• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אנשים כתומים עם חלומות קטומים

"מי יחלום לכם?" שואלת הסבתא בדאגה רב-משמעית. רק הצעירה מהדור המזרחי הרביעי לוקחת אחריות, לא להמשך החלימה של סבתה, אלא לבירור מעמיק של העולם ממנו היא באה וזה בו היא נתונה. על סרטה של חנה אזולאי-הספרי, "אנשים כתומים"
סמי שלום שטרית

בדומה להזמנתו של ארז ביטון "בואו כנסו אל מהומות החזה" בשירו המכונן "חתונה מרוקאית", חנה אזולאי-הספרי, בסרטה החדש "אנשים כתומים", מזמינה אותנו להיכנס אל מהומות הראש. היא פותחת בפנינו את עולם החלומות המופלא, הפנטסטי של ארבע נשים מרוקאיות חכמות, יפות ועצמאיות, שהן פניה המשתנים של אשה אחת על פני שלושה דורות. שתי ההזמנות טובות וראויות לנו ואנו ראויים להן.

אבל למרות שההזמנה היא אותה הזמנה פתוחה ונדיבה, מלאת צבעים, צלילים וחושניות, בניגוד להזמנתו של ביטון בשירו הנפלא, המבקש לכונן זיכרון מרוקאי שמח בתוך מציאות המבקשת למחוק את אותו זיכרון, אותה מציאות עבר שהייתה ואיננה עוד, אזולאי-הספרי, כמו בסרטה הקודם "שחור", פותחת לנו אשנב נטול מסננים, אל המחוזות היותר אפלוליים של הזיכרון המרוקאי. רוצה לומר, הנה אחרי שרקדתם ושרתם בחתונה המרוקאית המקסימה והשמחה, בואו נבקר יחד בעולמה של הכלה ואמה, בואו בלב שלם. הבחירה בחלומות כאשנב אל העולם המודחק הזה היא מבריקה. היא מבריקה בעוד כמה היבטים של הסרט כמו ההתנערות מהצורך לספר סיפור עם פתרון טריוויאלי. אחזור לכך.

בכל דקות הסרט לא מספרת זוהרה (ריטה שוקרון במשחק מעולה) את סיפורה הקשה בהכרה, במצב של עירנות. רק ברגעי השינה הנופלים עליה לפתע (ברכה וקללה ממנה היא מתפרנסת כמעין מגדת עתידות וצפונות לבם של בני אדם), גם מול השמש הבוהקת, היא מפליגה ואנו איתה אל אותו עבר מודחק: מסירתה לנישואין בגיל 12 עם גבר שגילו כפול ומשולש משלה. כל משפחה מרוקאית מכירה סיפורים כאלה. גדלנו עם דודות כאלו, אך מעולם לא ראינו בהן מסכנות או קורבנות העולם הדתי הגברי. אבל הן כן היו קורבנות, כי נישואין בגיל כה מוקדם, מעבר לכך שהם לא נישואים מרצון, גדעו באחת את ילדותן, מנעו מהן לימודים והשכלה ויותר מכל השליכו אותן לידי משפחה אחרת, לעתים זרה ורחוקה, ללא הגנת הוריה ובני משפחתה. מנקודת מבטנו היום, זה מעשה של דיכוי הנפש ואונס הגוף. אבל מעולם לא דיברנו על כך. כמו שלא דיברנו על השחור, על עולם המגיה הפנטסטי והדוחה כאחת. אולי כי היינו עסוקים בכינון זהותנו המרוסקת. ואולי טבעי שבתהליך הדבקת השברים בחרנו קודם את הפיסות היפות והנעימות יותר של הזיכרון. חנה אזולאי-הספרי מגישה לנו להשלמת הפאזל את השברים הכי חדים וכואבים, שלא נשכח.

לכן, סרטה של אזולאי-הספרי מעיד לא רק על בגרות אומנותית ותרבותית, אלא גם על ביטחון עצמי של דור שלם שאינו חושש לפתוח את הכל "ב'לה חשומה", בלי בושה. להניח את הלב המפעם על השולחן. הרי בסופו של דבר הקוסקוס הפנטסטי הכתום של זוהרה מנצח, לא מתכוני הגורמה של סימון (אסתי ירושלמי הנהדרת) או פאני "השפית מפריס" (חנה אזולי-הספרי המקסימה והמדויקת).

מתוך "אנשים כתומים". הזמנה להיכנס אל מהומות הראש
מתוך "אנשים כתומים". הזמנה להיכנס אל מהומות הראש

אחרי הצפייה בסרט נפלה לידי הזדמנות לשמוע את סיפורה של אשת דודי המנוח, אשר חותנה לו בהיותה בת 13. "הוא גידל אותי", היא דיברה עליו באהבה, "הייתי יתומה מאבא, הוא לקח אותי והגן עלי, הוא אהב אותי ונתן לי הכל ולימד אותי כל מה שאני יודעת בחיים." הדברים הכנים הללו הם דברי אהבה, כנות ותום. הם כובשים אותי, כמעט. כי רגע לפני שאני מתמסר לעדות הזו, מופיעה מולי זוהרה בחלומותיה, לוקחת אותי אל חופתה הכפויה בה היא מיבבת ומתחננת "מאמה, מה-חבאת נז'וואז," אמא, אני לא רוצה להתחתן, לקול צחוקי הנוכחים. או לבוקר כלולותיה וחגיגת הסדין המוכתם בדם הבתולין. כמה קשה, כמה בוגר וכמה משחרר.

לכן הפתרון לסיפור הקשה של הסרט הוא הסרט עצמו, כלומר סיפור הסיפור כולו, זוהי התשובה להדחקות שלנו העומסות את חלומותינו ללא רחם. שיבתה של זוהרה הבוגרת, בחלומה האחרון, אל זירת הכאב המזוקק הזה, אולי משחררת אותה מהעולם הזה, אך לא אותנו. עבורנו המסע מתחיל בדיוק בנקודה הזאת.

אך החלומות של הנשים הכתומות, הם לא רק חלומות השינה, אלא גם החלומות שלנו בזירת המציאות הערה, החלום שלנו להגשים את שאיפותנו לחיים מלאים ושלמים בתוך חרושת הישראליות האשכנזית, שנדמה לפעמים שהדור שלנו משחק בה תפקיד מרכזי, אך שוב ושוב אנו מגלים כמה החלומות שלנו קטומים. ושוב עלינו לחלום בדיוק מאותה נקודה בה נקטם החלום הקודם. אני חולם, משמע אני קיים.

"מי יחלום לכם?" שואלת הסבתא בדאגה רב-משמעית. הרי גם ציון השוטר (יורם טולדנו במשחק מעולה) לא ממש עוזר לנו כשבעצמו כבש את חלומותיו עמוק מתחת למדים והלך לאיבוד בין הקיץ לחלום של הנשים: האחת מאכילה אותו מן הזהב, האחת מטריפה את ימיו והאחרת את לילותיו, ורק הצעירה, בתו זוהר (מיטל גל סויסה המוכשרת שעוד נראה ממנה) לוקחת אחריות, לא להמשך החלימה של סבתה, אלא לבירור מעמיק של העולם ממנו היא באה וזה בו היא נתונה. היא נציגת הדור המזרחי הרביעי, אשר עבורו המזרחיות קיימת כזהות נתונה ולכן המורה המדבר בח' וע' גרוניות (שמעון מימרן בתפקיד אורח מקסים) לא מצחיק אותה. הוא מורה. לא קומיקאי בתכנית סאטירה אינפנטילית.

מעבר לכל, ויש עוד רבות לכתוב על הסרט הנפלא הזה, זהו קולנוע איכותי ברמות הגבוהות ביותר שקולנוע ישראלי יכול להציע היום. הצילומים במרוקו מרהיבים ומרגשים והם עצמם מסע בתוך מסע הזיכרון הזה של אזולאי-הספרי ושלנו איתה. בימוי המשחק ובימוי הצילום שעשתה חנה אזולאי הספרי הם הצלחה גדולה לה, לנו ולקולנוע הישראלי. גם הליהוק חכם מאוד ובוטח, כי קל ללכת על כוכבים, קשה הרבה יותר ליצור אותם. על אסף סודרי הצלם המוכשר וחד העדשה, כבר אמרו דברים טובים רבים, אך לא די. ראייתו חיה את הדמויות באופן מעורר הערצה והשראה.

לכו לראות את הסרט. קודם כל משום שזה קולנוע מצוין. אך מעבר לכל, זה שלנו, חלק מחיינו. דיאלנה.

מתוך גליון "לבי במזרח" של כתב העת "הכיוון מזרח" שיצא לאור השבוע

עוד על "אנשים כתומים":

כאב פנטום מרוקאי | מאיר בוזגלו

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    אני לא חושב שזה אמיץ ומעיד על ביטחון עצמי שתסריט הסרט מתמקד בסיפור הנישואין בגיל 13, בצדיקים, מאגיה, כשפים וכו'. בדומה לזגורי אימפריה, יש כאן נפילה בפעם-המי-יודע-כמה לאותם דימויים וסטריאוטיפים ישראלים מוכרים, וכתוצאה מכך חיזוק עצום של אותם סטריאוטיפים; הרי עכשיו זה לא סתם סרט בורקס תוצרת במאי אשכנזי בשנות ה-80. זו יצירה מכובדת שנוצרה בידי יוצאי מרוקו והם עצמם מראים את זה.

    זה לא שהפן הזה של החיים היהודים במרוקו לא היה קיים או לא היה חשוב. (ולא שהוא היה חסר בקהילות יהודיות בארצות אחרות, שבהקשר שלהן כמעט לא מדברים על זה). הבעיה היא שזה הפן היחידי שקיבל ומקבל במה בישראל ב-60 השנה האחרונות.

    אתה יודע מה יהיה הרבה יותר אמיץ בישראל? לעשות סוף סוף סרט, כמו "מפריח היונים" הנהדר, שבמקום להציג בפעם-המי-יודע-כמה את המבט הפולקלוריסטי (במובן המזלזל של המילה) על יהודי מרוקו, יציג את קהילת יהודי רבאט, תטואן, פאס, וכו' של שנות ה-50 – על הטוב והרע שבהם – כפי שהיו; קהילות עצמאיות רב-גוניות עם חיים קהילתיים פנימיים ערים וגאים, בשלבים שונים של שלבי מודרניציה.

    זה לא מקרה שבישראל של 2014 אפשר לעשות סרט שיציג את קהילת יהודי עיראק על המורכבויות השונות שלה, ממוכר בשר היונים, לבעל המאפיה, לעורך הדין, לזמרת, לעשיר הבגדאדי שנפגש עם ראש הממשלה, ובעיקר כקהילה רבת-גוונים, עצמאית וגאה. ולעומת זאת כל "היצירות המרוקאיות" תקועות באותו דימוי פולקלוריסטי אחיד. זה קשור לריבוד הראשוני שנוצר בישראל; יהודי עיראק ברמת גן במרכז, ויהודי המגרב ברחבי הפריפריה. הריבוד הראשוני יצר פערים, שבתורם הוסברו בסטריאוטיפים שונים לגבי קהילה, וכעת הסרטים מדבררים את הסטריאוטיפים האלה.

    1. חנה אזולאי הספרי

      נמאס לענות ולהסביר שגם לנו הילדים של אלה שנולדו בכפרים הפרימיטיביים בהרי האטלס יש זכות לדון בתרבות שממנה בנו בכובד ראש ובכבוד ראוי לכל תרבות באשר היא. למה אני מפחידה אתכם כל כך? ואני הרי לא אומרת שאתם ילדים להורים כאלה אני אומרת :אני ילדה לאימא כזו . אני! אתם בסדר. אתם משכילים. קבלתם 10 במבחן על אריסטו ואפלטון וקראתם את ניטשה עוד בהיותכם מפריחי יונים בעיראק. אבל אני לא. עכשיו… אני יכולה במטוטא מכם לדון עם עצמי במיתולוגיה שלי? הרי אף אחד אחר לא יכתוב לי אותה. וגם לא למאור זגורי . ואם אין אני לי מיל לי?
      ותרשו לי לצטט את מה שכתב רון כחלילי על הסרט שלי :
      מה שמעניין בעבודה של אזולאי הספרי לטעמי הוא העיסוק השכלתני שלה, הפוסט מודרניסטי אם תרצו, במסורות המזרחיות העתיקות (שחור, חיזוי העתיד), שאיכשהו, בארץ, הפכו לתת-תרבות מבוזה המאופיינת בקמעות, רבנים, קברי צדיקים וכל מיני ממבו-ג'מבו שמזרחים (ובעיקר מרוקאים) עושים, ולכן הם פחות מוערכים. למעשה, אזולאי הספרי מחזירה אותם לשיח, לתודעה, אבל מעניקה להם סוג של ראציונאליות (מחלה, פגם גנטי מוכר רפואית) ולגיטימציה והופכת אותם לסממן בולט של אותנטיות לא מקולקלת, המייצגת תרבות הולכת ונעלמת. תוסיפו לזה את הנראטיב הפמניסיטי החזק השזור לכל אורכו של הסרט, שאפשר לכנות אותו בקלות כ"סרט נשים", ושמתקיים ללא נוכחות גברית ממשית, וקיבלתם סרט שהוא היפוכו המוחלט של הסדר החברתי הקיים ובוודאי של הסטראוטיפ המזרחי החבוט של הגבר המזרחי השולט והאישה החלשה.

      1. עמית

        קודם כל תודה על התגובה. אני האחרון שישתמש בכינוי כפרים פרימיטיביים ואף אחד לא אמר שלא צריך לדון בכובד ראש ובכבוד ראוי לתרבות הזו.

        הטענה שלי היא לא כלפיך כיוצרת. יוצר צריך לעסוק במה שנפשו מתחברת אליו. אבל צריך גם לשים לב להקשר החברתי שבו היצירה מתפרסמת. מראשית ימי המדינה סיפרו את סיפורם של יהודי המזרח והמגרב על ידי הצגתם כמי שחיו חיים מסורתיים בקהילות מרוחקות או כפריות. בצורה הזו הצדיקו הרבה מאוד דברים, מחקו הרבה מאוד סיפורים שלא התאימו לכך, ויצרו נוסח ישראלי-צברי לנרטיב mission civilisatrice.

        יצירה כמו זו שלך מחדשת בכך שהיא לראשונה מספרת את הסיפור של אותן קהילות מסורתיות מבפנים, ובצורה מכבדת ולא מזלזלת. אבל כל עוד לא הופיעה יצירה שמספרת גם את כל אותם סיפורים שהושתקו (ואלה רוב הסיפורים) כי הם לא התאימו לנרטיב שיהודי המזרח והמגרב חיו חיים מסורתיים בקהילות כפריות או מרוחקות, יש פה גם הזנה של אותו נרטיב משתיק וחיזוק שלו. כי הנה לראשונה יוצרים מזרחים מספרים את הסיפור בעצמם, וגם הם מספרים רק את הסיפורים של קהילות מסורתיות ומבודדות.

        זה לא נטל שפייר להטיל אותו על יוצר מסוים, וזה לא האשמה בגנות אותם יוצרים, אבל ככה זה יוצא.

        ואכן אותו נרטיב של mission civilisatrice נותר רווח וחזק – מספיק לקרוא טוקבקים ב"הארץ" כדי לגלות את זה.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    היתה לנו מטפלת לילדים כ12 שנים חכמה יוצאת מהכלל רק מה,אנאלפבתית לגמרי כי בשכבה החברתית שלה ,בנות כלל לא למדו. לא יודע את גילה בנשואיה. ילדה לראשונה בגיל16. ידעה לעשות חשבונות מסובכים בע"פ(שקלים של האינפלציה) אשתי למדה אותה לחתום את שמה.היו הרבה ילדים חלק היו תקופה מוגבלת עבריינים. היתה צריכה בסתר לקבל ייעוץ למניעת הריון בעלה התנגד. היינו אתה בידידות עד לפטירתה.לו ניתנה לה הזדמנות יתכן והיתה מתקדמת בקרירה אקדמית.
    לשם השואה אשתי באה ממשפחה דתיה עד חרדית מרומניה בוקובינה. דודיה למדו בחדר וישיבה אבל היא הלכה לבי"ס כללי גרמני . עקב כך קראה את כל הקלסיקונים הגרמנים בגרמנית.בעוד שאני שלא הספקתי ללמד בגרמניה אין לי השכלה בשפת האם שלי במזרח אירופה היתה כמובן גם האפליה הנשית ונשואים בגיל צעיר אבלא כמו בשכבות העממיות של מרוקו כםי שגם פרופ' שטרית כותב. אבל הן למדו קרוא וכתוב והיו להן ספרי תפילה והגות מיוחדים.
    במקום העבודה האחרון שלי היתה לבורנטית בת העדה. סיפרה שאמה נשאה בגיל 12 ל לאביה, מבוגר בהרבה ממנה. למזלה היה מתחשב והיא המשיכה לשחק עם חברותיה והיה קורא לה בערב לבוא הביתה. לפחות לא אבדה את ילדותה בגיל מאד צעיר.