• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

מה מסתתר מתחת לשמיכה חשמלית ושמה משה

מגילומו את הצבר האולטימטיבי ב"מאחורי הסורגים" ועד חדירתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית בסרטו "החיים על פי אגפא" – על תמונת מציאות נסתרת שצפה ועולה מעשייתו של אסי דיין, עליה נגזר קשר של שתיקה
שלמה וזאנה

רגע לפני הרטרוספקטיבה המקיפה לשימור סרטיו של אסי דיין, שתואר בשבועיים האחרון כמי ששרטט את דמותה של הארץ הזאת וגילם את הדי.אן.איי של הישראליות, צריך לספר עוד סיפור אחד אחרון ודי. אחרת נסתכן בהיעדר קוהרנטיות בייצוג דמותו של מי שהיה נצר ל"משפחת האצולה הישראלית".

גיחתם אל הפאב של שלושה "מזרחים מסוממים" בסרט "החיים על פי אגפא" היא אחת הסצינות הנפיצות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, כותב מבקר הקולנוע אורי קליין. הוא אינו מפרט. בעיתון שבו הוא כותב אין מכבסים כביסה מלוכלכת בפומבי. אך נראה שדווקא אסי דיין הכיר, בדיעבד, שנפלט לו צרור של מבעים סטריאוטיפיים רוויי שנאה בבואו לייצג את שלוש הדמויות המזרחיות והוא מתקשה להשלים עם "ביטויי חיים" אלה שצפו, עלו והתבייתו להם ביצירתו המוגמרת. אחרת קשה להסביר את החיפזון שתקף אותו להסביר את טבעו של שד מפלצתי זה באמצעות סרט ההמשך שעשה, "שמיכה חשמלית ושמה משה", המבוסס כולו על שלוש הדמויות הללו.

עלינו להניח שעם השלמתו של "החיים על פי אגפא" וחשיפתו בפני הציבור, החלו משמעויותיו לחרוג מעבר למה שהתכוון אליו במודע המחבר. מה שהחל בחירות הפך להכרח. עכשיו מהעמדה של צופה ופרשן יכול היה אסי דיין לזהות בטקסט הקולנועי שיצא מתחת ידו שלל משמעויות מפתיעות הנלוות לגיחתם של שלושת המזרחים למעוז האינטימי של הישראליות האשכנזית במועדון הבארבי. מנהיג החבורה, לוי בוסקילה (שמיל בן ארי), פוסע מתנדנד מצד לצד בדרכו אל בר המשקאות תוך שהוא מטריד מינית את הנשים שבדרכו ומסיים ברפליקה המונחת על לשונו: "שהמזדיין הזה יחליף את המוסיקה למשהו מזרחי שנדע מי פה מה". הפסנתרן (דני ליטני) משיב ממקומו: "סליחה, אתם לא פרענקים במקרה? מאיזה תפוצה אתם בדיוק?"…ובהמשך הוא מוסיף: "ניסיתי להסביר לך שאין כאן כניסה לשחורים".

דברים אלה מהדהדים מציאות היסטורית, חברתית, מעמדית ותרבותית הנמצאת מחוץ למסך הקולנוע ומהווים את הקונטקסט המשותף בו לכודים היוצר והפרשן. כאן לא נוכל להסתפק בפרשנות המצמצמת ש"החיים על פי אגפא" פירושם החיים על פי הקולנוע. יצירה קולנועית אלגוריסטית המסווה את המציאות בבדיה אין בה כדי להסתיר את מטרתה להביא את הצופה לאמץ את השקפתה החברתית והתרבותית. בין היתר, כמו במקרה שלפנינו, ביסוס ההצדקה, לכאורה, לדיכוי, להכפפה ולעידוד המוחלשים לדבוק בסדר המעמדי-חברתי הקיים.

גיחתם של "שלושת הערסים" לבארבי (כפי שמתוארת הסצינה ביו-טיוב):

בשיח קולנועי זה המדיר ומסמן את המזרחי כאחר יש לאסי דיין תפקיד גם כשחקן. בסרטיהם של חבריו לשמאל הציוני-אשכנזי, "מאחורי הסורגים" של האחים ברבש ו"עד סוף הלילה" של איתן גרין, מגויס דיין לגלם את דמות הצבר הישראלי האולטימטיבי. דרכו מבקשים השניים לשקף את כל האחרים ובראשם את דמותו של האחר המזרחי. כך אנו מוצאים בסרט "מאחורי הסורגים" את פיטוסי הנרקומן (רמי דנון), אסיר מזרחי שתוקף את אסף פורמן (אסי דיין) ומושך אותו לתוך התא תוך שהוא מורה לו לפתוח את רגליו: "תפתח. בנות תגידו מישהו אכפת לו שייפתח. אבל תפתח רחב שכולם יוכלו להיכנס." פונה לבן אבו (בועז שרעבי): "תן לי איזה אקורד מזרחי בסי בנול" (הטעות במקור)…. פיטוסי קורע את חולצתו של פורמן בזמן שברקע מתנגנת לה מוסיקה מזרחית. והוא ממשיך: " אתה רואה את המזרח?" (רוקד סביבו) "אני אלמד אותך משהו על המזרח שאתה לא יודע". (מפנה אליו את ישבנו) "נתחיל בטורקיה".

סצינה זו מעמידה בעימות חזיתי את העניין המזרחי כביכול אל מול נציגה המובהק ביותר של ההגמוניה האשכנזית. אך בעוד ההגמוניה מאופיינת בשלל הדהודים העולים מהמטען שנושא איתו אסי דיין – אליהם נחשפנו בשבועיים האחרונים – ומשם המשפחה פורמן שגורר אחריו את "עיניים גדולות" ואת דמותו של בני פורמן – הוא אורי זוהר הצבר הפרדיגמטי שקדם לדמותו של אסי דיין בקולנוע, המזרחיות מאופיינת באמצעות העילגות הלשונית, המעשה המגונה והמוזיקה המזרחית. צמידות זו בין מזרחיות, עילגות, מעשה מגונה ומוזיקה מזרחית על דרך האנלוגיה לצבר האשכנזי חושפת הבניה שלילית, נבזית ומכוונת של המזרחיות. פיטוסי המזרחי וחבריו אינם מודעים דיים לכך שהשפה המונחת על לשונם ופעולותיהם האלימות הינם אתר למאבקי כוח, לדיכוי ולהכפפה. אסטרטגיה מצמצמת זו של המזרחיות להיבט הפונקציונליסיטי של האלימות מסיטה את הדיון משאלות מרכזיות על אודות האופנים השונים שבהם מכונן אי-שיוויון כלכלי, חברתי ופוליטי בין הקבוצות היהודיות.

כניסתו של אסף פורמן לתא (מדקה 08:40):

עניין מיוחד ואחרון שיש לשים אליו לב, הוא האופן בו נטפלים אסי דיין ב"חיים על פי אגפא" והאחים ברבש ב"מאחורי הסורגים" למוזיקה המזרחית: "תן לי אקורד מזרחי בסי בנול", מבקש כאמור פיטוסי מבן אבו בסרט "מאחורי הסורגים" כרקע מוסיקלי לביצוע המעשה המגונה, ועל פי אותה תבנית מנחה דיין ב"החיים על פי אגפא" את לוי בוסקילה בתום סדרה של הטרדות מיניות לקרוא בקול: "שהמזדיין הזה יחליף את המוסיקה למשהו מזרחי שנדע מי פה מה." הצבת המוזיקה המזרחית בהקשר שלילי מובהק ובוטה שכזה אינו מהלך תמים כלל ועיקר. עולה בדעתי המחשבה, בעקבות מאמרה המרתק של חביבה פדיה, "העיר כטקסט והשוליים כקול", שסוכניה אלה של ההגמוניה זיהו, מדעת או שלא מדעת, את הכוח העצום של המוזיקה כמאחז אחרון לבלימה ולהישרדות של המהגר, כפי שכותבת פדיה: "משאב הזיכרון הקשה ביותר לחיסול על ידי החברה המטמיעה… שבכוחו להתחדש כעוף החול מתוך מותו, לכוון ולמקד אליו את המרכז שדחה אותו ולשוב ולמגנט אותו בעל כורחו". ולכן כיוונו אליו השניים את כליהם הכבדים ביותר.

דברי פרשנות וביקורת אלה נכתבים כדי להוסיף פרגמנט לפרופיל שדבק לדמותו של אסי דיין במרחב הציבורי במהלך השבועיים האחרונים, וכדי להאיר באמצעותו תמונת מציאות ישראלית נסתרת שצפה ועולה מן הסרטים שהוזכרו כאן – ושעליה נגזר קשר של שתיקה.

שלמה וזאנה הוא מרצה לקולנוע במכללת ספיר, דוקטורנט בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גדי באר

    כשם שכיום מתחילים להבין את יצירותיו של אפרים קישון על מורכבותן, ולא פוטרים אותן ב"התנשאות", גזענות" ו"שנאת הצפון אפריקאים" אלא כבקורת נוקבת על הממסד הקולט- כך גם ב"אגפא" מצייר דיין את המציאות (שאז הייתה עדיין עתידית…) לא כפי שהיא צריכה להיות, אלא כפי שהיא. בכך הוא מבקר מציאות ולא מברך עליה, כפי שהבנתי מדבריך.
    מי שיוצאים רע מהסרט הם אנחנו, כולנו, החברה הישראלית, שפותרת את בעיותיה בירי, בהשלכת רימונים, בביזוי החלש, בהסתה נגדו. כך אני רואה את הדברים.
    אינני רואה בדיין גאון אבל בהחלט יוצר מוכשר שלצערי לא התברכנו ברבים כמותו.

    1. גדי באר

      אתה מתאר בפסקה האחרונה "… כדי להאיר פינת מציאות נסתרת שצפה…".
      קביעתך שהיא נסתרת לא מקובלת עלי, לדעתי המשמעות ניתנה ביודעין ולכן בקורת נוקבת של דיין על המציאות המתוארת ולאו דוקא חיזוק תת הכרתי שלה.
      בברכה.

  2. שלמה וזאנה

    ראשית, כן. "החיים על פי אגפא" היא יצירה מורכבת ואינטלגנטית. אך עדיין נשאלת השאלה את נקודת המבט של מי מאמץ אסי דיין כשהוא מעריך את העולם שהוא מתאר ותופסו תפיסה אידיאולוגית. נראה שעל אף ריבוי החולי בקרב חבריו הקבועים של ה"בארבי" עדיין מוצג עולם זה מנקודת מבטו של דיין כמערכת הנורמטיבית של האנחנו – הוא השמאל הציוני האשכנזי. שלושת המזרחים הם חריגה, הם מחוץ לתקן, הם הפרעה, צעקה עירומה. זרותם היא אבסולוטית ולא רק בגין דבריו של דני ליטני. להכרה זו, ככל הנראה, הגיע גם דיין בעצמו, כפי שניסיתי להראות. "שמיכה חשמלית ושמה משה" הוא ניסיון לחלץ מדמויות הקרטון של המזרחים ב"חיים על פי אגפא" דמויות עם נפח שיש להם התחלה אמצע וסוף. אבל, עוד תיקון כזה ואבדנו. באשר ל "…פינת מציאות נסתרת…" כאן אני מתייחס להעדרו של שיח ביקורתי נורמלי בכל הנוגע למקורותיו האתניים והאידיאולוגיים של אי-שיוויון כלכלי, חברתי ופוליטי בין הקבוצות היהודיות

  3. מתי

    שלמה היקר,
    קראתי את דבריך, אני חושב ששמיכה חשמלית ושמה משה, היא דווקא קריאה יותר רחבה של אסי דיין וניסיון להראות שהוא כן מקשיב לחיים שמלמטה. ושמיל בן ארי משחק לא בגיחוך, אלא בכבוד את הדמות שהוא קיבל.
    גבעת חלפון אינה עונה היא ספינת הדגל של דיין, שניגח הן את אבא שלו והן את קו בר לב ואת ההגמוניה. הוא לא במקרה בחר בגששים שהם שני מזרחים ורומני בכדי לעשות זאת. הוא נתן להם מקום מרכזי והם מצליחים לגחך לגמרי את כל ההגמוניה ואף יש בדיחה שהערבים מכינים קפה כמו האשכנזים ועוד.
    הביקורת שלי נגד חסן, שכתב בחוסר חמלה על מות אסי דיין, שאין ספק שיש סטריאוטיפ קשה בחיים של אגפא, אך אי אפשר לציין את העבודה של הגאון הזה, בצורה כל כך מכלילה, אלא צריך להבדיל ולהכיר בכך, שגם אשכנזי מהאליטה כמוהו, יכול היה להרכיב במשפטים חסרי תקדים בשנינות שלהם, סרט מזרחי לעילא ועילא כמו גבעת חלפון אינה עונה

  4. גדי באר

    אולי מחוסר ידע בעשייה קולנועית אינני מבין את נקודת המוצא ופה אולי בעייתי/ בעייתך.
    כצופה אינני מקבל אפריורי שאמירה, נניח של דני ליטני, היא שמייצגת את מה שחושב דיין על המציאות. בעיניי זהו רק תיאור מציאות שאותי, כצופה, כצורך אמנות בקורתית, מקוממת מאד. הסטריוטיפים משוייכים לחברה ולדמויות ולא לבמאי או לכותב. לדעתי הסרט הוא אנלוגיה לחברה שמאבדת עצמה לדעת מסיבת תיעוב ושנאת השונה כשאין בו אמירה מובהקת לגבי מהו הבסיס, הלא שונה. מי קבע שדיין מצדד בגישה הפטרונית שמובאת מפיהם של אלמגור וליטני כלפי השלישיה שנכנסת לפאב?
    יש לי תחושה שברגע שנגדיר יחד מהו "קו האפס", מהי נקודת ההתייחסות, בנוגע לראוי ושאינו ראוי בהתנהגות הדמויות, תסכים אתי שלא בדיין כיוצר האשם (עדיף בעיני המושג- האחריות) אלא בחוסר החינוך לקבלת השונה שהוא תולדה של היסטוריה שמרכיביה רבים מאדם זה או אחר ובהם- אירועים, לחץ, בורות (של חברה קולטת בשנות החמישים למשל, שמפאת הצורך לשלוט ראו בה, בבורות, סיבה לאפלייה), חוסר אמצעים וצורך השעה, ועוד.
    אני, כמותך אני מניח, מבקר קשות את הורתה של אפליית המזרחיים (השד יודע איך מגדירים עדה או מגזר- התחושה היא שהגדרות אלה יעברו מן העולם תוך דור מהיום שכן לילדיי אין כבר עדה מוגדרת לא כל שכן לנכדיי…) אך אין לי ספק שלא הייתה בכך יד מכוונת אלא מה שטענתי- טמטום, בורות ורשעות שלא מדעת.
    לסכום- הסרט מעולה בין השאר כי הוא צופה כאוס לחברה שלא תתעשת ותתקן את העוולות. רק חבל שעכשיו יש עוולות שאנו עושים לעם אחר בשם אותו טמטום ואותה בורות כך שפתרון ההשלמה הפנימית בינינו עוד רחוק כנראה.

  5. שלמה וזאנה

    מתי יקר שלום, הוא שאמרתי : "שמיכה חשמלית ושמה משה" לידתה בפוזיציה של אסי דיין כפרשן של "החיים על פי אגפא" וכיוצר שהופתע לגלות לנוכח יצירתו המוגמרת והסגורה דבר מה שנפלט לו והוא מתנהל ומחולל מכוח עצמו בתוך העולם הבדיוני הסגור רפרזנטציה מעוותת של האחר המזרחי. עם תוצאה זו התקשה אסי דיין להשלים. צריך לומר, ברוח דבריו של ויליאם דילתיי, התכלית הסופית של מלאכת הפרשנות טמונה בזה, שמבינים את המחבר טוב יותר מכפי שהוא הבין את עצמו.
    הנה כי כן, "שמיכה חשמלית ושמה משה" כדבריך "היא דווקא קריאה יותר רחבה של אסי דיין וניסיון להראות שהוא כן מקשיב לחיים שמלמטה." בין אם אני מסכים לכך שתיקון זה הצליח ובין אם לא ברור הוא שנעשה כאן ניסיון לחלץ את דמויות הקרטון הסטראוטיפיות, נטולות העבר הללו ולהפיח בהם מעט חיים, מעט הסתברות לפחות במרחב הבדיוני החדש שיצר. על ההתעשתות הכנה הזאת שלו יש לומר: "מודה ועוזב ירוחם"

  6. יונה

    הרי מי שמסמן את המזרחים כאחרים, כ״פרענקים״, הוא אולי הדמות הכי מגוחכת בסרט: חולה, לא מתפקד, שבוי באהבה שלא תתממש למלצרית. ברגע שהמסמן הוא כל כך מגוחך, צריך לקחת בערבון מאד מוגבל את סימוניו. מה גם שבסופו של הסרט מי שמביא לפורענות הם החיילים – במיוחד המפקד, האשכנזי במפגיע