הצהרת האחד במאי 2014

عربيه        на русском

“כוח לעובדים”, שנוסד במאי 2007, מציין בימים אלו 7 שנות פעילות. כיום, באחד במאי 2014, מונה “כוח לעובדים” למעלה מ־13,000 חברות וחברים ומייצג למעלה מ-20,000 עובדים ועובדות: במפעלים, בענף הבניין, בתחבורה הציבורית, בשירותי תקשורת, במסעדנות, בבנקאות, בתחומי הרווחה והבריאות, בחינוך הגבוה, בחינוך התיכוני, היסודי והחינוך לגיל הרך, בשרותי תרבות ובעמותות לשינוי חברתי; עובדי קבלן, עובדי שירותים מופרטים, ועובדים המתאגדים למנוע הפרטה והרס של שירותים ציבוריים עליהם הם מופקדים; מובטלים ופנסיונרים; יהודים וערבים; נשים וגברים; חילונים, חרדים, מסורתיים ודתיים, אנשים מכל קשת הזהויות, אזרחי ישראל ובעלי אזרחויות אחרות.

“כוח לעובדים” מעצם מהותו וכן מתוך מבנהו ועקרונותיו, ניצב בחזית המאבק בקפיטליזם הישראלי, המייצר פערים בלתי נתפשים בין עושר קיצוני לעוני מחפיר. קפיטליזם שפירושו ניצול כלכלי של הרבים על ידי מעטים, באמצעות מערכת כלכלית ופוליטית המשמרת את כוחם של אותם מעטים. אלו אליטת בעלי הון גדולים, שותפיהם בממשלה ובכנסת, חסידיהם בתקשורת ואותן אליטות כלכליות הסוברות כי אגואיזם כלכלי, וסיסמאות חלולות אודות מעמדי ביניים ושיווין בנטל עדיפות על סולידריות כלכלית-חברתית ועל מדיניות סוציאל-דמוקרטית.

בכלכלה הישראלית מי שנושא באמת בנטל – העובדות והעובדים בשירותים ובתעשייה – נאלצים להסתפק בשכר נמוך שאינו מתעדכן, במדינת רווחה מתפוררת ובתנאים סוציאליים מועטים או לא קיימים. זאת שעה שמן הצדק היה שהעובדים הם שישלטו בכלל “פירות הייצור” ויביאו לחלוקתם השווה וההוגנת לכלל החברה הישראלית.

ישראל היא כלכלה של שכר נמוך. השכר החציוני בישראל נמוך מ-7,000 ש”ח לחודש ושכר המינימום בישראל, כולל תשלומי מעסיק, הינו פחות מ-30% מהתוצר הממוצע לעובד במחירי ייצור, לעומת למעלה מ-50% בארצות סקנדינביה הסוציאל-דמוקרטיות. כתוצאה מכך מרבית העובדים חיים רק במרחק קצר מעל ל”קו הסיכון לעוני” ועובדים רבים חיים מתחתיו ואפילו מתחת ל”קו העוני”. גם מי שמועסק בעבודה בשכר גבוה יחסית עלול, בשל העדר ביטחון תעסוקתי, למצוא את עצמו בקלות נאלץ להסתפק בשכר המינימום או  מעט מעליו, שבכל מקרה אין בהם די בכדי להבטיח חיים של רווחה.

השכר הנמוך בכלכלה הישראלית פוגע במיוחד בנשים ורוב העובדים בשכר המינימום הן עובדות. נשים פגיעות במיוחד בשוק עבודה הנדחף כלפי מטה בגלל שכר מינימום נמוך ויכולת המיקוח שלהן שקטנה גם כך, (שכן מעסיקים רבים מעדיפים גם היום ובניגוד לחוקי העבודה להעסיק גברים במשרות רבות מאוד), נעלמת לחלוטין. העבודות בהן מעדיפים המעסיקים נשים הן העבודות עליהן משלמים שכר נמוך במיוחד. באופן מביש, רבות משתכרות שכר המינימום, ואף נמוך ממנו, הן הנשים המטפלות בילדים, בפעוטות ובתינוקות, אלה העוסקות בחינוך, הנשים המטפלות בקשישים ובחולים ועוד. רבות מנשים אלה סובלות מהעסקה פוגענית וחלק גדול מהן הן ‘עובדות קבלן’.

“כוח לעובדים” נאבק בשכר נמוך קודם כל ע”י איגוד עובדים, ע”י השגת הסכמים קיבוצים שבהם ניתן דגש על העלאת השכר בעיקר לעובדים בעלי השכר הנמוך יותר וע”י כניסה לתחומים שבהם יש העסקה פוגענית במיוחד דוגמת עובדי קבלן, שירותים מופרטים, וחלק ניכר מהמגזר הפרטי.

הממשלה והכנסת מחויבים למלא את חלקם במאבק זה, קודם כל ע”י העלאת שכר המינימום לשיעור של לפחות 30 ש”ח לשעה. שכר מינימום גבוה יותר הוא אחד הכלים היעילים ביותר לצמצום אי שוויון. בקביעת שכר מינימום נמוך המדינה מאפשרת למעשה מכרזי ניצול בתחומי הניקיון, השמירה, והשירותים המופרטים.

בכוונתנו לפעול לכך שהשכר המינימאלי בהסכמים הקיבוציים שנחתום יעמוד לפחות על שיעור זה בכל מקום שבו יהיה ביכולתנו לעשות זאת. בנוסף נפעל באופן נמרץ בדרכים נוספות על מנת לקדם את העלאתו של שכר המינימום ל-30 ש”ח לשעה בכלל המשק. בשנה הקרובה אנו מתכוונים להוביל מאבק כדי לקדם מטרה זו ואנו קוראים לארגונים למפלגות ולחברי כנסת הרואים עצמם מחויבים לזכויות עובדים, לנהוג באופן דומה.

העובדים והעובדות בישראל מתעוררים ופועלים כדי לתת לקולם משקל מכריע בקביעת גמול עבודתם, תנאיה, אופייה, וכלל הנושאים הקובעים את אורח חיינו, איכותם ואת עתידנו ועתיד משפחותינו. יש מי שהתעוררות דמוקרטית זו אינה לרוחו. התנגדויות כאלה מגיעות משכבת בעלי ההון והבכירים הקשורים אליהם בקשרי “הון־שלטון”, שכבה המתרעמת למעשה על הערעור על “זכות האדונים” שלה לנהל את המדינה אך ורק לטובתה היא. לכן על העובדים והעובדות בישראל לעמוד על המשמר, להגן ולהיאבק על זכויותינו, ולבוא חשבון פוליטי עם ממשלות הפוגעות בזכויות עובדים ובעבודה המאורגנת בישראל.

ישראל 2014 עודנה מקום שבו עובדים זרים נרדפים על ידי רשויות המדינה, שעה שקבלני כוח האדם שהביאו אותם ממשיכים להתעשר מעושק מחליפיהם. מקום בו ערבים, נשים, ותושבי הפריפריה ממשיכים להיות מופלים בשכרם, בתנאי עבודתם, בחינוך, בבריאות ובתשתיות ציבוריות. מקום בו במקומות עבודה רבים קיים טרור תעסוקתי כלפי מי שמנסה להתאגד ולהיאבק על זכויותיו הקולקטיביות.

האחד במאי, חג הפועלים הבינלאומי, הוכרז לפני למעלה מ־120 שנה, בעקבות מאבקי עובדים בקנדה ובארצות הברית להגבלת מספר שעות יום העבודה, מאבקים שבהם עשרות מפגינים מבין הפועלים נרצחו בידי המשטרה, אך כתוצאה ממאבקים אלו, הביאו ארגוני העובדים לגיבוש מדינת הרווחה המודרנית.

“כוח לעובדים” גדל ומתרחב בהתמדה. בשנה האחרונה גדלנו בכ-30% במספר החברים והגענו ליציגות בחברת התחבורה הציבורית אגד תעבורה, חברת התחבורה הציבורית קווים, חברת ייצור מוצר הפלסטיקה צל”פ, איגוד השוחטים-בודקים הארצי, חברת הובלות חומרי הבניין והבטון “אלנבאלי”, בחברת “לאומי שוקי הון”, במכללת שנקר, במכללת תל אביב-יפו, בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, בבית הספר הדמוקרטי בקרית אונו, במוסד החינוך המיוחד “לב החינוך”, במרכז הטיפול “בועות”, ועוד. השגנו שורה של הסכמים קיבוציים חדשים, (בין השאר באגודה לזכויות האזרח, במכון למורשת בן-גוריון, בחברת התיקים מנפרוטו), וניהלנו מאבקים קשים על זכות ההתארגנות בחברת הוט ובמקומות נוספים.

לציון האחד במאי “כוח לעובדים” ישתתף במספר אירועים ברחבי הארץ, תוך קריאה להעלאת שכר המינימום, לחברה ללא עוני, ללא ניצול, ללא פערים חברתיים ולמען תעסוקה הוגנת בתנאים הוגנים.

כבכל שנה גם השנה ימשיך “כוח לעובדים” לפעול למען חברה בלי עליונים מורמים מעם ותחתונים שאיש אינו סופר אותם. לפעול תוך קריאה לחברה ללא גזענות, ללא דיכוי וללא אפליה מכל סוג ועל כל רקע – מין ומגדר, מוצא, לאומיות או אזרחות, ולמען שוויון בין כל בנות ובני האדם. לפעול על בסיס השאיפה לחברה ללא מנצלים וללא מנוצלים!

לאתר כוח לעובדים