הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
למה אקדמאים לא קוראים (יותר)?
תמונה ראשונה:
אני עולה לאוטובוס אחרי יום עבודה מתיש ומתיישב במקרה מול מרצה צעיר שאני מכיר ומעריך. אנחנו מדברים על המחקר שלי ושלו, על דפוסי עבודה, ואיך מוצאים זמן למשפחה למרות כל העומס. הוא מספר לי שהוא עובד כל יום עד מאוחר, עד שתיים-שלוש בלילה לפעמים, ותמיד קם בשש וחצי לפזר את הילדים. אני שואל אותו אם הוא מוצא זמן לקרוא כתבי עת ולהתעדכן במה שחדש בתחום. הוא צוחק ואומר לי שהוא צריך עכשיו לייצר ידע, לא לצרוך אותו.
תמונה שנייה:
מרצה מוערך מחו"ל מבקר אצלי בבית. בזמן שאנחנו מארגנים את השולחן לארוחה הוא מזהה ספר מאמרים חדש שמונח על המדף – ספר בהוצאה מכובדת ובתוכו מאמר שהוא עצמו כתב. אני אומר לו שאני בדיוק קורא את הספר, הוא מאוד רלוונטי לדוקטורט שלי. הוא שואל אותי בתמיהה אם אני ממש מתכוון לקרוא את כל הספר, איך יש לי זמן לזה?
תמונה שלישית:
מפגש השקה לספר חדש, פרי עבודה של שנים רבות. כולם משבחים את המחבר, מתארים איך הספר ממלא את החלל בספרות הקיימת ועד כמה הוא תורם לתחום. אחד המברכים, ראש מחלקה, קם לדבר ולהפתעת הנוכחים אומר שאם נודה על האמת אף אחד מאיתנו לא מתכוון לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו, אבל אין ספק שפרקים או חלקים מתוכו ישמשו אותנו רבות בסילבוסים שלנו בקורסים השונים.
תמונה רביעית:
סדנת דוקטורנטים שעוסקת בכתיבה ובנהלי עבודה אקדמיים. המרצה אומרת שצריך לזנוח את התפיסה הרומנטית שלפיה אקדמאי הוא אינטלקטואל שהוגה להנאתו בנושאים שברומו של עולם, יושב בבית קפה עם מקטרת וקורא ספרים, ולעבור לתפיסה של אקדמאי כאיש מקצוע, יצרן ידע, שכותב כתיבה טכנית-מקצועית על תחום מומחיותו. בכלל, היא מוסיפה, קריאה מוגזמת חוסמת כתיבה. מרבית הדוקטורנטים מהנהנים בהסכמה, מלבד דוקטורנט אחד בשנתו הראשונה לתואר שמנסה להתווכח וזוכה למבטי רחמים או זלזול משאר הנוכחים.
אז לא, אקדמאים לא הפסיקו לקרוא. כולם קוראים. הרי המאמרים הרבים בכתבי העת שלנו עמוסים לעייפה בציטוטים ממקורות אחרים. הרי הביבליוגרפיות של התזות והדיסרטציות שלנו כוללות מאות רבות של מקורות. אבל האם אנחנו באמת קוראים? קוראים לעומק? קוראים לא רק על מנת שלא יאשימו אותנו ששכחנו לצטט את הזה או את ההוא? קוראים לא רק כמה עמודים מתוך הספר כדי שנוכל לסכם את הטיעון המרכזי בשתיים-שלוש שורות בפייפר שלנו? קוראים לא רק על מנת לקטלג את המאמר כשייך לאחת מחמש גישות תיאורטיות שהחלטנו עליהן מראש כדי שנוכל לבקר אותן ואת חסרונותיהן ולקדם את הגישה התיאורטית השישית שהיא היא תרומתנו הצנועה לעולם הידע?
אני מנסה לחשוב למה הפסקנו לקרוא. הסיבה הראשונה שעולה בדעתי היא ההתמחות המוגזמת. כשאני מדבר עם עמיתים לתחום הפוליטיקה ההשוואתית (שלא לדבר על חוקרי מדיניות ציבורית, יחב"ל, או פילוסופיה פוליטית) כמעט שלא קורה שהם מכירים את החוקרים והמחקרים האחרונים בתחומי הפוליטיקה האתנית והסכסוכים האתניים בהם אני מתמחה. הרי ממילא הניסיון להישאר מעודכן בשלל המחקרים שמתפרסמים בתת-תת-התחום שלהם הוא קשה, עד שאין סיכוי שיקדישו זמן לקרוא מאמר או ספר בתחום אחר.
אך מעבר לכך יש גם את בעיית היעדר הפרדיגמה. לפני כמה שנים ניגשתי לעדכן סילבוס בקורס מ"א בגישות ותיאוריות במדע המדינה. כדי להיות בטוח שאני לא מפספס ספרים חשובים בפוליטיקה השוואתית, הורדתי מאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית את רשימות הספרים שאותם קוראים הדוקטורנטים האמריקנים לקראת הבחינות המקיפות (comprehensive exams) שהם עוברים בשנתם השלישית לתואר. היו אמנם כמה ספרים בולטים שחזרו בכל הרשימות (כן, בנדיקט אנדרסון – קהיליות מדומיינות, כן, ברינגטון מור – המקורות החברתיים של הדיקטטורה והדמוקרטיה), אבל מעבר לכך הופתעתי לגלות עד כמה הרשימות הללו שונות, עד כמה לא קיים גוף ידע אחד שמהווה תשתית לכל מי שמבקש להתמחות בפוליטיקה השוואתית. חברים בדיסציפלינות אחרות סיפרו לי שהמצב הזה אינו ייחודי לתת התחום שלי. האם היעדר ההסכמה על פרדיגמה מחקרית ועל ה"great books" בדיסציפלינה גורמת לחוקרים ולסטודנטים לוותר מראש על המאמץ לקרוא ספרים שאינם קשורים באופן הדוק לנושא המחקר שלהם? איזו סיבה יש לחוקר שרוצה להרחיב את אופקיו לבחור דווקא בספר מסוים אם לא קיימת הסכמה בדיסציפלינה שמדובר בספר חשוב שבאמת שווה לקרוא אותו?
מה שמוביל אותי לסיבה השלישית. האיכות. חוקר שאני מעריך אמר לי פעם שמאמר טוב מציב סימן שאלה וספר טוב מתחיל לספק סימני קריאה. ואנחנו חיים בתרבות אקדמית שמעודדת כתיבת מאמרים (והרבה, וקצרים ככל האפשר) והתוצאה היא מאמרים רבים שלא באמת מפתיעים את הקורא מבחינה מושגית, תיאורטית או אמפירית; מאמרים שממחזרים מאמרים קודמים וההישג שלהם הוא הפרסום עצמו. ואדגיש, יש פעמים מעטות שבהם אני נתקל במאמר שהוא באמת ייחודי ומעורר מחשבה, אבל, ברוב המקרים, אם תיקחי כתב-עת אקראי בתחום ההתמחות שלך תגלי שלא באמת מעניין אותך לקרוא 90% מהמאמרים שבו. ועוד לא הזכרנו את הז'רגון ואת השפה שלא עושים חשק לקרוא.
וזה קשור כמובן לנקודה הרביעית והיא שאלת הכמות. יש כיום כל כך הרבה חוקרים, כל כך הרבה כתבי עת, כל כך הרבה הוצאות ספרים. מי בכלל יכול לקרוא כל כך הרבה. ומעל כל אלה נוצרה תעשייה שלמה של תקצירים ו-handbooks ו-annual reviews ואנציקלופדיות שבהם במאמר אחד אתה יכול לקבל "כאילו" תמונת מצב על המתרחש בתחום מסוים, כולל הביקורת השגורה על כל אחת מהזוויות התיאורטיות ועל המושגים המקובלים.
אין לי תשובה טובה לשאלה שאני מעלה כאן, אבל מטריד אותי לצמוח אינטלקטואלית בחברה שמעודדת אותי לכתוב אבל לא לקרוא יותר מדי.
חנן כהן כותב דוקטורט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים בנושא אלימות והצבעה אתנית בערים מעורבות בישראל. עובד במרכז גוטמן לסקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
רגע, ואתה מכיר שם של כל חוקר ביחב"ל?
לפני שנים לא מעטות היה בחוג לסוציולוגיה מרצה משכמו ומעלה. לא רק מומחה לתחום ספציפי- מאד ספציפי, כלשהו, סוציולוג, אינטלקטואל, כזה שלחצי הסמסטר שלימד בקורס חובה למאסטרנטים, באו להאזין ע״ח זמנם החופשי, דוקטוראנטים ולא מעט מרצים צעירים. לאיש קראו אברהם (אבי) קורדובה, ומה שייחד אותו שהייתה לו קביעות למרות שלא כתב מאמרים (כמעט) כלל . היה לו שפע של זמן לקרוא ולחשוב, היה לו זמן להעמיק ואומץ לבחון תאוריות שאז נחשבו בארץ לחדשניות. הוא האיש שגרם לי לשנות את חוגי הלימוד שלי ולהתמחות בסוציולוגיה.
מסקנות? פתוח לדיון
המדינה לא משלמת לחוקרים כדי שישבו ויקראו להנאתם אלא בשביל לפרסם מחקרים וללמד. אם לא ימדדו את החוקרים העצלנות תחגוג על חשבוננו
משלם מסים יקר, המדינה לא משלמת לחוקרים כלום. אנשי אקדמיה מקבלים את שכרם מהמוסדות שבהם הם מועסקים.
המחקר וההוראה יוצאים נשכרים מהמדדיות המטופשות?
מתחת לזה מסתתרת התפיסה המופרכת שאנשים לא עובדים כי זו העבודה שלהם וכי הם אוהבים אותה וכי מאד-מאד אכפת להם מהערכת העמיתים שלהם – קרי שבלי נוגשים לא עובדים. זה אולי נכון על עבדים – ובצדק כמובן – אבל מעבר לכך זה הבל. הדבר כמובן נכון שבעתיים כא/שר מה שאתה באמת רוצה אינו כמות של מחקרים, אלא חוקרים שינסו לעשות את הטוב ביותר
The "PRINT" icon at the end of the article is 'dead"
Please have it fixed.
The Article is excellent and thought provoking.
זה נכון כל כך וזה עצוב כל כך. אני בסוף התואר השני שלי, מתחילה להפנים שמה שצריך לדעת לעשות זה לייצר יותר מכל תדמית של ידע, מאשר ידע. עדין יש כמה איים שפויים, בהם א-נשים חושבות בביקורתיות גם הידע העכשווי, אבל ברור שכך הדברים לא יכולים להמשיך.
אני לא יודעת אם הדברים זהים בכל מקום. ואולי גם אותי הפילו בפח, כי אני כעת בפריז, וכאן התרשמתי שהמרצים מודעים מאוד לכל החדש והנעשה בתחום, אבל פוסט קריאת הפוסט שלך, כבר איני יודעת לומר אם קראו, או שמא דלו את רעיונות החשובים והמשיכו איתם לחדר הסמינרים.
אני כן חושבת אבל שבצורתה הנוכחית של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אין להתפלא שכך נראים הדברים. ניתן לעשות תארים שלמים בלי לפתוח ספר (כך לפחות נראו הדברים בתואר הראשון בפילוסופיה) ומי שתהעקשו לקרוא את המקור היו היוצאי דופן.
מאידך כל עוד שכר הלימוד הוא בשמיים, כל עוד האוניברסיטה כולה לבנה, כל עוד גם התארים מתקדמים אנשים נלחמים על זמן מחקר ומחשבה, כי לרוב הם נדרשים לעבוד תוך כדי, אין לצפות שזה ישתפר וגם יחמיר. והכל ישליך גם על התכנים.
נקוה לימים בהם רשימות ביבליוגרפיות לא יהוו שליש מהטקסט.
ספרות ברשת: ארז ביטון זכה בפרס עמיחי על מפעל חיים; ראיון עם עגנון שלא פורסם מעולם בעברית; בטהרן נערך יריד הספרים הגדול בעולם; מהפכה דיגיטלית ב
נפתח במחמאה: משב רוח מרענן לקרוא כאן מאמר ביקורתי לא שבלוני, ובעיקר שמסתיים בתהיות וספקות שהכותב מפנה לעצמו.
בקיצור לא עוד מאמר מהסוג של "שיואו, כמה שהישראלים גזעניים, חוץ ממני ומחברי הטובים".
יש לי הרבה מה להוסיף או לשאול, אבל המאמר שלך והתגובות צריכות להיות ממוקדות, לכן אסתפק בשאלה אחת:
אני מבין מהכתוב שאתה דוקטורנט למדע המדינה. מה היה קורה אם היו סוגרים את כל החוגים למדע המדינה, מפטרים את כל המרצים ומפסיקים את כל המחקרים? המדינה הרי יכולה להתנהל מצויין ללא "מדע המדינה". לא כך? אני מתאר לעצמי שהמדינה תתקשה להתנהל ללא אינסטלטורים או עורכי דין או רופאים או נהגי אוטובוס; אבל למה חשוב שיהיו דוקטורים למדע המדינה או לספרות או להיסטוריה?
הנושאים האלו מעניינים, מעניין לקרוא, מעניין לדעת, ללמוד זה בוודאי ערך ראוי; אבל עושה רושם שמתפתחת תעשיה שמכשירה בוגרים שזקוקים לתעודת ה-BA ולא לידע שהם רכשו, ודוקטורים שילמדו את הסטודנטים הנ"ל.
השאלה הפרובוקטיבית אינה מופנית כמובן אליך אישית ("מי צריך אותך בכלל..") אלא מעלה ספקות לגבי הצורך בפקולטות כאלו.
מה הבעייה אם מי שמתעניין בספרות יקרא ספרים, וילך לשמוע הרצאות בשעות הפנאי? למה יש צורך בבוגרים ובדוקטורים לספרות? קריאת ספרים היא בוודאי דבר מבורך וכך גם פעילות ספורטיבית או סקרנות אינטלקטואלית או תושיה טכנית; אך לשם מה פקולטות ותארים ומרצים?
תודה גרי על התגובה. עשית לי חשק לכתוב פוסט שיענה לשאלות שלך. כנראה שזה יקרה בקרוב. חנן
1. מה לגבי העובדה שאנו עובדים יותר שעות – עבור אחרים כמובן.
2. מה באשר לכך שהמדינה הלאומנית מעודדת טכנולוגיה ומיידיות צבאית על חשבון חשיבה ויצירתיות אזרחית.
3. מה בדבר האינטרסים הכלכליים הקפיטליסטיים שמעודדים צריכה של 500 שורות כל פעם, וכל פעם תשלם מחדש. ותעשה זאת מהר, כי יש עוד 2 משרות לעבוד בהן היום.
4. מה בנוגע לקוצר היריעה המחשבתית של אנשים בני 21, שאינם יודעים יודעים מי היה קאנט, אולם יודעים איך לפרק אקדח בעניים עצומות. עכשיו מי או מה השפיע יותר לטובה על האנושות?
5. מה אם חוסר המוכנות של הסטודנטים לקרוא, וחוסר המוכנות של המרצים להתעקש עוד יותר כדי לא לעצבן או להתפטר.
ובכלל, כל התגובות האחרות מחמיצות משהו חשוב:
א. זו לא שאלה של כסף: ז'ורז' באטאיי אמר פעם בריאיון שכתיבה היא ההפך מעבודה. והוא צדק כמובן, כי כתיבה היא תשוקה, ומי שאיווי זה בוער בו לא צריך תמריצים או פרסים – כי הוא כותב כל הזמן בלאו הכי. הוא כן צריך שיפוט, עריכה, ביקורת – זה חובה, וזה מוסדי! אז לא – המדינה או האוניברסיטאות לא צריכות לתגמל את המשרתים אותן "יותר טוב", שמא לא "תחגוג העצלנות". זו בדיוק החשיבה הכמותית שהביאה אותנו לחפש תועלת בכל מקום – גם במקום החשיבה – לה אין ואסור שתהיה תועלת אחרת, כלכלית או פוליטית, חוץ מעצמה. התשוקה לכתוב מובילה חוקרים לחקור, ומי שמחפש להיות חוקר לשם כסף, שידע רק שאין זה מחקר אלא שירות בתשלום. על מחקר לא צריך לשלם כי הוא יתבצע בלאו-הכי. תפקיד המוסד הוא לאפשר ולשפר את התנאים למחקר. בכלל, אין קורולציה ליניארית בין פרסים לאיכות, כמו שאין בין שכר ותפוקה. בסה"כ, צריך לייצר תנאים לייצור ידע, ואף אחד כאן, מוסדית, לא רוצה שזה יקרה. זה דורש נאמנות אדירה.
ב. זו לא שאלה של זמן: כן, המרצים, וגם ד"ר קורדובה המכובד שלמדתי אצלו וממנו המון, חייבים להתקדם, וזה קורה דרך כתיבה וקריאה מחודשת, לא של אותו חומר – חשוב ככל שיהיה – מתחילת המאה. אז אני יודע שזה לא פופולרי אך חייבים להיות דיאלקטיים: גם העבר חשוב וגם העתיד. גם סקרנות וגם ספקנות. גם הגדולים של פעם, וגם המאמרים השיפוטיים הקטנים של המומחים לתחומם. עבודה טובה, של אקדמאיים טובים – משלבת כמובן את השניים, בחיים עצמם. זה לא איזה דימיון של חוקרים חסרי קשר למציאות, שרק יושבים והוגים בחדרם הפרטי, וזה לא דמיון של אקטיביסטים שלא קוראים כלום. אנו מצפים מהחוקרים שיהיו קשורים לעולם, מעורבים בו ,אבל לא מדי. בשם האמת, ולא בשמם. איך לשלב דרישה זו במוסד? זו בעיה. בקפיטליזם זה מתבטא בדיווחי פרסומים תכופים, אבל התפקיד החברתי של החוקר, העברת הידע והמסורת שלו, יכולה להתבצע בכל זמן, גם בעבודה וגם בין העבודות. זה גם דורש נאמנות אדירה.
מאמר מצויין. אני בטוחה שהוא נכון על חלק אבל לפעמים מופיע חוקר או מופיעה חוקרת ואת פשוט יודעת שעליה זה לא נכון, שהיא בעובי הקורה; שהיא קוראת ולוקחת על עצמה להפיץ את הידע וזו חוויה נהדרת. מה שבכל זאת קצת מגן עלינו מפני התופעה הזו הוא שכשכותבים מאמר אקדמי צריך להגדיר את הנדבך החדשני בו ביחס לספרות הקיימת ואז שיפוט העמיתים שבכתבי עת מסויימים הוא מאד קפדני, לא מוכן לקבל חיפופים ושולח אותנו לקרוא שוב ולהתבהר על הטענה. עוד רגע של העמקה מתרחש כשמבקשים מאיתנו לקחת חלק בשיפוט העמיתים ואז אנחנו שוב במצב של צריכים להעמיק בכדי להבהיר את עמדתנו ביחס למה שאנחנו קוראים ולהנחות את הכותבים כיצד לתקן. במילים אחרות, נכון שזה הלחץ הקיים כיום בשדה האקדמי: לא לקרוא. אבל בה בעת, אסור לנו לשכוח שיש מי שמסרבים לקבל על עצמם את השיטוח והרידוד וכן מתמסרים לקריאה. לא הייתי רוצה שכולנו נוכפש אבל כן הייתי רוצה שנחשוב מה המשמעות של העובדה שאיננו קוראים את אותם חומרים – אלא מסתובבים במרחבים ספציפיים מאד המתרחקים ממה שהאחרים קוראים. במיוחד בישראל, אנחנו כקוראים, קצת בתפקיד מתרגמים: אנחנו הרבה פעמים מביאים לתוך המרחב המקומי דברים שקראנו ממקומות אחרים וקצת מאפשרים לאחרים לדעת מה קורה במרחבים שמחוץ לעולמם הם. כאן בהעוקץ הרבה פעמים כותבים עשו את זה. במיוחד יוסי דהאן מקפיד לעשות לנו מדי פעם היכרות עם טקסט חשוב ולהרחיב דעת. אני אומרת את זה בכדי להגיד שאין ברירה, מול השפע האינסופי של הכתיבה, על חלק מהדברים אנחנו צריכים ללמוד מהאחרים וגם אם זו לא קריאת עומק, זו דרך להכיר טיעונים. אני לא בטוחה שזה שלילי כשמדובר בחומרים שהם רק בשוליים של תחומי הענין המחקריים שלנו.
על רגל אחת: דוקטורנטים וחוקרים זוטרים נדרשים להתמקצע בטירוף כי הם עוד עסוקים בביסוס המעמד שלהם בתחום. חוקרים בכירים בעלי קביעות יכולים לכתוב ולקרוא על מה שהם רוצים.
למה לעשות שקר בנפשותכם ולהמשיך בדרך הארוכה והמתישה לקבלת הקביעות? האם כדי להיות אינטלטואל חייבים את התואר "דוקטור".
יש הרבה מה לעשות עם דעת מחוץ למגדל השן. אתם רק צריכים לחשוב ביצירתיות מה אפשר לעשות עם הידע שצברתם ותחום העניין שלכם.
הנה דוגמה – אורי מאיר צ'יזיק – דוקטור להיסטוריה, התמחה בהיסטוריה של התזונה בארץ ישראל, מעביר את הידע שלו בסדנאות וספרי בישול ומנצל את העניין הגובר בתרבות האוכל כדי להחזיר עטרה ליושנה וללמוד ממנהגי העבר.
או עוז אלמוג שיצר אתר שמשלב מאמרים אקדמיים עם שימור התרבות וזוכה לתפוצה מחוץ לעולם האקדמי
זה יפטור אותו מאחריות,
אך לא יפתור את הבעייה.
ספרות ברשת: ארז ביטון זכה בפרס עמיחי על מפעל חיים; ראיון עם עגנון שלא פורסם מעולם בעברית; בטהרן נערך יריד הספרים הגדול בעולם; מהפכה דיגיטלית ב
חנן, אני כותב את זה כתלמיד לקראת סיום תזה, שבמקרה מתמחה בשיח אקדמי מסוים בראשית המאה העשרים, כך שיצא לי לקרוא כמה וכמה ספרי מחקר שאפשר להגדירם כשייכים לראשית ההתמקצעות של האקדמיה המערבית והערבית.
עכשיו, אם אני צריך לבחור גורם אחד שמבדיל את העולם האקדמי של היום ללפני מאה השנה זו הנורמה להתכתב עם המחקר שלצידך ולפניך. לדעתי השינוי הגדול הוא לא בכמות הספרים, כי נדמה לי שכבר מראשית הדפוס כמות הספרים הייתה יכולה לייאש קורא ממוצע, אבל פעם חוקרים היו רשאים לתת ניתוחים על בסיס המקורות הראשוניים שבידם בלי להתייחס לכל מה שקורה מסביב, גם כי קרה הרבה פחות אבל גם כי זו הייתה נורמה.
השינוי הזה הוא כמובן לא רק עניין כל כפייה, יש לנו גישה להמון ידע אז אנחנו קוראים שטחי והרבה, גם מתוך סקרנות טבעית.
יש לי פתרון שאולי נשמע קצת מוזר אבל יכול להיות שהוא יכול להציל את האקדמיה 🙂 להגביל את מספר ההערות במאמר. נשמע מופרך, אבל היצירתיות עולה בתנאי מגבילים, וגם זה יכול לעצור את מירוץ החימוש ואם לחזור לנושא שלך אנחנו נקרא פחות אבל יותר לעומק.
אני כל כך מסכימה. אני חושבת שהרשימות הביבליוגרפיות הפכו למוקד העניין וזה מגוחך, וזה עוד לפני שדיברנו על פסקאות שלא ניתן לקרוא אותן מרוב סוגריימים של מראי מקום. והאמת, גם אני סטודנטית בסוף התזה (בחוג לפילוסופיה) כבר לא ברור מה מותר לטעון ומה דורש חיזוק חיצונית של מראה מקום. ודי באמת להסתכל על טקסטים שנכתבו פעם, ושאנחנו למדים אותם באדיקות, כדי לראות תמונת מצב כה שונה, בה גם לקריאה היה מקום אחר, אבל גם לאפשרות להעלות רעיון ולכתוב אותו, ובמובן זה לחדש ולפעול בהתאם לתשוקה, היה יותר אפשרי
תודה. שלבי הסיום של הכתיבה הם אכן לפעמים ניסיון מאולץ להתכתב עם כל מה שזז במקום לחשוב איך לנסח את הרעיונות שלנו בעצמנו. השפע הזה נותן לנו קביים שאנחנו לא צריכים.
נותן קביים זה מדויק, כי זה משתק כל כך. ויש תחושה של מרדף. אני מזמן בגלל זה, להוציא טקסטים שאני יודעת בוודאות שהם חשובים לי, כותבת ואחר כך מחפשת את הסימוכין, אחרת אי אפשר לזוז
אני רוצה להתוודות, שבמהלך כל חיי האקדמאים, קראתי/למדתי בגדול אך ורק מאמרים וספרים שהכילו "נוסחאות ומספרים". לא היה לי זמן ( תרוץ ???)/ מודעות לעובדה שקיימת ספרות "אחרת", שחשיבותה אינה פחותה מזו המדעית. אמנם בטכניון "מחוייבים" הסטודנטים לקחת גם קורסים לא מדעיים – אבל זה, כפי הניראה אינו מספיק להשתרש גם לאחר תם הלימודים לתואר הראשון.
עם יציאתי לגימלאות נעשתי "עכבר ספרים" וברשותי כיום ספריה "ראויה" של ספרות יפה. רק עכשיו אני מודע להפסד הגדול ובמיוחד לחסר של חוסר הקריאה.
קריאה היא איננה עונש היא זכות.
תודה חברים על התגובות המעניינות. אני לא אגיב כי: א) חוסר זמן, ובעיקר ב) אני חושב שלפעמים צריך לתת לדברים לשקוע לפני שמגיבים. תודה, חנן.
חנן,
עבודת הדוקטור שלי היתה במתמטיקה. מספר הרפרנסים (מאמרים וספרים) היה 24 (הלכתי לספור). קראתי את כולם, פעמים רבות מאוד, בעיקר כי היכולת שלי לכתוב משהו חצי אינטליגנטי היתה מאוד תלויה בהבנה של טכניקות שמתוארות בהן. בדיקה חפוזה של עבודות של חברי העלתה רשימות שמסתכמות בעשרות בודדות. אני לא יודע עד כמה מה שאני מתאר רלוונטי לתחומים אחרים במדע (לתחושתי – רלוונטי מאוד, כאשר אני מצפה עדיין למצוא עליה מסויימת במספר הרפרנסים בתחומים אחרים, אבל לכדי מאות…).
תוכל לומר, למשל, עד כמה היכולת לכתוב עבודה טובה במדעי הרוח תלויה בהבנה עמוקה מאוד של עבודות של אחרים?
אני חושבת שזה משתנה מאוד גם מתחום לתחום במדעי הרוח. אני באה מפילוסופיה. אנחנו יחסית – יחסית – יותר צנועים במספר הרפרנסים. מה שכן, אם אני לא מבינה את הטקסטים אין לי סיכוי לומר מילה. לעומת זאת, התנסיתי כעת בפריז בקורס בסוצילוגיה, שדרש הרבה מאוד קריאה, וזה היה לי מוזר לגלות כמה מעט מהטקסט היה חשוב. כלומר רוב הקריאה היתה קריאת רפרוף וסיכום של המאמר הסתכם ממש רק ברעיון העיקרי שלו. אני לא יודעת אם זה מייצג. בקורס בסוצילוגיה השוואתית שעשיתי כאן המצב היה שונה מאוד, ואי אפשר היה לא להבין את המכלול כדי לכתוב.
אני כבר הוספתי מזמן ברכה חדשה לברכות השחר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן לי קביעות בזמן"… הברכה מלווה מזה כמה שנים בהחלטה שאני במרוץ הסוסים הזה של הכתיבה לא משתתף יותר. לאחר מספר בירורים במשפחה הובהר שהם מקבלים אותי גם כפרופסור חבר ולא מן המניין. אגב, המלצה מועילה להתעדכנות: תמיד כדאי להעדיף קריאה של עבודות דוקטורט בתחום שבו רוצים להתעדכן – חזקה עלינו שהדוקטורנט מרוב פחד מהשיפוט יקרא ויסכם את הדברים המעודכנים ביותר.
קריאה ובוודאי קריאה בספרים מודפסים, היא חלק מהעולם הישן כך נראה. אני בעל תואר ראשון בלבד (ואולי בשנה הבאה אמשיך לתואר שני) אולם אני קורא לא מעט ספרי עיון ומאמרים בתחומים שמעניינים אותי באופן אישי ולא מייצר דבר. כאוטודידקט- אם יורשה לי להעיד על עצמי- שמתי לב שמרצים (פרופ' וד"ר) כותבים שוב ושוב את אותו המאמר עם עדכונים ותוספות מינוריות. קיים עודף של פרסום עיוני ואקדמי.
לעניין תחלואי הרשת: נראה שמעבר לכך שאין לנו זמן- אנחנו מוצפים במידע אינסופי בכל מיני תחומים, באסמסים, וואטטאפ, פייסבוק, מיילים- המדיה משנה את החשיבה. אני יליד שנות ה-70 ולכן מעין מהגר או גולה בעולם הוירטואלי. ככזה אני מסוגל לנסות ולשחזר מתוך הזכרון את החיים, את קצב החיים, את האופן שבו קראתי, התייחסתי וניתחתי דברים לפני יצירת העולם הוירטואלי וכניסתו לכל תחום בחיינו ואחרי. הרשת אינה מעודדת קריאה מרובה אלא זפזופ, גלישה, אסוציאציות, בהייה. בשונה מהלינאריות של הספר- קריאה מעמ' 1 ועד עמ' 300- הקריאה ברשת היא קריאה בלתי רציפה, קופצנית, תזזיתית.
הפורמט הישן, המאמר או הספר המודפסים והלינאריים, הסגורים, שאינם מגיבים לנו, נמצאים כרגע להערכתי בעיצומו של קרב מאסף להצדקת קיומם והרלוונטיות שלהם בעולם החדש.
רשימה ממש במקום, חנן.
אין לי דברים יותר מדי מסודרים לומר, אולי גם לא מחכימים מדי, אבל בכל זאת כמה הערות לא קוהרנטיות – וסליחה מראש על האורך:
1. קפיטליזם. אין לי ספק שהתשובה בגדול ובה"א הידיעה לסימן השאלה שאתה מעלה היא הקפיטליזם. קצרה היריעה והזמן מלפרט כאן את כל התיאוריה (להוסיף לך לרשימה, אתה מוזמן לקרוא עליה בספר של פוסטון, "Time, Labor, and Social Domination"… בסה"כ קצת למעלה מ-400 עמודים. שלא קראתי כמובן… אבל התשובה נמצאת בפרק קצר יחסית באמצע הספר) – אבל הקפיטליזם מאופיין בדינמיקה של יחס מאוד ספציפי בין עבודה לזמן שמתייחדת בניסיון הולך ומתמיד להגדיל את כמות העבודה המתבצעת בזמן מסויים – וזה מחיל את עצמו על כל תחומי החיים, לפחות על כל תחומי ה"עבודה", לרבות האקדמיה. זו גם הסיבה ל"הגדלת הפריון" והתפוקה, שבמקרה של האקדמיה מתאפיינת בריבוי של מאמרים ופרסומים, בין היתר כמדד לקידום ולתמורה כלכלית.
2. מעבר לכך, יש גם עניין של תחומי-דעת שונים, והיום דיסצפילינות רבות במדעי החברה מקבלות עליהן את המודל שמאפיין את מדעי הטבע במובן זה של חתירה להתמחות אינסופית ולהתמקצעות, לאפשר כתיבת "דוקטורט מאמרים" וכד'. (וגם לכך יש קשר לקפיטליזם כמובן). וזה גם קשור לתגובה של מי שתיאר איך נראה דוקטורט במתמטיקה. זו בהחלט "בעייה" של "העדר פרדיגמה", במובן המקורי (הקוניאני) של "פרדיגמה" – אבל מצד שני, המשמעות של פרדיגמה היא בדיוק שכולם קוראים את אותו הדבר ואף אחד לא קורא את מה שמצוי "מחוץ לפרדיגמה" (או קורא ולא מביא את זה למחקר עצמו). ולכן זה לא בהכרח רע. אבל זה יוצר מצב שאי אפשר לקרוא כל מה שאפילו נדמה שהוא רלוונטי, וחייבים לעשות בחירה.
ובוודאי, במובנים רבים זה עומד ביחס הפוך למודל הידע של אינטלקטואליזם רחב-יריעה כפי שצויין למעלה בתגובות. השאלה היא אם זה לא בלתי-נמנע, לפחות כל עוד הקפיטליזם הוא המשטר הפוליטי השולט והאקדמיה מתנהלת גם היא לפי כלליו. (וכן, ישנם מרחבים אחרים שאמנם אינם אוטונומיים לחלוטין אבל בכל זאת מתנהלים או לפחות באופן פוטנציאלי עשויים להתנהל תחת כללים מעט אחרים, ואין זה מפתיע שהאתרים הללו – כמו למשל האינטרנט – הופכים להיות מעוזים של ייצור ידע לא פחות ולעתים הרבה יותר חדשניים, מקוריים, מרתקים ומרגשים ממה שקורה באקדמיה).
3. ועם כל זאת – יש גם עניין של סוגים שונים או מצבים שונים של קריאה. וזה קשור ל"תמונות" השנייה והשלישית שלך, ובמידה מסויימת גם לתמונה הרביעית. נכון, יש קריאה שנעשית מתוך העמקה ובאיטיות ולצורך גירוי המחשבות וההרהורים והיצירתיות. והיא חשובה מאוד. אבל יש גם קריאה שנעשית לצורך "דליית" הטיעון העיקרי וזה מספיק. זה לא מבטל את היותה קריאה – ולכן הדוגמה של רוויטל של המרצים ש"דלו את הרעיונות החשובים והמשיכו איתם לחדר הסמינרים" לא עומדת בהכרח בניגוד לקריאה.
אני חושב שבארץ מערכת החינוך והאקדמיה בפרט – אולי בגלל המקורות הגרמניים שלה – יש הדגשה והעצמה של המודל הראשון של הקריאה, ואולי אפילו ראייתו כמודל היחידי של קריאה. וזה בעייתי, כי חייבים לסגל גם מודים אחרים של קריאה. לא כל מאמר צריך לקרוא כאילו זה קאנט (וגם את קאנט לפעמים לא צריך לקרוא כאילו זה קאנט). אני היום עושה דוקטורט באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב והמודל הרווח הוא המודל השני, ואני שהתחנכתי על ברכי המודל הראשון מרגיש כמה זה בעוכריי, רוב הזמן, כי זה פשוט סוג של מיומנות שאין לי – לקרוא "בשביל הטיעון העיקרי". אני צריך ללמוד את זה ולסגל את זה לעצמי וזה מאבק לא פשוט (בגילי המתקדם…)
מצד שני, הדגש היום בעולם האקדמי הוא על המודל השני והמודל הראשון קצת נזנח וגם זו טעות. האוניברסיטה שאני לומד בה מקדשת קריאה, היא קצת old-school במובן הזה, אבל עדיין קצת מצחיק לראות סטודנטים לתואר ראשון שקוראים בתוך שבוע כרכים שלמים של מרקס ,ניטשה ואפלטון. לא ברור לי מה הם מצליחים לקחת מזה – מכיוון שהם, בניגוד לתלמידים ישראלים, לא למדו לקרוא לעומק. הפתרון כמובן הוא איזון או ליתר דיוק מינונים נכונים והתאמה של "סוג הקריאה" המתאים לטקסט ולצורך המתאים.
וזה על קצה המזלג…
כשקראתי את המאמר משהו לא הסתדר לי. המאמר מצייר איזה מקום שבו אמורים לקרוא יותר מאשר לכתוב ולא כל-כך ראיתי את המקום הזה. משום שהכותב מראה קשר מסוים בין קריאה-כתיבה ומן איזון מוטה בין השניים. הצלע השלישית כאן דומני היא המחקר בעצמו או הניסיונות למחקר. כמובן שמדובר בסוג של פנטזיה נוכח שיטת הגשת הצעות המחקר וכו' וכו' ועדיין הדבר שעומד בבסיס החוקר/ת והמחקר הוא אותו מדען חוקר קטן שמבצע נסיונות. ניסיונות כאלה יכולים גם לחרוג לצלעות האחרות בנוגע לקריאה ולכתיבה ואילו הניסוי עצמו יכול להנות גם מקומבינציות בין שניהם וגם ממשחק…
מה שתמיד נהניתי לקרוא היו המאמרים המדעיים (גם אלה שכתובים רע…) כי הם הראו כל מיני קומבינציות ולא חזרו שוב ושוב על מידע גוגלי של ספרי לימוד. לכן השאלה היא האם החוקר יכול לחקור? האם במשך עשור-שניים הוא יחקור וינסה כל מיני דברים? האם הוא בעל חירות? בוודאי שלא, כי מדובר במשאבים ציבוריים מוגבלים מאוד שיש להקצותם. מי יודע, אולי אם ערך החירות יתקיים כך גם החוקר יצטרך להרחיב את היריעה, לחזור חזרה למקור, לקרוא אותו, וכך, אפילו אם רק באמצעות תיאוריות ומערכי שיעור, למצוא אפשרויות רבות למחקר עבורו ועבור תלמידיו, ולשתף אותם בדילמות שלו בחיבור בין הסקרנות ליכולת לבדוקה.
אפשר לקרוא עוד ועוד על ההיפותלמוס ולהיות רופא או רנטגנולוג, ואפשר לקרוא בכלל על המוח, לבצע תצפיות ולגלות את מה שפרויד גילה תיאורטית לפני מאה. בשביל להבין את הקשר בין התפיסה של המוח כפי שהראה פרויד לבין מה גורם למה שרואים צריכים להיות מסוגלים להבין את הקשר הנ"ל וזה לא קורה ביום בהיר אחד של רגע יוריקה.
הבנתי שסופרים של ספרות יפה, אינם קוראים ספרות יפה של אחרים בזמן שהם יוצרים ספרים בעצמם, ויש כאלה שיוצרים בעצמם כל הזמן. אכן המחקר שלך הוא היצירה שלך, אך יש הבדל בין מחקר שבא להוכיח טענות לבין פיקציה, ונשאלת השאלה עד כמה עוזר להקיף את כל העולמות כדי לחזק או להפריך טענות בצורה יצירתית. אין זמן ואפשרות לקרא הכל, כדי להכליל את כל מה שאתה מרגיש שנחוץ, אם אינך יודע מהוא. רצוי להתרכז במה שאפשרי, לפחות בתור התחלה.
נשמע שאתה בשלב של חיפוש רעיון ורוצה למצא את הסימוכין או את ההתנגדות לרעיון, כשבדרכ אפשר למצא גם וגם. הרעיון צריך להגיע מיתוך מה שקראת עד עכשיו, לפעמים גם על פסקה אחת יהיו כתובים הרבה מאוד ספרים. תתחיל מימה שיש, דהינו משהו שצד את העיין שלך, לא משהו מסובך למען הסיבוך. אני בטוחה שתמצא סימוכין .