כל בתי האלוהים יהיו וירטואליים

הפסבדונים של כותב הקטעים הבאים – סימן של עיגול שחור – נבחר על ידיו בעקבות הסימן שבו משתמשים כדי לקדד סיסמה כשנכנסים אל אתר סודי במחשב. הוא לא יכול להיחשף בציבור שבתוכו הוא חי ושעליו הוא כותב; אבל הבחירה בסימן קשורה קודם כל לתפישה העמוקה של העדר מחבר מוגדר, תפישה השואבת ממסורת של כתיבה וקריאה יהודית מדרשית, הנטועה כבר עמוק בילדות. מתחת לווירטואוזיות הרעיונית, מבעד לתנועה הפרועה של האסוציאציות והדימויים הגודשים את הטקסט הזה, מבליח סיפורו של אדם החי במציאות כלכלית ואישית דוחקת ומצמצמת, המוצא מפלט בסבך העשיר והפרוע של הדמיון: בעלטה, בלילה, בסבך החלומות. ובאמת, הטקסט הזה הוא שמח מאוד לפרקים. אבל ממש באותה נשימה גם היאטמות וחוסר יכולת לנשום, מרחב מצטמצם והולך מרגע לרגע, ואדם המוצא מפלט הולך וגובר בחלומות, בבריחה הולכת וגוברת מן המציאות הדוחקת של היום. נעמה צאל, עורכת סדרת "המעבדה" בהוצאת רסלינג

*   *   *

חלמתי שהידיים שלי לא שלי, המיטה שלי לא שלי, ואני לא לובש פיג'מה, ערום במיטה מזהב, ולידי ראש עם שיער בלונדיני. וקמתי וראיתי במראה פנים של אדם זקן, מגעיל – התחלפתי בגוף של מישהו אחר! ואני תופס את הראש, באמת לפני השינה חשבתי שהלוואי, האישה, הכסף, החיים האלה, הייתי מוכן להתחלף – אבל דבר כזה! והזקן המנוול הזה, עשרות שנות חיים, הבריאות שלי, השטריימל שלי, הילדים, איזו מין עסקה זו. ואני מתקשר לארץ, לבית שלי, בטח עכשיו שם יום, ועונה לי הקול שלי במבטא מוזר, בצחוק זר, באנגלית: לך תוכיח, מי יאמין לנו? יאשפזו את שנינו. לי לא כואב על כל המיליונים? אפס שמן כמוך, כל החיים לא היית מגיע לזרת שלי. בוא לפחות נחליף פרטי אשראי.

-זה מה שבראש שלך, אשראי? -אתה לא רוצה לדעת איך קוראים לך? ואני טורק לו. גוי טיפש, אתה בכלל יודע מה זה חרדים? חכה שתכיר את אשתי. ואז אני קולט שהאשמאי הזקן בטח חוגג עכשיו עם אשתי, ואני קיבלתי את הזקנה בלה שלו בשיער צבוע. אם אני רק אגיע לארץ, אוכל להוכיח, דברים שרק אני יודע, אבל בעצם, בעצם אין אף אחד אחר שיודע אותם. לעזאזל כל המידור והסודות. ופתאום אני מרגיש כאב חשוך, לא מוכר – איי, הלב. איזו חולשה בכל דבר. ואני מבין שהוא צודק, אין לי סיכוי. יגידו סנילי, אלצהיימר. אפילו את השפה אני לא יודע, מה מדברים פה. ואני כבר רואה איך לאשתי יהיה יותר קל אתו. לא, חייבים לעשות הכול בזהירות נוראה.

ופתאום אשתי החדשה מתעוררת, והיא – מסתובבת אליי – והיא – אוי, אלוהים – צעירה יפהפייה, שבחיים לא הייתה לי כזו, וגם בחלומות לא חשבתי שתהיה. וזה מבלבל אותי לגמרי, הרי אסור לי, היא אשת איש, ומצד שני יצר הרע לוחש לי, היא אשתי, אבל, אבל היא שיקסע! ועוד לא עיכלתי, והמשרתת באה ומגישה לנו ארוחת בוקר בצלחת זהב – טוסט חזיר. ואני לא יודע מה ההלכה במקרה כזה, אני גוי עכשיו, או יהודי? אבל אם אני גוי מה אכפת לי מה ההלכה אומרת במקרה כזה? ואני בוהה במשרתת ופולט בטעות תודה. בעברית. ואשתי מחייכת, אבל מתקשרת לרופא. בטח יגידו אירוע מוחי, יתן לי קצת זמן להבין מי נגד מי. ונזכרתי בבחור מאצלנו שבאתי לדבר אתו על משהו והוא התבכיין לי: כשנהייתי עשיר הבנתי לראשונה מה זה להיות אישה. כולם רודפים אחריך, רוצים אותך, מדברים צוחקים קורצים, רוצים להכניס את היד לכיס שלך, ואתה מרגיש כמו ארנק מהלך, איזו עמדת כוח! והכוח משחית, אוהו, אתה יכול להיות הכי צדיק בעולם, הוא חייך אליי, אני לא מדבר עליך. ואח"כ כבר לא היה נעים לי לבקש ממנו.

כן, לפחות דבר אחד – אני מיליונר. אבל אני לא מצליח להיזכר מה בכלל רציתי לעשות עם זה. מה, לתרום למוסדות תורניים? ונזכרתי בשטויות שדיבר פעם בפורים המשגיח שלנו, הצדיק הגדול של הישיבה, מתוך שכרות גמורה. דברים שלא היית מאמין. התחיל לדבר פתאום על בחורות, איזה בושות, לא העזתי להסתכל עליו אחר כך, ועל גויים, פתאום הוא קישקש על הגויים האלה: הם איבדו כל צלם! זה ניוון היום כמו בסוף ההלניזם, כמו בשלהי מלכות רומי הרשעה. פריצות, ריק וריקבון. מה שאתה רואה היום במערב, בדיוק אותם תנאים, שבסוף, זה ברור, תהיה התפרצות דתית חדשה. ככה זה תמיד, היסטורית. אין ואקום רוחני. זה השלב הבא. בתוך דור אחד, בדור שלנו, אתם תראו, דת חדשה כובשת את המערב. והאסון שלנו הוא שהיהדות היא האינקובטור היחיד בעולם לדתות, כך שהצרות שהדת הזו תמיט עלינו – אני לא רוצה אפילו לנסות, לא רוצה. ואח"כ ראיתי אותו רק מהגב, שוטף כלים מלוכלכים שהתלמידים השאירו בכיור, בפינה של השירותים, ולא היה לי נעים, בכל זאת אחד הרבנים – לעזור לו? בסוף הפניתי את הגב. אבל אם הוא בכל זאת צודק? ואני מחליט להקדים תרופה למכה עם כל הכסף שלי, זו תהיה הצוואה שלי. אני מתכנן הכול במיטה כשאשתי חושבת שאני ישן.

דת חדשה של גויים. אור לגויים. ולהכניס עמוק למבנה התיאולוגי שלה יסודות פילושמיים, להנדס את זה בברזלים, ממש אובססיה של אהבת יהודים, ומסביב אלף הגנות, שלא יקום אף תיאולוג שיוכל לסובב את זה – כשאת אומרת לא תרצח למה את מתכוונת? ו-7 מצוות בני נוח, כן, לגלות להם את המשמעות הגבוהה שלהם, את 7 המידות הקדושות, לעשות לזוהר את מה שהברית החדשה עשתה לברית הישנה. ולתת להם משהו לענות בו, למנוע את השואה הבאה, איזה משחק ענק שישאב אותם, איזה משחק מחשב וירטואלי, כן! כל בתי האלוהים יהיו וירטואליים, באינטרנט, זה יתן גישה גלובלית, ובכלל יחסוך המון כסף, וגם יאפשר ליצור יש מאין מבנים עוצרי נשימה, בלתי אפשריים בכל קנה מידה, בעולם של מציאות מדומה: עלייה לרגל להר של 49 קילומטר, כנסיות שעפות באוויר, קתדרלות בגודל הגלקסיה, מנזרים שמוחבאים ברמה התת-אטומית בתוך חיידק בתוך ליכלוך בציפורניים של הנשר במרכבה.

זו תהיה דת ללא אף אלמנט חומרי, רוחנית לגמרי, כל הפעילות הדתית תהיה בעולם המדומה הזה: הקשרים בין החברים, הטקסים, הגלימות, הדם, האביזרים המקודשים הכי ממודרים, המקדש בירושלים. ובמזבחות יוכלו להעלות קורבנות מדושנים, שיאכלו באש שתצא מהשמים, בלי שאף חיה תמות. ולראשונה מזה אלפי שנים, סופסוף יהיה אפשר, גולת הכותרת של הרגש הדתי האנושי: קורבנות אדם. ויהיו במשחק הזה שלבים, שבהם תיחשף לסודות יותר ויותר גבוהים, לעולמות יותר ויותר עליונים. לא רע. ואני מחליט לתרום קצבה לנזירים, האנשים שלא יוצאים מהמשחק אף פעם. וגם לכהנים, אלה שמתכנתים, שיש להם ידע אזוטרי, היחידים שמפשפשים בקרביים של המערכת, עם סיסמאות מיוחדות וחדרים סודיים. וגם לנביאים, אלה שאחראים על החזון היצירתי של המשחק, מפתחי האלגוריתמים, הרי צריכה להיות איזו מטרה משיחית, אבל לא מסוכנת, סטרילית ככל הניתן. ואני חושב על בינה מלאכותית: להתקרב יותר ויותר לבינה על אנושית, לשכל הפועל, ומשם לדרגת השכל של הגלגלים, והשלב הבא – שכל של המלאכים, וככה לטפס מעלה מעלה לשכל של אלוהים. ואיך אפשר בלי זנב של מצווה: בחתונה כל אחד יקבל שטריימל שמכסה את כל הפנים, חושך, דממה, בידוד מוחלט, ובפנים עולם שלם של מציאות מדומה, קסדה שמחברת אותך כמו אסטרונאוט שחור להליכה בחלל הפנוי, שער ישירות למשימות בעולם העליון, וכל המערכת מותקנת על חשבון הברון. ואני חושב לעשות הון על הימור במסחר בחוזים עתידיים בזנבות שועל, הרי הביקוש לשטריימלים ירקיע שחקים, יושב בשמיים ישחק! ואני מגבש מיתוסים חדשים, חגים, מנהגים, מאכלים מיוחדים, וכו' וכו' וכו'.

ואני מחכה ככה כמה ימים במיטה, עושה את עצמי עם עיניים עצומות. ואשתי כל הזמן שומרת עליי ומתלבשת ומתפשטת, בחיים לא ראיתי ככה גוף של אישה. מה, אסור לי להסתכל? זו אשתי. ועולה בדעתי שאף פעם לא נגעתי באישה יפה וגם לא דמיינתי שאי פעם אדע מה זה. ומצחיק אותי הביטוי הזה, זקן אבל בראש צעיר. צעיר בנשמה. וככה במחשבות הזמן עובר כמו נצח, עד שבסוף יש שקט מוחלט, היא כנראה ישנה. ואני מחטט בכל המגירות ומוצא מספר שכתוב עליו עו"ד, וקובע פגישה מחר. וכל הימים האלה כל המשרתים מסתכלים עליי במבטים רעים ומוזרים, רק אשתי החמודה ממשיכה לחייך אליי כמו שמש. לא נורא, מחר נפטר אותם. אבל אני לא מבין איך היא יכולה כל הזמן רק לחייך, כאילו עשו לה ניתוח פלסטי. אבל בעצם, אם הייתי יפהפייה טיפשה ואוטוטו יורשת מליונים, לא הייתי מחייך? ובלילה אשתי באה אליי ערומה, כשרק כרית קטנה מסתירה אותה, ואני עוצם עיניים, והיא חונקת אותי.

ספר עלטה
●
רסלינג