פוטלאטש בכיכר רבין במקום ועדת גרמן

אין כמו דיוניה של ועדת גרמן כדי להמחיש את השלכותיו של אי שוויון. האי שוויון שפשה בארצנו בעשורים האחרונים הוא הקרקע שהצמיחה את הוועדה. לולא לחצם של בעלי אמצעים לייצר לעצמם באמצעות כספם העודף טיפול רפואי ייחודי ומהיר מזה של ישראלים מן השורה שחסרים את אותם אמצעים לא היתה ועדת גרמן באה כלל לעולם. למרבה הצער, הרושם המתקבל מדיווחי התקשורת הוא שהוועדה תיענה ללחץ זה ורק תדאג לכך שקיומה של הרפואה הייחודית לבעלי אמצעים יוסווה היטב מאחורי מסך רגולטורי שיצליח להסתיר מעיני כל את ערוותו של שירות ציבורי שמכר את נשמתו לאלוהי הממון.

הצידוק היחיד להקמת הוועדה הוא הקלות שבה מתקבל בציבור, אבל בעיקר, כמובן, בקרב מנהיגיו, הטיעון של "מגיע להם": עשירים לא צריכים לעמוד בתור, ורופאים "כוכבים" זכאים לשכר שערורייתי. משל היה הכסף המדד הנעלה ביותר של זכות אנושית, שלא לומר מהותה של זכות זו. שהרי לולא הנחה זאת לא היה כלל מקום לדיוני הוועדה: די היה בהתכנסות קצרה שתקבע כי שירות רפואי צריך להינתן על בסיס הצורך הרפואי של הפרט ולא על בסיס עובי הארנק שבכיסו.

טוב היה לולא הוקמה הוועדה. טוב היה אילו אזרה השרה גרמן אומץ והכריזה אפילו עתה על פירוקה. אלא שפיזור הוועדה לא ידחק לתהום הנשייה את הבעיה שהביאה להקמתה, דהיינו, רצונם של בעלי אמצעים להפעיל את ממונם ואת עוצמתם כדי להשיג לעצמם שירותי רפואה ייחודיים.

ובכן, מן הראוי להתחיל כבר עתה בחיפוש אחר חלופות. הנה אחת: הנהגת אירוע פוטלאטש שנתי בכיכר רבין בתל אביב. הפוטלאטש (Potlatch) הוא מנהג שהיה נפוץ בקרב שבטי ילידים בצפון מערב ארצות הברית של ימינו. במסגרתו, בני השבט נהגו להפגין את עושרם באמצעות חלוקתו בין בני השבט ואף בין שבטים שכנים, ואפילו בשריפת חלק ממנו. כוחה ומעמדה של משפחה נמדדו ביכולתה לחלק את רכושה או לשרפו. יתרונותיו של הפוטלאטש ברורים: ראשית, הוא אינו מונע צבירה של רכוש, שהרי רק הודות לצבירה שכזאת יכולים הפרט או המשפחה להפגין את כוחם ועוצמתם. שנית, הוא מאפשר ליזמים ולפעלתנים לרכוש יוקרה חברתית שאין גבוהה ממנה תוך כדי כך שהוא מונע היווצרות של "אוליגרכים" ושל הירארכיות רב-דוריות נוקשות ובו בזמן הוא מאפשר רמת חיים שווה יחסית לכולם.

אירוע פוטלאטש שיועבר בשידור חי לכל הארץ יאפשר לשועי הארץ לזכות בתהילת עולם על ידי כך שיחלקו את הכספים שהרוויחו מעבר לנורמה סבירה כלשהי – נאמר, פי עשר מן השכר הממוצע. חלוקת פומבית של כסף (לכיסוי עלויות שר"פ לכל) או של שווי-ערך – למשל, פוליסות של ביטוח רפואי משלים לכל – תשמש לאשרור מעמדם של העושים זאת כברי מזל, מוכשרים במיוחד או בחירי האל. בו בזמן, חלוקת הכסף תאפשר שירותי רפואה איכותיים לא רק לברי המזל.

הפוטלאטש אינו החלופה היחידה, כמובן. ישנה לפחות חלופה אחת נוספת, המוכרת מתרבותם של כמה מן העממים המאכלסים את מרחביהן הקפואים של ארצות סקנדינביה. אלא שחלופה זו היא כה קיצונית, כה אבסורדית, כה בלתי מתקבלת על הדעת – אפילו יותר מן הפוטלאטש – עד שאני מהסס לציינה.

ובכל זאת, קשה לי להתגבר על הדחף. אז הנה: במקום לשרוף את הכסף או לסמוך על חלוקתו באופן פרטי בכיכר העיר, ישראלים המרוויחים הרבה ישלמו חלק גדול יותר מהכנסתם כמס למדינה, כדי שזו תוכל להגיש שירותי בריאות איכותיים לכל.

ואת זה אפשר לסדר בלי צורך בוועדת גרמן. מספיקה שיחת טלפון של גרמן לראש מפלגתה יאיר לפיד, שהוא במקרה השר אשר על המס.

ד"ר שלמה סבירסקי הוא מנהל אקדמי של מרכז אדוה