כמו כלים שלובים: על לימודי שפה ואלימות אקדמית

English

"יום העצמאות הישראלי" הוא גם יום הנכבה הפלסטיני. זהו אחד מהימים הטעונים בזיכרונות, כאבים, עמדות פוליטיות, זהויות… די שתבחרו כיצד לכנות את המועד, והנה אתם חושפים תרבות, זהות ועמדה פוליטית מובחנת; והשפה היא חזית לא פחות חשובה (ואלימה) משאר החזיתות.

לפי ההוגה הצרפתי–אלג'יראי מוחמד ארקון, האינטראקציה בין שפה, היסטוריה ומחשבה היא זו שבונה את העולם סביבנו. זו שבין המחשבה להיסטוריה יוצרת את השפה, השפה והמחשבה עומדות ביסוד ההיסטוריה, וההיסטוריה והשפה יוצרות מחשבה. השפה היא גורם חשוב גם בהיותה כלי לכפייה, שליטה והדחקה במובן הפוקויאני של המילה. לימודי השפה, אם כן, הם כלים חשובים עבור מדינות ומוסדותיהן, על מנת לחזק את מעורבותן ושליטתן. דרכם מועברים תכנים ונרטיבים מסוימים, אשר בהדרגה הולכים ומקבלים דימוי "נורמלי" ו"נייטרלי" בתודעה. עם השנים, תודעה זו מחוללת מעשים שהשפה היא המפתח והמניע שלהם. על כן חשוב להתבונן באופן שבו נלמדת השפה. קריאה השוואתית ביקורתית בספרי לימוד המשמשים ללימוד עברית וללימוד ערבית באוניברסיטה העברית, תאפשר לנו הבנה עמוקה יותר של המתרחש בתודעה האקדמית בישראל.

מספיק עיון חטוף בספרי הלימוד של השפה העברית כדי להבין את מיקומם בשיח הציוני, וכן את תפיסת האוניברסיטה – תפיסה המהווה חלק בלתי-נפרד מהקונפליקט האידיאולוגי ומהשיח הציוני הקולוניאלי. באמצעות התכנים המופיעים בספר, משמשת האקדמיה כמיסיונר ציוני עבור תלמידי השפה העברית – שבאוני' הירושלמית מרביתם הם ערבים ממזרח העיר שלא למדו עברית בבתי ספר. במקביל, הספר ללימוד הערבית מחרב עבור הסטודנטים את הנרטיב הפלסטיני – אם זה דרך שלילתו, התעלמות גמורה ממנו או הפיכתו להזוי. 

הכל נעשה בהדרגה: ברמת המתחילים, מעט מן התכנים קשורים לציונות ומשבחים אותה. לעומת זאת בספרים למתקדמים, כמעט כל התכנים עומדים בלב-לבה של המחשבה הציונית. למשל, הנרטיב העולה מ"כמו כלים שלובים", ספר עברית למתקדמים מאת ורדה ישי ואמיתי בר–קול, כל כך ציוני במופגן, עד שאי אפשר שלא לתהות – האם זהו ספר ללימוד עברית או שמא ספר ללימוד אזרחות ומדע המדינה?

מספיק לדפדף בספר באופן אקראי ולקרוא את הכותרות: "למה לחיות למרות הכל בישראל?", "מיהו ישראלי?", "היהדות הישראלית", "מיהו יהודי", "מכתבים מדוד בן גוריון", "מהן היהדות והאנושיות", "פרשת קו 300", "יוסף ואחיו", "יחס האסלאם לפוליטיקה, לדת ולמדינה". תכנים בעלי אוריינטציה ציונית ברמה הפוליטית, סוציולוגית, כלכלית ותיאולוגית, שמזכירים כמעט אחד לאחד שיעורי של"ח וידיעת הארץ.

לעומת זאת, לומדי השפה הערבית לא נהנים מידע מקביל, כי אם ממש להפך. ככלל, התכנים בספרי לימוד הערבית באוניברסיטה העברית הינם שטחיים ושליליים. למשל, בחלק א' של הספר "יסודות הערבית הספרותית" מאת תקוה חסון, מציג קטעים רבים מהעיתונים הערביים כמו "אל–דוסתור", "אל–ת'ורא", "אל–קודס", "אל–ראי" ואחרים, המופצים במצרים, ירדן, תימן, כוויית ועוד. אולם הקטעים הללו מתמצים במכתבים בין בני משפחה ובכתבות הזויות, המראות עד כמה הכל כאילו כיף וסבבה, ועד כמה חייהם של כולם שמחים: למשל, באחת הכתבות המצוטטות מופיע חסן ברכאת, בחור מחברון ש"אביו שמרן ואמו בדואית. הוא לא עובד אך מרוצה מחייו". בקטע אחר, מצוטט מכתב אותו כתב בסאם אנטון לאביו ובו הוא מספר עד כמה החיים בירושלים יפים, ומתאר לו את הרחובות ואת המקומות הקדושים. אף מלה על המהומות היומיומיות בכניסה למקומות הקדושים, על הברוטליות הישראלית ברחובות.

בחלק השני של הספר "יסודות הערבית הספרותית", מופיעה כתבה שכותרתה "הארכת מעצר החשודים בפרשת זיוף מסמכים למען רכישת אדמות בגדה המערבית". המוזר בעניין הוא שבית הדין שפט את אלה שניסו לזייף ולגנוב את אדמות הפלסטינים, והמשטרה אף מינתה צוות חקירה לפרשה שאמור היה להציע המלצות (וכמה זה כבר קורה במציאות?!); אך בספר אין כל עיסוק בכיבוש, בהתנחלויות, באלימות המתנחלים כלפי הפלסטינים שחייהם הפכו לגיהנום, או במדיניות לעקירת הפלסטינים מאדמותיהם.

בכתבה אחרת הכותרת היא: "תושבי רמאללה דיווחו לראש הכנסת: רוצים מדינה פלסטינית בשביל שנוכל לחיות בשלום." מנין לקוחה הכתבה? לא ברור. כמו כן, לא ברור איך בדיוק תושבי רמאללה דיווחו משהו לראש הכנסת (הכוונה היא ככל הנראה ליושב ראש הכנסת, אבל אנחנו לא יודעים אפילו מה שמו.) כל התוכן מנותק מכל הקשר, מעוות ומשובש. מדיניות הממשלה תמיד נראית שם אנושית ואכפתית. היא תמיד מגישה עזרה לכולם, והערבים הפלסטינים חיים בשלום ובשמחה. "טקס כיבוד לתלמידים המצטיינים בבית סאחור", "התחילה ההרשמה ללימודים באוניברסיטה האסלאמית", "דיון לשיתוף פעולה בין אוניברסיטת אל–נג'אח לבין אוניברסיטת דיסקאוונס מילווקי" (אוניברסיטה שלא שמעתי עליה מימיי) הם רק חלק מכותרות הכתבות שבספר.

בו בזמן, אין בנמצא שום מאמר על סופרים, משוררים, ארגונים, תפיסת עולם, המצב הנוכחי, הקונפליקט, הנכבה, הנרטיב ההיסטורי, תרומת הפלסטינים לתרבות הערבית או על תרומת התרבות הערבית למידע ולהסטוריה האנושית. כל זה אינו חשוב עבור מחברי הספרים הללו. השפה לא נלמדת למטרות תרבותיות, אלא אך ורק למטרות פוליטיות–ביטחוניות, כאשר כל דבר שחורג מהשיח הפוליטי–ביטחוני אינו חשוב. כל אלה מגמדים את השפה הערבית ומצמצמים אותה מחד, ובו בזמן הופכים את המציאות הפלסטינית לשטחית מאידך.

קשה להפריד באופן חד ומוחלט בין השיח האקדמי לבין השיח הדומיננטי בחברה ובמדינה. אולם יש לאקדמיה מרחב וחופש ביטוי מסוימים מהשיח הדומיננטי – ואף על פי כן דומה שהאקדמיה הישראלית ויתרה על מידת החופש שלה. אם באמת שואפת האוניברסיטה העברית להעדיף את הידע על פני האידיאולוגיה, עליה לשנות את מדיניותה בתחום לימודי השפות העברית והערבית.

כמו כן יש לציין שבאחרונה, כהמשך לשאיפה להנמיך את השפה הערבית, החליט משרד החינוך לבטל את לימודי הדקדוק בערבית לתלמידים בבתי הספר הערביים. המפתח להבנה ולקריאה של הטקסטים הקלאסיים, המפתח להבנת ההיגיון של השפה, אלה תלויים בדקדוק – אך זה אינו חשוב כנראה בעיני משרד החינוך. מימוש החלטה זו הוא חיזוק התמונה המעוותת של השפה הערבית כשפה ריקה ושטחית בעיני התלמידים הערבים עצמם (וכמובן שדקדוק בעברית הוא חשוב, ולכן הוא דווקא נשאר בתוכנית הלימודים).

ונקודה חשובה לסיום. ביום שלישי ה-29 באפריל, הזמינה האוניברסיטה העברית משטרה, מג"ב ומסתערבים בגלל הפגנה של כ-20 סטודנטים ערבים, שמחו על גיוס פלסטינים נוצרים לצה"ל, בטענה שהיא אינה חוקית. המשטרה עצרה שלושה מהסטודנטים. באותה הפגנה ובהפגנה נוספת ביום שלמחרת ספגו המפגינים מכות ממאבטחי האוניברסיטה (חלקם היו מאבטחים סמויים). מביך לראות את האוניברסיטה מתפקדת כחלק מכוחות המדינה האלימים – מזמינה משטרה כדי לפזר הפגנה של הסטודנטים שלה, שולחת מאבטחים להכות אותם והופכת את האוניברסיטה לזירה של אלימות. מביך לראות את התגלמות החוק הישראלי, אחד לערבים ואחר ליהודים. האוניברסיטה היתה יכולה לבחור בדרך מועילה יותר לו היתה מפסיקה את מדיניות סגירת התאים השונים של הסטודנטים הערבים והשעיית פעילותם, לו היתה נותנת מלכתחילה אישורים להפגנות במקום לסרב בתירוצים מתירוצים שונים.

אולי, אם האוניברסיטה היתה נוהגת כך, סטודנטים לא היו "מתקהלים בצורה לא-חוקית". אבל סתימת הפיות מובילה לתסכול מצטבר.

משום מה, האוניברסיטה העברית לא רואה בכל הנ"ל בעיה כלשהי. כך היא גם לא רואה בגימוד השפה הערבית והשטחת השימוש בה בספריה דבר מביך. היא פשוט משלימה באלימות את המאבק על התודעה. וכשהקרב התודעתי לא מתאפשר, היא מזמינה את כוחות המשטרה. בכך האוניברסיטה מתגלה כעוד זרוע מזרועות הביטחון ולא כמרחב שבו מיוצר ומועבר ידע.