חזות מזרחית, טרגדיה יוונית, מקהלה בוליוודית

לא שאין בה בעיות, אבל ההיפוך שהיא מחוללת במשוואה איכות=אשכנזי / שטוח=מזרחי, הנשים החזקות שמככבות בה והיחסים עם היטלר עושים מ"זגורי אימפריה" סדרה מעניינת וחשובה. ואין על ויויאן!
נעמה נגר

טוב, אנ'לא הכי אוהבת להיכנס לקלחת שכבר רותחת, אבל נאמר זאת כך, יונית: פספסתם פה משהו. יש הרבה שנתנו לעשן הרקטות שמאור זגורי פיזר על המרקע לבלבל אותם. ויש ממה להתבלבל: כל הסטריאוטיפים מופיעים כאן בסטריאו: אמונות טפלות בשפע, ביטויים ערביים למכביר, "מטבוחה, חצילים במיונז, חצילים מטוגנים, גזר מבושל, סלט תורכי, פלפלים קלויים, סלט קישואים, עגבניות ושום, בישבש, חמוצים וברבה". כן, נכון, אבל מאחורי ה"חזות המזרחית" מסתתרת טרגדיה יוונית עם מקהלה בוליוודית, שיש בה יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז הנה הערות סופר-טלגרפיות (הרי אפשר לכתוב על זה דוקטורט, אז בואו לא, כרגע).

מהפריפריה למרכז

מהקצת ומעט שאני רואה בשנים האחרונות (חוץ מתוכניות בישול, שבשבילן יש לי קיבה נפרדת), נראה לי שאני מזהה את התהליך שעברה הדרמה הטלוויזיונית בישראל בעשור וחצי האחרונים (במקביל לתהליך בריאליטי ואירוח).

בעשור הקודם, מה שסימל "איכות" ו"עומק" היו תוכניות הדרמה של ערוץ 2 ו-10 דוגמת "עד החתונה" או "בטיפול", שלהן מספר מאפיינים: קאמריות מבחינת המרחבים (דירות צפופות) ומספר הדמויות / אשכנזיות /תל אביביות / עלילה איטית לאללה / בעיות פסיכולוגיות ולא כלכליות /מדברים בשקט עד שמתפרצים, וגם אז פעם אחת בפרק מקסימום ורק דמות אחת בכל פעם. כנגדן עמדו תוכניות האנסמבל ה"עממיות" והסבוניות של ערוצי הכבלים והלווין דוגמת "שבתות וחגים", "אהבה מעבר לפינה" ושות', שהתלכדו סביב המאפיינים הבאים: רחוב / איצטדיון / מזרחיות / פריפריה / מדברים בקול / ריבוי דמויות ועלילות / למי יש כסף, באמא ש'כם.

העשור הנוכחי עושה בדיכוטומיה הזו שמות, דווקא מהמקום שבו הוא לכאורה מציית לה. התוכניות שכובשות את הפריים הן תכניות האנסמבל של הכבלים, כמו "עספור", והן אלה שנחשבות ל"איכות". "זגורי אימפריה" מביאה את התהליך הזה לידי מיצוי.

ויויאן ובנותיה

אולי עוזהבי הוא ה"גיבור" של הסיפור מבחינת איפה הסיפור מתחיל, איפה הוא נגמר, זמן מסך, שוטים וכל הקונבנציות האלה, אבל לעומת האנטי-גיבור הנבעך הזה שרק נמתח לאן שמותחים אותו החיים והמתים, מי שמניעה את העלילה מעל לכל צל של ספק היא ויויאן – היא זו שעושה מניפולציות על כו-לם, בתוך המשפחה ומחוץ לה (על החברה של אביאל, על המאהב שלה לשעבר מהמעברה, ואפילו על "התקשורת").

ויויאן

אנ’לא טוענת שזו חוכמה להצביע על זה, הרי זגורי (היוצר) אומר לכם כבר במשפט הראשון של הסדרה שהוא מאוהב באמא שלו (אמא זגורי האמיתית הודתה, בעת השקת הסדרה, שהיא רואה בזה כבוד שהסדרה היא עליה). ואכן, מבחינת התסריט ויויאן היא (בינתיים) אחת הדמויות שבאמת מתפתחת בכיוונים לא צפויים. אז הגענו ל-2014 ובפריים טיים יש דמות נשית חזקה (ולא בגלל מעמד, מקצוע או מראה) בגילאי 55-60. מבחינת המשחק בכלל אין ספק ששרה פון-שוורצה גונבת את ההצגה בכל סצינה שבה היא נוכחת.

גם שאר הדמויות שמעידות על התפתחות משמעותית הן כולן נשיות: אבישג שאומרת ביי-ביי לחבר המעיק כדי לממש את עצמה, ומירי שתפסה את עצמה סופסוף בשחלות ויצאה מיחסים כוחניים ומשפילים לעצמאות נשית מרגשת. שתיהן משחזרות את היציאה לעצמאות של אלגריה, שהתגרשה מהסבא אי אז לפני שנים. לא יכולה להגיד דברים דומים על אף אחד מדמויות הגברים בסדרה  – בינתיים צפוי להם עתיד לא מזהיר.

אז הרבה נשים חזקות על הסט. על רקע גבריות ה"אחוקייה" (אחוקייה זה בעצם אחווה כשחושבים על זה) הלאומית של רמזור בואכה עספור, זה יפה.

היטלר הוא שלנו

לויויאן (אם המשפחה) ולאמה אלגריה יש כינוי מיוחד לאבו-עוזהבי, הלא הוא אלברט זגורי: היטלר (באחד הפרקים האחרונים הסבתא אלגריה אפילו מלגלגת עליו בפנטומימה של מועל יד ושפם). וזה חתרני (בקנ"מ של פריים-טיים ערוץ מסחרי) שמזרחים לוקחים לעצמם את הזכות שהיתה שמורה לאשכנזים: צחוק על השואה וזילות השואה, על כל מה שמשתמע מהם (ההבנה שהשואה היתה פוליטית ולא טרנסצנדנטית, הניכוס של משהו שלכאורה רק למדינה מותר לנכס וכיו"ב) ועל כל מה שהם מאפשרים (חיים, במיוחד חיים בטראומה ובפוסט-טראומה, רפלקסיה, וגם התלכדות בזמנים קשים סביב טינה להיטלר תורן על סמך השוואות מופרכות).

hitler

השכרת טוקסידו? -לא, התארגנתי על סארי מהחנות של מלכה במרכז גילת ואחים שלי באו עם בגדים מהחינה של אורטל.

אבישג וחברתה ויקי חיות את בוליווד, וחולמות לרקוד עם אמיטאב בא'צאן בסרט שהוא מפיק בבלארוס, כלומר הכיוון למזרח ולא למערב. הקליפ הבוליוודי שבסדרה הוא לא פחות מהברקה. את הקליפ עצמו לא רואים במלואו בסדרה עצמה, אבל כן אפשר לראות אותו במלואו ביוטיוב — הכי אנינגאאק של "כוח משיכה" (כן, הוליווד. שוברים תבניות כבר אמרנו). היה אפשר לדחוף את זה עוד צעד קדימה וממש ליצור פרופיל משתמש ביוטיוב לאבישג או לויקי, כדוגמת היקום שיוצרים ב"פמברלי דיגיטל" כשהם מתחזקים פרופילים בדויים שלמים בטוויטר, בטאמבלר, באינסטגרם וכו' כדי לתמוך בדמויות מסדרות הווב שלהם ("יומנה של ליזי בנט" היא המפורסמת שבהן). בכל אופן, ה"קריצה" לבוליווד בעיניי (ואולי זו לגמרי פרשנות אופטימית מצדי) קצת צוחקת-מהצד על תעשיית הקולנוע הישראלית ש-אמנם כבודה במקומה מונח (ויש כבוד) – האופן שבו היא מחזרת אחר השטיח האדום של אולם קודאק הוא מצד אחד הכי קרתני ובה בעת גם משדר חוסר-מודעות לפריווילגיה (התרגלנו שיש לנו מועמד לקטגורית הסרט הזר כל שנה. "מגיע לנו"), שהיא בעצמה תולדה של האופן שבו ישראל מייצבת את עצמה כמיוחדת בין האומות (בגלל השואה).

בעיות יש?

לא חסר, ואני מודה ומתוודה שאני רק מצביעה עליהן כאן ודוגמת אותן, ולחלוטין לא מציעה להן טיפול מעמיק. הראשונה היא ייצוג הבדואים וטיפול ביחסי בדואים-מזרחים בנגב. רחוק מלהשביע רצון.

סוגיית הליהוק בעיניי מסמלת את גבולות הגזרה של ה"אחרוּת" בישראל: רק פלסטינים משחקים פלסטינים, רק אתיופים משחקים אתיופים (אם מישהו טורח לכתוב להם דמות). ב"אמצע" – אשכנזים, מזרחים ובמידה מסוימת רוסים – אפשר בהחלט כן לראות הרבה יוצאי דופן. ועדיין, הסוגייה של קאסט אשכנזי שמשחק מזרחים (עוז זהבי, שרה פון-שוורצה, דבורה קידר) ראוייה גם לטיפול מתישהו, לא בגלל הקאסט הספציפי אלא בגלל נטייה מערכתית: איכשהו כשמגיעים ל"גולות הכותרת" של "הקולנוע הישראלי" זה אשכנזים שמשחקים מזרחים, בין אם זה שייקה אופיר בשוטר אזולאי, גילה אלמגור בבית ברחוב שלוש ועוד, והלוא "זגורי אימפריה" היא מגולות הכותרת של תוכניות מקור טלוויזיונית בעברית. על הליהוק חתום מורן מרציאנו, ואין לי שום מידע לגבי התהליך: האם מראש חיפשו שחקנים אשכנזים לדמויות מסוימות? מבחינת העלילה, זה מתיישב לפחות עם הדמות של זהבי, שאמור להיות הכבשה השחורה – כלומר המשתכנזת – של המשפחה, לאו דווקא לאחרות. אבל כאמור אני שמחה על הליהוק של פון-שוורצה.

khen

לבסוף, לא אתעלם מההערות לגבי כך שמדובר בדרמה "נחותה" ושמשתמע מנחיתותה זלזול במזרחים (ראו לדוגמה הני זובידה). אני לא "אגן" על זגורי כעל ז’אנר עילית. נכון, מאכילים פה בכפית וזה לא, נניח, צ'יינה טאון, שם ההקשר האדיפאלי נשאר בסבטקסט. ונכון, בהשוואה לשחוּר הטיפול במאגיה, כשפים ואמונות טפלות נעשה פה בכפפות של נייר זכוכית. ונכון, בהשוואה לסרטים של אלקבץ הטיפול במערכות היחסים במשפחה צעקני (ראו מה שכתבה כאן איריס חפץ). אבל זה לא קולנוע, זו טלוויזיה. בואו נראה מה קורה בדרמות הטלוויזיוניות ה"אשכנזיות" בעליל – ואני קוראת להן אשכנזיות בגלל היוצרים ובגלל הסיגנוּן (בו דנתי לעיל), בשעה שהדמויות בחלקן מזרחיות ויש טיפול ביחסי אשכנזים-מזרחים. ב"אהבה זה כואב" לא היה ברור שיהיה סוף מתקתק? ב"עד החתונה" לא ראינו מקילומטר ששני המתוסבכים לא יצליחו להשתחרר אחד מהשניה? ב"בטיפול" לא ראינו שהמטופלת הולכת להתאהב במטפל? ואנ'לא יודעת מה אתכם, אבל אני גם ניסיתי לראות את "אורים ותומים" והשתעממתי נורא על ההתחלה. מאי נפקא מינה? שכנראה ככה זה בפריים-טיים. אם כך, אני חושבת שכל מי שמפריעה להם השטחיות הפריים-טיימית של זגורי חוטאים בכך שהם מיד משליכים ממנה ל"מזרחי", כי ההקבלה הזו משאירה על כנה את המשוואה איכות=אשכנזי שטוח=מזרחי.

וזה מרגיז אותי כי אנחנו מקבלים עלינו תוויות שגורות וחוזרים עליהן בלי ביקורתיות (ובאופן שמנציח אותן, כמובן). לדוגמא, יום אחד ספרתי (משוגעת, עזבו) ונוכחתי לראות שבכל הפעמים שבהן צדי צרפתי אמר על מועמד/ת ב"כוכב נולד" (לאורך השנים!) שהוא/יא "אינטליגנטית" היה מדובר במועמד/ת אשכנזי/ת. "הגשה אינטליגנטית" או "אינטרפרטציה אינטיליגנטית" וכיו"ב מעולם לא היו חלק מרפרטואר המחמאות שנשפכו על זמרים וזמרות מזרחיות, אתיופיות או פלסטיניות.

לסיכום

לדעתי הרבה מההתנפלות על זגורי נובעת בסופו של דבר, בגלל ה-Tokenism: כי הוא היחיד מסוגו במשבצת שלו. "זגורי אימפריה" היא ה-תוכנית המזרחית במשבצת הדרמות בפריים טיים (ודייק: דרמות. לא סיטקום, לא אירוח, לא "סאטירה", לא קומדיות ולא סבון), כלומר במשבצת ה"איכות". למרות שכולם מבינים ש"העובדה שיוצר הוא מזרחי, אין בה כדי להעיד שהוא מייצג את האג'נדה המזרחית" (זובידה), זה לא מונע מאיתנו להטיל על זגורי את כובד משקלן של הציפיות המזרחיות לטלוויזיה טובה יותר (ואני אומרת זאת מבלי לבטל את טיעון הכולל יותר של זובידה, ואשר לגביו אני מסכימה — שמופנה כלפי מערכת התרבות והבידור בישראל). אז לא, "זגורי אימפריה" היא עדיין לא חוויה מתקנת. יש מוחלשות, ניצול, גנבה ושקר, ויש הר-בה סטריאוטיפים. אבל לא כולם קורבנות, לא כולם עילגים ולא כולן שבויות בגורלן. הרבה ביקורות התעסקו בעטיפה ופספסו מספר מגמות ששוברות את התבניות המקובלות.

ורק עוד בקשה קטנה: לא הגיע הזמן שספקיות תוכן ישראליות יאפשרו גם לגולשים מחו"ל לראות סדרות מהארץ באופן חוקי? המציאו מספיק דרכים כדי לאפשר גביית תשלום (ויש הרבה שמוכנים לשלם) או לשלב פרסומות או כל מיני. רק עניין של רצון, באמת. די לחסום אתרים.

עוד על "זגורי אימפריה"

עוד של נעמה נגר

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עמית

    זאת הסדרה עצמה שמשאירה על כנה את המשוואה איכות=אשכנזי שטוח=מזרחי, בדמויות ובדימויים שלה.

    קצין אינטלגנטי, מחושב, רציונאלי? "משתכנז!!". מוכר פלאפל שמאמין בשדים ורוחות בצורת פרפרים? "מזרחי אמיתי!!". אחלה מסר לאותם נערי פריפריה שאמנון לוי ראיין בתוכניתו.

  2. מיונז

    הביקורת הכי טובה שקראתי עד עכשיו על הסדרה

  3. איריס חפץ

    ותודה נעמה, הנקודות של הענין הבוליוודי חשובות וגם הקונטקסט הטלויזיוני (שחסר לי, לא משוגעת על טלויזיה או בכלל לראות סרטים במחשב. שבויה של בתי קולנוע ישנים).
    רק כמה דברים:
    אם השתמע כאילו אני חושבת שהסדרה שטחית וזה יוצא משוואה עם "מזרחי", לא כך הדבר. אני חושבת שמזרחים יכולים להבין סבטקסט ולא צריך להאכילנו במזון תעשייתי. כלומר, אני יוצאת נגד הנחה שמובלעת בתסריט, שעושה הקבלה כזו וזה לדעתי פספוס.
    בענין הנשים החזקות: ויויאן היא אישה חלשה. היא אמנם דומיננטית ואגרסיבית, אבל זה מתוך חולשה. היא אישה שצריכה להחזיק את הבן שלה קרוב אליה, כי היא חסרה. ומתוך החוסר הזה היא עושה הכל כדי להשאיר אותו קרוב למגבת המטבח שעל הכתף (עוד שיחוק, הכי מרוקאי שיש…): משקרת, מביימת תלונות גופניות וכולי. אישה חזקה יכולה לתת לבן שלה לגדול וללכת לנשים אחרות, ולא לשמש רק בתור הזרוע הארוכה שלה. להעמיד את הבן שלך בבחירות בלתי אפשרויות נגמר לא טוב לרוב. ויש לא מעט נשים מזרחיות כאלו, כיוון שזה קרה במקביל לזה שהגבר המזרחי נהיה חלש. וכשהאבות והאחים שלנו מנוחשלים עובר על חברה תהליך הזה. זה גם מה שקורה בחברה הפלסטינית, שבה גברים עומדים בתור מארבע בבוקר כדי לקוות ולצאת לעבודה בכמה גרושים בישראל. הנשים יכלו בתקופות מסויימות לצאת יותר בקלות וקיבלו מעמד שלא היה להן קודם, אבל זה לא עושה אותן לחזקות בהכרח. יש הרבה כוח וחוזק באפשרות שלא להפעיל כוח כאופן פעולה ראשון.

  4. נעמה נגר

    אני חושבת שיש לנו אינטרפרטציה שונה לגבי מה הטקסט של הסדרה, ולגבי הפער בין הטקסט הגלוי לבין המסר.
    אתה מקבל את מה שעל השטח: האשכנזי הוא הרציונלי וכו'. לראייתי, זה רק ה"על פניו" של הסדרה. ההנחה שהחייל שעזב את הבית והמורשת והשתכנז הוא המוצלח- זו בסך הכל נקודת המוצא, אבל אם היינו נשארים בנקודת המוצא לא היה צריך את הסדרה, ולא היתה עלילה.
    העניין הוא שמשם הדברים מסתבכים, ובדרך לגלות את עצמו מחדש הן אביאל והן הסובבים אותו מגלים, למשל, שגם חברות אשכנזיות יכולות להיות צעקניות, מניפולטיביות, ולנבל את הפה; או-עוד דוגמא-שבהתמודדות עם המאפיה, דווקא בבר הוא הרציונלי ולא אביאל. לא אוסיף עוד דוגמאות כיוון שאני חושבת שכדאי להשאיר לכל אחד לעשות את תהליך הגילוי שלו לבד.
    כמובן שהתהליך הזה, של ערעור על הדיכוטומיה (מזרחי-נחות/אשכנזי-איכות), איננו לינארי: יש עדיין מתח (בין בוליווד לבין האופרה, למשל) ואין 'פתרון' חד משמעי. מבחינת המדיום, המתח הזה הוא מה שיוצר עלילה, ושהופך אותה למעניינת. מעבר לכך, גם מבחינה סוציולוגית ופילוסופית זה מה שנכון לעשות, כי הדיכוטומיה אשכנזי/מזרחי הרי מלאת סתירות מהיוולדה; למשל (כמו שטען יהודה שנהב) המיצוב של יהודי ערב כדתיים ו'מסורתיים' יותר-אל מול האשכנזים החילונים-נועד לחזק את ה'יהודי' שב'יהודי-ערבי' ולמעשה למחוק את המקף.

    [[אפשר להגיד פה עוד-על כך שגם 'אשכנזיות' וגם 'מזרחיות' אינן מסמנים של מצבים קיימים, אלא זהויות שיש צורך לייצר אותן, ושהן פרפורמטיביות. אפשר לראות זאת בדמות של אביאל, דמות מוגזמת-במתכוון, שכל הזמן מנסה 'לייצר' את אשכנזיותו/איכותו, וזה נראה לעין בכל הName-Dropping הבלתי פוסק של כל היצירות שהוא מעורה בהן: האחים קרמזוב, בני קפולט ובני מונטגיו וכו']]

    לסיכום, אני חושבת שהסדרה היא למעשה פוליפונית. יש את נק' המבט של אביאל אבל יש עוד קולות ועוד טקסטים. כדאי להקשיב לדברים ששם התסריט בפיה של הדמות אבישג, באחד הוויכוחים שלה עם אביאל (לא זוכרת כרגע באיזה פרק) היא מוכיחה אותו בדיוק על זה-על זה שהוא חושב שהוא יותר טוב מכולם, אבל בעצם לא.

    למיונז – תודה!

    איריס – נראה לי שיש הרבה בדברייך, ואני מבטיחה להמשיך לחשוב על זה…

    1. עמית

      נראה לי את עושה אובר-אינטרפטציה לסדרה, וכך נעלם ממך מה שנמצא ממש מול העיניים. יכול להיות שיש סצנות שבהן יש היפוך תפקידים וה"מזרחי האמיתי" מתגלה כבעל חכמת רחוב יותר מאשר ה"משתכנז" לכאורה או האשכנזי. אם יש כאלה הרי שהן ממשיכות מסורת ארוכה של סרטי בורקס, שבין לבין כל הרעל הציגו לעתים סצנות שבהן המזרחי ה"ממזר" (במובן החיובי) מתגלה כמבין-עניין יותר מאשר האשכנזי ה"אינטלגנטי".

      אבל בסופו של דבר, למי שלא יושב ומנתח סוציולוגית כל סצנה בסדרה, ואלה רוב הצופים, מוצגת לו משפחה שמצדיקה כל סטריאוטיפ אפשרי על מזרחים ואף מקצינה כמה מהם. וזה הרסני. הגזענות העדתית בישראל לא מבוססת על תורת גזע מורכבת שמוחדרת לכל אזרח ישראלי. היא מבוססת בראש ובראשונה על סטריאוטיפזציה הרסנית, שאחר כך באה לידי ביטוי בשוק העבודה, שוק הדיור ובשלל תחומים אחרים של החיים. לקולנוע ולטלוויזיה מראשיתם היה תפקיד חשוב מאוד בעריכה ובקיבוע של הסטריאוטיפזציה הזאת, והסדרה הזאת היא אולי סדרת הטלוויזיה שעושה זאת באופן המובהק ביותר בשנות האלפיים.

      1. יאיר

        עמית אני מסכים עם כל מילה שכתבת.
        אנחנו צריכים גם לצאת מנקודת הנחה שרוב צופי הסדרה הם נערים, והם ניזונים מזה. ולצערי כן, מה שמשתמע מן התכנית הוא שהמרוקאי המזרחי הוא צעקן\ מוחצן\ גזען\ בור ופרימיטיב אל מול האשכנזי המצליח\ משכיל. אני רואה ים נערים שכבר מאמצים את הכינויים מיונז וכו' בפייסבוק. הדבר הנגדי המתבקש הוא עוד סטריאוטיפזציה מצד האשכנזים.
        הייתה פה הזדמנות להראות את המזרחי האינטיליגנט, המצליח, זה שנלחם ומתמודד עם סטריאוטיפים. אז נכון הוא היה "מצחיק" פחות אבל הוא היה מייצג ציבור שלם של אנשים שפרצו את הפרימיטיביות ממזמן ונמאס להם שהיא מגיחה כל פעם מעבר לכתף.

  5. שרה פון שוורצה

    רציתי להודות לך נעמה שהתייחסת לעבודה שהשקעתי בליצור ויויאן מורכבת שעוברת תהליך ולא התייחסת רק לעובדה שמוצאי אינו מרוקאי. איני מבינה מה הקשר למוצא השחקן משום שראיתי כבר מספיק שחקנים ושחקניות משחקים דמויות הזהות מבחינת המוצא למוצא השחקנים עצמם ובכל זאת לחצו או הגזימו במבטא ובמניירות. וגם להיפך. משחק הוא מקצוע ולכן תגובתך המנתחת את הסידרה ואת הדמות משמחת את ליבי . כמובן העובדה שאהבת את הדמות משמחת אותי אך זה אינו העניין. תודה שראית את הצעקה הנשית שרציתי להעביר דרך ויויאן צעקה שהיא חוצה עדות ודתות.
    שרה

  6. רונן משה

    באייפון או באנדרואיד, בתשלום

  7. ג. אביבי

    יש כאן פספוס מסוים בכל הרב-שיח הזה. עיקר הדיון כאן הוא על השטחיות/עומק של הדמויות המזרחיות ועל כישוריו של זגורי והשחקנים. לי לא מפריע שאת האמא המרוקאית משחקת לא מזרחית (במקרה של פון שוורצה היא גם מביאה עומק מסוים לדמות), מפריעות לי הדמויות עצמן ע"פ העלילה/התסריט. ממה שראיתי, לא התרשמתי שיש כאן שוני בסטראוטיפים הידועים לרע על המזרחים. כנראה שהתסריטאי מסתמך על המוכר לו מסביבתו. במקרה הזה, הנאמנות של מאור זגורי לביוגרפיה שלו ויכולתו המרשימה לספר, דווקא מחזקת את הדימויים השליליים של המזרחים והמרוקאים בפרט. נדמה לי שלא כל משפחה מרוקאית תקועה בעולם מגי ואי-רציונלי כמו המשפחה מהסדרה. מי יהיה האמן המזרחי שירים את הכפפה?
    עוד סדרה על מזרחים שנכתבת ע"י מזרחים ממשיכה להעביר את המסרים המנחשלים. הממסד התרבותי הלבן ואשתו יכולים רק להתרווח להם בסלון – הפרענקים עושים את מלאכתם במסירות יתרה.

  8. נעמה נגר

    עמית וג.אביבי: שניכם טוענים כי החשיבות של 'פשט' הטקסט-מה שעל פני השטח (סטריאוטיפים וכו') עולה על חשיבות ה'דרש'-כל ההתפלפלויות האינטלקטואליות. אני מסכימה אתכם שיש הרבה צופים שיישארו ברמת הפשט, אבל אני חושבת שכאן יש תפקיד ל'ביקורת התרבות' (עמדה שנטלתי על עצמי-לא בלי הסתייגות-בפוסט הזה): להאיר מעגלי פרשנות רלוונטים, להציע ניתוחים שונים ופרספקטיבות שונות, ובתוך כך לייצר שיח ציבורי שיהיה לו חלק באופן שבו תוצר תרבותי מסויים ייחרט בזיכרון הציבורי. אופטימי 🙂
    רונן – תודה על המידע.
    שרה – תודה לך!

  9. שוקי

    נעמה, כתבת "בואו נראה מה קורה בדרמות הטלוויזיוניות ה"אשכנזיות" בעליל – ואני קוראת להן אשכנזיות בגלל היוצרים ובגלל הסיגנוּן (בו דנתי לעיל),"
    וכללת בתוך הסדרות "האשכנזיות" בשולי הרשימה את "אורים ותומים"
    גילוי נאות: אני אחד היוצרים של הסדרה. שם המשפחה שלי בן-נעים, אני מיבנה במקור. השותפים שלי לכתיבה: אוהד זקבך [כן, הוא אשכנזי] ואלעד חן [עירקי ירושלמי]. הבמאי של הסדרה הוא אריאל בנבג'י [חלבי ירושלמי] המפיקה הראשית של הסדרה [וגם של זגורי] : אפרת דרור [עירקית]. עורכת התסריט: סיגלית ליפשיץ [מרוקאית למחצה, באר שבעית במקור]
    הפרוטגוניסט הוא יעקב מזוז- מרוקאי מהקטמונים. לחבר הכי טוב שלו קוראים עוז אלגרבלי. באמת חבל לי שהשתעממת על ההתחלה. הקצב של הסדרה אכן אטי לאללה בפרקים הראשונים, מקווה שתתני לסדרה צ'אנס נוסף. לסדרה יש מימד פסיכולוגי אבל לא רק, יש בה גם שאלות כלכליות וחברתיות ורוחניות אבל יכול להיות שלא ראית מספיק ממנה. ולגבי האפיון ה"אשכנזי": "מדברים בשקט עד שמתפרצים, וגם אז פעם אחת בפרק מקסימום ורק דמות אחת בכל פעם". מה לעשות נעמה, לא כל המרוקאים נולדים עם אישיות מוחצנת, לא היה לי מושג שעיצוב דמות של מרוקאי מופנם [מבוסס על מישהו שאני מכיר] תזכה אותו בתואר "אשכנזי". כאן נעלבתי. ולא כמרוקאי, כתסריטאי.

  10. נעמה נגר

    שוקי,

    תודה שתיקנת אותי לגבי ההערה שלי אודות "יוצרים"; הטעות (לגבי 'אורים ותומים') היא שלי, ואני מתנצלת. אין בכך משום לבטל את כלל דבריי: לדעתי מה שמשתמע מכך הוא ש-אם הקלאסיפיקציה שניסיתי לצייר, לצורך הבהרה, אכן נתמכת במשהו, זה בסיגנון הרבה יותר מאשר ביוצרים. ומשום כך אני שמחה על ההערה שלך מכיוון שהיא מאפשרת לי שוב הזדמנות להסביר שכשאני מדברת על סיגנון אני בדיוק לא (ובכוונה לא) מדברת על גזע בהקשר של דם/מוצא/ביולוגיה, אלא כהבנייה, וככזו שחורגת מהאנשים שאמורים להיות מסמניה. כשם ששחקנים אשכנזים משחקים בדרמה 'מזרחית', וודאי שההיפך יכול להיות נכון, והאמור גם לגבי כותבים, מפיקות וכיו"צ.

    כי הרי ברמת האינדווידואלים, ברור לחלוטין שלא כל ה-X (מרוקאים, שחורים, פולניות) הם Y (מוחצנים, שחקני כדורסל מצטיינים, קנטרניות). אני מניחה כנקודת פתיחה את הפלטפורמה (וזה חשוב!): הדיון בהעוקץ, אודות זגורי אימפריה ובכלל, הוא דיון שמחוייב לתפישת עולם שמאלית, בכלל זה מאבק בגזענות ובכל מהותנות (והיו כאן בפלטפורמה דיונים רבים בשאלה מה הופך אדם ל'מזרחי' בהזדהות הפוליטית שלו/ה, למשל בסוגיית אווה אילוז שהציגה את הפולקלור כתימוכין למרוקאיותה, וכנגדה טענו שאין בכך משום מזרחיות כזהות פוליטית).

    אני מניחה, אם כך, לשאלת הסיגנון הספציפי של 'אורים ותומים'.(הרי אם היא פורצת את המשוואה ששרטתתי, אין שמחה על כך ממני), אבל אני חייבת לומר שכשקראתי את 'רשימת המכולת' של יוצרי "אורים ותומים" שסיפקת (אגב, אני מברכת את כולכם על היצירה, באמת, ושמחה על הייצוג הנשי), קיבלתי תזכורת לסכנה הגלומה בדיונים שאליהם הכנסתי את עצמי– ויהא זה אתגר לי, לך ולכולנו : איך אנחנו מצליחים לנהל דיון במציאות מוגזעת (כשבישראל הגזע הוא על בסיס דתי ואתני) מבלי להיגרר אנחנו עצמנו לטקטיקות נאציות (להתחיל לקטלג ולספור מי רבע עיראקי ורבע פולני, ואיפה גדלה הסבתא וכיו'צ). זה באמת מתסכל אותי ואני חוששת שהפתרון לא באופק.

  11. שוקי

    נעמה, בעניין ההבנייה ו"רשימות המכולת", אני שמח שמחקת את ההערה שלך על "היוצרים" בגוף המאמר. מה שמאפשר לדון בסגנון. ועדיין, גם דיון בסגנון הוא דיון בזהות היוצרים. זה לא קשור למהותנות או גזענות [גם אני לא רוצה להגיע למקומות האלה]. "רשימת המכולת" שלי לא באה רק כדי להפריך את הטענה שלך על "אורים ותומים" כשאני קורא ורואה יצירות של אנשים אחרים אני שואל את עצמי גם עד כמה הם דנים בזהות הפרטית שלהם ולאיזו קהילה או קהילות הם משייכים את עצמם.
    אם היית רואה את סרט הסטודנטים של בנבג'י: "ימי התשובה של רחמים חנוכה" היית גם יכולה לראות מעבר לשם ב"רשימת המכולת" מישהו שדן באופן עקבי ומרשים בזהות המזרחית שלו. שם המשפחה שלו או שלי לא מוכיח כלום אבל הוא מספק פירורי לחם שאפשר לעקוב אחריהם. הדוגמה המובהקת ביותר היא זגורי. הבחירה בשם של הסדרה שהוא שם המשפחה של הבמאי מאותתת על זה שזגורי לא רוצה להרחיק עדותו. זה לא קורה ב"ארץ לעולם לא" שבה כל קשר בין הדמויות לאנשים אמיתיים מקרי בהחלט.