• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הצופה הנצחית

באופטימיות ילדותית, התרגשתי מאד כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה. חשבתי שזו הזדמנות להשפיע על מה שרואים במסכים. אבל האחראים לחוסר הצדק סירבו להתרשם וכל השאר רק יושבים וצופים. כשלעניים לא יישאר יותר מה לאכול – הם יאכלו את העשירים. צפו ב"מעושרות" ותשמעו את הבטן המקרקרת
אסיה לדיז'ינסקיה

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה צפיתי בזה. ישבתי ליד החלון בדירתנו הירושלמית, בקומה הרביעית, ואני בת שבע. הם הגיעו מדי בוקר, בקבוצות קטנות, שניים שלושה בכל פעם, ופקדו את מכולת האשפה הגדולה והירוקה שניצבה מתחת לבית. הם חיפשו בגדים משומשים, מכשירי חשמל שאפשר להציל, לפעמים שפר עליהם גורלם והם איתרו פריט ריהוט ראוי לשימוש, שאפשר לסחוב על הגב כל הדרך הביתה. איך הם לא נגעלים מהריח?, תהיתי. למה הם לא קונים בחנויות בגדים ומוצרים אחרים, כמונו?

"מי אלו?", שאלתי את אמא.

"ערבים", היא ענתה.

שלושים ושלוש שנים עברו מאז, ואני עדיין צופה. כל יום, באינסוף סיטואציות, צופה נצחית בחוסר צדק ואי שוויון. כולנו – יושבים וצופים. את החלון ההוא החליפו מסך המחשב והטלוויזיה, הפלאפון עושה גם כן את העבודה. סביבנו נבנית עיר, משתנה הנוף, אך ייצוגי אי השוויון וחוסר הצדק ממשיכים להבהב בפריים כל הזמן: הולכים כפופים ומביטים למטה, מקווים לא ליצור קשר עין, לא להפוך למטרד.

בקיץ 2011 התרחש דבר מה פיזי ויוצא דופן בחיינו, כצופים. ה-LIKE סוף סוף עשה משהו מועיל וקיבץ אנשים בשדרות ובכיכרות הערים. שם, כך האמנו, יש לנו הזדמנות לפעול בגוף שלנו לטובת צדק חברתי: הקמנו אוהל, שברנו את מועקת הצפייה, הקמנו חזית זועמת שירתה לכל הכיוונים. כשהכל נגמר, כך פתאום, המומים חזרנו לשבת ליד החלון. נעלבנו מהאנשים שאחראים כאן על השרשת חוסר הצדק. נעלבנו מהמנהיגים הנבחרים, שהפקירו אותנו לציפורני בעלי האינטרסים. אף אחד לא התרשם ממפגן הכוח שלנו, כולם חזרו למקומם הטבעי: העושקים לעשוק והנעשקים להתבונן. ככה זה. מהפכה של אהבה התבררה כחודשיים בחדר כושר, במהלכם דיוושנו לשומקום.

באופטימיות ילדותית, התרגשתי מאד כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה. חשבתי שזו הזדמנות להשפיע על מה שרואים במסכים ואולי אף לנפץ אותם סוף סוף. הצגתי עוד פיסת חצר אחורית, גלגול זה או אחר של אי שוויון מקומם, הייתי בטוחה שמול זה אף אחד לא יישאר אדיש. אנשים צפו, הגיבו, פה ושם אף נפתרה מצוקה נקודתית. אבל הגורמים שאחראים כאן באמת לחוסר הצדק, מכתיבי המדיניות למיניהם, סירבו להתרשם. גם כשהצגתי אותם עירום ועריה על המסך, כשנקבתי בשמם ושרטטתי חץ המוביל אל סף דלתם. הם בטח לא צפו בכלל, זו לא הפרקטיקה שלהם. הם חזקים מדי, מבוצרים מדי. אנחנו מבחינתם רק כלב הנובח בלילה ותיכף יירגע וילך לישון. והם צודקים: אנחנו ישנים בשעה בה הם מטפחים את ערוגות העושק, מגובים היטב על ידי זרועות האכיפה למיניהן, כחקלאים מסורים.

מעושרות העונה השלישית
"מעושרות" העונה השלישית: הצליל הענוג של הבטן המקרקרת

ואני זוכרת את הפעם האחרונה בה צפיתי בזה, כי זה היה אתמול. ישבתי מול הפרק הראשון בעונה הנוכחית של הסדרה "מעושרות", וראיתי איך נראים חייו של אדם שבע. המצלמה תיעדה ברעבתנות את חיי הדבש של הגיבורים, מתעכבת על כל נצנוץ וקריצה, אך במסגרת חילופי העונות בטבע חלפו מדי פעם אנשים רגילים על המסך, אנשים כמוני: משרתת, מנקה, סבל, מפגינים תחת ביתו של יאיר לפיד. ללא שם, ללא חיוך, הביטו באי נוחות למצלמה, תפסו את ההוראה שנזרקה לעברם ומיהרו לבצע. לרגע תהיתי מדוע בחרה אורנה בן דור לעשות את זה, לתת לחברים שלי לצוץ בפריים ולהרוס לכולם את מצב הרוח, אבל ברגע הבא נזכרתי בססמה שליוותה אותנו בימי מחאת האהבה ונחרטה על אוהלים ושלטים, חולצות וזיכרון: "כשלעניים לא יישאר יותר מה לאכול – הם יאכלו את העשירים".

ואז הבנתי את משמעות עבודתה הסיזיפית של הבמאית, המתרוצצת שוב ושוב בשווקי השובע ומלקטת עבור הסדרה שלה עוד ועוד יהלומים אנושיים בעלי "שפתיים וואו": הסדרה שלה, חלון מטורף לכשעצמו, משמיעה באוזנינו את צלילה הענוג של הבטן המקרקרת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נורית

    נראה שאבדה תקווה במקומותינו ומעמד הביניים ומזמן כבר לא העניים חיים את ההישרדות היומיומית שלהם.