דוד הנחלאווי הוא קלגס, אבל לא רק
"דוד הנחלאווי" הוא קלגס. חייל שדורך נשקו ומכוון אותו נגד אזרחים, בועט בהם ומקלל אותם, הוא ביטוי אולטימטיבי לחייל כובש. ודאי שהייתי מברך אותו לו היה מחליט לסרב פקודה ולא לקחת חלק בפשעי הכיבוש. אך מהן הנסיבות הפוליטיות, מהו אופייה של המערכת, שמייצרת קלגס? והאם סירוב פקודה, למשל, הוא בכלל אופציה מבחינתו של דוד אדמוב?
כאשר מדברים על הכיבוש, בהא הידיעה, מתכוונים לזה שהחל ב-1967. אבל חשוב לזכור שכבר מהיווסדה של ישראל ועד 1966, כל אזרחי ישראל הערבים היו נתונים תחת ממשל צבאי. אם אכן היה כאן משטר סוציאל-דמוקרטי, כפי שנהוג לטעון, הוא היה ליהודים בלבד (גם זאת לא לכולם). זו התקופה שבה השלל ממלחמת 48', קרקעות ונכסים, חולק ביד נדיבה למועצות האזוריות – יישובים ערבים ועיירות פיתוח נותרו בחוץ; זו התקופה שבה בוצע טבח כפר קאסם; ומפקד הממשל הצבאי אמר בזמנו, במפורש, כי מטרת הממשל הצבאי היא להגביל את חופש התעסוקה של אזרחים ערבים.
שנים לאחר מכן, ממשלת מפא"י מכריזה על פרויקט ייהוד הגליל, וסבב נוסף של הפקעת אדמות יוצא לדרך. שישה אזרחים ערבים נורים למוות על ידי הצבא במחאה נגד גל ההפקעות. במהלך האינתיפאדה הראשונה, יצחק רבין נותן פקודה לשבור ידיים ורגליים של מפגינים, וחיילים מצייתים. ולפני שנים ספורות צה"ל יוצא למבצע נפשע נגד תושבי רצועת עזה, בברכתם של עמוס עוז ודוד גרוסמן. כל המעשים הנ"ל בוצעו ע"י הזרם המרכזי של התנועה הציונית, שמוגדר לעתים קרובות "מחנה השלום" או "שמאל ציוני".
יתרה מזו: המערכת הזו מייצרת את דוד על מנת שישרת אותה. מבחינת אלו שנזרקו החוצה, כרטיס הכניסה לחברה הישראלית עובר דרך שירות צבאי. כדאי לחזור לנערים מקריית מלאכי שאמנון לוי ראיין בתוכניתו "השד העדתי": "יסתכלו עלינו אחרת", הם אמרו על האפשרות לשירות ביחידה קרבית. בשיחה הזו לא היתה שנאה, גזענות או חדוות כיבוש, אלא הכרה כואבת, מובסת כמעט, בחוסר הברירה שנותרה בפניהם.
אם כך, מה הסיכוי שדוד יסרב פקודה להיות קלגס? בתנאים הפוליטיים הנוכחיים – מסורת ציונית של נישול ודה-הומניזציה נגד פלסטינים מזה, וחסמים שמונעים כל אופק חברתי-כלכלי ראוי לנערים כמו דוד מזה – הסיכויים קלושים. אוריאל פררה המקסים הוא יוצא מן הכלל, שמעיד על הכלל. רוב הסרבנים שנשפטים לכליאה, רובם המוחלט גברים שיוצאים מהסיפור הזה גיבורים, מגיעים מהבתים הנכונים, וגם יודעים למנף נכון את סירוב הפקודה שלהם. החייל דוד, הרשו לי לנחש, ממש לא גדל בסביבה הזו.
אני סירבתי פקודה לפני יותר מעשר שנים, ואני לא מוציא את עצמי מכלל הסרבנים הנ"ל, על שלל הפריבילגיות שלנו ביחס לדוד. פיקדתי על מחסום של הצבא בשטחים, אשר אמרו לי במפורש שמטרתו היא ענישה קולקטיבית. אחרי שחייל כיוון נשק לעבר פלסטיני, ממש כמו דוד, נאלצתי לבצע בעצמי את הפקודה הארורה לחסום את דרכם של תושבי שלושה כפרים לכיוון העיר יריחו. סירבתי.
אבל המעשה הנפשע של דוד, כמו "תנועות הסרבנים הגיבורים", הם לא יותר מאנקדוטות שהמערכת מייצרת. ביחס לדיכויו של הפלסטינים, "השמאל הציוני" מעולם לא אמר דברים נכוחים ולא הציע סדר יום שמתנגד בפועל לפשעים נגד העם הפלסטיני, שהחלו, כאמור, מיום היווסדה של המדינה. נהפוך הוא – "מלח הארץ" מילא פקודות וגם הרוויח, ובגדול, מהן.
וביחס לדוד, השמאל "הרדיקלי", זה שתומך בסרבנים וקורא להם גיבורים, מעולם לא בחן בכנות את זכויות היתר שלו על מנת ליצור התנגדות עממית, לא אליטיסטית, למשטר הפריבילגיות הישראלי. במשטר הזה דוד הוא קלגס, אני מסכים, אבל צריך לתת את הדעת גם על היותו קורבן.
לקריאה נוספת:
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
הרי לא רק לפלסטינים יש זיקה לחברון- גם ליהודים.
אז מה הדרך ההוגנת להבטיח את הזכויות של שני הצדדים? לפנות את הישוב היהודי מלב העיר, להשאיר את הצבא ולהבטיח מעבר חופשי ליהודים לתפילה במערת המכפלה? להכניס כוח צבאי חיצוני? לחכות למשיח (או לשלום ישראלי-פלסטיני)? אני שואל ברצינות.
ולגבי דוד- אני מניח שאם שלושה- ארבעה אזרחים בדמוקרטיה מערבית יתגרו בשוטר, כשאחד מהם מחזיק אגרופן, הם יקבלו לילה במעצר וכתב אישום על העלבת שוט, ואולי גם בעיטה וקללה.
ואת זה רואים מעט מאד בדמוקרטיות מערביות, שגם גם שם יש ברוטליות מצד המשטרה, אבל לא מדובר בחיילים ששולטים בחייהם של בני אדם יום-יום.
תום, כלוחם ששירת בשטחים אתה בטח יודע את המרחק הרב שבין דריכה לירי באויר ולירי על החשוד. זה המרחק בין משפט אצל המג"ד (אם אתה נתפס) לבין חקירת מצ"ח או משפט צבאי.
ואתה יודע שגם הנערים הפלסטינים יודעים מה רב המרחק.
האם הוא קצר מהמרחק- עבור פלסטיני- בין להסתובב עם אגרופן לניסיון תקיפה?
בעיני, דריכה היא המקבילה לשוקר או למכה באלה ששוטר מערבי מפעיל נגד מי שמסכן אותו.
בהקשר של השאלה המקורית שלי- כניראה שבחברון היו צריכים להיות יותר שוטרים, לפחות שוטרים צבאים, ופחות לוחמים; כי המשימות הן יותר שמירה על הסדר ופחות שמירה על הביטחון. אותו דוד בוודאי לא היה באזור שנחשב מסוכן- הרי יש לו כומתא, והוא לבדו.
בעבר היתה בחברון פלוגת סחלב של המשטרה הצבאית. אולי צריך להחזיר לשם כוח שמוכן יותר למגע עם אזרחים.
אבל לא כשהן באות על חשבון חייהם של מאות אזרחים.
חברון היא פשוט מקרה פרטי של מצב בלתי נסבל כללי.
זכויות צריכות להיות חלק מהסדרים כוללים. ומה שיש בחברון זה דריסה של חיי אזרחים בשביל מיעוט יהודי שחייב לחזור לגור שם. אז מהו סדר העדיפות של זכויות פה?
"אם שלושה- ארבעה אזרחים בדמוקרטיה מערבית יתגרו בשוטר…".
"…דרך נשק וכיוון אותו על אזרח".
"מה שיש בחברון זה דריסה של חיי אזרחים…".
איתי שניר: "נקודה שבה ניתן על נקלה לראות את מעשה הטלאים המבקש למנוע מן המציאות להגיח אל הדיון התיאורטי היא השימוש הבלתי זהיר של המבקרים בהבחנה בין "לוחמים" ל"אזרחים" בעזה. הבחנה זו מתעלמת מן העובדה, שבעזה אין "אזרחים". לא משום שאין בה אנשים ונשים חפים מפשע – כאלה כמובן יש ויש – אלא מן הטעם הפשוט, שאיש בעזה אינו בעל אזרחות במלוא מובן המלה: תושבי עזה אינם אזרחים של שום מדינה, אינם זכאים להשתתף בעיצוב חייהם הפוליטיים, ונמנע מהם כל היבט אחר של "זכויות אזרח".
ההנחה שבעזה יש אזרחים, כפי שאמורים להלכה להיות בכל מקום, חושפת את העובדה, שהביקורות עיוורות לתנאים הממשיים השוררים במציאות לא פחות מאשר העמדה המבוקרת. המאמרים מנסים לבנות מודלים מופשטים ובעלי תוקף אוניוורסלי, האמורים להתאים לכל מציאות באשר היא ולאפשר שיפוט מוסרי בתוכה ועליה.
[…]
"האחריות לכך שלתושבי עזה אין זכויות אזרח מוטלת על מדינת ישראל. הוויכוח על מידת הצדק וצדקת המידה של הפגיעה בחפים מפשע מתייחס למצב המצריך לחימה ופגיעה בחפים מפשע כאל מצב נתון, כמו טבעי. בכך הוא מתעלם מן ההקשר ההיסטורי והפוליטי שהוביל למצב שעליו נסוב הוויכוח, הקשר שבו עזה מוחזקת תחת שליטה ישראלית, ישירה יותר או פחות, כבר יותר מ-41 שנה.
לא מובאת בחשבון גם העובדה, שבני אדם אינם נולדים טרוריסטים, אלא הופכים לכאלה בעקבות נסיבות חייהם, נסיבות שמבצע "עופרת יצוקה", מוסרי יותר או פחות בעיני מנסחי המודלים, מייצר".
מתוך: איתי שניר | אין אזרחים בעזה, הארץ
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1256057
מי שיעיין בקפידה בפסקה הרלוונטית באחד המאמרים החשובים (והמושתקים) ביותר שהתפרסם בהעוקץ השנה – להזיז את השמאל הלבן הצידה, אינה מיכאלי – יגלה על נקלה כי גם הפיכתם של לוחמי מג"ב (למשל) לקלגסים נחשב בעיני הכותבת כפשע מלחמה. יש להבדיל בין טיעוניה לעומת טיעוני אנשים כמו אורי משגב. אורי משגב ושכמותו גם מסתייגים מהכינוי קלגס, אם כי מסיבות אחרות לגמרי.
למה הדבר דומה? לאלו המדברים גבוהה גבוהה על פשעי הכיבוש, לעומת אלו המתעקשים להוסיף את שם התואר פושע המלחמה כאשר מוזכר, בעניין כלשהו, פושע המלחמה. דבר זה ימנע, לדעתם של האחרונים, מאלו שמדברים גבוהה גבוהה נגד הכיבוש להציע, למשל במאמר בעיתון הארץ, את מועמדותו של פושע מלחמה מסויים לנשיאות המדינה הציונית.
אמרה חנין זועבי: "בפוליטיקה לא מספיק לציין את הפשעים, צריך לנקוב גם בשמותיהם של הפושעים". גם בשמם של אלו המונעים מהסירוב החברתי להיהפך לפעולה פוליטית אפקטיווית יש לנקוב. גם את הסיבות והמניעים לכך ראוי לספר. זה כנראה לא יקרה באתר העוקץ. להתראות בהפגנות מול כלא 6. כמו שאמרה פושעת המלחמה ציפי לבני לפושע המלחמה שאול מופז: "נפלא, נפלא, כן, באמת רעיון נפלא".
מתוך עשרות אלפי הסטטוסים בפייסבוק: "לא ידעתי על המקרה עד אתמול בערב. כינסו אותנו לשיחה וזה מה שנאמר שם (בקיצור): "כל מי שחשב לעלות תמונת הזדהות, שיחשוב שוב, אלא אם הוא רוצה לפגוש את דוד הנחלוואי בכלא״. יותר בקיצור: ״תשתקו״.
נמאס, נמאס לשתוק, לבעור מבפנים, לעשות מפחד שמא יענישו אותי, להסתתר, לשמוע בתדריכים: ״אתם לא פותחים באש אלא אם פותחים עליכם״.
עוד שלושה חודשים הפלוגה שלי מתייצבת בחברון. ואולי, בערב אחד אמצא חבר מרוטש ממכות אגרופן, מתבוסס בדמו. כי שתק, כי פחד, כי דוד הנחלוואי קיבל חודשיים כלא על זה. זין על זה! לא מחכה ללוחם הבא שימות, לא מסתתר! הנה הפנים שלי, המספר אישי למעלה, קדימה, תענישו אותי על האמת.
דוד, ניפגש בכלא יא נחלוואי. ואתם, תעזרו לי להראות את האמת העצובה של הלוחמים. לייקים, שיתופים. תודה".
https://www.facebook.com/lan2lan.StatusHunter/photos/a.10150231898867176.371151.260689792175/10152504182712176/?type=1
תודה לתום מהגר שמסרב להשתיק את ההיסטוריה המושתקת של הסירוב החברתי. צעד קדימה בחשיבה הביקורתית. לי קשה לראות באותו חייל קלגס – חשוב לציין את כל אלו שהפכו אותו לפיון בלוח השחמט שלהם למען אינטרסים פוליטיים צרים. הפורעים הציונים מצד אחד ואלו הממקדים את כל תשומת ליבם בהתנהגות החייל הפשוט מצד שני הם הקלגסים.
אדם עובר שטיפת מוח מגיל ינקות, נקלע לסיצטואציות בלתי אפשריות מבחינתו, ומדי פעם מאבד את שלוות רוחו. כל מי שעבד בשמירה, מרוויח שכר מינימום, ונתקל בהמון הישראלי המציק לו יודע עד כמה קשה לשמור על התנהגות "נאותה" לאורך זמן. ממגדלי השן באוניברסיטאות בארה"ב קשה יותר לראות זאת. כאשר מדובר בחייל סדיר, שטוף מוח מהפרופגנדה הציונית, ובנוסף חייו מאויימים (גם אם לכאורה, ולא תמיד לכאורה), אי אפשר שלא להזדהות עם החייל הזה, גם אם הוא קלגס כפי שהגדירו תום מהגר.
המחאה ההמונית הזו, גם אם מכוונת כרגע נגד מה שמכונה ארגוני זכויות אדם, היא מחאה פוליטית נגד אותם רשעים שמעמידים אנשים תמימים בסיטואציות בלתי אפשריות מבחינתם. עמוס הראל, הציוני עמוס הראל, הציוני עמוס הראל ימ"ש, פרשננו הבטחוני הציוני עמוס הראל ימ"ש, יודע זאת היטב. פרשנותו האחרונה היום בהארץ מבטאת זאת היטב. הוא חלק מהפרופגנדה. הוא ילך ויאשים את החייל הפשוט. הוא יביא את תגובת דובר הצבא הציוני, הוא יסביר איך מכינים ראשי הצבא הציוני את החיילים הפשוטים "להתמודד" עם הנשק החדש – המצלמה – מול אותם מצלמים, והוא ילין כי שוב ושוב נופלים החיילים לאותה מלכודת. עמוס הראל, ימח שמך. (עמוס הראל – מרד דיגיטלי בצה"ל, הארץ).
אני מסכים עם רוב הדברים. אבל הוא קלגס. מנקודת מבט פלסטינית, ויש לתת לה מקום מאד משמעותי, זה אירוע קלגסות מובהק. כמו שאמר כבר חבר פלסטיני פעם: "הדיון הפנים-חברתי היהודי מעניין אותי, אבל במידה מסויימת, ועד גבול מסויים". נדמה לי שחייל שעומד ברחוב ומכוון נשק דרוך לכל עבר, הוא אירוע מובהק. כמובן, שאם גבר יהודי אשכנזי יטען שהוא קלגס, אתעקש על זוויות נוספות שיש לסיפור הזה.
הי תום,
אתה עוסק במידת קלגסותו לכאורה של החייל בקנה מידה לא פרופורציונאלי לקלגסותם של שאר הגורמים המעורבים. הכותרת (שאיני יודע מי ניסח אותה), כותרת המשנה המתריעה על כך (כנ"ל) ותוכן המאמר עצמו עוסקים יותר מדי בדוד הנח"לאווי ופחות מדי בגורמים האחרים- כפי שמצופה מקריאת כותרת המשנה.
מיהם הגורמים האחרים? בראש ובראשונה הפורעים הציונים, עליהם כותב מאיר עמור: "נפתלי בנט: "מדינת ישראל שולחת את לוחמי צה"ל להגן עלינו." נכון מר נפתלי בנט. צריך להיות בדיוק ההיפך. מה שצריך להיות הוא שהפוליטיקאים כמוך אמורים להתמודד עם הכיבוש. הכיבוש שאתם יצרתם. אתם מפחדים. אתם חסרי אומץ לב אזרחי ואנושי. על כן, אתם שולחים חיילים לעשות את העבודה שאתם אמורים לעשות ואינכם מסוגלים לעשות. זה נקרא לבגוד בתפקיד המרכזי שלך שהוא: להיות מנהיג פוליטי. צריך להעמיד למשפט אותך ואת בינימין נתניהו ודומיכם לאורך כל השנים. חיילים במדים לא יכולים לפתור את הבעיות שאתם מתחמקים מהם כבר למעלה משני דורות. אין פתרון צבאי לקונפליקט עם הפלסטינים. רק פתרון פוליטי. מפתרון זה אתם מפחדים. אתם שולחים את חיילי צה"ל להגן עליכם ומפקירים אותם לגורלם. גבם של חיילים צר מלכסות את ההפקרות, ההפקרה והבגידה בתפקידכם".
https://www.facebook.com/meir.amor/posts/10152327296705067?stream_ref=10
מיהם הגורמים הנוספים? מה חלקם היחסי של אלו בהשוואה לחלקו של החייל הפשוט שנשלח למשימה בלתי אפשרית?
אין לנו חילוקי דעות על מה שמכונה השמאל הציוני (לדידי חלק מהעמלק הציוני) אך ייתכן, אין לדעת, כי יש לנו לנו חילוקי דעות על מה שאתה מכנה, בין מרכאות, תנועת הסרבנים הגיבורים. ומדוע אין לדעת? כי פרט להתייחסותך אליהם כאל עוד אחת מהאנקדוטות שהמערכת מייצרת לא נכתב (או נכתב וסולק ע"י עריכה) דבר על הנזק שאלו גורמים. נסיונותי שלי להצביע על נזקים אלו לא נענו בתשובה כלשהי. אלו מתייחסים אל הסרבנות כאקט סמלי, מוסרי, חסר אפקט מעשי – כלומר מבטלים מראש את האפשרות להפיק ממנו רווח פוליטי, כמו גם את האפשרות שמעשיהם ומחדליהם גורמים נזק.
דוד הנח"לאווי הוא סרבן. דוד יושב בכלא 6 למרות שלא עשה שום דבר רע. לטענת עמוס הראל לטענת דובר הצבא הציוני באירוע אחר, שלא קשור לאירוע המצולם, הוא הרביץ למפקדיו ולכן נשלח לכלא. האירוע הזה, גם אם דובר הצבא הציוני יכחיש וגם אם עמוס הראל ידברר אותו, כן קשור לאירוע הראשון. דוד הנח"לאווי סירב להיכנע לפורענות הציונית אותה תיאר מאיר עמור. דוד הנח"לאווי הוא סרבן חברתי ולא סרבן מצפון, ולכן במקום להצהיר על סרבנות מצפונית הוא כילה את זעמו במפקדיו הישירים. כך גם החייל השני שפרסם את שמו המלא והצהיר כי יישב איתו בכלא. (אני כמובן מגנה כל אלימות וקורא לכל הצדדים לחזור מייד לשולחן המו"מ (לשלום)).
את הטיעון הזה לא ייקבלו חבורת הסרבנים הגיבורים. במקום זאת הם יפרסמו שלא רק הם, גם אריאל פררה סירב להתגייס בגלל הכיבוש, כלומר הם יודעים למנף נכון את סירוב הפקודה שלהם. לא רק החייל דוד, גם החייל אוריאל פררה – הרשו לי לנחש – ממש לא גדל בסביבה הזו.
אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ובמקום שאין אנשים המקדמים סרבנות פוליטית וחברתית, השתדל אתה להיות מקדם סרבנות פוליטית וחברתית. היום קצר, והפורענות הציונית מרובה, והסרבנים הגיבורים עצלים, והשכר מהקרן לישראל חדשה הרבה, ובעל הבית – העם הפלסטיני – דוחק. עוד על כך כאן
https://www.facebook.com/eran.avrahami.50/posts/484444125015529?stream_ref=10
קלגס? לא הגזמתם קצת?
בכל מקרה, אין הוא ראוי לכינויי גנאי, משום שלא פשע ולא עוון.
דוד לא פגע באיש. הוא לא הרג ולא פצע.
מה שרואה כל אדם שמביט נכוחה במציאות הוא שהחייל הותקף על ידי נערים מחוצפים, כאשר אחד מהם ניסה לאגף אותו מאחור כשבידו אגרופן.
להערכתי, אם דוד לא היה דורך את הנשק לצורך הרתעה, הוא היה חוטף אגרוף מהאגרופן המתכתי לעמוד השידרה (והופך נכה לצמיתות), או אגרוף לעורף והיה מקבל נזק מוחי. בתור מי שעוסק בתחום אני מכיר, לצערי, מספר לא מבוטל של פציעות בלתי הפיכות כתוצאה משימוש באגרופן. זהו נשק אכזרי במיוחד, שלא רבים מכירים.
אבל המקרה הזה חושף תופעה הרבה יותר רחבה, שיש לשים אליה לב ולתת עליה את הדעת. יש רוב מסיבי ומוחלט של הימין הציוני הפטריוטי בארץ. הרוב הזה מדוכא כבר 66 שנה בידי קומץ אנשי שמאל ממומני כסף זר ששולטים באופן דיקטטורי במערכת המשפט, בתרבות (על כל גווניה) ובתקשורת. הרוב הימני המדוכא חשוף למניפולציות של טמטום (תוכניות הריאליטי ושאר הזבל בטלוויזיה) וכן לניסיונות חוזרים ונשנים של אינדוקטרינציה ליברלית קיצונית שמחדירה למוחות הציבור בדרכים שונות ומשונות את מה ש"נכון" ומה ש"לא נכון" לחשוב, להרגיש, להתבטא ולעשות.
כשמגיע מקרה כמו של דוד, אנשי הרוב הימני המסיבי יושבים עם עצמם ואומרים לעצמם – לעזאזל, דוד צודק. הוא פעל נכון. הייתי פועל בדיוק כמוהו, וכנראה שגם באופן פחות מאופק. אז למה בחדשות 2 ובמאקו ובשאר ערוצי התשקורת של השמאל מציגים את המעשה כאילו דוד הוא הקלגס האכזר, והנערים שתקפו אותו ואיימו להכות אותו הם התמימים חסרי כוונות הזדון? הרי זהו שקר גס. ובתגובה התחילה מחאה טבעית דרך התקשורת האלטרנטיבית – הרשתות החברתיות.
המסקנה היא שמשטרת המחשבות של השמאל מתחילה לאבד את הרסן על הרוב הדומם והנרמס במדינה. יש סיכוי לא רע שהאירוע הזה יהיה נקודת מפנה, שיחזיר לציבור הנרמס את כבודו האבוד ואת השליטה על חייו ועל גורלו. מקרה כזה, כמו המקרה של אשת השמאל שביזתה את יד ושם והשתינה על קברי יהודים בגרמניה וקוראת לעם ישראל נאצים, מקרים כאלה מבודדים מאוד את השמאל הקיצוני, ומגבשים מאוד את הרוב הציוני הימני בישראל. כאשר העם המסומם מריאליטי יתעורר וייפקח את עיניו, כמו ניאו שיצא מהמטריקס וראה את העולם האמיתי מאחורי המניפולציה, אני צופה שתגובת הנגד תהיה קיצונית ואלימה. התקשורת תפורק ותורכב מחדש, עיתונות השמאל תימחק, וחופש הביטוי שנוצל לרעה יוגבל במידה ניכרת. צר לי על כך אבל זה מה שאני חושב שייקרה.
אלי, הפערים בינינו משמעותיים מאד, ולא נצליח לגשר עליהם כאן. לצערי.
האם אתה מסכים שיש סיכוי שהיו מנסים לפגוע בחייל?
בדיוק כמו שיש סיכוי שמתנחלים שמתגרים בחיילים רוצים לפגוע בהם. אבל אף אחד לא דורך נשק לכיוונם.
הוא בן תשע עשרה, לבד, בסביבה עוינת, וברור שהוא מבוהל ומבולבל. הוא מתנהג כמו כל מתבגר עם נשק שהיה מוצא את עצמו בסיטואציה הזו, ואנחנו אלו שהכנסנו אותו לשם
מדינת ישראל מעמידה ילדים בני 19 בסיטואציות בלתי אפשריות והשמאל האשכנזי מבקר אותם שלא פעלו בדיוק איך שלימדו אותו בקורס על הפילוסופיה של המוסר בגילמן.
הילדים האלה מופקרים פעמיים, פעם אחת על ידי ראשי המדינה האשכנזים,ופעם שנייה על ידי שמאלנים עיוורים ו/או אטומים ומרושעים.
מאמר חשוב תום, הלוואי שלא רק המשוכנעים של העוקץ יקראו אותו (גם אם אני לא בטוחה באשר ל״קלגסות״ של הבחור).
אני עדיין סבור שקלגס היא מילה הולמת לתיאור הסיטואציה שם.
כל הכבוד לחייל ישראלי!
אני מתנגד ליישוב היהודי בחברון, וביהודה ושומרון בכלל. אך מה שאני רואה בתמונות הוא התגרות של צעירים ערבים בחייל, שעלולה היתה להיות מסוכנת במידה ואכן הבחור השני נושא אגרופן. לדעתי, החייל נהג נכון כאשר מצא עצמו בין שניים ודרך את נשקו לצורך הגנה עצמית. ענישה של החייל נועדה לשמור על נורמה יפה שאינה ישימה במקרים שכאלה. שורש הבעיה הוא המצב הבלתי אפשרי בו חיילים נדרשים להגן על מתנחלים מפני זעמם של הנכבשים. ואת זה צריך לפתור. אחרת, במדינה דו לאומית כולנו נהייה במצבו של החייל.
מוזר שדווקא כאן נפקדת מקומה של הזווית החברתית-עדתית: הנח"ל זכור לי בתור מקום די אשכנזי, קיבוצניקי כזה. האם הוא הפך מבחינה דמוגרפית למקבילה של מג"ב? ומה זה אומר עליו ועל מקומו של הצבא בכלל?
נח"ל זו כיום חטיבת חי"ר כמו כל השאר. למשל, ברשימת מפקדי החטיבה תמצא את אמיר אבולעפיה, אלי אמיתי (אמסלם) ומוטי ברוך (בעצם, איני בטוח מה מוצאו).
במילון ספיר מופיעות שתי הגדרות למילה קלגס: האחת,חייל אכזר, כובש אכזרי; השניה איש צבא לוחם.
לגבי ההגדרה אכזר : נהנה לראות בצרתם של אחרים;קשה;קשה לב;אדיש לכאב הזולת;שאינו יודע רחם.
עד כמה שאני מכיר את צה"ל ההגדרה המתאימה לו היא של צבא לוחם על כל המשתמע ממנו. מרבית החיילים משמשים כפיונים במשחק פוליטי מיותר . הם בשום פנים ואופן אינם קגלסים. המדיניות, שניתן לשנותה אך ורק בדרך הקלפי היא זאת היוצרת את האנומליה סביב יחסנו עם הפלסטינאים. אין להטיל את שנוי המצב על החייל הבודד ואפילו על החיילים, באמצעות סירוב פקודה. כל עוד היא פקודה לגיטימית ואינה חורגת מהוראות הצבא.
באשר לחייל הבודד אין להאשימו כלל. הוא הוכנס למצב שהיה עשוי לסכן את חייו ועל פי שיקול דעתו, לא הייתה לו ברירה אחרת מאשר, לפחות, לדרוך את נשקו ולכוונו אל אותו אזרח שנראה כמאיים עליו. דרוש אומץ לב וקור רוח על מנת שלא לפתוח באש במצב הנתון.
על מנת מניעת הישנותם של מקרים כאלו על מדינת ישראל לשנות את מדיניותה ולהגיע למצב בו לא תהיה שליטה על הפלסטינאים. ישראל חייבת ובהקדם, לאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינאית ולאפשר להם לנהל את ענייניהם.
בטנגו הנוכחי חייבים ללמוד כיצד האחד איננו דורך על רגליו של השני ויבוא הגואל על פלסטין וישראל.
ערס ימני מתנהג כמו ערס ימני בחברון, אשר ממשלה ימנית, שנמצאת כבר יותר מעשור בשלטון, מתעקשת לא להחזיר לשליטה פלסטינית, ועדיין השמאל האשכנזי אשם?
שטויות במיץ.
אי אפשר להחזיר לפלסטינים משהו שמעולם לא היה שלהם. לפלסטינים מעולם לא היתה ריבונות בחברון, או בכל מקום אחר, כפי שלא היתה להם מדינה מעולם.
אבל אל תתן לעובדות להפריע לך.
בחברון גרו בעיקר יהודים (תקרא קצת היסטוריה) ורובה נכבש ע"י ערבים במאה האחרונה, במיוחד לאחר פרעות תרפ"ט.
תצא גם מהפרדיגמה העקומה שלך ששמאל= אשכנזי. אני ורוב האשכנזים שאני מכיר הם ימין או מרכז (ליכוד בית יהודי או יש עתיד).
אה וגם ההתקרבנות הטיפשית שלך ("השמאל אשם") מזכירה מאד את זו הפלסטינית, כאילו שאינם מטיפים יום ולילה לרצח יהודים ומסלפים את ההיסטוריה.