• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מה מסתתר מתחת לשמיכה חשמלית ושמה משה

מגילומו את הצבר האולטימטיבי ב"מאחורי הסורגים" ועד חדירתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית בסרטו "החיים על פי אגפא" – על תמונת מציאות נסתרת שצפה ועולה מעשייתו של אסי דיין, עליה נגזר קשר של שתיקה
שלמה וזאנה

רגע לפני הרטרוספקטיבה המקיפה לשימור סרטיו של אסי דיין, שתואר בשבועיים האחרון כמי ששרטט את דמותה של הארץ הזאת וגילם את הדי.אן.איי של הישראליות, צריך לספר עוד סיפור אחד אחרון ודי. אחרת נסתכן בהיעדר קוהרנטיות בייצוג דמותו של מי שהיה נצר ל"משפחת האצולה הישראלית".

גיחתם אל הפאב של שלושה "מזרחים מסוממים" בסרט "החיים על פי אגפא" היא אחת הסצינות הנפיצות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, כותב מבקר הקולנוע אורי קליין. הוא אינו מפרט. בעיתון שבו הוא כותב אין מכבסים כביסה מלוכלכת בפומבי. אך נראה שדווקא אסי דיין הכיר, בדיעבד, שנפלט לו צרור של מבעים סטריאוטיפיים רוויי שנאה בבואו לייצג את שלוש הדמויות המזרחיות והוא מתקשה להשלים עם "ביטויי חיים" אלה שצפו, עלו והתבייתו להם ביצירתו המוגמרת. אחרת קשה להסביר את החיפזון שתקף אותו להסביר את טבעו של שד מפלצתי זה באמצעות סרט ההמשך שעשה, "שמיכה חשמלית ושמה משה", המבוסס כולו על שלוש הדמויות הללו.

עלינו להניח שעם השלמתו של "החיים על פי אגפא" וחשיפתו בפני הציבור, החלו משמעויותיו לחרוג מעבר למה שהתכוון אליו במודע המחבר. מה שהחל בחירות הפך להכרח. עכשיו מהעמדה של צופה ופרשן יכול היה אסי דיין לזהות בטקסט הקולנועי שיצא מתחת ידו שלל משמעויות מפתיעות הנלוות לגיחתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית במועדון הבארבי. מנהיג החבורה, לוי בוסקילה (שמיל בן ארי), פוסע מתנדנד מצד לצד בדרכו אל בר המשקאות תוך שהוא מטריד מינית את הנשים שבדרכו ומסיים ברפליקה המונחת על לשונו: "שהמזדיין הזה יחליף את המוסיקה למשהו מזרחי שנדע מי פה מה". הפסנתרן (דני ליטני) משיב ממקומו: "סליחה, אתם לא פרענקים במקרה? מאיזה תפוצה אתם בדיוק?"…ובהמשך הוא מוסיף: "ניסיתי להסביר לך שאין כאן כניסה לשחורים".

דברים אלה מהדהדים מציאות היסטורית, חברתית, מעמדית ותרבותית הנמצאת מחוץ למסך הקולנוע ומהווים את הקונטקסט המשותף בו לכודים היוצר והפרשן. כאן לא נוכל להסתפק בפרשנות המצמצמת ש"החיים על פי אגפא" פירושם החיים על פי הקולנוע. יצירה קולנועית אלגוריסטית המסווה את המציאות בבדיה אין בה כדי להסתיר את מטרתה להביא את הצופה לאמץ את השקפתה החברתית והתרבותית. בין היתר, כמו במקרה שלפנינו, ביסוס ההצדקה, לכאורה, לדיכוי, להכפפה ולעידוד המוחלשים לדבוק בסדר המעמדי-חברתי הקיים.

גיחתם של "שלושת הערסים" לבארבי (כפי שמתוארת הסצינה ביו-טיוב):

בשיח קולנועי זה המדיר ומסמן את המזרחי כאחר יש לאסי דיין תפקיד גם כשחקן. בסרטיהם של חבריו לשמאל הציוני-אשכנזי, "מאחורי הסורגים" של האחים ברבש ו"עד סוף הלילה" של איתן גרין, מגויס דיין לגלם את דמות הצבר הישראלי האולטימטיבי. דרכו מבקשים השניים לשקף את כל האחרים ובראשם את דמותו של האחר המזרחי. כך אנו מוצאים בסרט "מאחורי הסורגים" את פיטוסי הנרקומן (רמי דנון), אסיר מזרחי שתוקף את אסף פורמן (אסי דיין) ומושך אותו לתוך התא תוך שהוא מורה לו לפתוח את רגליו: "תפתח. בנות תגידו מישהו אכפת לו שייפתח. אבל תפתח רחב שכולם יוכלו להיכנס." פונה לבן אבו (בועז שרעבי): "תן לי איזה אקורד מזרחי בסי בנול" (הטעות במקור)…. פיטוסי קורע את חולצתו של פורמן בזמן שברקע מתנגנת לה מוסיקה מזרחית. והוא ממשיך: " אתה רואה את המזרח?" (רוקד סביבו) "אני אלמד אותך משהו על המזרח שאתה לא יודע". (מפנה אליו את ישבנו) "נתחיל בטורקיה".

סצינה זו מעמידה בעימות חזיתי את העניין המזרחי כביכול אל מול נציגה המובהק ביותר של ההגמוניה האשכנזית. אך בעוד ההגמוניה מאופיינת בשלל הדהודים העולים מהמטען שנושא איתו אסי דיין – אליהם נחשפנו בשבועיים האחרונים – ומשם המשפחה פורמן שגורר אחריו את "עיניים גדולות" ואת דמותו של בני פורמן – הוא אורי זוהר הצבר הפרדיגמטי שקדם לדמותו של אסי דיין בקולנוע, המזרחיות מאופיינת באמצעות העילגות הלשונית, המעשה המגונה והמוזיקה המזרחית. צמידות זו בין מזרחיות, עילגות, מעשה מגונה ומוזיקה מזרחית על דרך האנלוגיה לצבר האשכנזי חושפת הבניה שלילית, נבזית ומכוונת של המזרחיות. פיטוסי המזרחי וחבריו אינם מודעים דיים לכך שהשפה המונחת על לשונם ופעולותיהם האלימות הינם אתר למאבקי כוח, לדיכוי ולהכפפה. אסטרטגיה מצמצמת זו של המזרחיות להיבט הפונקציונליסיטי של האלימות מסיטה את הדיון משאלות מרכזיות על אודות האופנים השונים שבהם מכונן אי-שיוויון כלכלי, חברתי ופוליטי בין הקבוצות היהודיות.

כניסתו של אסף פורמן לתא (מדקה 08:40):

עניין מיוחד ואחרון שיש לשים אליו לב, הוא האופן בו נטפלים אסי דיין ב"חיים על פי אגפא" והאחים ברבש ב"מאחורי הסורגים" למוזיקה המזרחית: "תן לי אקורד מזרחי בסי בנול", מבקש כאמור פיטוסי מבן אבו בסרט "מאחורי הסורגים" כרקע מוסיקלי לביצוע המעשה המגונה, ועל פי אותה תבנית מנחה דיין ב"החיים על פי אגפא" את לוי בוסקילה בתום סדרה של הטרדות מיניות לקרוא בקול: "שהמזדיין הזה יחליף את המוסיקה למשהו מזרחי שנדע מי פה מה." הצבת המוזיקה המזרחית בהקשר שלילי מובהק ובוטה שכזה אינו מהלך תמים כלל ועיקר. עולה בדעתי המחשבה, בעקבות מאמרה המרתק של חביבה פדיה, "העיר כטקסט והשוליים כקול", שסוכניה אלה של ההגמוניה זיהו, מדעת או שלא מדעת, את הכוח העצום של המוזיקה כמאחז אחרון לבלימה ולהישרדות של המהגר, כפי שכותבת פדיה: "משאב הזיכרון הקשה ביותר לחיסול על ידי החברה המטמיעה… שבכוחו להתחדש כעוף החול מתוך מותו, לכוון ולמקד אליו את המרכז שדחה אותו ולשוב ולמגנט אותו בעל כורחו". ולכן כיוונו אליו השניים את כליהם הכבדים ביותר.

דברי פרשנות וביקורת אלה נכתבים כדי להוסיף פרגמנט לפרופיל שדבק לדמותו של אסי דיין במרחב הציבורי במהלך השבועיים האחרונים, וכדי להאיר באמצעותו תמונת מציאות ישראלית נסתרת שצפה ועולה מן הסרטים שהוזכרו כאן – ושעליה נגזר קשר של שתיקה.

שלמה וזאנה הוא מרצה לקולנוע במכללת ספיר, דוקטורנט בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן

כנראה שיעניין אותך גם: