• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

זה היה בשלוש לפנות בוקר

פרקטיקות של עינויים, התעללות, אלימות פיזית ומילולית, איומים ויחס משפיל – כך נשמעות עדויות על מעצרי קטינים פלסטינים בגדה. 47 שנה ל-67'
פאדי ח'ורי ותום מהגר

מעצרי קטינים בגדה המערבית הינם עניין שבשגרה ואינם בגדר סוד. אופני ביצוע המעצר וניהול החקירה, לעומת זאת, אינם זוכים לחשיפה מספקת. זכויות יסוד בסיסיות הניתנות לחשודים בישראל, לא כל שכן ההגנות המיוחדות המובטחות לחשודים-קטינים, אינן נחלתו של הקטין הפלסטיני שנעצר על ידי כוחות צה"ל.

ארגון DCI-Palestine) Defense for Children International – Palestine Section), הפועל לקידום זכויות הילד הפלסטיני בהתאם לקווים הקבועים באמנה הבינלאומית לזכויות הילד ולסטנדרטים בינלאומיים אחרים, אסף במהלך שנת 2013 עדויות מילדים פלסטינים שנעצרו על ידי כוחות הצבא וסקר 107 מעצרי קטינים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית. מתוך עדויות אלה עולה מגמה חדה וברורה של נקיטה בפרקטיקות של עינויים, התעללות, אלימות פיזית ומילולית, איומים ויחס משפיל, כאשר לעתים מטרתן להביא את הקטינים החשודים להודות בעבירות שביסוד החקירה ולעתים הדברים נעשים לשמם, ללא כל תכלית הנראית לעין, מלבד שעשוע לחייל השומר על הקטין או מתוך תפיסה המוחקת כליל את אנושיותם של אותם קטינים.

מתוך 107 המקרים האמורים, לקחנו בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, 21 עדויות של קטינים בני 17-16 וניתחנו אותן לגופן. מסכת העינויים וההתעללות מתחילה כבר בשעת המעצר, בה הקטין כבר נתון לחסדיהם של החיילים המבצעים אותו. בעוד שבמרבית המקרים, כפי שיפורט בהמשך, הקטינים מתארים הליך חקירה דומה, כאן העדויות משתרעות על קשת רחבה של סיפורים שמותירים את הקוראים אותם פעורי פה. במרבית המקרים, המעצר מבוצע על ידי עשרות חיילים בשעות הקטנות של הלילה. הקטין מזוהה, נאזק בידיו ולפעמים גם ברגליו, עיניו מכוסות, והוא נלקח ברגל עד לרכב הצבאי הנמצא לרוב במרחק של מאות מטרים ממקום המעצר.

table

במקרים מסוימים, דלת הכניסה נפרצה לפני שהתאפשר למשפחה לפתוח לחיילים שדפקו עליה. קטין אחד הוער על ידי החיילים בבעיטה בעודו במיטתו, ונאזק במשך יותר מחצי יממה עד שאצבעו הקטועה למחצה הזדהמה. הוא נאלץ לעבור הליך כירורגי של קטיעה מלאה. קטין אחר הוער על ידי חייל שהרימו בעת שישן במיטתו ומיד אזק אותו. כל ניסיון מצד הורי הקטין לדבר עם החיילים גורר בדרך כלל אלימות מצד האחרונים כלפי המתגוררים בבית.

בשעות הלילה, לאחר סיום החקירה, העבירו אותי לזינזאנה ולא הגישו לי אוכל, למרות שנעצרתי בחמש בבוקר. הפעם האחרונה שאכלתי היתה לפני כמעט 24 שעות. למחרת בבוקר שוב ביקשתי מהם לאכול, ושוב הם סירבו. בשעה 12:00 שוב הגיע הסוהר לזינזאנה והוציא אותי לחקירה. אמרתי לחוקר שאני רוצה אפילו קצת אוכל, אמרתי לו שאני רעב מאוד. הוא אמר 'תודה, ואגיש לך אוכל מיד, אם לא תודה, מצידי אתה יכול למות מרעב'. סאמר, יליד 1997, אזור סלפית

באחת העדויות מסר הקטין שלאחר זיהויו בכניסה לבית, אחד החיילים משך אותו בחוזקה מהכניסה ודחף אותו אל עבר קיר חיצוני שממנו בצבץ ברז שפגע בגבו. הפגיעה גרמה לו לצרוח מכאבים. צרחתו גרמה לשלושה חיילים להתנפל עליו ולהכותו בברוטאליות. לאחר מכן, הוא הוכנס אל סלון הבית ואת יתר המשפחה ריכזו החיילים בחדר אחר. החוקרים החלו לחקור את הקטין בסלון ואף הכניסו לסלון ארבעה עצורים קטינים אחרים. החיילים החלו להרביץ לקטין מול ארבעת העצורים האחרים (אגרופים ובעיטות בראשו). תוך כדי האלימות, הוא הודה ביידוי אבנים בעצמו ואמר שגם העצורים האחרים יידו. אולם לאחר מכן, הוא חזר בו מגרסה זו והסביר שהודה כדי להפסיק את האלימות שהופנתה נגדו. לאחר מכן הובל הקטין על ידי החיילים, שמסר כי בעטו בו וחבטו בו בנשקים שהחזיקו, אל הרכב הצבאי, שאל תוכו הושלך על ידי אחד החיילים.

מעצר של בן 14 בבית עומאר, 2010. צילום: activestills.org
מעצר של בן 14 בבית עומאר, 2010. צילום: activestills.org

במקרה של קטין אחר, בהגיעו לבית המעצר בחווארה הושיבו אותו החיילים על הרצפה למשך כרבע שעה שבמהלכה הרגיש מבעד לכיסוי העיניים שהם צילמו אותו והצטלמו איתו באמצעות המכשירים הסלולאריים שהיו ברשותם (בדומה למקרה של עדן אברג'יל). קטין אחר ששהה בקונטיינר למשך מספר שעות לאחר שהגיע לבית המעצר, סיפר כי על שמירתו הופקד חייל, שבעט בו מדי פעם, צילם אותו ושלח את התמונות למישהי שדיבר איתה בטלפון.

זה היה בשלוש לפנות בוקר. חשבתי שאבא שלי עובד עלי כשהעיר אותי ואמר לי שהחיילים מכתרים את הבית ומבקשים אותי. התעוררתי וראיתי את החיילים בבית, מפנים את נשקם לעבר בני משפחתי. אחד החיילים הפנה את הרובה שלו לעבר אחותי הקטנה, יארא בת ה-7. יארא רעדה מפחד (…) בג'יפ הצבאי החייל אמר לי:"אני רוצה לזיין את אחותך השרמוטה". הם רצו שאני אודה, אבל הם לא אמרו לי מה החשד בכלל. (…) בקונטיינר העשוי מתכת החייל הרביץ לי עם הנעל הצבאית שלו על צווארי, ואמר לי "אתה בן כלבה, אמא שלך ואחותך שרמוטה". מאוחר יותר שמעתי את אותו חייל מדבר בטלפון, הבנתי שהוא מדבר עם בחורה… מהדברים הבנתי שהוא מספר לה עלי, והוא החל להרביץ לי כדי שהבחורה תשמע את קולי. הוא צחק. לאחר מכן הבנתי שהיא ביקשה ממנו לצלם אותי, ואז הוא התחיל לצלם אותי בטלפון הנייד שלו. אחמד, יליד 1995, אזור ג'נין

בעדות אחרת, תיאר אחד הקטינים, כשסימני האיזוק המשיכו להופיע על ידיו אף במעמד מתן העדות כשלושה שבועות לאחר מעצרו, את התלאות שעבר משעת המעצר ועד שהגיע לבית המעצר, שכללו אלימות פיזית ומילולית קשה. החיילים קיללו אותו, דחפו אותו אל עבר הקיר והוא הופל ארצה. אחד החיילים לפת את צווארו בזרועו בתנועת חניקה, וברכב הצבאי נדרש לטמון את ראשו בין רגליו במהלך כל הנסיעה שארכה להערכתו כשעה וחצי ולשבת בתנוחה שגרמה לו לכאבים. מספר פעמים, כשניסה לתקן את ישיבתו, החייל שישב לצידו צעק עליו ודחף את ראשו בחזרה אל בין רגליו.

כעבור שעה וחצי הורידו אותי החיילים והלכתי איתם ברגל מרחק של כ-200 מטרים. במהלך ההליכה שם חייל את רגלו לפניי ונפלתי פעמיים לפחות וחייל אחר דחף אותי בכוח מאחורה. כשהייתי נופל, היו החיילים מרימים אותי מהרצפה בכוח […]. תוך כדי ההליכה היה החייל מתקרב לאזני וצועק בקול רם עד שכאבה לי האוזן. כמו כן חייל הפליץ לי בפנים.

לאחר המעצר, בשלב החקירה, עולה מכל העדויות תמונה מדאיגה ביותר של שימוש באמצעי חקירה שכבר בשנת 1999 נקבע, בבג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים, כי הם פסולים, כמו הושבת הנחקר למשך שעות במהלך חקירתו בתנוחת "שבאח" (כבילה מכאיבה של הנחקר בידיו וברגליו לכיסא נמוך מברזל), מניעת עשיית צרכים ואי-אספקה נאותה של מזון ושתייה, איומים באלימות מינית ובפגיעה בבני משפחה, גידופים וקללות ואף אלימות פיזית.

כל אלה מתרחשים עם הגעת הקטין אל מתקן החקירה ומצטרפים לתנאי מעצר ירודים ביותר. הקטינים מוחזקים תדיר בתנאי הפרדה מלאה בתאים קטנים מאוד המכילים שני פתחי אוויר קטנים וכוללים מזרן ואסלה שמהם נודף ריח רע מאוד. קירות התאים מחוספסים באופן שמונע מהשוהה בהם אפשרות להישען עליהם, והתא מואר באור צהבהב המכאיב לעיניים שאינו נכבה בכל שעות היממה. במהלך התקופה האמורה, הקטין אינו רואה אור יום, אינו פוגש עורך דין ואינו מלווה על ידי הורים, שאינם מיודעים כלל בשעת המעצר על סיבת המעצר או על היעד אליו נלקח בנם. מכלל העדויות, תקופות ההפרדה של הקטינים נעו בין שלושה ל-28 ימים. כל הפרקטיקות הנ"ל מכוונות לתכלית אחת ויחידה: לאלץ את הקטין להודות בעבירות המיוחסות לו, כאשר לרוב מדובר ביידוי אבנים. מיותר לציין שהקטינים אינם מיודעים בזכויות הבסיסיות שעומדות להם, כמו זכות השתיקה והזכות להיוועץ בעורך דין. באחד המקרים בקשתו של קטין לפגוש בעורך דין במהלך החקירה סורבה בתואנה ש"זה אסור".

ישבתי בתנוחה כואבת. קשרו את ידי מאחורי גבי, הכריחו אותי להתכופף עד שהראש שלי ייגע בברכי, ונשארתי כך משך כשעה שלמה. במהלך הישיבה ניגש אלי חייל, שלא יכולתי לראות מכיוון שהעיניים שלי היו מכוסות, ושאל אותי על הבריאות שלי, אם יש לי מחלות כלשהן. לאחר שסיים עם השאלות הרפואיות שלו אמר לי: "כוס אמא שלך". כשעלה הבוקר, החיילים הכניסו אותי אל חדר וערכו עלי חיפוש בעירום, התחננתי בפניהם שיתנו לי להיכנס לשירותים לעשות את הצרכים שלי והם סירבו. אז החל גופי לרעוד מהקור העז, והחלתי להרגיש יותר ויותר בחילות עד שהקאתי. לאחר מספר שעות לקחו אותי למרכז החקירות בפתח תקווה. כשהגענו הכניסו אותי למרפאה, שם היה רופא שהתכונן לבדוק אותי ואז לחש לי הסוהר שהרופא הזה אוהב לזיין ילדים. מועתז, יליד 1997, אזור שכם

קצרה היריעה מלהכיל את כל הפרטים העולים מעדויותיהם של הקטינים האמורים, אך קריאתן אינה קלה כלל ועיקר. הקטינים הפלסטינים עוברים עינויים של ממש והם נתונים ליחס בלתי אנושי ומבזה על ידם של חיילים וחוקרים. מנגד, כל קטין ישראלי שחשוד בעבירה על החוק, זוכה לקשת רחבה של הגנות כשבבסיסן עומדת טובתו, על פי אמות מידה ערכיות שאומצו ועוגנו במשפט הבינלאומי.

קטינים ישראלים זכאים כי תימסר להם הודעה על זכויותיהם: זכות השתיקה; זכות היוועצות עם עורך דין ומסירת הודעה לעורך הדין על קיום החקירה עמם. כל קטין-חשוד בישראל זכאי כי תימסר הודעה להוריו על מעצרו או על חקירתו, והוא נהנה מהזכות שהורה או מבוגר אחר יהא נוכח בחקירתו. יתרה מזאת, החוק אוסר במפורש על חקירת קטינים בשעות הלילה. במעמד ביצוע המעצר, אין אוזקים קטין במקום ציבורי אלא כמוצא אחרון, והקטין זכאי לביקורי משפחה מדרגה ראשונה ולקשר טלפוני שוטף עמם בתקופת המעצר. בשום פנים ואופן אין לחשוף את הקטינים, ובכלל זה כל עצור, לאלימות פיזית, מילולית ולאיים עליהם על מנת לדרבן אותם להודות בחשדות נגדם, ובוודאי שאין להושיבם בתנוחות "שבאח" במשך שעות במהלך החקירה עמם.

המסקנה היא, שקטינים ישראלים החשודים בעבירות פליליות נהנים מזכויות שעבור הקטינים הפלסטינים הן בגדר פריבילגיות.

עו"ד פאדי ח'ורי ותום מהגר עובדים במרכז המשפטי עדאלה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נורית

    מה אתה מצפה שיקרה? האוכלוסייה הערבית משתמשת בילדיה כנשק ואתה מצפה שהצבא ישב ויניח לצעירים האלה כיוון שהם קטינים?
    השלטון הפלסטיני במקום להשקיע משאבים בהשכלה ומקומות עבודה ועתיד כלשהו לאוכלוסייה היא עסוקה ביחצנות נגד מדינת ישראל.
    העתיד של הפלסטינים מצוי בידיהם והגיע הזמן שאת כל התרומות והמשאבים שיש להם יפסיקו להשקיע בשנאת היהודים אלא בעתידם אבל לצערנו הרב זה כנראה לעולם לא יקרה. זה וראה כיצד נראה העולם הערבי. המקומות היחידים בהם יש אור ותקווה הם המדינות בהם יש יותר אירופאים מאשר ערבים.

    1. גורו יאיאי

      נורית, אני מתקשה לקשור בין העבירות שילדים פלסטיניים עוברים, לכאורה, לבין הכאתם ומניעת שירותים מהם. בוא נניח שיש לנו ילד שלא מוכן להודות שזרק אבן. האם יש פצצה מתקתקת שהוא יודע עליה, ורק בעינויים אפשר להוציא ממנו את מיקומה? הרי את יודעת טוב מאד שלא.
      אם הילד עשה עבירה, אני יכול לקבל את הצורך לכלוא אותו בבית כלא, עם זכויות רגילות של אסיר (למשל אני לא תופס זריקת אבן כעבירה כל כך חמורה, שמצדיקה מניעת עורך דין, או חקירה ללא הורה). ליותר ממחצית הילדים לא הותרה גישה לשירותים. זה מסוג הדברים שצריך למצוא פחות מאחוז כאלה בשביל לזעזע אדם שלא איבד צלם אנוש. צר לי שנראה שבפחדך מהאויב – את איבדת אותו.

    2. דןש

      שיתייחסו אליהם כקטינים ככתוב בחוק. בדיוק כפי שמתייחסים לקטינים ישראליים
      בכלל המשרה שלנו מרבה להכות – אם צריך ( האם בכלל צריך ? ) ואם לא צריך. קטינים ובוגרים כאחד. חייבים להפסיק נוהל פסול זה. במיוחד כאשר העציר אינו מגלה התנגדות ושוכב על הארץ חדל אונים.
      בכלל לגבי קטינים – את העונש חייבים לשאת ההורים, המורים והמטיפים. לא משנה מה מוצאם, אמונתם והגדרתם. קטין הוא תמיד קטין.

  2. אחד שניסה להיות כובש נחמד

    בעיקר מזעזע אותי שאני בטוח שמי שמתנהל ככה מרגיש שזה ממש לגיטימי, ושהוא בעצם מגן על מישהו במעשיו. פשוט דפוק כמה סובלימציה בן אדם יכול להכיל.
    אבל אם כמה שזה ביטוי לכמה הכיבוש נורא, זה לא באמת העיניין פה, זה לא משנה אם הייתי מנומס או חילקתי סוכריות כשלקחתי את הילדים הללו מהוריהם, פעם אפילו שרתי שיר בערבית לילדה בוכיה בת 5 והרגעתי אותה… אז מה? עדיין לקחתי את אחיה בלילה.
    החיילים המבצעים פה הם קורבנות גם הם, והם משרתים בתוך מציאות שלא מאפשרת להם שום דבר אחר, ואם כמה שהביטויים הללו נוראים, המאבק לדעתי צריך להעשות פה אצלנו, בתוך הארץ, בקרב בני נוער בשנים שלפני הגיוס. השורש לסובלימציות שלנו נעוץ בהלך הרוח האזרחי שלנו במדינה, בהכנה לצבא, בשנאה שמטופחת עוד מבית הספר, ובפולחן הצבא שאנחנו מקיימים (במיוחד בפריפריה בה אין יותר מדי ברירה ושבניה הם לרוב המבצעים בפועל של האמור למעלה…).

    1. אחד שניסה להיות כובש נחמד

      אז צאו לרחובות חברה, נסו לדבר על זה עם חבורת "ערסים" בכיתה י"א.

  3. מה גרם לקציני צבא הכיבוש ל פ ח ד ?

    הקומוניסט שחיבר את השיר A las cinco de la tarde [בשעה חמש אחרי הצהריים] נרצח ע"י כיתת יורים של הימין הפשיסטי באוגוסט 1936 בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית.

  4. כולנו יהודים

    צריך לזכור שהקורבנות האמיתיים הם לא הפלסטינים אלא חיילי המג"ב מהפריפריה!