כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: שיר הלל לתרבות הישראלית

בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויק. ומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי. שש הערות על משפט ותרבות בישראל
יופי תירוש

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלה. זו איננה אמירה סרקסטית. זה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדי, או שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזה. לקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצום. באמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפה. בלי מצמצוץ ובלי טקס, השופט עבר לכיסא שלה, והמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטות. היא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליה, אך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקין. ברוב מקומות העבודה יש, מבחינה מבנית, את זו שהיא קלדנית, מזכירה, או פקידה. האישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקול. מקומה הארגוני איננו עניין רנדומלי. זה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסי, ולמנוע יציאה מהמקום הזה, או טשטוש של גבולותיו. אלה שעובדים עם הקלדנית – השופט, רואת החשבון או עורך-הדין שביקש מאחת מעורכות-הדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדנית. כפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחור, כך בכירותו של עורך-הדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתו, אלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרד, שהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפך, ושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפים. השופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרה. לכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כלל, ובאופן עיקש מבחינה היסטורית, לשירותים כמו מזכירות, ניקון, סיעוד וטיפול. כן, יש המון שופטות בישראל, אבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשה; בגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנו. כל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחת, זוטרים ובכירים, שופטים וקלדניות. הסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדנית. הם, איך לומר, פשוט לא עמדו בזה. זו עובדה חשובה, לא אגבית: השופט עשה אקט של ערעור גבולות, וכל ערעור גבולות מעורר מבוכה, ואפילו מצוקה קלה.

קלדנית

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשה. התיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולה, כעובד. בתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד (או מועסק-מעסיק, כמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלה. אם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובד. אם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובד. במעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונן) מציאות לפיה הוא והיא, שניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירה. הוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכיים. אגב, הודות למאבק ארגוני מוצלח, קלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירה, אחרי שנים רבות של העסקה קבלנית. לו היו מועסקות כעובדות קבלן, המחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלן. זאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידה, אך לצד אינדיקציות נוספות, כמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתי, או האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשל, או לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודה, ולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגון. למשל, לדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטים, לא כפרסונל, ולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפול. או למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודה. השופט, ולו לדקות ספורות, הרגיש את זה בגוף; הרגיש איך זה להיות קלדנית. תקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו, אוזניו, וקודקודו. הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלו, על הכיסא שלו. הוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה. הוא גופא עבר להיות הקלדנית. אגב, אחרי כמה סשנים בתור קלדנית, אין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראל. ממש כמו ב"זמנים מודרניים" של צ'פלין, רוב העובדים בישראל הם קודם כל מכונות של תפוקה. זה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעל. עורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחות. מרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעת. כשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראל, העובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהן. מי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכבר, עכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזות. וככה "העכבר" הייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותים. השופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתולים. חינניים, ממוקדים, ובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתולית, השילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוך, יהיה בסדר, תחליק, תזרום" יש חסרונות רבים, מגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה שהתפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות זו יש גם יתרונות. באלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלת. הצד השני של ביקורת ה"סמוך" הוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכללים, דוחפים את גבולות ההיררכיה הארגונית, ממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפה. תרבות "הסמוך" מבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לו, תבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקה, ותפתח לו את הדלת. כמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויק. ומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי.

* על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 11 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמו. גם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

פורסם לראשונה בבלוג ביני לביני הבלוג של יופי תירוש וזהר כוכבי

כנראה שיעניין אותך גם: