מעבדות לחירות, משעבוד לעצמאות

איתוללה חוסיין עלי מונתזרי ( آیت‌الله حسینعلی منتظری) | ליאור שטרנפלד

איתוללה חוסיין עלי מונתזרי היה מהדמויות המרתקות של מהפכת 1979 באיראן; איש דת בכיר, ידען מופלג, מנהיג ואידיאולוג. כאשר הכריז איתוללה רוחאללה ח'ומייני מרד נגד השאה ותוכנית המודרניזציה המואצת שלו, הידועה בשם 'המהפכה הלבנה' (בשנת 1963), הפך מונתזרי לאידיאולוג תנועת המחאה. ידיעותיו וסמכותו הדתית הקנו לו את היכולות להנגיש את תורתו של ח'ומייני 'וילאית-י פקיה' (שלטון חכם ההלכה) לשכבות רבות בעם, כולל ביסוסה לצד תאוריות שמאל פוליטיות, שאפשרו יצירת בסיסה הרחב מאוד של התנועה.

בעקבות פעילות זו הפך מונתזרי ליעד חקירה מבוקש על ידי המשטרה החשאית, הסוואכ. במשך שנים נעצר ונחקר, לא פעם בעינויים קשים, ולרוב שוחרר לאחר זמן קצר. בשנת 1974 נאסר מונתזרי בשל פעילותו הפוליטית לתקופה של 4 שנים. בתקופה זו התמלאו בתי הכלא של השאה באסירים פוליטים מכל צדדי הקשת הפוליטית, ובדיעבד איפשרו היווצרות בריתות בין מנהיגי תנועות השמאל לבין ראשי הפלגים הדתיים. בתקופת מאסר זו מונתזרי עבר תקופות של עינויים קשים וסבל רב, אולם גם בזמן זה המשיך לכתוב ולהפיץ את מסריו המהפכניים שעלו בקנה אחד עם מסריו של ח'ומייני.

בשנת 1978 שוחררו אסירים פוליטיים רבים כצעד אחרון של השאה בניסיונותיו לפייס את האופוזיציה, ובין המשוחררים היה גם איתוללה מונתזרי. עם נצחון המהפכה בשנת 1979 היה לדמויות הבולטות בה ואף הוכרז על ידי ח'ומייני שהיה למנהיג המהפכה כסגנו ויורשו, והחל משנת 1983 הועברו בהדרגה סמכויות ההנהגה לידיו לקראת תפיסתו הסופית את התפקיד. מונתזרי מילא שלל תפקידים במנגנוני המהפכה מלבד סגנותו. הוא היה ממנסחי החוקה, חבר במועצת המומחים וחולייה מקשרת בין שותפיה הרבים של תנועת המהפכה. אולם עם השנים הפך מונתזרי למבקר של מנגנוניה הפוליטיים והמשטרתיים של איראן החדשה. מרגע שהחלו להתברר ממדי הרדיפה הפוליטית (במיוחד לאחר פרוץ מלחמת איראן-עיראק), דרש מונתזרי, בזוכרו את אשר עבר עליו, את הפסקת העינויים בבתי הכלא והפסקה באחת של רדיפה פוליטית באשר היא. הוא לא היסס לבקר את ראשי השלטון המהפכני וכאשר מצא זאת לראוי, ביקר אף את ח'ומייני. לא פעם סיפר כי מי שעבר עינויים כמו שהוא עבר, לא יוכל להסכין עם עינויים אשר נעשים אף בשמה של מהפכה צודקת.

בשנת 1989, זמן קצר לפני מותו, החליט מנהיגה של איראן, איתוללה ח'ומייני, לפטר את מונתזרי ולמנות תחתיו את עלי ח'אמנהאי כיורשו. מונתזרי הפך לאדבוקט זכויות אדם באיראן, לקולם של המדוכאים הפוליטיים, ביניהם הבהאיים, ובשני העשורים האחרונים לחייו (נפטר 2009) היה למנהיגה הרוחני של תנועת הרפורמה האיראנית ובגלגולה האחרון, התנועה הירוקה. מונתזרי סימל בחייו את המודל אליו אולי שאפה המהפכה להגיע. חכם דת כריזמטי, דמוקרט, ומהווה זיכרון חי למה שהייתה הסיבה העיקרית לפרוץ המהפכה – הדיכוי הפוליטי.

הארייט טאבמן (Harriet Tubman) | תרגום: אסתי צאל

לא בכדי כונתה הארייט טאבמן "משה" – המנהיג התנ"כי שהוביל את בני ישראל מעבדות לחרות. כמתנגדת לעבדות, היא סייעה להוציא לחופשי עבדים רבים תוך שימוש ב"רכבת החופש המחתרתית" – רשת נתיבי מילוט של מתנגדי העבדות אשר מילטו דרכם עבדים לחופש. ב-1849 נמלטה טאבמן בעצמה לחופשי בסיוע התנועה לביטול העבדות והיתה השראה לרבים אחרים לעשות כמוה. במצח נחושה יצאה לשחרר עבדים, חברים ובני משפחה, מבעליהם ולהבריחם אל החופש. ההשערה הרווחת היא שהיא עשתה תשעה עשר מסעות במהלך 10 שנים בהם הובילה כ-300 עבדים אל מקום מבטחים. מעולם לא נתפשה ולא איבדה אף עבד בורח.

השיטה היתה פשוטה. למרות שהיא שינתה באופן תמידי את נתיבי המילוט, היא תמיד הקפידה להתחיל את המסע במוצאי שבת משתי סיבות. בימי ראשון, העבדים לא נדרשו לעבוד, ולכן הבעלים לא היו יכולים להבחין בהעדרותם לפני בוקר יום שני. שנית, עיתונים לא יכלו לדווח על בריחת עבדים עד תחילת השבוע. משתי סיבות אלה היה לטאבמן ולבורחים מספיק זמן להתרחק ולהגיע למדינות בהן עבדות לא הייתה חוקית.

בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב [1861- 1865] טאבמן עברה לדרום קרוליינה שם עבדה כאחות, סיירת ומרגלת עבור צבא הצפון. היא מעולם לא קיבלה תשלום עבור שירותה הצבאי או פנסיה ממשלתית, אך קיבלה ציון לשבח רשמי על תרומתה ובמותה נקברה בטקס צבאי מלא.

מתוך אתר מדינת ניו ג'רזי

בהימראו ראמג'י אמבדקר (Bhimrao Ramji Ambedkar) | יוסי לוס

הדמות ההודית המוכרת ביותר בישראל ובמקומות רבים אחרים בעולם היא דמותו של גנדי. הוא שימש, במיוחד אחרי הסרט ההוליוודי על חייו, כמורה דרך, כמודל לחיקוי וכסמל לאקטיביזם פוליטי רוחני אשר משלב שינוי פנימי עם שינוי חברתי ומביא לשיא את המוכנות להקרבה ואת הכוח של המאבק הלא אלים. גנדי הוא הסמל בהא הידיעה של הלאומיות ההודית שנאבקה לשחרור מהאימפריה הבריטית. אולם, כמו כל קבוצה אנושית, גם קבוצות שנאבקות לשחרור מפעילות פרקטיקות של דיכוי כלפי מיעוטים בתוכן.

כך, עבור ד"ר אמבדקר, מלומד בתחומים רבים והוגה דעות שהיה אדריכל החוקה של הודו המודרנית ושותפו של גנדי למאבק נגד הבריטים, גנדי שהיה בן קסטת הברהמינים שנחשבת לנעלה מאחרות הפך משלב מסוים לאויב העיקרי. אמבדקר, בן קסטת הדליט (המכונים "טמאים" בפי אלה שאינם דליט) ונציגה, דרש לבטל את משטר הקסטות ההינדי לחלוטין, אך גנדי סירב (לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדשה של ספרו – חיסול הקסטות – עם הקדמה מאת ארונדהטי רוי). גנדי הסכים לאיסור אפליה ואף למדיניות של העדפה מתקנת. אולם, ביטול מוחלט לא היה על הפרק מבחינתו שכן הקסטות הן חלק בלתי נפרד מהתרבות ההינדית. כתוצאה מכך, החליט אמבדקר לשבור את הכלים ולהוציא את עצמו ואת נאמניו מתרבות זו ולאמץ מסורת הודית אחרת שכללה מראשיתה התנגדות נחרצת למשטר הקסטות. ב-1956 הוא המיר את דתו לבודהיזם יחד עם מאות אלפי דליט נוספים.

באופן אירוני, ההמרה לבודהיזם הביאה לאובדן זכותם של המומרים להעדפה מתקנת ולא פתרה את בעיית האפלייה הפופולרית נגד הדליט שהפכו לבודהיסטים. למרות זאת, מאז ועד היום המירו בטקסי המרה המוניים שמתקיימים אחת לכמה שנים מיליוני הודים מקסטת הדליט את דתם לבודהיזם. עבורם, זהו מעשה פוליטי רב משמעות שכן הוא מבוסס על לקיחת אחריות קולקטיבית שלהם על גורלם ולא על קבלה של הטבות מאלה שדיכאו והשפילו אותם וממשיכים בכך. חשוב להבין שהבודהיזם של אמבדקר הוא אינו זה המוכר והרווח כיום במערב – סוג של פרקטיקה שממוקדת בעצמי – אלא דווקא כזה שמדגיש שוויון וצדק חברתיים. לכן, ההמרה לבודהיזם הייתה הצהרת עצמאות קולקטיבית ובסיס ליצירת כוח קהילתי אלטרנטיבי שאיפשר מאבקים חברתיים רבים בהמשך.