מדד החזירוּת

היום התבשרנו כי שר השיכון אורי אריאל החליט להשתמש בכספים ה"עודפים" של הדיור הציבורי, 100 מיליון שקל ליתר דיוק (!), להשקעה בגרעינים תורניים (לידיעה ב"כלכליסט"). כדי להבין את רמת החזירות, צריך קודם כל להבין שהמשמעות היא לקיחת כסף מהאזרחים המוחלשים ביותר: אלו שעמדו בקריטריונים הנוקשים של מדינת ישראל, שהחליטה כבר מזמן לוותר על הדיור הציבורי, אלו שנמצאים במצב כלכלי כל כך נורא – הרבה מתחת לקו העוני – עד שמשרד השיכון הואיל לתת להם תעודת זכאות (ולרוב הם גם יחכו שנים עד שיוכלו לממשה).

הגרעינים התורניים והלא-תורניים (כגון איילים) רגילים לחמוס דירות של דיור ציבורי. הם עשו זאת תקופה ארוכה בדימונה, עד שתושבי העיר סילקו אותם, והם יעשו זאת ללא הנד עפעף בכל מקום שיוכלו. הם לא אנשים רעים. הם אידיאולוגים. כדי להבין אותם, צריך להבין את תפיסת העולם המעוותת שבה הם חיים. תדמיינו שאתם גדלים בתחושה שאתם מתנת האל לאנושות (טוב, אולי לא לאנושות, רק לעם ישראל), ועכשיו תעטפו את זה בדיבור על שליחות ורצון ללטף את ראשי ילידים ולתת להם דוגמה אישית, או כמו שכתב לי פעם מישהו בפייסבוק – "להוות להם מודל לחיקוי".

עכשיו תנו להם פנים: הם יכולים לחבוש כיפה, הם יכולים לנעול סנדלי שורש היישר מהקיבוץ, והם חדורי אידיאולוגיה של לעשות טוב. קולוניאליזם במיטבו. הם מגיעים בקבוצות – כי מפחיד שם לבד בירוחם/לוד/עכו/דימונה עם כל האחרים. הם מגיעים עם תמיכה כלכלית – כי אה, סליחה, הם תורמים מזמנם המוגבל והיקר, באים להשרות מהטוב שלהם על אלו שזקוקים להם ורוצים אותם וצריכים אותם כל כך רק לא ידעו את זה. אולי עדיין לא יודעים. אולי ידעו בעתיד. בדרך יש תפקידים נחשקים שהם יודעים לעשות טוב יותר מהמקומיים, נגישות טובה יותר מתוקף קשרים בכל מיני משרדי ממשלה ומרכזי כוח.

זה תמיד מזכיר לי את הטקסט המצוין של אלבר ממי, על דיוקנו של הכובש בתקופת הקולוניאליזם הצרפת, טקסט שנקרא בהקשרים הישראלים הכלכליים, האתניים וההיסטורים באופן מדויק. ממי אומר שהתיאור הקיים של הכובש הוא של גבר גבה קומה, הרפתקן חלוץ ואצילי, אולם המציאות מוכיחה כי מדובר במישהו שפשוט חיפש חיים קלים יותר. דירות זולות, חנויות זולות, מקום בו יש לו יתרון יחסי ולא רק כלכלי. בהקשר הישראלי, כאשר המישהו הזה יגיע לעירייה או לבית הספר, הוא יקבל את היחס המועדף על פני המקומיים – והוא יודע את זה. עם התואר האקדמי, לובן העור והשפה ה"נכונה", ככלות הכל – כובש.

כל שקל שעובר להתנחלויות שבבסיסן עומד היגיון דוגמת "אנחנו באים לשפר את מצב האוכלוסייה", הוא שקל שעובר בחטא. כל שקל כזה צריך וחייב לעבור לשיקום הדיור הציבורי ולשיקום החברה הישראלית. הדיור הציבורי צריך הרבה יותר מ-100 מיליון. תיקון מצב הדיור הגרוע בישראל יתחיל כאשר המוחלשים ביותר בחברה שלנו יקבלו מענה, ואלו הם דיירי ומבקשי הדיור הציבורי. ברגע שאותם אזרחים שהשוק החופשי מתעלל בהם חופשי-חופשי יקבלו מענה אנושי, יוכלו גם כל השאר לנשום קצת לרווחה, כי ככה זה עובד. בשוק העבודה, כאשר יש אפשרות להתעלל בעובדי קבלן, להלין להם שכר ולתת להם שכר מינימלי, זה משפיע על כל שאר העובדים והעובדות. יש לזה הסברים כלכליים, רציונל קפיטליסטי. בפועל, רובנו שותקים כי לכולנו יש תחליף וזה יכול לקרות כבר מחר.

כך גם לגבי קורת גג. אמורה להיות ברורה מאליה, אבל היא בורחת מאיתנו ובכדי להשיג אותה צריך לדאוג קודם כל לאלו הנמצאים במקום הקשה ביותר. משם כולנו נרוויח.

עוד על דיור ציבורי והנאבקות

למאמרים נוספים של יעל בן יפת