אנחנו האינטליגנטים - הבו לנו משרתים

כתבי התביעה שהגישו מני נפתלי וגיא אליהו, עובדים לשעבר במעון ראש הממשלה, נגד משפחת נתניהו התקבלו משום מה בציבוריות הישראלית כרכילות אינטימית ומציצנות במתרחש מאחורי הקלעים של המעמדות הגבוהים בישראל בסגנון ריאליטי, ולא כסוגיה חברתית-פוליטית המיטיבה לחשוף כיצד במדינה צעירה כל כך התקבעה הירארכיה מעמדית ואתנית שאין עליה עוררין.

למרות שמימון בתיו של ראש הממשלה – כולל משכורתם של העובדים – נעשה מכספי המיסים ולכן מן הראוי כי המתרחש שם ובפרט יחסי עובד-מעביד יהיו עניינו של הציבור, נכתב בעיתונות כי מדובר בעניין פרטי שאינו ראוי כי נעסוק בו: הרי כולנו מתעללים במשרתים – אז למה נטפלים רק לשרה נתניהו? ולמה במקום לעסוק בטיב הממשל עוסקים בטיבה של שרה, ובעצם למה לא לשאוף למקצוענות כמו שהיא דורשת? היה גם הרבה כעס בטוקבקים על כך שמר נפתלי אינו יודע את מקומו. ביקורת זאת מהווה הסכמה מלאה להודעה הרשמית שיצאה מפי דוברי ראש הממשלה ופרקליטי המשפחה לפיה מדובר ב"בחטטנות ומציצנות… רכילות מרושעת ומגמתית תוך הפרת הפרטיות של ראש הממשלה ורעייתו".

אבל מעמדה ואורחות חייה של משפחת נתניהו מעידים עד כמה הפוליטיקה בישראל נסוגה למעשה לפוליטיקה אירופית בסגנון המאה ה-18, שבה למושגים דיינסטיים יש חשיבות עצומה בקביעת גורלך: מאיפה באת, מי אשתך/בעלך, מי משפחתך. בחברה לא-שיוויונית זו מצליחים בעזרת קשרי משפחה ומעמד – והזוג נתניהו הוא רק סימפטום להתבססות הנפוטיזם בישראל.

הבית הלבן של ביבי

דלותו של הדיון הדמוקרטי-ציבורי בישראל מגיעה לכך שאף אחד לא שואל מה פשר הנדיבות הזאת המומטרת מכספי הציבור על ראש הממשלה ומשפחתו. האם ראוי בכלל שלראש הממשלה יהיה מעון רשמי, שבו חיה משפחתו ובו גם צוות של עובדים הממומנים על ידי המדינה? איש גם לא שואל מדוע משפחת נתניהו אינה מתגוררת במעונה הפרטי שבקיסריה, ומשלמת מכספה עבור השירותים שהיא זקוקה להם. זה עוד לפני שדיברנו על כך שכעת גם מתכננים לרכוש לרה"מ מטוס פרטי ולבנות עבורו מעון בסגנון של הבית הלבן (כי זה ממש לא יפה לקבל אורחים מחו"ל בלשכה הישנה שלו, שנראית כמו בניין בתחנה המרכזית בתל אביב, כך אומרים בעיתון).

בהולנד, למשל, יש אמנם מעון רשמי מפואר ובו מארחים מכובדים, אבל הוא ריק רוב ימות השנה כי ראש הממשלה מארק רוטה לא חי שם כלל, אלא בדירתו הפרטית או בדירת שרד המסופקת לו וגם לשרים בממשלה על ידי המדינה. רוטה אף משלם ממשכורתו עבור אחזקת ביתו הפרטי (פעם סיפר כי עד לפני כמה שנים נהג להביא כביסה לאמו, אבל הפסיק בגלל גילה המבוגר). כמו כן שרי הממשלה ההולנדית לא מקבלים תקציב ביגוד אם כי יש להם ניכוי ממס ברכישת בגדיהם, ובטח שאשת ראש הממשלה (אם הייתה, רוטה הוא רווק) לא מקבלת שום תקציב ביגוד. רוטה, אגב, מגיע ממפלגה ימנית שמרנית והוא לא איזה רדיקל שמאלני.

אף אחד בישראל כבר לא תוהה כיצד בכלל הפכה אשתו של נבחר ציבור לאחת שמקבלת שירותים כלשהם מהמדינה, הכוללים בין השאר חשבון הוצאות והעסקת מזכירות ועוזרים. וכיצד פוליטיקאים המקבלים שכר מהציבור אינם נחשבים בישראל כבר כמשרתי הציבור ממש כמו הצוות הסובב אותם, אלא בעלי בית המוקפים משרתים – זהו הדימוי המקובל גם על עיתונאים השוללים את התנהגות משפחת נתניהו.

אם כן, מדהים באיזו קלות התקבעה בישראל תביעת עובדי בית ראש הממשלה כעלילה של אדונים ומשרתים, שעכשיו רק נותר להיות בעד הגברת נתניהו או נגדה.

בציבוריות הישראלית, אין עוררין על כך שישראל היא למעשה מדינה שאינה מתנהלת בשיוויוניות אלא לפי כללים היררכיים, מעמדיים ואתנים שנעשו מובנים מאליו. אין גם שום עוררין או מרד כלפי ההיפוך המעמדי המהיר שבו המיעוט היהודי המזרחי, שרובו היווה את עמוד השדרה של המעמד הבינוני-גבוה בארצות מוצאו, נותב למעמדות הנמוכים, ואילו המוני יהודי מזרח אירופה שהיו המעמד העני בארצות מוצאם נותבו מתוקף היותם מייסדי המדינה למעמדות השולטים בישראל.

כבר הזכרתי את סיפור סינדרלה ההפוך של המזרחים, גם בהקשר גורלם הטוב של יהודי ארצות הברית שנמלטו מהעוני והדיכוי באירופה לפני כמאה שנה. את תמונת הניצחון של האליטה החדשה תיאר בהתפעמות דן רביב, איש חצרו של שלדון אדלסון – ממליך הנשיאים בארצות הברית והפטרון של נתניהו. המיליארדר שגדל בעוני בניו יורק, מתרווח כעת במלון פנינסולה המפואר בהונג קונג של סר אליאס כדורי, שהיה אחד מעשירי עיראק ומקורב לבית המלוכה הבריטי. במובן זה נחלו מייסדי המדינה ניצחון תודעתי על יהודי המזרח שקיבלו עליהם את המעברה והעוני כנקודת האפס של ההיסטוריה שלהם ומחקו את מעמדם הקודם מזכרונם. כזכור, משה קצב היה אפילו גאה בתיאורו בעיתונות כסינדרלה מהמעברה.

הקריסה של המעמדות הבינוניים–נמוכים למקצועות שירות ותחזוקה של המתעשרים החדשים החלה בישראל בשנות התשעים, לפני השתכנותם של הזוג נתניהו במעון ראש הממשלה, וניתן לראות כעת בסיפור של מני נפתלי, ששירת בעבר כשומר ראשו של ראש ממשלה, כי גם הצטיינות במקצועות לוחמה צבאיים כבר לא עושה רושם רב בישראל. נפתלי, שעבד בבית ראש הממשלה כעובד קבלן, דהיינו עבודה זמנית עם שכר נמוך, ללא מסלול קידום, רצה בסך הכל להגיע ליעד הנכסף והלא מושג של רוב תושבי המדינה – עבודה עם מסלול קידום וקביעות כמו זאת שבשירות המדינה.

דוגמא קטנה לתפיסה ההיררכית המושרשת בישראל כפי שהיא מתבטאת בפרשה זו, היא העיוות בהבנה של יחסי עובד–מעביד בשירות הציבורי. הרבה טוקבקיסטים נזעמים כתבו שלדעתם מר נפתלי עובד במשרת אמון והפר את חובת הסודיות כלפי מעסיקיו – אבל הוא לא: לפי חוק, פירושה של משרת אמון הוא בכלל שלנושאי משרות בכירות יש היתר לשכור מספר מצומצם של אנשים בחוזה אישי, ללא דרישה לעמוד בתנאי מכרז למשרה, כנהוג בשירות המדינה. בישראל מבינים זאת כמשרה שבה אדם חייב נאמנות כלבית לבעל השררה.

אם יש בעיה של אמון במקרה זה, היא של עזרא סיידוף, סמנכ"ל במשרד ראש הממשלה הממונה על אליהו, המתנהג לאורך השנים כאילו מעסיקיו הם נתניהו ואשתו. לפי החוק, לסיידוף כעובד ציבור יש חובה המוגדרת כחובת נאמנות לציבור בכלל וחובת נאמנות למדינה המעבידה בפרט. כלומר, במקרה זה אמור סיידוף להוכיח כי במסגרת תפקידו הוא עמד בין הזוג נתניהו לבין העובד התובע ופעל לטובת הציבור ולא לטובת נתניהו. על תופעה רווחת זאת של נאמנות לבעלי השררה ולא לציבור בקרב עובדי מדינה כותבים רק כשזה מגיע לפלילים, אבל אין כלל ביקורת על כך שנורמה פסולה זאת מקובלת אצלנו.

גבירה רבת חסדים

את עומק הנפוטיזם בישראל, נוכל לראות לפי השוואת ההתייחסות לאשת ראש הממשלה באתרי האינטרנט הרשמיים של מדינות שונות. במקום שבו מדד ג'יני עולה, רואים דחיפה קדימה בנראות הציבורית של המשפחה השולטת ועולה החשיבות של מי היא אשת השליט ומי היא משפחתו – כמו לדוגמה במשטרים במזרח אירופה, אסיה ודרום אמריקה. אצלנו, מתפרסמים קורות חייה של אשת ראש הממשלה, שלא נבחרה על ידי הציבור, באתר הרשמי של ממשלת ישראל – באופן שנעשה רק בארצות הברית ובאופן שאינו מקובל במדינות דמוקרטיות אחרות.

נתניהו ייבא לישראל את מוסד "הגברת הראשונה" מהאימפריה האמריקאית – הנמצאת באחד המקומות הגבוהים בעולם במדד אי-השיוויון החברתי. למוסד זה התייחסו בבוז מוחלט באירופה בזמנו. דעת הקהל באירופה, היתה כי אף אחד לא צריך לדעת מה שמה של אשת המנהיג. באופן הדרגתי חל שינוי בתפיסה זאת וכעת אפשר לראות כי גם בבריטניה, שבה אי-השיוויון גדל, יש כבר ציפיות ממנה להיות בכל מיני אירועים ולמעשה לוותר על הקריירה שלה. ועדיין, לא תמצאו את קורות החיים של אשת ראש הממשלה באתר רשמי של ממשלת בריטניה.

בצרפת, היותר שיוויונית, מציינים בביוגרפיה הרשמית של ראש הממשלה מנואל ואלס רק את שמה של רעייתו וכן שיש לו ארבעה ילדים (אגב, בניגוד לסברה של שרה נתניהו, המשכן הרשמי של ראשי ממשלת צרפת איננו האליזה – שם מתגורר כידוע נשיא צרפת; כנאמר בציטוט מכתב התביעה של נפתלי: "צעקות בשל זר פרחים לא טרי באגרטל תוך השמעת המשפט – בארמון האליזה זה לא היה קורה). בהולנד לדוגמה, הנמצאת באחד המקומות הראשונים בעולם בשוויון חברתי לפי מדד ג'יני, אשתו של ראש הממשלה הקודם, הימני-שמרני יאן פטר בולקננדה, מוזכרת רק בשמה בקורות חייו באתר הרשמי של הממשלה. לאשתו שם משפחה אחר ומקצועה, מרצה לדיני עבודה באוניברסיטה, אפילו לא מוזכר. בזמנו היא הופיעה בפומבי רק כשהייתה מחויבת לפי הפרוטוקול.

העיתונים בישראל אוהבים להתחסד דווקא בנושא טריוויאלי כמו השפעה אישית שיש או אין לשרה נתניהו על בעלה. יש להדגיש שהשאלה על ההשפעה האישית קיימת גם בחברה הכי שוויונית ואפשר לשאול אותה לגבי כל זוג בהיסטוריה – זוהי רכילות ספקולטיבית על יחסי כוח. זה אולי מעניין מבחינה אישית בפרספקטיבה היסטורית, אבל בטח לא אצל זוג משמים כמו הזוג נתניהו. פה מדובר דווקא במיזוגניות כלפי אשת ראש הממשלה.

מהתעמקות בתכניו של דף קורות החיים של שרה נתניהו, כפי שפורסם באתר הרשמי של ראש הממשלה, אפשר ללמוד על השקפותיהם של הזוג נתניהו באופן הכי חושפני ומדויק. כדאי להשוות בינו לבין דף קורות החיים של מישל אובמה. אובמה לא בנתה את סיפורה כדף קורות חיים ששולחים למקומות עבודה, אלא כסיפור שבו היא מציינת בצניעות ובקורקטיות מה עשתה בחייה, וזאת למרות שלפני שנבחר בעלה לנשיאות, עבדה במשרה מלאה כעורכת דין בפירמות הכי נחשבות. לעומתה שרה נתניהו, שהשלימה את התמחותה כפסיכולוגית חינוכית לבתי ספר רק אחרי שנבחר בעלה לראש ממשלה, פירטה בדקדקנות כדי לייצר לעצמה עבר מלא תהילה, כל מה שנראה כמו הישג או רבע הישג שלה – כולל היותה כתבת ב"מעריב לנוער". והכל בקפדנות לפי כללי תרבות ה-CV האמריקאית, שנאמר – מה שרשות בעיר, חובה בפרובינציה. כמו כן ציינה נתניהו את השכלתם הגבוהה של אחיה ואת עובדת בחירתם לחתני תנ"ך, שאחד מבניה נבחר גם הוא לחתן תנ"ך וכי עבודת התזה שלה "דורגה בין 10% מעבודות התזה הטובות ביותר שהוגשו על ידי חבריה ללימודים באותה שנה".

בסיפורה של אובמה אין אף מילה אחת על היותה מחוננת ועל כך שלמדה באוניברסיטאות הכי טובות בארצות הברית. היא דווקא מציינת שלמדה בבית ספר ציבורי, שבאה ממשפחה פשוטה ושמחה שגרה בבונגלו. אובמה בחרה להדגישה שיעודה האמיתי היה כשעבדה בשירות הציבורי בנושא העצמת קהילות: הקמת קאדר של נבחרי ציבור שיחזרו לעבוד בקהילותיהם. כלומר היא מצהירה כי הנושא המרכזי שלה בחייה הוא לפעול מתוך סולידריות ולשרת אזרחים.

שרה נתניהו מספרת על פעילותה הציבורית שהחלה בכהונתו הראשונה של בעלה כיושבת ראש מתנדבת של ארגונים פילנתרופים עתירי חמלה, כאשר היא מונה אותם אחד לאחד בשמם. בפועל, מסתכם תפקידה בלהופיע באירועים נוצצים עם עשירים אחרים, שם מקוששים את המעות לצדקה. פעילות זו נועדה רק להעצים את הגבירים בראש הסולם החברתי כדי שהמסכנים יודו להם על נדיבות לבם, ושרה נתניהו לא מהססת להשתמש בפעילות הבלים זאת כדי לפאר את שמה. אם הייתה באמת מעוניינת לעסוק בעזרה לזולת במצוקה, הייתה יכולה כמו סוניה פרס המנוחה ללכת לשטוף רצפות במוסדות ילדים בחשאי. גם הניסוח של נתניהו לגבי עבודתה כפסיכולוגית חינוכית בשירות הציבורי הוא של גבירה רבת חסדים שם נכתב כי היא "מעניקה סיוע על בסיס כמעט יומי לילדים ומשפחות במצוקה".

אריסטוקרטיה של כישרון

העניין מרכזי המובלט בקורות החיים של שרה נתניהו הוא שסווגה כמחוננת בנערותה, שגם עסקה באיתור מחוננים ליחידות "הכי מובחרות" (כך בניסוח) בצבא ולאחר מכן גם במכון לאיתור ילדים מחוננים. כלומר ההשקפה האידיאולוגית המרכזית שבה דבק הזוג נתניהו היא מריטוקרטיה גנטית, כאשר הסולם ההיררכי בין בני האדם נקבע באמצעות מבחני האינטליגנציה. אלה המקבלים את התוצאות הגבוהות הם אנשים עליונים שמדע מיין אותם כבעלי כישורים, וככאלה הם ראויים להיות במעלה הסולם החברתי, לשלוט ולקבל את המיטב שהחברה יכולה להעניק.

את ההבנה העמוקה של הזוג נתניהו בכוחו השפעתו של מיתוס האיי.קיו על בני האדם ואת מעמדו כמכשיר שליטה, אפשר לראות גם בהפצת סיפורים על האיי.קיו של ביבי ועל האיי.קיו של שרה. נעמי איגוס, המזכירה לשעבר של אשת ראש הממשלה, העידה שבהתקף זעם שלה צרחה עליה נתניהו: "יש לי איי.קיו של 250, ממוצע הבגרות שלי הוא מעל עשר וחצי, ואת לא תגידי לי מה להגיד או מה לעשות".

גם בראיון האחרון שלו לגיא רולניק, מדגיש נתניהו את האקסיומה הפוליטית שקנתה לה אחיזה איתנה בעולם החל מהמאה העשרים, והיא כי הזכאות לעושר והשליטה בחברה האנושית עומדת ביחס ישיר לרמת הכישורים הנמדדים: "אתה רוצה אי-שיוויון שמבוסס על מריטוקרטיה (כישורים), על זה אתה מדבר. אתה רוצה יוזמה, לקיחת סיכונים, כישרון, את היכולת ליצור מוצרים ושירותים חדשים, לקבל תגמול". המראיין הנפעם לא חשב להעלות השגה כלשהי על הנחת יסוד זאת של ראש הממשלה.

נכון שאנשים בתפקידי ניהול וממשל בכירים אמורים להיות אנשים חכמים, אבל עניין הכישורים צריך להיות מובן מאליו. מובן מאליו שמנהיג צריך להיות אינטליגנטי ובעל כושר עבודה גבוה, אך זה עניין חסר חשיבות ולא דבר שאמורים לנופף בו כלל. שהרי תמיד בכל חברת בני אדם, יש מאגר של אנשים מוכשרים ומי כמו נתניהו שגדל באמריקה, יודע משהו על הצפיפות באוניברסיטאות יוקרתיות בהן למד, בחברות ייעוץ בינלאומיות בהן עבד ואפילו בסיירת מטכ"ל בישראל בה שירת. בכל מקום הוא היה רק אחד מקבוצה של מוכשרים.

מה שחשוב אצל מנהיג הוא עמדותיו הפוליטיות, מאבקיו הציבוריים ובסיס הכוח שלו שיאפשר לו להגשים את תוכניותיו. ואכן לפי קריטריונים אלה, מגשים נתניהו את האידיאולוגיה שלו בהצלחה מרשימה מזה שנים רבות: יש לו בסיס כוח פוליטי עצום ללא שום פרופורציה, שאין לא למתחריו בישראל ואפילו לא לרוב המנהיגים האחרים בעולם הדמוקרטי, והוא נובע מכך שהכוחות שבידיהם נתון רוב העושר בעולם – עשירי המפלגה הרפובליקאית ובהם היהודי העשיר בעולם אדלסון – עומדים מאחוריו. הם תומכים בו איתנות לא בגלל מנת המשכל שלו אלא רק בגלל שהוא נאמן בעקביות וללא ערעור ולא מן השפה אל החוץ להשקפתם הפוליטית-כלכלית.

גם בישראל מזהים אותו מעריציו כנציגו האותנטי של החלום האמריקאי, שהרי "בן ניתאי" גדל שם, עם האנגלית המצוינת והמבטא האמריקאי הנכון ועם הקשרים הנכונים באימפריה המתחזקת אותנו. עם מטען זה, קל לו לשכנע את הציבור כי האידיאולוגיה הניאו-קפיטליסטית רק תשפר את מצבם, וגם הם או-טו-טו בדרך להתעשרות, ממש כמוהו. במובן זה קשה לבוא בטענות לנתניהו מאחר שהוא ודובריו צודקים – הוא ראש ממשלה מוצלח מאוד שהגשים את חזונו. מה שנותר לנו, האחוזים בקסמי הדוד העשיר מאמריקה, זה לשאול האם הצלחתו זו אכן שיפרה את חיי אזרחי מדינת ישראל ונתיניה או שמא הובילה אותם למטה.

להצטעצעות ולנפנוף של הזוג נתניהו במספרי איי.קיו מפוקפקים יש שורשים באמונתו העזה של נתניהו באדם היחיד ולא בחברה, ברוח של האידיאולוגיה התאצ'ריסטית לפיה "אין חברה יש רק יחידים". כיחיד העומד לבד מול העולם, עליך להיות מצויד גנטית היטב בקרב ההישרדות של הקיום האנושי, כאשר לחזקים המנצחים מגיע הכל כולל משרתים בסגנון המאה ה-18. בניגוד לעבר האריסטוקרטי הרחוק, עכשיו יש אסמכתא מדעית דארוויניסטית להענקת זכויות יתר לאלו שנולדו עם אינטליגנציה הגבוהה.

חוק שרה נתניהו

הרצון להראות מצוינות בדף קורות החיים, הוביל את שרה נתניהו להזכיר את תוארה פעמיים כ"פסיכולוגית ילדים מומחית" ופעם אחת כ"פסיכולוגית מקצועית ומומחית", אבל לפי אתר משרד הבריאות תוארה הרשמי הוא בכלל פסיכולוגית חינוכית. דקויות אלו בהיררכיית ההתמחויות פירנסו מאבקים רבי שנים בין הפסיכולוגים בישראל: פסיכולוג חינוכי נחשב לדרגה מקצועית "פחותה" מזו של פסיכולוג קליני, רק המצטיינים בחוג לפסיכולוגיה מתקבלים למגמה קלינית. כמו כן, עד לפני שלוש שנים רק הקליניים היו מורשים לעסוק בפסיכותרפיה. ההקפדה הייתה כה נוקשה, עד שב-2002 אף דחה בית המשפט העליון בקשה של פסיכולוגית חינוכית לעסוק בפסיכותרפיה וקבע כי: "אין לבוא בטרוניה עם רשות שקבעה לעצמה סטנדרטים גבוהים מתוך מגמה לשמור על רמה נאותה של אותו מקצוע כמקובל במדינות מתקדמות, ולאו דווקא על פי הממוצע במדינות נחשלות".

אי-הנוחות של גב' נתניהו מהישגיה האקדמיים העלו לפני כארבע שנים חשדות ב"הארץ" למעורבות אשת ראש הממשלה במינוי פוליטי, כדי לקדם את מעמדם של הפסיכולוגים הלא-קליניים. לפי מה שנכתב בינואר 2010, הופעלו לחצים על סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שפסל את מועמדותו של פרופ' גבי וייל, הנבחר על ידי ההנהלה המקצועית של משרד הבריאות ליו"ר מועצת הפסיכולוגים. במקומו מינה ליצמן את פרופ' יואל אליצור שהיה בעד רפורמה במערך בריאות הנפש שבין השאר עסקה בשיפור מעמדם של הלא-קליניים. ואכן, זמן לא רב אחרי פרסום הכתבה, ב-30 ביוני באותה שנה, עברה במהלך מזורז הצעת חוק תיקון 9 ב' לחוק הפסיכולוגים שהוגשה על ידי ח"כ משה מוץ מטלון מישראל ביתנו בהתגייסות של 44 חברים מהליכוד ומהקואליציה לאישור הצעת החוק. התגייסות מאסיבית וערנית, כל-כולה רק בשביל להוריד מילה אחת בלבד – "קליני" – בסעיף ב', ולהשאיר את הניסוח הבא: "לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג מומחה". 

נגד הצעת החוק היו ארבעה ח"כים: דב חנין ועפו אגבריה ושניים מסיעת קדימה. באוקטובר 2010 היה דיון בוועדת הכנסת ובוועדת השרים לענייני חקיקה עד אישורה במליאת הכנסת בדצמבר 2010. מחלוקות בנות עשרות שנים בין הקליניים לשאר הפסיכולוגים באו לסיום מהיר ואלגנטי בסגנון מבצע אנטבה, למרות מחאתם של הקליניים וההתפטרות הדרמטית של הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית במשרד הבריאות.

אבל גם אם שרה נתניהו הייתה פסיכולוגית קלינית, היה חוק הפסיכותרפיה נחקק בסופו של דבר – אולי לא במהירות העצומה שבה הוא נחקק והכוחניות בה כופפו את הפסיכולוגים הקליניים בישראל – זאת, בגלל מדיניות ההפרטה של ראש הממשלה. המוטיבציה לחסוך בטיפול הנפשי הציבורי ובאיכותו היא מגמה הרווחת כעת בהרבה מדינות מערביות ובמיוחד בישראל, והיא נובעת מהרעיון הקפיטליסטי לחסוך בהוצאות ציבוריות. בני המעמדות העליונים ימשיכו ממילא ללכת רק לפסיכולוגים קליניים. מה שמלמד סיפור קטן זה הוא שההיגיון המריטוקרטי מוביל בהכרח לנפוטיזם, שהרי כמו שטוען נתניהו מה שהכי חשוב הוא מי אתה ולא מה אתה עושה.

הבעיה עם שרה נתניהו, נציגה נאמנה של מעמד הפארוונו (Parvenu) הישראלי, אינה נעוצה בטעמה האסתטי הקלוקל, או אפילו בגינוניה הוולגרים הרחוקים מהעידון והאיפוק, אותם אמורים לרכוש אלה שגם הם רוצים להיות באצילים. ניסיונה של הגב' נתניהו לפתח יוהרה מעמדית, על ידי התעמרות והשפלת עובדים, מזכיר את אנגליה במאות ה- 18-19 כאשר נפוצו שם סיפורים על בני מעמד בינוני-נמוך, שאף הם כמוה הצליחו לטפס במעלה הסולם החברתי ונהגו להתאכזר למשרתיהם. אם עוד אפשר לרחוש אהדה לפארוונו היהודים שמתארת הוגת הדעות חנה ארנדט, המזיעים את דרכם עד לקבלתם הנכספת בחברה האירופית במאה ה-19-20, הרי שלפארוונו הישראלים לעומת זאת קשה לחוש אהדה.

מתעשרים חדשים אלה הם כלל לא משעשעים, כמו שממליצה עליהם המטרוניתה מעיתון "הארץ", למעשה הם מפחידים כמו עמיתיהם האוליגרכים הרוסים, איתם הם חולקים את סמל הסטטוס הנחשק של אישיות מאובטחת עם שומרי ראש. אלה הדוגלים בדמוקרטיה ושוויון אמורים למעשה לחוש מאוימים מאלה העומדים בראש האימפריה המאופיינת בחולשה דמוקרטית, שלהם כוח שלטוני וצבאי חזק הנועד לשרתם.

עליונות גנטית אשכנזית

לעזרתם של הזוג נתניהו בביסוס אידיאולוגיית המריטוקרטיה הגנטית בישראל, באה אופנת הגזע החדשה מבית הייצור של הגנטיקה הניאו-קפיטליסטית, המהללת את הגניוס היהודי. המדובר במחקרים מדעיים לפיהם לקבוצת היהודים האשכנזים יש עליונות גנטית שכלית על פני שאר הגזעים האנושיים בעולם. אם במאה ה-20 הדגישו תיאוריות הגזע את נחיתותם של גזעים שונים, הרי שכעת הולכים על החיובי: הדגשת הגנים המובחרים של הגזעים העליונים תוך שימוש בחדשנות מדעית ותיאוריות איי.קיו מהמאה הקודמת.

זה התחיל בשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר התפרסם הספר "עקומת הפעמון" (The Bell Curve) שכתבו איש מדעי המדינה השמרן צ'ארלס מורי (Murray) והפסיכולוג ריצ'רד הרנשטיין (Herrnstein) ובו טענו כי אינטליגנציה היא עניין תורשתי וגזעי. החוקרים נתנו את הבכורה הגנטית של מנת משכל עליונה לגזעים במזרח הרחוק ורק אחר כך לגזע היהודי באשר הוא אשכנזי או מזרחי. אבל ב-2005 הגיעה הצעת מחקר של אוניברסיטת יוטה על הקשר הגנטי בין מחלות האשכנזים ל"אינטליגנציה החריגה שלהם". בין השאר מתבטאת האינטליגנציה החריגה במספר הגבוה של פרסי נובל שהאשכנזים קיבלו יחסית למספרם באוכלוסייה. החוקרים הרפדינג, קוקרון והארדי קבעו כי היהודים האשכנזים הם הגזע הכי חכם בעולם וכי מדובר אך ורק בעניין גנטי. את ההוכחה הניצחת לכך שמדובר בחוכמה הנובעת מהגנים בלבד, ביססו החוקרים על ההנחה שהיהודים המזרחים שגדלו על אותה תרבות אוריינית אינם מצטיינים כמו האשכנזים. למזרחים יש מנת משכל השווה לזאת של האירופאים בלבד שנמצאים מתחת לאשכנזים ומתחת לגזע מהמזרח הרחוק.

בשורות אלו עושות רושם עז בחברת המתעשרים החדשים שקמה בישראל, חברה שמקפידה מרגע התהוותה לשאול את השאלה הקובעת את גורל תושביה, והיא: "מה היא ארץ מוצאך". סוף סוף יש גושפנקא מדעית המצדיקה את שיטת המיון האתני המקובלת בישראל. העיתונים בישראל ייבאו בהתלהבות בעשור האחרון כל שביב מידע בנושא המגיע מחו"ל. למרות שתיאוריות גזע אלו נקרעו לגזרים על ידי מדענים רבים, הם זכו לפרסום רב בישראל והתקבלו כאמת מדעית צרופה. הארץ מיהר לתרגם כתבה מה"ניו יורק טיימס" ומעט מאוד קוראים שאינם מזרחים מחו בטוקבקים, כאשר השאר בלעו בתיאבון את תעמולת העליונות הגזעית.

ממצאי המחקר חלחלו מהעיתונות לפורומים רבים: מדתיים וניו אייג' ועד פורומים של מהגרים רוסים והשתרשו לכלל אמונה עממית חזקה. מאותו רגע נדונו שכל דיון על אי-השיוויון בעיתונות בישראל ועל חזירות המעמדות השולטים ייענו בתשובות ניצחות בטוקבקים על שכיחות קבלת פרס הנובל בקרב האשכנזים לעומת המזרחים והערבים הנחותים. פרסי הנובל הם מוצר משופר שהחליף את המוצר הישן של שנות השמונים שנקרא "אנחנו מוצרט והיינה ומי אתם?". עמוס נוי שפקעה סבלנותו מתעשיית פרסי הנובל, טרח וערך מחקרון קטן ובו הוכיח שלמעשה היהודים המזרחים, יחסית למספרם הזערורי באוכלוסיית העולם, קיבלו הרבה יותר פרסי נובל מאשר האשכנזים. קשה לדעת מהי האינפורמציה שהייתה לאנשי יוטה על היהודים המזרחים – אבל מה שבטוח שלא יזיקו להם כמה שיעורי היסטוריה וסטטיסטיקה.

הגדיל לעשות "מעריב" (בראשות העורך הראשי המנוח אמנון דנקנר), וראיין ב-2005 את גיבורי המחקר בכתבה איינשטיין והבן של ברקוביץ – שם מוצג החוקרים כמין גיבורים נועזים שרק ה"אמת המדעית אובייקטיבית היא נר לרגליהם להבדיל מהקולגות שלהם, שמעדיפים להיכנע לפוליטיקלי-קורקט האמריקני". ומה יש לחוקר הרפנדינג להגיד על המזרחים? "היהודים בארצות המוסלמיות עסקו בעבודות מלוכלכות שגרמו לאיי.קיו שלהם להפגין קיבעון במקום להפגין אלסטיות". ושוב אותו מחקר ב"מעריב" ב-2005 והפעם תחת הכותרת השכל של יהדות אשכנז. והנה בשלישית כדי שלא נשכח, ב-2010 עוד ראיון מעריץ עם הרפנדינג. ועוד במעריב ב-2007 בענייני השכל הגנטי של האשכנזים, והפעם מסע אישי של מפיק טלוויזיה כלשהו בשם ג'ון אנטיין יהודי שכתב גם הוא על "בני אברהם: גזע, זהות והדנ"א של העם הנבחר".

אך גם "הארץ" לא מפגר בתחרות ומעתיר שבחים על החוקר גרגורי קוקרן, בתרגום ראיון איתו מה"אקונומיסט" (עיתון הדגל של הניאו-ליברלים) תחת הכותרת הגנטיקה של הגניוס היהודי. שם מוגדר קוקרן כ"מדען עצמאי בעל רעיונות יוצאי דופן, מורד במוסכמות שבין השאר הגדיר את ההומוסקסואליות כזיהום".

בעקבות החבר'ה מיוטה, שינה גם צ'ארלס מורי את דעתו ופירסם מאמר בשם "הגניוס היהודי" בכתב העת השמרני "קומנטרי", שבו הוא נותן את הבכורה ליהודים במקום לגזע מהמזרח הרחוק; הוא הקפיד כבר להגיד שמדובר רק ביהודים אשכנזים. מורי הוזמן כאורח כבוד על ידי "מכון ירושלים לחקר שווקים", המעודד ניאו-ליברליזם בישראל.

בראיון ל"הארץ" מ-2012 תחת הכותרת "ליהודי יש יתרון שכלי מובנה על אפריקאי וגם על כל בן גזע אחר", לא ממש הקשה העיתונאי על מורי, רק ציין שאולי כדאי לא להגיד את זה בקול רם בגלל האנטישמים וכן שאולי לישראל אין כל כך הרבה הישגים אקדמיים. אבל מורי ציין שזה רק בגלל שיטת המשטר הסוציאליסטית בישראל ולא חלילה בגלל נחיתות גנטית. קוראי "הארץ" הקפידו לציין בטוקבקים שזה הכל בגלל המזרחים שירדו להם נקודות באיי.קיו.

לזכותם של המדענים המהוללים מיוטה, ייאמר כי גם פרופ' סטיבן פינקר, מדען יהודי פופולארי מאוניברסיטת הארוורד, אמר ל"ניו יורק טיימס", כי "יהיה קשה להפריז במידת חוסר התקינות הפוליטית של המסמך הזה". כלומר, למרות הכתישה של התיאוריות המופרעות האלה על ידי מדענים מצא פרופ' פינקר, אורח הכבוד בישראל של מרכז "שלם" (מאגר המוחות המקיף את נתניהו והממומן על ידי שלדון אדלסון), כי הבעיה היחידה שלהם, היא בעיית הפוליטיקלי קורקט ושזה יגרום למתחים גזעיים בין יהודים בישראל. במילים אחרות, מדעני יוטה צודקים. פינקר מסמל את ההידרדרות המסוכנת של תודעת השיוויון בקרב יהודי ארצות הברית, המוכנים לבלוע את פתיונות רעילים ומסוכנים של גזענים המתחנפים אליהם בשל כוחם הפוליטי-כלכלי, אותם פסאודו מדענים גזענים, שרק לפני מאה שנה סגרו את שערי ארצות הברית בפני הפליטים היהודים העניים, בטענה שהם נחותים מבחינה שכלית.

מעניין להשוות את ההתלהבות הנרקיסיסטית הישראלית-אמריקאית ממדעני הגזע החדשים להתייחסות אליהם כמוקצים מחמת מיאוס, במדינה כמו נורווגיה לדוגמה, אחת הארצות השיוויוניות בעולם, זאת שעכשיו אנחנו מתאווים לאמץ את משטרה הכלכלי. הדוקומנטריסט הרלד איה (Harald Eia) יצא עם שקית הקאה לארצות הברית ולאנגליה, כדי לבקר את גיבורי התרבות החדשים שלנו במסגרת סדרת טלוויזיה שנקראה Brainwash, והתעניין מה הם חושבים גם על שאר הגזעים מתחת לגזע העליון.

איה תהה אם העובדה שיש יהודים לא אירופאים פוסלת את תיאורית הגזע המשובח ואולי בכל זאת ההצטיינות קשורה לתרבות האוריינית של היהודים. בתשובתו (דקה 4:00 בוויאו למטה), פוסק קוקרון שזאת לא תרבות למידה כי "היהודים המזרחים מקבלים פחות בציוני איי.קיו בישראל וכמעט כל מי שמפורסם בישראל הוא אשכנזי… כל ראש ממשלה בישראל היה אשכנזי". לכן המסקנה שלו כי המדובר רק בגנים נובעת מהעובדה שאצל היהודים המזרחים זה לא עובד, למרות שהם חולקים אותה תרבות עם האשכנזים. איה ממשיך להקשות: "אם יש גזע עליון זה אומר שיש אוכלוסיות נחותות? "כן", אומר הפרופסור. איה: "זה רעיון מסוכן הלא כך? "העולם נראה כך", קובע הפרופסור בשלווה. הנורווגי המזועזע מנסה שוב: "אולי זה תלוי תרבות"? "איזה תרבות יש חוץ מהתרבות המערבית", עונה קוקרון כאחרון הטוקבקיסטים.

אחר כך דופק איה על דלתו של מיודענו מורי, המיתמם וטוען כי מנת משכל של קבוצות גזעיות לא צריכה להשפיע על מעמדו של האדם היחיד. הדוקומנטריסט מיד מעמת את דבריו בראיון עם מהגר שחור בנורווגיה, שחקן כדורגל מצטיין עם מנת משכל גבוהה, המדבר איתו על קשיים בגלל מוצאו בקבלה לעבודה. אף אחד הרי לא רוצה שגורלו ייקבע על ידי מוצאו האתני, אלא אם כן הוא כמו מורי – שייך לקבוצה המרוויחה מהסיווג הזה.

איה מבקר גם אצל עוד חבר נחמד בשם ריצ'רד לין (Lynn), פרופסור לפסיכולוגיה מאנגליה שעליו לא נכתב בעיתונות בישראל והוא מצוטט בעיקר בפורומים באינטרנט – אולי בגלל שהוא נתן את הבכורה הגזעית לסינים והיפנים ולא לאשכנזים. ללין יש אפילו מפה של איי.קיו עולמי וגם הוא החליט שליהודים מזרחים יש פחות איי.קיו. כשהנורווגי שואל מה יהיה גורלם של הגזעים הנחותים, עונה לין – הם יכולים לפנות אשפה כמקצוע או לטאטא רחובות.

יש לציין שלמרות מהותם האידיאולוגית והפסאודו מדעית, קנו להם מבחני האיי.קיו מוניטין בישראל כאילו היו אמת מדעית בלתי מעורערת. משרד החינוך אצלנו גם מתגאה כי ישראל משמשת דוגמה למדינות רבות על טיפולה המסור במחוננים. את עומק החלחול של רעיון זכויות היתר לבעלי האינטליגנציות הנעלות ללב הממסד החינוכי, אפשר לראות באתר של הפסיכולוגים בישראל שבו כותבת בהערצה על מורי ד"ר חנה דוידי, פסיכולוגית חינוכית המתמחה באבחון מחוננים, ומצטטת בין השאר מתוך ספרו "חינוך אמיתי": "יותר מדי אנשים רוכשים השכלה גבוהה" וכי "מחצית מהילדים הם בעלי יכולות שמתחת לממוצע… העתיד שלנו תלוי בחינוך המחוננים". דוגמא זו מראה עד כמה תיאוריות הנחשבות חשוכות וגזעניות בדמוקרטיות של מערב אירופה ואפילו בארצות הברית, נחשבות לנורמות מקובלות בישראל.

כל עוד הניאו-ליברלים נמצאים למעלה על הגלגל, הם שמחים וששים להשתכשך בג'קוזי של הגנים המובחרים, אבל בשנה האחרונה יצא מחקר של הגנטיקאי ערן אלחייק מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס – שלמעשה שלל את הקשר הגנטי בין הקבוצות היהודיות לבין האוכלוסייה שחיה פעם בארץ ישראל וטען כי "מי שחושב שהזכות שלו לחיות במקום מסוים היא בזכות הדי.אן.איי שלו, ממציא קטגוריה חדשה של זכויות". או אז התקיף אותו ד"ר דורי גולד, מקורבו של נתניהו, והאשימו בערעור הלגיטימיות של מדינת ישראל.

כמו כן, כדאי לציין כי בניגוד לחגיגת המדושנות והזחיחות הגנטית הזאת, בשנים האחרונות יהודי ארצות הברית הם כבר פחות משכילים והישגיים וכי המיעוט מהמזרח הרחוק תופס את המקום הראשון בארצות הברית מבחינת הישגים אינטלקטואליים. היהודים בארצות הברית עדיין נחשבים לעשירים ביותר ולמשפיעים ביותר מבחינה פוליטית, כלומר הם עוברים "ישראליזציה" – תהליך שבו ההתברגות בצמרת השלטון מובילה לצבירת עמדות כוח ועשיית כסף, ולא להישגים אינטלקטואלים ותרבותיים. אין כמו הסיפור האחרון על המיליארדר היהודי דולנד סטרלינג, חבר במפלגה הרפובליקאית ובעלים של קבוצת ספורט, כדי לסמל את המהפך של יהודי אמריקה ולהיווכח מי הם הברברים החדשים השולטים בנו.

כה אמר האינטלקטואל המזהיר באופן חד וממצה על השחורים בארצות הברית ועל היהודים המזרחים כאחד: "גם בישראל מתייחסים לשחורים כמו לכלבים".

לקריאת מאמרים נוספים מאת שושנה גבאי:

כשזהב הדורות עוד התגלגל ברחובות: מסע מוזיקלי

פנטזיה של עליונות: בעקבות הכתבה על מאי גולן במוסף "הארץ"

של מי המלה האחרונה? על אורטל בן דיין ועירית לינור