למה הפרידו אותם?! סיפרתי להם שהם מתו ביחד

כמי שחזתה במוות במהלך המסע וכמעט נלקחה על ידו, הייתי בטוחה שאני חסינה למראות הקשים באתר הזיכרון. בדיעבד, כנראה שאין דרך להתחסן אל מול שבר של משפחות שמחפשות את שמות יקיריהן. שולה מולא ביקרה במצבת הזיכרון שהוקמה בהר הרצל ליהודי אתיופיה, שמתו מוות מיותר בדרך לישראל
שולה מולא

ביום ירושלים, ב-28 במאי, חל גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו במסעם לישראל דרך סודאן. את יום הזיכרון מציינים בציבור מאז 2007 בהר הרצל, בסמוך לאנדרטה מיוחדת שהוקמה לזכרם. מאז הקמת האנדרטה מתנהל מאבק של רבים מבני הקהילה לרישום שמות הנספים על גבי לוחות הזיכרון. מאבק זה נשא פרי, ובעקבות החלטת ממשלה החלו לפני שנתיים בפרויקט רישום השמות. יום הזיכרון האחרון שחל לפני כשבועיים, היה הפעם הראשונה שבה משפחות הנספים יכולים היו לפקוד את לוחות הזיכרון כאשר אלו כבר כוללים את שמות יקיריהם.

כמי שחזתה במוות במהלך המסע וכמעט נלקחה על ידו, הייתי בטוחה שאני חסינה למראות הקשים באתר הזיכרון. בדיעבד, כנראה שאין דרך להתחסן אל מול שבר של משפחות שמחפשות את שמות יקיריהן, ואין כוח עמידה מול אם שכמהה לראות ייצוג כלשהו, ממשי ועכשווי, של מה שהיתה בתה הקטנה – ניצבת האמא ומספרת בעיניים דומעות, ספק לעצמה ספק לי, על הבת שמתה בדרך וגופתה הקטנה נטמנה בבור קטן שנחפר בבהלה בין האוהלים.

אנשים התרוצצו אובדי עצות מאבן לאבן לחפש את שמות בני משפחתם. חלקם לא ידעו היכן להתחיל את החיפוש כי סדר הרישום האלפביתי היה זר להם. אחרים הלכו וחזרו ודיברו אל המתים כאילו היו אנשים חיים. בתווך, עובדים סוציאליים מתנדבים עשו כפי יכולתם בחיבוקים, ניחומים והסברים. אמא אחת פנתה אלי ואמרה :"אולי את תמצאי…, תעזרי לי. לא מצאתי אותו, את הבן שלי, יישאמבל. את הקטנה מצאתי שם…", והצביעה על לוח האבן. "למה הפרידו אותם בכלל?! סיפרתי להם שהם מתו ביחד…" המשיכה והתריסה שוב ושוב. הדיבור שלה, כמו היה אל עצמה, אל ילדיה, וגם אלי היה מעין נחמה ותהליך של ריפוי.

מצבת זכרון ליהודי אתיופיה
אנשים התרוצצו אובדי עצות מאבן לאבן לחפש את שמות בני משפחתם. חלקם לא ידעו היכן להתחיל את החיפוש כי סדר הרישום האלפביתי היה זר להם. אנדרטת הזיכרון בהר הרצל. צילום: בני וודו

בעומדי שם, משתהה ליד המצבות ומתבוננת במשפחות, נזכרתי בתמונה שחשבתי שכבר שכחתי. אחי בן ה-10 שוכב חולה מאחורי הבקתה אותה חלקנו יחד עם מספר משפחות נוספות. הבקתה בגדריף שהייתה צרה מלהכיל את כולנו ונדפה צחנה נוראה. זה כל מה שהיה באפשרותנו להשיג. מה שהסודני העמיד לרשותנו בחצר ביתו תמורת כל מה שהיה ברשותנו.

אחי שכב בלי תנועה במשך ימים ארוכים, אולי שבועות, עד שבאו שני אנשים לבושים גלביה לבנה (לימים התברר שאלו היו פעילי מוסד) ונתנו לו תרופה. כזאת שעזרה לו תוך שעתיים לפקוח את עיניו. אחר כך גם חזר אחד מהם עם בקבוק חלב. אמא מספרת שהיא ביקשה זאת מהם כ"מתנה" לסיום חייו. עבור אמי היו אלה כמלאכים שהצילו את אחי ממוות!

אנשים רבים ששפר עליהם גורלם ניצלו בזכות פעולות בודדות כאלו או אחרות של הצלב האדום, אנשי מוסד, ופעילים יהודים אמריקאים שפעלו בסודאן. מי שניצל מהתופת והגיע ארצה רצה לשכוח את מה שאירע. רובנו היינו עסוקים בלהציל את עורנו. עם הגיענו לכאן שקענו במרוץ ההסתגלות לחיים החדשים שמצאנו. שיקום הנפש לא היה אף פעם חלק מתוכנית הקליטה שלנו.

והנה, כמו בקרב רבים מחברי, בשנים האחרונות עולות אצלי שאלות רבות על התקופה. קראנו, שמענו ועדיין לא מצליחים כל כך להבין למה לקח למדינה כל כך הרבה זמן להוציא אותנו מהתופת. איך ייתכן שבשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 הדרך היחידה להגיע לישראל הייתה כפי שהגדיר זאת נשיא המדינה בנאומו בטקס הזיכרון: "מהדורה שנייה של יציאת מצרים." האם היה זה מחויב המציאות?

אמנם, במותם ציוו לנו את החיים. אבל כואב לדעת שרבים מהשמות החקוקים בלוחות הזיכרון בהר הרצל ואלה שעוד לא הספיקו להיחקק, מותם היה כנראה מיותר! אולי היה אפשר להימנע מכך. הם מתו למרות שהממשלה בישראל הייתה חשופה לעדויות של בני משפחה ופעילים למען הקהילה על המתרחש בתופת של סודאן. הם מתו בעת שהמדינה ניהלה יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם אתיופיה, והיה אפשר אולי אחרת.

כעת צריך לפעול נכון. צריך לכבד את זכר הנספים על ידי השלמה דחופה של רישום השמות על פני המצבות, ובמקביל לסייע למשפחות הנספים לטפל בנפשם הכואבת והחבולה. צריך תמיד לזכור שהיו גם אלה שנעלמו במהלך המסע בלי להותיר עקבות והם נעדרים וממתינים לישועה. יש צורך בהתגייסות מיידית לפעולת חיפוש שאולי תחסוך את השכול והזוועה.

שולה מולא היא יו"ר אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אמבה אלג'ה

    השאלות שהציגה שולה מולה מאוד חשובות, אבל הדרך שהיא שואלת אותם, במיוחד בקונטקסט כה ברור, השכול בעקבות המוות בסודן ובדרך אליה, מעלה את החשד שאולי היא כלל איננה מעוניינת בתשובות רציניות וכנות, אלא במס שפתיים. שולה מולה, וכנראה כמו רבים מחבריה, בטח יודעת כי אחד האחראים למותם של יהודים בסודן הוא לא אחר מאשר אותו אדם שהיא בחרה לצטט, נשיא המדינה שמעון פרס. שולה מולה מזכירה את עניין הרשימה שפורסמה בקירות הזיכרון, שעומד על כ-1300 מבלי לציין את הפוליטיקה שהייתה סביב הרישום – אותו פרוייקט איסוף שמות. והנאמר מתקבל הרושם כאילו היה איזה תהליך וכי הדבר רק יד המקרה שישנה רשימה חסרה וקטנה ורחוקה מהספר "המקובל", שעמד על כ-4000 נספים. מה שניתן לומר בוודאות בעניין זה שהייתה וישנה פוליטיזציה של המוות, הן של אנשי הביורוקרטיה והן של אתיופים, בין בבודדים ובין כמאוגדים, שכולם מסונפים לליכוד ול"פרויקט הלאומי". כך שעניין הרישום החסר נעשה במתכוון, למרות שעוד במהלך איסוף השמות היה ברור שהרשימה חלקית, אבל האחראים הראשיים קבעו דד-ליין וכשהביקורת גברה מכיוונה של זו שעמדה בראש איסוף השמות, הם מיד הראו לה את הדלת הביתה. הדבר הזה נעשה בשל שתי סיבות מרכזיות: א. ליצור את הרושם שההערכות הקודמות שהוצגו בידי יוצאי אתיופיה בדבר אלפי מתים אינו נכון והמדובר היה אינם בהפרזה, בהתאם לדימוי שנוצר ליוצאי אתיופיה אצל הביורוקרטים, כמי שידועים, מכוח תרבותם, להגזים. ב. היבט כלכלי: במכתב תגובה של השרה סופה לנדבר, משנת 2010, על שאלות שהוצגו לה בנושא הנצחת הנספים בסודן (המכתב פורסם בדף הפייסבוק של "החזית לשחרור יוצאי אתיופיה") הקליטה", נרמז כי עניין פיצויים למשפחות הנספים, ותשובת השרה הייתה כי ראשית לא ידוע מספר המתים ושנית, ציינה כי הנצחת הנספים – כרשימת שמות (ובמקום אחר פורסם כי יחולקו תעודות) יהא משום פתרון הולם לבעיה. וכמו שולה מולה, גם אנוכי שאלתי עצמי: מדוע שולה מולה הולכת סחור סחור? אבל אז קיבלתי את התשובה: "במותם ציוו לנו את החיים". כלומר, כאשר "נציגי האתיופים" מדברים בשפת הביורוקרטיה והאתוס הישראלי, אלה מעדיפים לשחק משחק פוליטי, מאשר לשאול שאלות נוקבות מתוך כוונה לצפות לתשובות בהתאם.

  2. רתם

    מנסים לשכוח, אבל לנפש יש רצון משלה והזיכרון רודף אותה ויש גם דור שני ושלישי לטראומות, והזיכרון עובר לדורות הבאים כרוח רפאים – נוכח לא נוכח. בוודאי שהמדינה חייבת להקצות משאבים לעזרה נפשית. הלוואי שיהיו מספיק מי שידרשו זאת.

  3. ענת ישראלי

    קורע את הלב ומרטיב את העיניים

  4. לאמבה אלג'ה

    תגובה מיותרת. מה רצית שבטקסט הזה היא גם תצרף את כל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה אולי? בוודאי שיש פוליטיזציה וזה מה גם שגרם למותם של הרבה אנשים- מוות מיותר כפי שציינה מולא. הנסיון להיות ביקורתי מביקורתי מוציא אותך לא הגיוני ומנותק מהמילים שנכתבו בטקסט שקראת. עצוב.