ציון, הלא תשאלי לשלום אסירותיך

סיפורה של אריאלה, אחותה וגיבורת סרטה של אביגיל שפרבר "תקופת מבחן", חושף את המציאות הקשה בכלא הנשים היחיד בארץ, נוה תרצה. מציאות שבה במקום לרפא מייצרים טראומה נוספת, ומעמיקים את דפוסי הפשיעה תוך הקטנת הסיכויים לשיקום

(אני מקדימה ואומרת שפוסט זה כולל ספוילרים. מומלץ לקרוא אותו לאחר הצפייה בסרט…)

באחת הסצינות המרכזיות, לקראת סופו של הסרט "תקופת מבחן", אריאלה, ניצולה מניסיון התאבדות, מדברת ללא מנגנון השליטה החכם המאפיין אותה. היא רצתה למות ולהניח לעצמה, אך יותר מזה – להניח לכולם. לכל המצפים, לכל המסורים, לכל אסירי התקווה, לכל המתאכזבים תדיר ממנה.

סרטה הדוקומנטרי של אביגיל שפרבר, הזוכה הטרי בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הצילום בפסטיבל "דוקאביב", מלווה את חייה ואת חיי אחותה, אריאלה. משפחתה ברוכת הילדים של אביגיל אימצה את אריאלה האתיופית כשהיתה בת חמש. רק על חלק מילדותה המוקדמת של אריאלה מסופר בסרט, על מנת לעמוד טוב יותר על הקשר המתבקש בין הטראומות הקשות אותן חוותה בילדותה לבין הדרך בה התגלגלו חייה, ארחיב מעט. בגיל שנתיים, יתומה מאב, עברה אריאלה מסע קשה ומפרך מהכפר באתיופיה לאדיס אבבה, בדרך לישראל. לכל אורך המסע אמה טיפלה באחיה החולה ואריאלה הפעוטה הופקדה בידי דודתה. כשהגיעו לישראל, אמה הוסיפה לטפל באחיה ולשהות במשך תקופות ארוכות בבית החולים לצידו. כשהיתה בת ארבע, בשעה ששיחקה עם אחיה בכדור בשכונת הקרוונים בה התגוררו, התגלגל הכדור לכביש. אחיה רץ אחרי הכדור, ולא הבחין במשאית הנוסעת לכיוונו. אמה, שצפתה במתרחש, רצה להצילו, הדפה אותו הצידה, אך נפגעה אנושות מהמשאית. אריאלה ואחיה שניצל היו עדים לזוועה.

לאחר כשנה האם נפטרה והילדים נשלחו לפנימיות. לאחר שהייה של שנה בפנימיה, אריאלה עברה לביתם של משפחת שפרבר שבחרה לאמץ אותהילדה שחורה בין ילדים בלונדינים, מוצלחים ובעלי ילדות נורמטיבית. על אף הטיפולים הנפשיים שקיבלה, בגיל הנעורים המוקדמים, אריאלה הסתבכה עם גניבות, שכרות, בריחה מהבית והסתפחות לחבורות רחוב וילדים אבודים.

מתוך "תקופת מבחן".
מתוך "תקופת מבחן"

בהיותי חברה של אביגיל, היכרתי את אריאלה בבית משפחת שפרבר כשהיתה בת שש. פגשתי ילדה חכמה, מצחיקה, כריזמטית ומלאת קסם. למרות תכונותיה הסגוליות ולמרות הבית שחיבק אותה, דאג לה וטיפל בה, אני לא בטוחה שיכלה אי פעם להרגיש שווה בין שווים ולקבל את מה שנגזל ממנה בגיל כל כך צעיר – אמא. ואולי מדויק יותר, אני לא בטוחה שיכלה אי פעם להרגיש את המשמעויות המיתיות של אמא – אהבה וקבלה אין קץ.

כשצפיתי בסרט, לצד עצב הנסוך לכל אורכו, התלוותה תחושת תסכול גדולה; לצד החמצה העולה מסוגיות רבות שהסרט מציע להתבונן בהן, לצד התוואי הפסיכולוגי עליו מונח הסרט, חשוב לי לחלץ את זה הסוציולוגי ולהעניק להתרחשויות בציר של אריאלה משמעות רחבה יותר. לדבר על נרטיב של פשיעה וכליאה, של מעגל שהמערכת, בהתנהלותה, דואגת להנציח.

מרגע שאריאלה מתגלגלת למציאות של גניבות ועבירות זעירות, היא נכנסת לעולם שרק מפגיש אותה טוב יותר עם הפשע, מערכת של ענישה ולא של שיקוםאריאלה כעת כלואה בפעם השלישית בכלא נוה תרצה. היא נכנסה לבית הסוהר עקב עבירות של גניבות ותקיפת שוטר. כמה שבועות לפני הכליאה, היא מספרת לאביגיל שאם תידרש להיכנס לכלא, היא מעדיפה לשים קץ לחייה.

על מנת להבין טוב יותר את האמירה הזאת, חשוב להכיר את המציאות בכלא בישראל ובפרט בנוה תרצה – כלא הנשים היחיד בארץ. זהו כלא מחמיר, שתנאי השהייה בו קשים ביותר. מאחר שמספר הפושעות בישראל נמוך (יש במקום כ-220 אסירות), כולן כלואות באותו מתקן יחיד הפועל לפי אמות הביטחון המחמירות ביותר.

כלומר, בעוד שבבתי הכלא של גברים (המאוכלסים ב-27,000 אסירים) ממוינים האסירים לפי קטגוריות כגון חומרת העבירה, משך זמן המאסר, האם מדובר במאסר ראשון והאם האסיר מסוכן לציבור, ובעוד שלא כולאים אסירים קטינים עם בוגרים; בכלא הנשים כולן יושבות תחת קורת גג אחת. נשים המואשמות בעבירות פעוטות כמו גניבת אוכל בסופר נכלאות בבית סוהר קשה, בתנאים שלא היו מעלים על הדעת לכלוא בהם גברים לא-אלימים. בראיון שערכה בילי מוסקונה לרמן עם ד"ר ענת גור, ראש תחום שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר, אומרת גור שרוב הנשים המגיעות לכלא נשפטות על עבירות פעוטות של גניבה, זיוף צ'קים ושימוש בסמים. אך אופן כליאתן מייצר טראומה על טראומה ומפעיל מחדש את האלמנטים של ההתעללות המקורית. מכורות לסמים חולקות תא עם נשים שמעולם לא השתמשו בסמים, אסירות פגועות נפש אינן זוכות למענה ייעודי. ברוב ארצות העולם המערבי היום מבינים שכליאה של נשים בבתי כלא במתכונת של נוה תרצה, נשים שהיו קורבנות בילדותן וחוו טראומות קשות, היא הפרה של זכויות אדם. גור טוענת, שחברה שכולאת נשים בצורה הזאת היא חברה שבמקום לרפא ולשקם בוחרת לייצר טראומה נוספת ובוחרת בנתיב מהיר להעמקת דפוסי הפשיעה.

בגישה נעדרת שיקום, לא יפלא אם כן ש-70% מכלל האסירות נכנסות וחוזרות אל הכלא ברצף בלתי-נגמר.

מתוך "תקופת מבחן". חברה שכולאת נשים בצורה הזאת היא חברה שבמקום לרפא ולשקם בוחרת לייצר טראומה נוספת
אריאלה ואביגיל, מתוך "תקופת מבחן". חברה שכולאת נשים בצורה הזאת היא חברה שבמקום לרפא ולשקם בוחרת לייצר טראומה נוספת

הגישה המענישה הננקטת בבתי הכלא בארץ, מזכירה את הגישה המיושמת בארה"ב משנות השבעים, אז הוחלט על מעבר מתפיסה שיקומית לתפיסה של נקם והרתעה – ענישה וכליאה.

גישת הענישה, שלא במקרה הקהל שלה הוא מיעוטים גזעיים ואתניים (שחורים בארה"ב ומזרחים בארץ לדוגמה) היא גישה של הרחקה, התכחשות לאחריות כלפיהם וכלפי הנסיבות החבריות שהובילו לבחירה בפשע. הענישה והכליאה בארץ, כפי שעולה מדו"ח שנערך בשנים 2009-2010 על ידי הסניגוריה הציבורית במשרד המשפטים, מצטיירת כהפשטת צלם האנוש של האסיר בשעה שנכנס לכלא. הדו"ח מציג סדרת ליקויים חמורים בתנאי המעצר והמאסר במתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל באופן שבו לא נשמרים זכויותיהם וכבודם של מי שחירותם נשללה.

על פי הדו"ח עולה ענישה משמעתית קיצונית, שימוש בכבילה בלתי-מידתית, ליקויים במתן טיפול רפואי, צפיפות קשה, תנאים היגיינים ותברואתיים ירודים, תנאי אוורור ותאורה בלתי-נאותים, ליקויים במקלחות ובשירותים, מחסור וליקוי בציוד בסיסי, אי-הפרדה בין המקלחת לשירותים כך שאסירים נאלצים להתקלח מעל המקום בו עשו אסירים אחרים את צרכיהם, ליקויים במתן טפול רפואי, ליקויים בתהליך הגשת עתירות אסירים ובהליכי ועדות שחרורים. ובהיבט השיקומי קיים מחסור בעובדים סוציאלים, כך שמעט העובדים הסוציאלים עמוסים יתר על המידה מכדי לתת מענה טיפולי נאות לכל האסירים הנזקקים לשירותים, קיים מחסור במסגרות חינוכיות ושיקומיות כך שלא ניתנת אפשרות לעבור טיפול משקם וקיים מחסור במסגרות לטיפול בעבריינות מין.

בניגוד לגישה המענישה, בית הכלא "האלדן" שבנורבגיה, למשל, המאכלס אנסים, רוצחים ופדופילים, נודע ככלא ההומני ביותר ומושם בו דגש על שיקום. בכלא זה, החיים בתוך החומות נידמים ככל האפשר לחיים מחוצה להן, מתוך מחשבה שהאסירים ישתחררו בבוא היום וכי תפקידו של הכלא להכין אותם בצורה מיטבית להשתלבות בחברה. תפקידו של מנהל בית הכלא הוא ייחודי, הוא משמש כמאמן, מודל לחיקוי המעניק השראה ומוטיבציה. הוא סבור שיחס קשוח לא יהפוך אסירים לאנשים טובים יותר, על כן יצר מבנה שמרכך אנשים, ונראה שהוא מצליח בכך – תגרות בין אסירים נדירות ושיעור חזרת פושעים לבתי הכלא הוא מהנמוכים באירופה, רק 20% חוזרים אחרי שנתיים.

פרופ' אפרת שהם כותבת בנייר העמדה "שיקום מול ענישה",  כי ממחקר שערך פרופוילסון (Wilson et al 2005), עולה כי החמרה בענישה אינה מביאה להורדת שיעורי העבריינות ולעומת זאת אסיר משוחרר שקיבל בכלא טיפול נפשי וטיפול לגמילה מסמים, עבר הכשרה תעסוקתית, עבד בכלא ורכש מיומנויות להשגת עבודה ולהתמדה בה, גדלו סיכוייו להשתקם לאחר שחרורו מהכלא; זאת מתוך חשיבה שכאשר מעניקים לאסירים אחריות בכותלי הכלא, הם רוכשים כלים ודפוסים שמהווים המשך ישיר מחוצה לו.

*   *   *

אביגיל שלחה בקשה לכלא נוה תרצה לאפשר את שיחרורה של אריאלה לערב הקרנת הבכורה של הסרט. חוויה זו יכלה להיות עבור אריאלה מעצימה במיוחד, היא יכלה להעניק לה כוחות ואמונה ביכולותיה. יכולנו גם להסתפק בתרומה צנועה ובסיסית יותר ולומר שחוויה זו יכלה להעניק לה פשוט תחושת אנושיות. אך בקשתה נדחתה ואריאלה נותרה גם בערב זה בבית הסוהר.

חברה המרכזת את משאביה בשיקום היא חברה שלוקחת אחריות כלפי אזרחיה, היא חברה שתצא נשכרת ממניעת עבריינות חוזרת, היא חברה שבמקביל לשלילת חירותו של האסיר לא שוללת ממנו את כבודו הבסיסי ביותר, חברה ששואלת לשלום אסיריה.

תודה לחן לירז וליוסי דהאן על עזרתכם. תודה לאריאלה ואביגיל שפרבר

אפרת שני-שטרית היא מנתחת מערכות מידע

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אשר עידן

    הסבל הקשה מנשוא הפסיק את קריאתי. פתאום נראה לי שאני חי בגן עדן, יחסית לאסירות ויחסית לאתיופים/ות

  2. איריס אליה כהן

    אוי, כמה צער. איזה ייאוש.

  3. רחל

    וחוץ מזה מדובר בסרט חובה-חשוב לומר את זה גם-נהדר, רגיש, מצולם הייטב.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    מראה עד כמה לקויהמערכת המשפט /ענשה אשרבמקום להקטין פשיעה .רק גורמת להתרבותה וגוררת את קרבנותיה לאיבוד חיהם ותקוותיהם. מי יודע מה מפסירדה חברתינו עקב מערכת הענישה כבגרועות שבמדינות.

  5. שירה

    אחרי המאמר שלך, אני חייבת לראות את הסרט, ולקרוא את הקישורים שצרפת.
    מעניין אותי מאוד איך זה יכול להיות שהמשפחה אהבה וחיבקה אותה, ולכאורה לא היה חסר לה דבר, ובכל אופן היא בחרה לעבור על החוק. מה "קרה שם"?
    אולי ההבדל החזותי, הכל כך ברור לעין, דווקא יצר את השוני המוחלט. מעניין מאוד לדבר איתה. מעניין מה היה קורה לו היתה גדלה במשפחה אתיופית, או קרובה יותר לצבעים שלה, ולא כל כך שונה מכל האחים והאחיות שלה.

  6. מבקר אתרים

    זה הזוי ברמות, זה בדיוק כמו להגיד שמלכתחילה, היא נכנסה לעולם הפשע בגלל משפחת שפרבר שגידלה אותה ככה. אה כן, רק קצת מוזר שהילדים האחרים שלהם לא נראים פושעים….

    אז עם כל הכבוד ל"ניתוח" של הכותבת על מערכות הכליאה בארץ, זה לא נראה שהסרט הזה הוא הדוגמא ל"רוע" שעושים ב"נווה תרצה". ושוב, אין בעמדה זו להגן על מערכת בתי הסוהר אלא להראות כמה המאמר מגוחך ומצוץ מהאצבע.