• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בלי אלוהים, בלי ממסד, בלי השגחה

השכונה מתפקדת כשטח שכוח אל, אנרכיה מעצם קיומה. הגיבורים רובם ככולם מזרחים/ות, אבל הקונפליקטים שלהם אינם ממלאים תפקיד סטריאוטיפי. על סרטיו הקצרים של רפאל בלולו, לקראת הקרנתם בפסטיבל "לבי במזרח" השבוע

כשראיתי את מקבץ סרטיו הקצרים והנפלאים של רפאל בלולו, שיוצגו ביום ד' הקרוב במסגרת פסטיבל "לבי במזרח", נזכרתי בסרטיה של קלייר דני. אותה תחושה אפפה אותי בצפייה: מקומות שכוחי אל, בהם בולטת יותר מכל היעדרותו של גורם אחראי בסביבה בה מתהלכים הגיבורים. אין שם אלוהים או ממסד בכלל (שלא לומר מתפקד), אין הורים או מורים, אין מערכת. כל אלו כלל אינם על הפרק בסיפורים הקולנועיים הללו: הסביבה בה נמצאים הגיבורים היא אנרכיה מעצם קיומה. גם אם הם לא אבודים, הגיבורים נתונים בידי עצמם, אין מקום לחסד עליון או לישועה מבחוץ, הכול בידיהם. כך הופכים הסרטים האלו לקשים: האחריות מוטלת על בני האדם בלבד, ולא תמיד נראה כי יעמוד להם כוחם.

זו יכולה להיות אחת מהפרשנויות המפוכחות לסיפור ההשלכה מגן העדן: אם אדם וחווה עזבו את גן העדן, את חסותו של אלוהים, אל עולם שבו נאלצו להסתדר בעצמם, אז הסרטים האלה מציעים דרישה ונאמנות למציאות שכזו. כל שאר הסיפורים הקולנועיים אינם אלא פנטזיה או חוסר הבנה של המצב האנושי אותו מלמד אותנו המקרא: אלוהים נותר מאחור, בני האדם הם היחידים שאחראים לגורלם.

הבחירה העיקשת של בלולו להיצמד לעיקרון הזה, במודע או שלא, גוזרת מוטיבים חוזרים: למשל, קשה למקם את הסרטים במקום ובזמן, למרות שכל הסימנים ספציפיים ומנומקים סיפורית. אם הגיבורים או הגיבורות ישנו את שפתם לא נחוש בכך. גם הבחירה בשכונה כאתר התרחשות (Setting) היא יותר מאשר מאפיין אתני וחברתי. זו בחירה שאמורה לשקף בדיוק את אותה תחושה פטאלית: מקום הפקר ובו אינספור התרחשויות בין ילדים ונערים משוחררים ממבטם המפקח של המבוגרים, אשר כורח המציאות מחייב אותם לצאת לעבודה ולחזור מאוחר בערב. השכונה מתפקדת כאן כשטח שכוח אל ומגלמת תפיסה של מרחב אנושי נטול אלוהות או ממסד. אין השגחה. איך הגיבורים ייחלצו מן האירועים האלה, זהו רק עניין של גורל ובחירה. כלומר, זה כנראה לא ייגמר בטוב.

מתוך "תעצמי עיניים". עבודת משחק מדויקת
מתוך "תעצמי עיניים". עבודת משחק מדויקת

אותו עקרון גוזר גם את בחירתו של בלולו בגיבוריו, לא פעם ילדים או מתבגרים. שימו לב: אין כאן חקירה של נפש צעירה, אלא מעקב אחרי גיבורים שהם בו-זמנית בעלי רצונות עזים, טבעיים וברורים וחסרי אונים מול החיים. חסרים להם עדיין הכוחות להתמודד עם החזק והעצמתי מהם, ובתוך הסבך האכזרי הזה הם מנסים לשרוד. הדגש אינו על היות הגיבורים צעירים, אלא על הבגרות שלהם דווקא. זאת משום שבלולו מעוניין בהם כדימוי לאנשים בוגרים, לא כילדים ממש. בהיותם ילדים עדיין, הם מושלמים כדי לאפיין את הגיבור האנושי בסביבה אותה תיארנו: מישהו שאין לו באמת שליטה בחיים. כזאת היא גיבורת הסרט "תעצמי עיניים", סרט שאין בו מבוגר אחד לרפואה ובכל זאת אינו סרט נעורים. חוסר הכוח של הגיבורים-ילדים בולט כל-כך, אבל גם טבעי כל-כך, וכמעט שאיננו יכולים שלא לשאול את עצמנו: האם הכוח שלנו באמת גדל בבגרותנו? או אולי, מחשבה קשה לעיכול, אלו רק הרצונות שלנו שהלכו והצטנעו בניסיון להמשיך ולשמר אשליה של שליטה?

בסרטים צפיתי באופן כרונולוגי. "אריה", הסרט הראשון, היה עדיין בוסרי (היחיד, יש לומר), ועם זאת, הפגמים שבו דווקא הצביעו על כוחו הקולנועי המעולה של בלולו, דהיינו: הרגש והעולם. ההיקשרות אל הגיבור (הבוסרי בעצמו) הייתה מהירה ועזה, הדאגה לו גברה על כל מכשלה או חור לוגי בתסריט. כמובן שגם מאלה צריך יוצר סרטים להיפטר, אולם זו נקודה שאני מדגיש רק בשביל הסיפא. זהו יותר מסימן טוב. יש בכך כדי להעיד שבלולו יודע היטב את הדברים החשובים באמת במלאכת הקולנוע. ואכן סרטיו הבאים הפכו מהודקים ומהוקצעים יותר ובולט בהם אחד המאפיינים הנהדרים של עבודתו הקולנועית: עבודה עם שחקנים. עבודת משחק מדהימה, מדויקת, שמגיעה לשיאה בסרטו האחרון "תעצמי עיניים": הניואנסים של השחקניות – חלקן כבנות 15 – יוצאי דופן, מעוררי השראה. חלק מעבודת המשחק הזו נעשתה בשתיקה, ללא דיאלוג ומבוצעת לעילא ולעילא. עד כדי כך שחשתי את עצמי נוכח אִתן אבל לא קיים, דואג לדעת מה יהיה הצעד הבא שלהן ועם זאת – מופתע מכך. זאת בדיוק המטרה של סרט טוב: לערב אותנו, אולי לענות אותנו כמו שצריך, עד שנשחרר בסוף אנחה, מכל סוג שהוא.

הסרט "שמי הוא סולומון האגוס", המשלב ז'אנרים דוקומנטריים ועלילתיים ומורכב מסיפוריהם של פליטים שונים, משמש דוגמה מאלפת לכל העקרונות שציינו. בחור צעיר, כבן 25, מספר את סיפור מסעו מאריתריאה לישראל. מסע התלאות והזוועות שלו נשמע אכזרי ואקראי באותה מידה. אין בו היגיון או רחמים. צעידתו בשממה רק מעניקה לאכזריות חסרת הרחמים הזו את הדימוי המתבקש, וכך עושה גם הצילום: אנו לא רואים כמעט דבר מלבד הגיבור והשממה המקיפה אותו, בה הוא צועד, מתקיים בקושי. הפרֵיים, כמו בשאר סרטיו של בלולו, פתוח תמיד – על אף ההקפדה על הסביבה, הפריים הוא ההיפך מחיבוק. במקום להרגיש מוגנים, הגיבור והצופה חשופים לחלוטין. ההחלטה הסגנונית הזו קיימת גם בסרט "עיניים כאלה". שם יש אב שמפקיר, במעשיו הקשים, את בנו הבודד, ואנו נותרים עם התחושה שלגיבור אין שום משענת, שום נחמה. הדבר משתקף בשימוש באור, שנמוג אל הלילה ומחשיך ומאפיל את הסרט במקביל להתקדמות הסיפורית. ב"סולומון", האור גולמי ושורף. האור הישראלי ידוע בקושי שהוא מציב לצלמים, המותיר שתי אפשרויות: סגנון מוקפד המנסה להשתלט עליו לגמרי, או סגנון שזורם אתו. בלולו מקפיד לבחור באפשרות השנייה, שהולמת את התוכן שלו. ב"סולומון", כמו ב"White Material" של קלייר דני, ישנה תחושה של אור משולל רסן, כמו החיים עצמם.

סלומון1
מתוך "שמי הוא סולומון האגוס". מסע אקראי ואכזרי באותה מידה

קולנוען שהוא גם מזרחי

רפאל בלולו הוא חלק מהקהילה המזרחית האקטיביסטית, אשר מנהלת מאבקים לא פשוטים על דמותה בעתיד ועל הנראטיב של מדינת ישראל, בהווה ובעבר. חלק מן המאבקים האלו מתקיימים ב"שטח". חלקם מוצאים ביטוי באמנות, כך שבחינה של סרטיו בהקשר זה היא לא רק מתבקשת, אלא יותר מכך: חשובה ובלתי נמנעת.

התשובה של בלולו לסוגיה הזו היא סירוב להצטמצם רק לכדי כך: לא העניין המזרחי הוא שבולט במבט ראשון בסרטיו. מדובר באמירה מחושבת היטב: הדגש הוא על המבע הקולנועי, על התסריט, על השחקנים. להחלטה הזו יש חשיבות גדולה. מצד אחד, בלולו אינו יכול ואינו מתכוון להתעלם ממקומה של המזרחיות בישראל (לבחירה של מזרחים בשדה האמנותי להתעלם מ"השד הנורא" כדי להתקבל, יש היסטוריה ארוכה כאורך הדיכוי); מצד אחר, הוא אינו מוכן לרדוקציה הזו, הוא אינו מסכים להימצא במקום בו כל יצירתו מתמצה לכדי העיסוק הזה, כאילו זו הפינה היחידה המותרת לקיומו.

הפתרון הנפלא שנותן לכך בלולו בסרטיו ממשיך את הבחירה שלו עצמו: גיבוריו רובם ככולם הם מזרחים או מזרחיות, אבל הקונפליקטים שלהם אינם קשורים דווקא במוצאם, הם אינם ממלאים תפקיד סטריאוטיפי. זו הייתה כמעט התגלות להביט בגיבוריו המזרחים מתהלכים חופשיים ללא משברי זהות. זה היה חייב להתחיל בתחושה מוזרה: לאחר היכרות על המרקע רק עם מזרחים סטריאוטיפיים או גזעניים במקרה הרע, או עם משברי זהות בניחוח אוריינטליסטי במקרה הפחות רע, לוקח זמן להבין כיצד יכולים להיות להם חיים כאלה, כלומר בכלל חיים. אבל אחרי שמתרגלים, קשה לכבוש את החיוך, את השחרור הזה שמוענק להם. קשה לומר כמה זה מרגש, כמה התרגלנו לכך שהזהות שלהם (ושלנו) כמזרחים מהלכת מעל כעננה, כצל ממש, ומונעת מהם (מאתנו) להיות בני אדם. בסרטים של בלולו הם משוחררים מכך. גיבוריו התמיד-מזרחים חיים בסביבה שלפחות מבחינה אחת היא אוטופית: לפחות לא זו היא הצרה שלהם, אלא החיים עצמם. אוטופיה.

מתוך "אריה".
מתוך "אריה". גיבורים מזרחים המתהלכים חופשיים ללא משברי זהות

ובכל זאת תהיתי, האם שני המרכיבים הללו – סביבה חסרת אלוהים ותקווה וגיבורים מזרחים צעירים – אינם גם משל על מצבם של מזרחים במדינת ישראל. זה סיפור ידוע וארוך שנים, של חוסר שוויון וחוסר הזדמנויות, של רבים שנאלצים להתמודד בקושי רב עם החיים. כאמור, כל גורם בעל סמכות וכוח נעדר מן הסרט – אלוהים, הורים, הממסד על כל זרועותיו – אבל מי שעוד נעדרים מן הסרט, גם הם כוח במרחב שלנו, הם אשכנזים. כמו בסרטים של בלולו, למזרחים כאן אין שום משענת חיצונית: הם תלויים רק בעצמם ובגורל.

קולנוע הוא תחום מרהיב, בעל עוצמה שמכיל בתוכו אין סוף מנעדים, אינטרפרטציות ואפשרויות לתיווך המציאות. כסינפיל, העונג שלי מסרטיו של בלולו הותירו גם שאלה מרכזית: איך ייראו סרטיו הבאים של בלולו? איך יתווך העולם שבו הוא חי, עולם שהוא קול פרטי מחד וקול קולקטיבי מאידך? אני ממתין בציפייה.

חמישה סרטים קצרים של רפאל בלולו יוקרנו ביום ד' הקרוב (21.05) בסינמטק תל אביב, כחלק מפסטיבל "לבי במזרח". בתום ההקרנה תערך שיחה עם הבמאי. לפרטים

המאמר פורסם בכתב בעת "הכיוון מזרח"

 

הסרטים:
אריה (ישראל 2009) בימוי: רפאל בלולו, תסריט: רפאל בלולו, הפקה: רפאל בלולו, ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה.
עיניים כאלה (ישראל 2011) בימוי: רפאל בלולו, תסריט: רפאל בלולו, איילת גונדר-גושן, הפקה: רפאל בלולו, יואב גרשון, ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה.
באטמן במחסום (ישראל 2012) בימוי: רפאל בלולו, תסריט: איילת גונדר-גושן, הפקה: ליכטבליק מדיה בשיתוף עם בלקשיפ הפקות.
שמי הוא סולומון האגוס (ישראל 2013) בימוי ותסריט: רפאל בלולו, הפקה: Balulu Films.
תעצמי העיניים (ישראל 2014) בימוי: רפאל בלולו, תסריט: לביא היציג, הפקה: Balulu Films.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אשר עידן

    שלומי, זו לא א-נרכיה (אין שלטון), אלא פאנ-נרכיה (השלטון נמצא בכל אחד, שלטון ההמון,
    חתוכה כותב נפלא על קולנען נפלא: בלולו

  2. אסף

    ממש עושה חשק לראות את הסרטים ברצף עכשיו. אני בטוח אבוא מחר (:

  3. שירה

    אם לא יכולתי לבוא ביום רביעי לפסטיבל, איפה עוד אני אוכל לראות את הסרטים האלה?