בוא נדבר על הפריבילגיות שלך

טל פורטגנג, סטודנט יהודי מאוניברסיטת פרינסטון, כתב מאמר לעיתון הסטודנטים השמרני של האוניברסיטה וחולל סערה ציבורית לאומית. לפורטגנג נמאס מכך שאנשים באוניברסיטה לא מפסיקים לומר לו "תבחן את הפריבילגיות שלך". טל פורטגנג לא רואה שום בעיה מערכתית גזעית או מעמדית בחברה האמריקאית – היותו סטודנט בקולג' יוקרתי כפרינסטון הוא לדעתו תוצאה של ערכים וחינוך משפחתיים ועבודה אישית קשה. וכך הוא כותב: "אני פריבילגי שערכים כמו אמונה וחינוך הועברו אלי, לסבים ולסבתות שלי היה תפקיד מרכזי בחינוך הוריי וזיכרונות הילדות המוקדמים שלי כוללים את לימוד האלף-בית בעברית עם אבי בבית. היה לי ברור שחינוך מתחיל בבית ושיש חשיבות למעורבות הורים בחינוך ילדיהם… זו לא שאלה של שחורים ולבנים, נשים או גברים או חלוקה אחרת, אלא הערכים שאנו מעבירים הלאה, המורשת שאנחנו משאירים שמנציחה 'פריבילגיה', ואין שום דבר רע בכך".

עבור פורטגנג, כניסה לפרינסטון ומעמד חברתי וכלכלי הם תוצאה של ערכים אישיים ועבודה קשה. תפיסה מריטוקרטית עיוורת לחלוטין לאי-שיוויון חברתי וכלכלי וגזענות מובנית. עבורו כל השיח על פריבילגיות של גברים לבנים כמוהו, אינו אלא יללות של מפסידנים בעלי ערכים נפסדים שלא התאמצו מספיק. המאמר של פורטגנג היכה הדים והמגזין "Time" פרסם אותו תחת הכותרת Why I’ll Never Apologize for My White Male Privilege.

המושג פריבילגיות בהקשר הזה, כוונתו לאנשים שנהנים מיתרונות חברתיים וכלכליים שלא עשו דבר על מנת לזכות בהם – כאשר הם בדרך כלל אינם מודעים לכך. ב-New Yorker, ג'ושוע רוטמן ערך ראיון מעניין עם פגי מקינטוש, פרופ' ללימודי מגדר במכללת וולסלי, שמאמר שכתבה בסוף שנות השמונים הפך את הדיון במושג הפריבילגיה לדיון ציבורי ואקדמי מרכזי. המאמר של מקינטוש כולל 46 דוגמאות של פריבילגיות שמהן נהנים לבנים. כך למשל פריבילגיה מספר 6: "כשאני פותח את הטלוויזיה או את העמוד הראשון של העיתון אני רואה שאנשים מהגזע שלי מיוצגים במספרים גדולים". פריבילגיה מספר 21: "אני אף פעם לא נדרש לדבר בשם כל האנשים הכלולים בגזע שלי". פריבילגיה מספר 24: "אני יכול להיות די בטוח שאם אני אבקש לדבר עם הממונה האחראי אני אתקל באדם ששייך לגזע שלי". פריבילגיה מספר 29: "אני יכול להיות בטוח שכאשר אני טוען לטובת קידומו של אדם השייך לגזע אחר, או לתוכנית המיועדת לגזע אחר, אני לא אשלם על כך מחיר למרות שהעמיתים שלי לא מסכימים איתי". מקינטוש מספרת שעל מנת להגיע ל-46 הדוגמאות הללו של פריבילגיות שלבנים נהנים מהן, היא שאלה את עצמה על בסיס יום-יומי – מה היתרונות שאני נהנית מהם שאותם לא הרווחתי: "הפריבילגיה הראשונה שצצה בראשי הייתה שאני יכולה, אם אני רוצה, להיות עם אנשים השייכים לגזע שלי רוב הזמן".

באשר לטל פורטגנג, אומרת מקינטוש, מה שהכעיס אותו כאשר אמרו לו "תבחן את הפריבילגיות שלך", זה שהוא לא רצה להסתכל על עצמו כחלק ממערכת. "לכל אחד", אומרת מקינטוש, "יש צירוף של יתרונות שהוא לא זכה בהם וחסרונות שלא מגיעים לו. לובן הוא רק אחד מהמשתנים הללו. בואו ניקח למשל את צורת הגוף שלך, היכולות האתלטיות, מוצא ההורים שלך, היחס של ההורים שלך לחינוך ולשפה האנגלית, או כיצד מתייחסים לרקע האתני והדתי שלך. אנחנו צירוף של חסרונות ויתרונות שהם תוצאה של הנסיבות של הולדתנו וזה משתנה מדקה לדקה. זה תלוי באיפה אנחנו נמצאים, את מי אנחנו רואים ומה נדרש מאיתנו לעשות…. אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו כפי שסוציולוגים עושים זאת ולראות את התבניות הגדולות בכלל החברה, אולם עלינו לשמור על איזון ולכבד את הניסיון העצמי שלנו. לראות את הדיכוי של אחרים זו ודאי עבודה חשובה. אבל אדם גם צריך לראות כיצד המערכות מדכאות אותו".

האתר BuzzFeed יצר שאלון ?How Privileged Are You, שבו אנשים, כלומר אמריקאים, יכולים באמצעות סימון תשובות לשאלות לבחון כמה הם פריבילגיים. השאלון, יחד רשימת 46 הפריבילגיות שמונה מקינטוש במאמר עם התאמות  ותוספות ישראליות מקומיות, יחד עם דיון סוציולוגי ראוי, יכולים להוות נקודת התחלה לדיון ובחינה של הפריבילגיות שמהן נהנים קבוצות שונות בחברה הישראלית. חברה שבה קבוצות הגמוניות כיהודים, גברים ואשכנזים עיוורים לחלוטין ומתכחשים לפריבילגיות שמהן הן ניהנות.