זה בסדר גמור לבקר אפילו בחריפות חברה מסוימת שאתה חי בה, גם אם יש לה קונפליקט עם גורמים אחרים בחברה (נניח כמו בערבים רוקדים של סייד קשוע). וזה בסדר גמור (עדיף מן הסתם) אם זה סתם סיפור טוב ולא מניפסט פוליטי או סיפור ביקורתי. אבל בגלל שכמות היוצרים שיצירתם מגיעה לידיעת כלל הציבור תישאר קטנה, יש חשיבות לשאלה אם הדמויות הן תמיד אותן דמויות והקונפליקטים תמיד אותם קונפליקטים והעממיות תמיד אותה עממיות. אבל עכשיו אחרי שכתבתי כל כך הרבה אין ברירה ואני אצטרך לצפות בזגורי בעצמי ולראות הכצעקתה.

        1. נעמית

          לא כל כתיבה אחרי שעות העבודה חייבת להיגמר בסדרת טלוויזיה מופקת
          אבל כל כתיבה כזאת גורמת למי ששוקד עליה המון צניעות, הבנה שלהפוך פוליטיקה לסיפור זה מופרך (על פני לשזור אותה במלאכת מחשבת פנימה, או פשוט לתת לה לצוף בזמנה החופשי), הבנה שמה שמדרג דמויות ואת האהבה של היוצר אליהן, אינו התואר האקדמי שלהן, או הנראות הפוליטיקלי קורקט שלהן.
          לכתוב זה מעשה מחכים לגבי עצמך, ומומלץ מאוד לכולם
          במיוחד למבקרי האמנות והתרבות בהתנדבות שבינינו
          החלפת תפקידים זה דבר אפילו מחכים יותר מלכתוב

    1. נעמית

      הני מותק
      עם מה בסיומת בדיוק אינך מסכים
      ועם אילו חלקים כן הסכמת?

  19. אורנה

    שמחה שקראתי את המאמר שלך, שינית בי משהו לגבי עממיות (סדרה שקשה לי איתה מאוד) ועוררת בי חשק לראות את אמפריית זגורי. כל הכבוד, מחכה למאמר הבא שלך

    1. נעמית

      תודה אורנה