הדמיון כאמצעי לריפוי אזורי

ספרות מגויסת לרעיון פוליטי ספציפי מציבה אתגר פוסט-מודרני, אירוני ומחויך, לתפיסה שספרות "טובה" נובעת ממעיין "טהור" ממניעים פוליטיים. אפי בת-אילן על אסופת הסיפורים הקצרים בעברית ובערבית, "עַוּדָה", שבמרכזה שיבה מדומינת של פליטים
אפי בת-אילן

וכציפור הנעזבת במקומה כן איש נעזב על ידי מקומו, ואין מקום אלא בית המתרוקן מעתידו, ואין גלות אלא הליכה של אדם נעזב ממקומו. ואין בית אלא מקום וקירותיו עומדים עמו, ואין גולה אלא השתכנות הלב מחוץ לעצמו ושתיקתו ימים רבים. אלמוג בהר, מתוך "אמר רבי שמעון", "אמר חזקל"  פרק י' (בבלוג של אלמוג בהר)

ימי זכרון באו עלינו כמו פלישתים על שמשון, ולחלקינו גם חגיגות. לאלו המחפשים את המשותף בין שני העמים כאן – באופן סימבולי אם לא יום יומי – מתאפשרים בשנים האחרונות יותר ויותר טקסים שמכבדים את העבר והאובדן הפלסטיני, צד לצד או בנפרד מזה הישראלי. הצוהר הזה שנפתח להסתכלות משותפת על עבר כאוב וא-סימטרי, בו עם אחד מימש קיום ריבוני ואחר איבד קיום ממשי, אדמה, מירקם חיים וכוח, הוא ללא ספק התקדמות לכיוון האמת. אבל הספר שלפנינו הולך כמה צעדים מעבר להסתכלות המשותפת על העבר.

באסופה עַוּדָה – עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים, תומר גרדי ועמר אלע'ברי יצאו לחצוב ריפוי לעתיד האזורי שלנו בעזרת המכשיר החופשי ביותר כביכול – הדמיון. כסופרים והרתפקנים חסרי תקנה בעצמם, הם הזמינו כותבות וכותבים בעברית וערבית למעין סיור של "זוכרות" בהפוכה – לא אל הכפרים ההרוסים שכל כך מעט מהם נותר, ורק פעולה מכוונת ואמיצה של תיעוד יכולה להמחיש את קיומם לקהל ישראלי-יהודי ולחזק את העדות הפלסטינית לגבי העבר שלהם, אלא אל העתיד המחודש שיווצר כאן לאחר שיבת הפליטים, בלתי אפשרית כפי שהיא לפעמים נראית לנו מתוך ההווה העיקש.

המהלך הזה, שמוביל את הספרות בשביל פוליטי מובהק, חותר תחת מוסכמות ספרותיות "אוניברסליות" לא פחות מאשר תחת מוסכמות פוליטיות מקומיות: ההצעה לעשות ספרות המגויסת מראש לרעיון פוליטי ספציפי ומטרה מוגדרת מציבה אתגר פוסט-מודרני, אירוני, מחויך, לתפיסה שספרות "טובה" נובעת ממעיין "טהור" ממניעים פוליטיים. בעבר, ספרות מגויסת כן נכתבה כמובן תחת מטריות של ממסדים דכאניים, וספרות אינדיבידואליסטית ואישית היוותה את ההתנגדות לדכוי. אבל כאן המצב הוא הפוך, ודווקא ההזדהות הפוליטית הרדיקלית והישירה הזאת, מעלה את השאלה עד כמה כל ספרות אחרת כאן (שם, ובכל מקום), שמזדהה כא-פוליטית, למעשה משרתת מטרות מוגדרות וממסדיות, גם אם מובלעות. מצד שני, ההזמנה הפתוחה לכותבים להצטרף לרעיון כזה, מהווה איום על התפיסה האישית של סופרים שרואים את עצמם כפועלים מתוך חופש פנימי, ומציעה לספרות אפשרות של מעין קולקטיביות של מטרה, הצעה רדיקלית בפני עצמה. במיוחד כשאותה מטרה שהספר מציע מגדירה כתנאי בדיוק את הדבר הכמעט בלתי אפשרי — דמיון משותף לגבי העתיד — ומבקשת מסופרים להביא את יבולם לצד אלה הכותבים מתוך השפה והעולם הסימבולי של העם השני.

כך שנקודת המוצא של הספר הזה היא בפני עצמה סוג של מעשה דיבור (מהסוג של illocutionary act), זאת אומרת פעולה מילולית שהיא במהותה פעולה בתוך העולם, שמשנה בו משהו ברגע שנאמרה (לעומת דיבור על דברים בעולם, שאלות, וכו'.) ברגע שביקשו העורכים מכותבים בשתי השפות לכתוב על השיבה בספר משותף, הם יצרו לראשונה – דווקא בפנייה ליצור ספרות פוליטית בהגדרתה – את האפשרות של הסתכלות שאינה רק פוליטית על המשמעויות, הרגשות והעולמות הדמיונים שמתלווים לשאלת השיבה. ומכיוון שהשיבה מהווה מעין חור שחור בהסתכלות של יהודים בישראל על האפשרות של עתיד משותף, הפעולה של הספר גואלת את היהודים במשוואה מאי היכולת לחשוב או לשמוע כל אפשרות של שיבה, בעוד היא מבקשת מהסופרים הפלסטינים להביא את קולה של השיבה, במודע, לתוך זירה שבה נמצאים גם היהודים – לגאול את הנושא מהשתקה בזירה הזו.

פליטים פלסטינים בגליל, אוקטובר-נובמבר 1948
פליטים פלסטינים בגליל, אוקטובר-נובמבר 1948

כי הרי ברגע שאמרו אלע'ברי וגרדי – בואו נדבר רגע ביחד את מה שעד עכשיו שתקנו אחד בנוכחות השנייה, הם כבר שברו את השתיקה. אבל מכיוון שלא אמרו זאת בכנס של אקדמאים, אלא במקום שבו המשחקיות, הדמיון, והסמלים הם המולכים, ואין חובה לענות למציאות ישירות, שיחררו את השיבה, או לפחות הציעו לה שחרור.

אך כבר בהקדמה מלאת החיים של אלע'ברי לספר – הקדמה מדומינת בפני עצמה שמתארת נסיעה משותפת של יוצרי הספר ביחד מחיפא לביירות שנים אחרי פרסום הספר ואחרי השיבה – אנחנו שומעים לא רק על העתיד שבו למתורגמנים כמעט ואין עבודה כי רוב האנשים כבר דוברים את שתי השפות, אלא על הקשיים האדירים שבמסע הדמיוני הכביכול פשוט הזה.

"רצינו לחולל ספרות שתפתח את הדמיון הפוליטי, ותתחיל בשרטוט של דמיון קולקטיבי של חיים כאן שלא מושתתים על הפרדות וגדרות ואשרות," כתב גרדי (בפייסבוק). אלע'בארי משלב במסע הדמיוני, המאוחר לביירות את סיפורו המציאותי של הספר, הכולל את הכותבים והכותבות הרבים שדחו את ההצעה על הסף, וגם אלה האחרים, שהסכימו, ניסו, ולא הצליחו לספר סיפור על העתיד. הוא מספר גם על שבע ההקדמות שהוא עצמו כתב ומחק, לפני שיצר את זאת שלפנינו שבה הרגע המדומיין מאיר בקלילות של שיתוף ומימוש תהליך שבמציאות היה בודד וחסר ודאות.

גם הסיפורים עצמם, 12 במספר (כולל ההקדמה המקרבת – את הקוראים לכותבים, את אחרית הימים המיוחלת לזמננו אנו), ברובם מתארים את ייסורי השיבה, וכמעט חפים מאוטופיות של הבנה ונחת.

איזה עתיד יכול ליצור השלמה עם מציאות של הרס? הרי הקריאה לא היתה לדמיין עולם שבו הנכבה וכל תוצאותיה וגלגוליה לא היו מעולם – כפי שאולי נעשה לא מעט בעולם הערבי והפסלטיני לפחות בשנים המוקדמות לאחר 1948, וכפי שעשתה רוב הספרות העברית שמחקה לחלוטין את הסיפור הפלסטיני. כאן, עם הקריאה לדמיין את העתיד שמתקן את המציאות הקשה שהתהוותה במקום הזה, רבים מאלה שהסכימו לצאת למסע הביאו איתם מיניאטורות של השלמה לא שקטה בעתיד שנשאר לא פתור למרות ועל אף הכרזת הפתרונות.

אצל אסראא כלש, בסיפור "הגברית", סיפור של שיבה מלאה של משפחות שחוזרות לכפר זרעין, עם ההמולה, הבלבול, התעוד של ה-BBC והרצון של הצעירים לפעול ולעשות בעוד המבוגרים מטושטשים מרוב רגש. "לא האמנו ששבנו אל גן העדן הדמיוני-מציאותי שלנו כפי שהורגלנו לחשוב מאז ילדותנו. שבנו… שיבה.. השיבה.. שב… ישוב… שוב פלסטיני לאדמתך… אתה מתבקש לשוב עכשיו… אח, כמה מענגת מלה זו! אח, איזה הנאה ועינוי, איזו עייפות!"

בסיפור של כלש האזכורים המינימלים של יהודים (שעשויים לפעול על הקוראים בעברית כמעין מראה בלתי נסבלת למחיקת הפלסטינים מהסיפור הישראלי) מתחילים בכך ש"הציונים נעקרו מאדמתנו", ומסתיימים דרך ז'בוטינסקי ובית"ר, כשאביה של המספרת משתמש בהוגה הציוני כדוגמה לצורה שהיהודים חידשו זכרון בן 2000 שנה כדי להוכיח כי אין לחשוש לזיכרון הפלסטיני אחרי כמה עשרות שנים של גלות בלבד. את הקשיים של השיבה, המתחים בין המשפחות והדורות שעולים כאן פותרת אגדה על דמות מיתולוגית – "הגברית" – שפעלה למען ההתנגדות הפלסטינית ושסביב לדמותה הלימינלית הכפר מתארגן מחדש על פני ההריסות.

אצל חסאם ע'תמאן, בסיפור "בית אבא", ההכרה בזכויות על בית וחלקה ביפו הופכים למבוך ביורוקרטי עצוב וחסר תוחלת לשני אחים שגרים באזור רמאללה. אמנם המחסומים בכבישים ירדו, והמשרדים פתוחים לבקשות להחזר רכוש, אבל במציאות שבה כבישים וגלריות וקניונים כבר נבנו על כל הרכוש הזה, חלום השיבה הופך למרדף ריק. האחים, שבתחילת התהליך מצטערים שאביהם לא זכה לקחת בו חלק, מוצאים את עצמם מברכים שהתקווה המחודשת ואיתה התנפצות החלום הסופית נחסכו ממנו. בסיפור הזה, ה"שיבה" היא המשכית מאד עם המציאות העכשווית. כמו שתהליך אוסלו דיבר על שלום ועל מדינה פלסטינית בעוד המציאות הגבירה את הדיכוי, ה"שיבה" בסיפור אמנם מלווה בסממנים מסוימים של חופש, אבל המציאות ריקה מהתוכן המיוחל.

תהלוכת השיבה, לוביה, 6 במאי 2014. צילום: Activestils
תהלוכת השיבה, לוביה, 6 במאי 2014. צילום: activestills

עלא חליחל, בסיפור "מנורה", מדבר על השיבה מנקודת הראות של אום פארוק, אישה בת שמונים ושש שחווה את שיבתה של מי שהיתה ארוסתו של בעלה מתוך רגשות מעורבים של קנאה וקירבה. בסיפור הזה ניתנה זכות שיבה ל-200,000 פליטים, ביניהם לטיפה היפה, שהיתה חברתה העשירה והיפה, "חציה המועדף", של אום פארוק, שזכתה בבעלה רק מכוח זה שלטיפה ואביה עזבו את הכפר ב1948. בעוד אום פארוק מאוימת וכואבת את ההרגשה שחברתה השבה היא אהבתו האמיתית של בעלה, לטיפה מבקשת לקבל דרכון ישראלי ללא מנורה, ולא יכולה להסכים עם הסמל הישראלי המוטבע על פני השיבה לה ציפתה כל חייה. לטיפה, השבה, מוצאת צורה להתנגד לסימבול שמפריע לה, אבל עם כאב הקנאה הצורב אום פארוק תצטרך ללמוד לחיות.

האם הקנאה הצורבת בין הנשים המזדקנות היא דימוי לקנאה של הנותרים בפלסטין הכבושה לדימוי של פלסטין של פעם, האוטופית והנאהבת מבחירה שלמה?

הסיפורים ספוגים אם כך בבלבול היהודי והפלסטיני הגדול בין חלומות, סימבולים, וקשר למקום הזה, ובין הרצון לממש את הראשונים ברכוש, אדמה ושליטה שמדירים לחלוטין את החלומות, הסימבולים והקשר של העם השני למקום. גם המאמץ לחלום מחדש את הקשר, לטוות אותו אחרת, ספוג באותו בלבול וכאב, מסתבר.

בסיפורה של אמל אקעיק, "הלוויה מאוחרת", המספרת קוראת על אישה שנפטרה במחנה הפליטים עין אלחילווה בלבנון, וביקשה להקבר ליד מעיינות כאברי, הכפר בו גדלה. בסיפור, הדמות המצולמת עם בקשתה האחרונה מבינה שהמעיינות כבר יבשו, והמספרת הצעירה שומעת ממנה בעיני רוחה הרבה פקודות פיקחות לגבי הדרך שעליה לנסוע בה, איך להביא את עצמותיה, לאן ולמה. את הסיפור הזה, כמו את סיפורו המבריק של תומר גרדי, השואל ישירות – וגם עונה – אם האוצרות שהפלסטינים מספרים שהשאירו בקירות הבתים אינם אלא מטפורה ל"יופיו היקר ללב" של המקום עצמו, אפשר לקרוא כהסתכלות מפוקחת, מתוקה-מרירה על רעיון השיבה כולו. המספרת הצעירה של אקעיק רואה את האשה, בהאר בדר, מכאברי בבהירות רבת פרטים – היא מקיימת את חובתה הלאומית דרך הקירבה האישית הפנימית שהיא מפתחת לאשה המתה שכמהה להיקבר במקום האהוב עליה. אבל ההלוויה המאוחרת שהיא מתארת היא אולי גם הלוויה מאוחרת לכמיהה לשיבה בכלל, כמיהה של אלו שכבר מתו והיו "מתים" לחזור, ושגם המקומות אליהם הם רצו כל כך לחזור כבר מתים, כמו המעיינות היבשים של כאברי.

זה מתחיל לאט. מומלץ לצפות עד הסוף אפילו ובמיוחד למי שחסר סבלנות לצילומי טבע איטיים או דימויים מוכרים של עצי זית ונוסטלגיה פלסטינית מכל סוג. הווידיאו המצורף כאן, עבודה של האמן היפואי ראפת חטאב, אמנם לא הוזמן עבור הספר. הוא הוצג לראשונה ב-2009. אבל גם הוא מתאר הסתכלות פלסטינית מורכבת, מפוקחת ורבת מסירות לחלום שכבר לא יכול להתגשם. שם העבודה بدون عنوان (בידון ענוואן – ללא כותרת) הוא רב משמעי. המלה ענוואן – כותרת, היא גם המילה לכתובת. אבל לכמיהה לעבר הפלאחי האוטופי שהווידיאו מתחיל ממנה, יש גם יש כתובת, מסתבר. ואולי ההבנה למסירות לחלום השיבה היא היא החסר שהספר יכול ורוצה להתחיל להשלים.

לפני שנחזור לסיפור של גרדי, אולי נציץ בשתיים או שלוש אוטופיות של שיבה שכן התגנבו לאסופה הזאת. אפשר לכלול את סיפור ההקדמה של ע'בארי כאוטופיה ריאליסטית יחסית. אמנם אין לה טעם חלומי וחלק אלא חמצמצות עם מעט רוך, אבל העולם של נסיעת הסופרים לביירות הוא עולם שבו חלק מהעוולות קיבלו תיקון, על חלק עוד מתווכחים, וההקשרים הסימבולים היהודים והערבים מוצאים את מקומם זה לצד זה, כפי שמתבטא בשינוי של שם הרחוב המוכר לנו כיצחק שדה לרחוב סמואל בן עאדיא (שמואל בן עדיה), משורר יהודי-ערבי שחי במאה השישית לספירה בחצי האי ערב.

אוטופיה אחרת, שהיא גם דיסטופית, לירית וחלומית עד מאד, נכתבה על ידי חנא עידי ונקראת "בין חלום הסוף ומציאות ההתחלה – מרחק של שלוש פעימות". הסיפור הזה מתחיל בפסקה פואטית "קולו של המקונן הנושא קינה על פלסטין נשמע ברמה ואנו בקענו כפרפרים הזוחלים…" שבהמשכה אפשר להבין שאולי כבר היתה בפלסטין גם שואה גרעינית. הדמויות החוזרות, ספק רוחות רפאים, ספק מלאכים, רוצות לחזור ערומות מבגדים ומאיבה, עם כתר קוצים על ראשיהן וידיים ירוקות. הן מובלות על ידי דמות אם מבוגרת, אום סלאח, ועל ידי חלום של שיבה מוחלטת שמונעת מאהבה. בהמשך, הסיפור משתנה לסיפורה של אום סלאח בלבד, שמגיעה לביתה ביפו ומוצאת בו אשה "לבנת-עור" שמעידה שחיכתה לשובה של אום סלאח כל הימים, ורוצה רק לשרת אותה בביתה. אום סלאח מצהירה על הפלסטינים ש"אנחנו בניו ובנותיו של מחמוד דרוויש", ומציבה אתגר פואטי אבסולוטי לסיום: "אנו מרעיפים נשיקות על הפצע כדי לרפאו. אם תרצו, קבצו את כל פצעיכם יחד עם פצעינו והיו מוכנים להירפא באמצעות אותה המחלה."

האוטופיה העשירה של צבי בן-דור בנית "אוצר בביסאן", היא אוטופיה של נוסטלגיה משותפת שאכן מוצאת את הפתח לריפוי "באמצעות אותה המחלה". כאן הנוסטלגיה היא של פליטים פלסטינים מביסאן, היא בית שאן, ושל פליטים יהודים ממוסול, בעירק, שגם היו הראשונים לקלוט את אותם פליטים פלסטינים בעירם, ומהם שמעו על בית שאן עוד לפני שנפלטו בעצמם לישראל של אחרי 48. במדינה הצעירה, היהודים שמתגעגעים לחיים הפסטורליים שלהם במוסול מחולקים לרבעים בין בית שאן, טבריה, ירושלים וטירת הכרמל. בסיפור הזה, היופי של בית שאן האוריגינלית מתחיל עוד מימי הרומאים, והופך על פניו את דמותה העכשווית, הנפולה של בית שאן כפי שהיא בדרך כלל מוצגת בישראל כיום. אל היופי הראשוני הזה, אל בית שאן כפנינה, ולכן, בשמה הראשוני, ביסאן, כולם מתגעגעים בכיסופים שמדביקים גם את הקוראות. בסיפור הזה, אולי הסיפור הכי מרפא באסופה, מתקיימת אמירתה של חביבה פדיה ש"גאולה שאין בה זיכרון גלות, רק חצי גאולה היא, וגלות שיש בה זיכרון גאולה, כבר חצי גאולה היא." (מוזכר אצל אלמוג בהר, בקטע למעלה). כאן הערבית המשותפת, ההסטוריה של הפליטות המצטלבת, והנכונות לזכור את הפליטות של האחר בהבנה ובחמלה היא היא האוצר והמצע המשותף ממנו ערים מפורקות כמו בית שאן ייבנו מחדש. אצל בן-דור בנית, תודות לזכרון המשותף, בית שאן זוכה לממש יופי אוריגינלי ופוטנציאלי של שיתוף ותקווה שנהרסו בתהליכים לאומיים ומודרניים הבנויים על הדרה של קבוצות פליטים מוחלשות.

מסגד ביסאן (בית שאן) לפני ואחרי הנכבה. מתוך לזכור את פלסטין
מסגד ביסאן (בית שאן) לפני ואחרי הנכבה. מתוך לזכור את פלסטין

סיפורו של גרדי שחותם את האסופה גם בעברית וגם בערבית מתייחס גם הוא, כפי שהזכרנו, לאוצר שנשאר מאחור. אבל כאן, הסיפור המחוספס, האבסורדי והארצי מכל סיפורי האוסף הזה מסרב להישאר במנעד שבין כמיהה, נוסטלגיה ואפשריות הריפוי המאחה להתבוננות – מרירה יותר או פחות – על העוול וההרס שלא ניתנים לתיקון. במקומם, אנחנו נזרקים למציאות חדשה אך מוכרת להחריד שבבסיסה האישי והקולקטיבי גם יחד נמצאים המחסור בכסף, חוסר הערך והיכולת להשתכר של מי שעוסק במילים (ובהשאלה, רבים אחרים), והצורך המייאש במטבע הנכסף שמנהל את החיים האמיתיים של כולם. אצל גרדי, "במאבק הפוליטי המר, האכזר בין תומכי השיבה הנאו-ליברלים ובין תומכיה האנרכו-קומוניסטים, ניצחו הנאו-ליברלים." וכך, בעולם שבו הדמות המספרת חיה על אי מלאכותי מול יפו – "מנשייה ג'דידה" – עם פליטים פלסטינים ויהודים עניים אחרים, השינויים שנוצרים מכוח השיבה לא משנים את מאזן הכוחות האמיתי בין מי שיש לו ומי שאין לו, מאזן שנשאר חשוב יותר מכל מאזן לאומי. אבל הסיפור המבריק הזה הופך את היוצרות ואת הסדר הקיים בכמה וכמה כיוונים נוספים; הוא לוקח את הקורא לתוך אי-נוחות מצחיקה וחריפה ובה בעת מציע פרושים מטרידים ובלתי מתפשרים לאותה אי-נחת.

התפר שדרכו סיפורו של גרדי מוביל אותנו מהמציאות העכשווית אל העתיד שבו הקפיטליזם הישן והמוכר מגמד את השיבה המיוחלת מסופר בקול אמין ומורכב, גם אם המהלך עצמו אבסורדי ובלתי אפשרי. ולמעשה ההזמנה לדמיין את התפר הזה היא ההזמנה המפעילה את כל הספר ומאחדת את 12 הכותבים שכל אחד מהם מגיש לנו מציאות מחודשת על מגש אחר שמרחיב עוד יותר את היריעה. הנכונות למאמץ השיתופי הזה, להשמעה זה לצד זה של הקולות המציעים תפרים כל כך שונים – קליל וטבעי כמו הרכבת מחיפא לביירות אצל עמר אלע'בארי, מרפא ומתבקש בביסאן של בן-דור בנית, מבטל לחלוטין את הנוכחות היהודית בזרעין וסביב לה אצל אסראא כלש – הוא מאמץ מפעים, נוגע ללב, מחנך.

בתוך תרבות ישראלית שמושתתת על ביטול החוייה הפלסטינית, על אי יכולת להכיר בעוול ולכבד את הכמיהה של המגורשים לארץ עצמה, ושל הנמצאים לזכויות וחופש, הספר כולו מציב אתגר ספרותי ואנושי. האם קוראי העברית מסוגלים לקבל את השיבה המדומיינת הפלסטינית (והיהודית), או שדת ההפרדה בין העמים מונעת אפילו את ההקשבה לחלום של האחר? לדבקים בדת ההפרדה יש נטייה מוכרת לצלול למשחק המראות בו הם מתרכזים בכל אלמנט שיכול להתפרש כשלילה של נוכחות יהודית, בעוד למעשה הם מפעילים שלילה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני.

הנטייה המוכרת והמעייפת הזאת התבטאה בבירור במאמר הפורמלי היחידי שהתפרסם על הספר עד כה ("איך תראה הארץ הזאת לאחר מימוש זכות השיבה", "הארץ" 05.01, עדנה שמש), מאמר ששקע לניתוח רדוד של משמעותם הפוליטית של הסיפורים, כאילו היו מצעים למשא ומתן כושל, ולא התייחס ולו לרגע לאיכויות הרגשיות והספרותיות המגוונות שלהם ולחווית ההקשבה המורכבת שהם מציעים. חוסר היכולת הזאת להקשיב לרגש של קבוצות אחרות – אפילו, כאמור, במבעים ספרותיים עשירים ושונים – הזכירה לי שורה באחד מספרי "מנהרת הזמן" של גלילה רון־פדר-עמית שיצא לי לעיין בו בנסיבות מצערות. בסדרה, זוג ילדים ישראלים מגיעים לרגעים היסטוריים מכוננים של העם היהודי ושל מדינת ישראל (המעורבבים ביחד לבלילה ציונית מוכרת). ההופעה שלהם ברגעי העבר מבלבלת מאד, אבל הם לומדים שכל נסיון להסביר משהו לגבי העתיד ממנו הגיעו ידון אותם להיחשב משוגעים, ולכן כששואלים אותם הם פשוט שותקים.

את השתיקה הרועמת, את אי-ההבנה האלימה בין מי שמחפשים עתיד משותף בארץ הזו ואלו שמתנגדים לו, הספר הזה מבקש לדובב ולו במעט. אבל יותר מזה, כפי שהסיפורים המגוונים מוכיחים, המהלך הקולקטיבי הסימבולי שהספר מייצר כבר משנה כאן את המציאות, ולא יועילו כל ההתנגדויות של אלו המחויבים להמשך הקבעון שלה. במקום שבו עברית וערבית מדברות זו לצד זו אפשרויות של שיבה דמיונית, במקום שנלחמים לא על טריטוריה ומשאבים אלא על היכולת לדמיין דברים ביחד, מתחילה להיווצר הקהילה המשותפת הנחוצה לשינוי אמיתי. ואולי רק שם.

הַאִם
אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי
מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר
הַאִם יֹאמְרוּ לִי: אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת
בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד?
מחמוד דרוויש, מתוך "קונטרפונקט" לאדוארד סעיד. בתרגום שירן בק (פורסם ב"מטעם" 11)

 

כריכה ראשית עודהעַוְדַה: עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים

 עורכים: עמר אלע'בארי ותומר גרדי

 הוצאת 
פרדס/זוכרות

 205 עמ'

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. צבי

    אפי, תודה רבה על ביקורת וסקירה רגישה נפלאה.

  2. משה

    אולי תתחשבו בקוראים ואל תתפתו להדביק משפטים פלצניים שכל מטרתם להגביה את הכותב בעיני הקוראים (כך הוא חושב). הרי זה בלתי קריא.