אני הבת שלו, ושיני קהות

אבי – לבו במזרח, אנא עארף, לבו איפשהו, בקרית שמונה, במושב, בסוסי הפרא, בעצמו, בטעויותיו, בתשוקתו, הסב לי הרבה כאב. נעמה ארלקי לקראת המופע באבא דיאלי, מחר (רביעי) בפסטיבל "לבי במזרח"
נעמה ארלקי

בבחינת היצורים החיים, ידוע על הפרד, יציר כלאיו של הסוסה והחמור, שהוא עקר. הוריו, שני עולמות מלאים של כרומוזומים חיים, הותירו את יורשם כערבוב שאין לו תוצרת. בהמת משא יעילה ואי-זוגית שאינה יכולה להתרבות. הורי היקרים – שני עולמות מלאים של מזרח ומערב על כל המשתמע מכך, הותירו אותי עקרה. אני לא זה ולא זה, אבל קצת מזה וקצת מזה. הם הורישו לי באהבתם הלוהטת חווית חיים מדומדמת, מעורבבת, משונה. ועל אף שנכון יהיה לספר פה על שניהם, אספר בינתיים על אבא, בעיקר בגלל שלאמא עוד לא מצאתי מילים.

אבי – לבו במזרח, אנא עארף, לבו איפשהו, בקרית שמונה, במושב, בסוסי הפרא, בעצמו, בטעויותיו, בתשוקתו, הסב לי הרבה כאב. יש לנו תמונה, לו ולי, מהימים הראשונים שלי, בה אני מונחת קטנטונת על כף ידו. הוא הסב לי הרבה כאב, בכף ידו, שנים אחר כך, ללא ידיעתו. או שכן בידיעתו אך לא לדעתו. הסב ואני בכף ידו. עקשן כמו פרד הבן זונה, לוחם כמטאדור ובקיומו הבוער ניתץ ניצוצות אש ולא יכולתי שלא להיכוות, לאהוב אותו בחזרה עד העצם ולשנוא כמו שלא שנאתי אף פעם.

זה שנים שאני מנסה להביא את יחסיי עם אבא שלי לכדי הסכמי שלום וקביעת גבולות, משלמת הרבה כסף לאיזה ג'ון קרי שיחדיר בי היגיון ויצנן את הכוויות, ויצנן האהבה. ואני מתרעננת אך לא יודעת מזור. אני מחפשת אותו בבני הזוג שלי, במרצים באוניברסיטה, במוכר בשוק, והוא לא בנמצא. עוד אין לנו תיקון לי ולו. שנינו בחיים, תודה לאל, לפחות זה. אבל הוא עדיין לא יודע איך להיות אבא שלי ואני לא יודעת איך להיות הבת שלו. אבל אני הבת שלו ושיני קהות, גם אני עקשנית כפרד ולוחמת כמטאדורית וקיומי בוער ואני לא מצליחה לגשר. לא עליי ולא עליו, אליו. וגם לא בין עצמי לאחרים.

עד כדי כך אני זקוקה לך אבא. עד היום רק מבעד לשירים שאני כותבת אני מצליחה לדבר איתו ועליו ואני חשה הקלה. יש לי אבא שצריך לצאת איתו מהארון. שאני צריכה לא להחביא את קורותינו ולא להתבייש ולא להשפיל מבט ולפחות לכמה רגעים, בעבור שנינו, לחגוג את קיומנו הבוער מבעד לכאב.

naama

*   *   *

שיר אוטוביוגרפי פשוט

ולפעמים אני לוקחת נשימה עמוקה ומספרת,

שאבא שלי יושב בכלא,

וזאת הבשורה שלי, האדירה שלי.

כל היקום שלי רועד באותם רגעים ומתנקז לרטט אחד בודד ומורגש של תקווה,

שעולמו של המאזין לי

לא ירעד איתי.

והמציאות מכה בי פעם אחר פעם.

לא רועד. דבר לא רועד, איש לא רועד.

אני הופכת פתאום גיבורה וחזקה ושורדת,

לוחמת בוגרת.

גָּדֵל ערכי בעיני המאזין לי,

למורת רוחי

הבשורה הופכת אותי לבעלת ערך.

אני יושבת בכלא של עצמי,

ריבונו של עולם,

מאזינה למאזין לי שומר על שלוות נפשו

ורוחש לי

אהבה.

אני לא מאמינה,

פרצופי קרוע מאימה

האיש ההוא היושב בכלא,

זה שאני נמנעת מלבקרו

ולעתים נמנעת ממילותיו

ושעיקר מלחמתי היא בניסיון להתנער

ממנו וממעשיו הרעים,

הופך אותי

לאדם נחשב בעיני אחרים.

אם זה המצב, אני חושבת,

הנני בת אנוכית וכפוית טובה,

אכזרית ומכאיבה,

משום שאינני מחזירה די אהבה

לאדם שהותיר בי ערך.

 

לא הצלחתי לעצור

באחד עשר לרביעי, ביום הולדתך

שישים השנה

שכחתי להגיע לביקור שלך.

צלצלת אלי שמח ומלא ציפייה

וכששמעתי את האכזבה בקולך לבי נחמץ. שכחתי.

או שבעצם זכרתי אך זנחתי את המחשבה הזו בצד הדרך.

כי מאז שהבנתי שאני כועסת עליך קילומטרים ארוכים של זעם ובוז

הכול הולך.

אבל אתה בן שישים היום

ואיכזבתי אותך

ולא הבנתי עד כמה היית זקוק לי שם

זנחתי אותך בצד הדרך ולא הסבתי מבטי אליך.

אני הולכת ובודקת את האכזריות אליך עם השנים שחולפות.

כמסובבת את הסכין בקרביים שלך

הנעוצה שם מימי ילדותך

כואב? ועכשיו? וככה? יותר כואב?

והיום שמעתי את הילד שאתה מצטנף לו ומתקפל

בעולם שמגריל לו אכזבה אחר אכזבה

זו אני שמסובבת כעת את הסכין

כבר בהיסח הדעת אני תוקעת בך ארבעים וחמש מעלות של להב שנון נקמה

כי אחרי מה שעוללת העברתי את הנקמה לברירת מחדל

וכמה שאני אכזרית הלא אני רק הבת של אבא שלי

מורי ורבי לא חמל ולא ויתר ולא הביע חרטה

כשהותיר אותי שותתת ולא הסב את פניו לאחור.

אני נוקמת כמו מלכה, כמו מדאה.

דוהרת על מרכבת ה'לך תזדיין אבא',

מרעיבה את סוסיי כדי שיהיו פראיים יותר

ואני עומדת ומצליפה בהם ועיניי רושפות.

אתה בן שישים היום ולא היקפדתי די להגיע לביקור

עסוקה הייתי בעצמי ובזוטות בורגנותי

סגרתי את לבי בפניך זקן שלי ולא השגחתי בך.

רק כששמעתי את קולך בטלפון

כשנפלו פניך

והתעצבת מאוד ביום הולדתך

שמטתי המושכות והתיישבתי בצד הדרך

מליטה את פניי בידיי ונכלמת.

לילדים שמתנהגים ככה להורים שלהם

לא יקרה

דבר אחד טוב.

הרמתי את ראשי לחזות במרכבה שלי

דוהרת פראית בלעדיי

ורומסת

וכבר לא הייתי עליה

אבל גם לא הצלחתי לעצור.

 

המופע "באבא דיאלי", בעריכת עדי קיסר וחנה ווזאנה גרינוולד, יעלה מחר (רביעי 21.05) במסגרת פסטיבל "לבי במזרח". חמש שחקניות קוראות שירה, על הבמה משורטטת דמות האב המהגר, הנוכח הנפקד, האב החולם המפוכח. ליווי מוסיקלי בעוד: איתמר הולין; שחקניות: סלי ארקדש, עדן אוליאל, כרמן אלמקייס-עמוס, נעמה ארלקי ושרון קוטקובסקי. לפרטים 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. א

    שירים ישירים וחזקים שמדברים בעד עצמם בלי ניקוד ופרשנות.

  2. דרור

    גם אני מזרח ומערב ואני מרגיש דווקא מועשר ושלם. לבנותיי אני מעביר "גנים" מלאים יותר.

  3. רתם

    השירה נותנת צורה למה שסתם מילים לא יכולות…הופנטתי אלייך עוד מאז השיר המצמית, קלבוש. תודה נעמה ותודה העוקץ