• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

גברים, אתם מוזמנים לדרמה שלנו

מבלי שהתכוונו כלל יצרנו "הצגת בנות", נטולה ולו רגע אחד של מבט גברי. לראשונה בחיי הבנתי שרוב כמעט מוחלט של הדימויים והסיפורים שנחשפתי אליהם בחיי היו מתוצרת גברית, ושכשאבטא את עצמי בטבעיות, אתפרש תמיד כלעומתית כלפיהם. כאמנית גטו. גטו שבנותיו הן סטטיסטית הרוב בעולם
נעמית מור חייםנעמית מור חיים

בימאית ופעילה פוליטית

לפני כמה שבועות שאלה אותי עיתונאית לדעתי על זרם חדש של סרטים שכותבות נשים. סרטים שבהם נשים הן גם מצחיקות ומביכות ומגוחכות. היא הכינה כתבה וראיינה נשים שעוסקות בהומור ובקולנוע בארץ. לא יכולתי לעזור לה הרבה, כי אלה הדברים שאני עוסקת בהם, סרטים ודאחקות, וככה יוצא שאני לא מצליחה גם להתפרנס עד כדי הנוחות שבלמצוא מעות, זמן ופניות לעיין ביצירות של אחרים. אלא אם הם חברים או משפחה מקרבה ראשונה, או יודעים עלי משהו פלילי. מפה לשם, לא ראיתי סרט מהניינטיז.

אבל השאלה גרמה לי לחשוב על התהליך שאני עוברת עם שתי שותפותי ליצירת ההצגה "אין חיות אחרי המוות" שעולה בבכורה בפסטיבל ישראל היום (שלישי). ההצגה היא על ילדה בת 11 וחצי בשם חיות, הרפתקאותיה ותלאותיה משך שני עשורים, כשמרגע לרגע כשנאספות המהמורות שבדרך ניתן להבחין שרבות מהן נובעות מעצם היותה אשה. אבל הקשרים בין כל מכשול שעלה בדרך החתחתים של חיות לנשיות שלה כל כך מוטמעים בנו תרבותית, עד שהפכו לשקופים. אפילו אנחנו שכותבות את המחזה, הבחנו בקשרים רק בזמן החזרות.

אליאור חיות וליטל שליט ב"אין חיות אחרי המוות". בשום רגע ושלב הבחורה אינה "היפה", הזונה", "המלאכית", "המבולבלת", "האמהית", "המכילה"
אליאור חיות וליטל שליט ב"אין חיות אחרי המוות". בשום רגע ושלב הבחורה אינה "היפה", הזונה", "המלאכית", "המבולבלת", "האמהית", "המכילה"

תוך שאני צופה (יש שיגידו רודה) באליאור ובליטל המוכשרות שוב ושוב בחזרות, והן צוחקות עלי כשאני בוכה, שאני מתרגשת מהבימוי של עצמי, יצא לי להבחין שאנחנו יוצרות מבלי שהתכוונו כלל "הצגת בנות", שהקהל האוטומטי שלה מורכב מנשים. מאיפה הגיעה הבחירה הלא מודעת הזאת? שאלתי את עצמי, שכן אני מחבבת גברים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם בדיוק כאלה. לבסוף נחתה עלי ההכרה שאנחנו לא עושות כלום בכוונה. יצאה לנו הצגת נשים פשוט כי אנחנו נשים. היא נטולה ולו רגע אחד של מבט גברי, כי לא היה כזה במרחב העבודה שלנו, ומסתבר ששכחנו ממנו. לראשונה בחיי הבנתי מוחשית באופן שהרגשתי בבשר, שרוב כמעט מוחלט של הדימויים והסיפורים שנחשפתי אליהם בחיי, היו מתוצרת גברית, ושכשאבטא את עצמי בטבעיות, אתפרש תמיד כלעומתית כלפיהם. כאמנית גטו. גטו שבנותיו הן סטטיסטית הרוב בעולם.

כמו שהוזמנו תמיד להיחשף לשלל היצירות בהיסטוריה התרבותית, למרות שלא יועדו לנו ונכתבו ממבט שאיננו שותפות לו, אלא רק מאמצות שלו ומחונכות לאורו, מכיוון שלא היו עוד אופציות, כך גם גברים מוזמנים ליהנות מיצירת השוליים שלנו. בהתחלה זה עשוי להיות קצת מוזר שהבחורה בשום רגע ושלב אינה "היפה", הזונה", "המלאכית", "המבולבלת", "האמהית", "המכילה" או שאר הייצוגים הקבועים שלה שהזרם המרכזי הגברי קבע עבורנו מקדמת דנא. זה לא בכוונה. זה יצא לנו כי היינו שלוש בנות לבד בחדר, בלי השגחה, ופשוט התפלק לנו החוצה מי שאנחנו באמת, בלי להתחשב בכך ש"האיש" אמור לדפוק עלינו קופה, ואחת היא אם קוראים לו וולט דיסני, פוטין או אייל גולן. אנחנו מתנצלות אבל אומרים שגברים הם המין החזק, אז הם בטח יתמודדו.

אליאור בשיר הפקידה של רובאית 13, גולני
אליאור בשיר הפקידה של רובאית 13, גולני

אחרי חזרה מול קהל, אחת הצופות הפתיעה אותי באבחנה שלה כששאלה אותי נרגשת: לא היו התמוטטויות? איך שרדתן את זה? החומרים הרגשיים מאוד קשים. היו הרבה התמוטטויות עניתי לה, ותמיד היו שתיים מאיתנו שיחזיקו את השלישית. רגשית וגם פיזית. עם עוד שתי נשים במרחב סטרילי, מותר אפילו להתמוטט. הייתם אי פעם בעבודה כזאת? שזה מותר בה? שמובטח בחוזה קשיח שגם הרגעים הקשים יתפתחו לכדי צמיחה וביטחון, ובה הכל יכול להיאמר על השולחן?

אגב, אל תאמינו לכל הפסקה הקודמת, ההצגה שלנו מצחיקה לגמרי עם שירים וריקודים, ואין בה שום דבר מעיק. משהו כמו צלילי המוזיקה בלי הנאצים. היא כנראה לא הבינה אותה, הצופה. או שסתם יש לה טראומה אישית. נשים, אתם יודעים איך זה, היסטריות אחת אחת.

אז אני לא אספיק בחיים לראות את כל הסרטים ההפוך על הפוך האלה שרצים עכשיו עם הבחורות המגניבות שצוחקות על איך זה להיות אשה, שזה מרענן כזה וחדש, הגם שאת הסרטים הללו ב-90% עדיין מביימים גברים. בכל זאת צריך מישהו סמכותי, מבוגר אחראי על הסט. אחד שיודע מה הוא עושה, אסרטיבי, שלא יתבזבזו סתם ימי צילום. זה מלא כסף, סרט. ככה שעם כל הכבוד לעזוז של הייצוגים, או לחתרנות שבהומור העצמי או לחוסר העידון, אנחנו יודעות עוד מימי I Love Lucy שזה דבר מאוד חמוד, אשה עם מודעות. שני רק למידת החמידות של אשה בלי מודעות. השינוי המשמעותי עבורנו כאמניות נטוע בגילוי העבודה מחוץ למבט הגברי על ידי יוצרות רבות, והתפרשות של מגוון ביטויים עצמיים שלנו על פני שדות היצירה. אבל אני מדברת על רמות של ארבה. וגם בשדות שדורשים סמכותיות מפורשת, לא עלינו, ולא רק חן או כישרון.

מדובר על מהלך ארוך טווח ולא פשוט, כיוון שהוא עלול לחסל את מערכת ההחפצה שאנחנו חיות בה, ונגד איום כזה יש לובי ענק, ומהחזקים בעולם. לובי שחברות התרופות והטבק גם יחד אינן אלא בבחינת דרדקים צמאי ידע לידו.

לעמוד הפייסבוק של ההצגה "אין חיות אחרי המוות"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    מוקדש לנעמית מור חיים
    "הדליקי את הפנס". זהו.
    זה רק חלק משמו של סרט ("הדליקי את הפנס האדום" – המבינות מבינות; המבינים לא שם)
    אבל מהו "אירוע" בחייה של אשה (אדם)? האם האירוע מוגבל בזמן או שהוא הופך לאירוע בגלל שהוא קשור באלפי נימים אל העבר ואל העתיד. פעמים רבות "אירוע" הופך לבעל משמעות רק לאחר זמן רב. לעיתים, הופכת התרחשות מהעבר, לאירוע בעל משמעות בהווה ועם השלכות אל העתיד רק ברבות הימים. רק לאחר מחשבה, רק לאחר שחלפו ימים רבים של חיים ביחד עם המפגש ועם השלכותיו הוא הופך לאירוע. אם כך, ההיזכרות הופכת את החוויה שנחקקה בזיכרון לאירוע.
    אם כן מהו אירוע? האם אירוע הוא או היה מחוייב המציאות? האם אירוע הוא הכרחי, אקראי או תלוי? מהו הקשר שבין ההכרח והמותנה? מהו הקשר שבין ההכרח והמקרה? כיצד סידרה של אירועים הופכים ל"קו". מהו, אם כך, קו בחייה של אשה בחייו של אדם? כיצד אירועים הופכים לדפוס. כיצד מפגשים מכל סוג שהוא הופכים לתבנית? וכיצד שני אלה – התבניות והדפוסים בהם נתונים האירועים – הופכים למרכזיים בחייה של אשה בחייו של אדם? אלה הן שאלות שאין לגביהן תשובות ברורות. אבל הן למעשה שאלות גורליות במובן שהן מערבות את מה שנשים ואנשים תופסים כגורל. עכשו, לסיפורי הנקודות. כי אירועים שהם נקודות הופכים לקוים בחיים. שתי הפסקאות הללו לקוחות מאחרית דבר בספר שלי: (הארות מהצל – ביקורת הפריבילגיה האשכנזית). רק הוספתי את המימד הנשי.

    שיר:
    סיפור של נקודות וקו

    יש מורסות שמתבקעות.
    ישנם פצעים שנשארים אילמים.
    יש שבירות שזבות כאב.

  2. נעמית

    מאיר יקר,
    איך ייתכן שמקריאת המאמר כאן שמדבר על התהליך ולא על התכנים, הבנת לעומק את ההצגה שלנו ואת הרעיונות והחוויות שביסודה, כאילו ראית אותה עשר פעמים לפחות?
    זה ברמה של החלפת מקצוע למדיום, ידידי
    תגובתך מרגשת ומתארת היטב את עבודתנו
    תודה מקרב לב
    נעמית

  3. יובל

    אם הנשים יעשו את היצירות שלהן בתור יצירות של אדם (המונח 'אדם' מתיחס לגבר או אישה באופן שווה) ולא בתור יצירות של אישה, לא תהיה הרגשת גטו ולא הרגשת לעומתיות. הנשים בעצמן מכניסות את היצירות שלהן לפינה הנשית הצרה, או לפחות מכנות אותן כ"יצירה נשית", עושות אישיו מנשיותן, ואז מתפלאות שהן חשות תחושת גטו.

    תעשו איזה יצירות שבא לכן, אבל בלי לכנותן "נשיות", ואז תראו שנעלמת תחושת הגטו והלעומתיות. קחו דוגמא מהגברים. הגברים כמעט אף פעם לא קראו ליצירותיהם יצירות גבריות או יצירות של גברים. הגברים מתיחסים ליצירותיהם בתור ביטוי של האדם ולא רק בתור ביטוי של הגבר. כך יצירותיהם מקבלות מאליהן תוקף אוניברסלי מסויים ולא רק תוקף סקטוריאלי צר.

    בנוסף הנשים צריכות להכיר בעובדה שהן פשוט התחילו להתעורר יחסית מאוחר. וזה לא אך ורק בגלל הדיכוי הגברי. לדיכוי הגברי יש רק חלק מסויים בזה. כי כאשר הגברים מדכאים, הם נוטים לדכא גם גברים אחרים ולא רק נשים. יש אין-ספור דוגמאות לכך בהיסטוריה. אבל זה לא עצר את הגברים מליצור ולהתבטא ולהילחם על השקפתם כבר מימים ימימה.

  4. ענת

    רק מלקרא את הכתבה, עוד לפני שראיתי את ההצגה, הרגשתי בסביבה בטוחה.