כאב פנטום מרוקאי

כאב פנטום הוא תחושת כאב בחלק החסר של איבר קטוע. כאב של יד קיימת ניתן לטיפול. אפשר להניח עליו רטייה. כאב של יד שאיננה לא ניתן לטיפול. כאן גדול כוחו של האין על היש. נותרה אבל דרך אחת. הדמיון עצמו. חוקר המוח הדגול רמצ'נדראן מצא דרך לטפל בכאב פנטום שנוצר מכך שיד מאגרפת את עצמה לדעת. מייצרים אשליה שהפנטום באמת קיים ואז אפשר לשחרר את היד שנוכחת בדמיון.

יש פנטום יד, ויש גם פנטומים של חיים שאינם. התחלות חדשות הן קטיעה של חיים אחרים, וגם כאן אי אפשר לטפל בשבר של חיים שאינם. יחסית קל לשפץ בית קיים, אבל אי אפשר לשפץ בית שנותר הרוס בדמיון. עוד יותר מכך, אי אפשר לתקן חיים בכפר שלא ראית. או, אם אפשר אז רק בדמיון, בחלום, בקולנוע. כפר בהרי האטלס הוא עבור רבים מאיתנו מקום שנתפס רק דרך עזיבתו. כפר כתום בין הרים מתקשר לשליח מן התנועה הציונית. מה עם הדיכוי בתוך אותו כפר? מה על המסורת שלו ועל הרצון של מסורת זו לחיות בנו מחדש?

בסרטה "אנשים כתומים" עשתה חנה אזולאי הספרי מה שעשה רמצ'נדראן לחולים האנושים שלו. כאשר צפיתי בסרט הייתה זו, נדמה לי, הפעם הראשונה שבה חוויתי חיים בהרי האטלס, לא חיים שלמים אבל קטע מספיק עשיר כדי שהכפר לא יזוהה עם פרידה בלבד. ובחיים השלמים הללו יש גם כאב ודיכוי. אם בסרט "לחם" של רם לוי חוזר הגיבור השבור והמושפל לערבית המוע'ראבית, כאן חוזרים למרוקו כדי לטפל בפצע שנוצר שם ועדיין שותת כאן. דווקא אז פוגשים את החיים שמצורפים באופן בלתי ניתן להפרדה לאותה השתקה. "אנשים כתומים" הוא סרט בלי הגמוניה. אין בו אשכנזים. יש בו מרוקאיות, ערביות, רוסיה אחת ורוסים אחדים. יש בו נדידה מתוך מרוקו למרוקו, מן הכפר הברברי לטנג'יר, מה שמעשיר את המרחב המרוקאי ואת ההגירה הפנימית. הסרט מתייחס לשבר של העלייה, אבל זה לא המוקד כאן. בתוך התנועה הגדולה של מה שעבר על יהודי מרוקו במאה העשרים הוא מצליח למתוח קו בין עבר רחוק, מן האמא של הסבתא ועד נכדתה של זו.

הטיפול במסורת עשיר. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב על הגברים כנושא המסורת, והנשים נותרות ברקע, אבל זו תמונה פשטנית. למעשה, הגברים הם אלה שניצבים בחלון הראווה, בעוד שמאחורי הקלעים ההפקה של המסורת היא של האמהות בפרט, והנשים בכלל. המפגש של האישה המזרחית עם המסורת הוא מאבק איתנים שיכול לחמוק גם מן העין החכמה ביותר. "אנחנו מותקפות מן הפמיניסטיות ומן המסורת בעת ובעונה אחת," נאמר לי על ידי קבוצת נשים מזרחיות. דאגה דומה משותפת ככל הנראה גם לנשים הערביות. משהו מן המורכבות הזו יש בסרטה של חנה.

הנשים נשאבות מצד אחד למסורת, ומצד שני מתרחקות ממנה בתהליך שמכיל אמביוולנטיות כואבת. הסבתא רוצה להוריש את היכולת לחלום. יכולת שיש בה גם אפשרויות תרפויטיות, ואשר יש בה גם יכולת לפרנס. הבת אינה רוצה לרשת יכולת זו. היא מבקשת מן המסורת את הידע של הכנת הקוסקוס הכתום, וזו נמנעת מלתת לה אותו. מה שהמסורת דורשת איננו רוצים לקבל, ומה שאנו רוצים לקחת אין היא מוכנה לתת. בתוך ריב זה אנו פוגשים את ההתקפה האכזרית של העולם החילוני על המסורת. מה שזו רוצה להוריש – היכולת לחלום – נתפס כמחלה (עם שם לטיני ארוך), ומה שהיא מרשה לקחת זו הבנה מסויימת של הרעיון של "מימוש עצמי", הביטוי שיש בו את השיחרור הגדול לאישה, ואשר אחראי גם לאומללות כה גדולה של מיליונים רבים, שלא התאפשר להם לממש את עצמם.

הסרט מקסים. מובטח לכם שלא תחוו את הכתום כמו שחוויתם אותו עד היום. יש בו עושר שמצפה לחשיפה. כדאי גם להזכיר את העובדה שהסרט צולם במרוקו והוא למעשה קו-פרודקציה עם הפקה מרוקאית. מנשבת כאן תקווה. אין מדינה ערבית ששומרת על קשר חם עם יוצאיה כמו מרוקו, ואין עדה כמו המרוקאית שקשורה בקשר של חיבה תמים וחם לחבל ארץ שאירח אותה במשך מאות רבות של שנים. שיתוף זה יש לו ערך סמלי והוא נושא הבטחה. ההתעוררות של צעירים מערביי מרוקו לשאלה: היכן אבד היהודי שלהם, שסביהם נהגו לספר להם עליהם? מעלה את השאלה האם חיפוש זה יפגוש את החיפוש של יוצאי מרוקו בישראל את המרוקאי שלהם? פולחן קץ הגלות שטיפחנו בישראל מחד, ואסלאם רדיקאלי במרוקו מאידך אינם מאפשרות מקום לתהייה אנושית כל כך. חיזוק הקשר בין ערבים ויהודים הוא גלולת ארגעה, מיזעור נזקים לאלימות הכרוכה באופן טבעי באידאולוגיות מהפכניות, וסרטה של חנה הוא תרומה חשובה בכיוון זה.

מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויו"ר תנועת תיקון

עוד של מאיר בוזגלו