אוטוריטה

שנים עוברות עליה, ועלינו, הזוג המלכותי נפרד, וכשאין גבר לצידה היא מוכרחה לחזור לבית אביה // ביקורת אינטימית – קטעים של סטודנטיות וסטודנטים מהמחלקה לכתיבה ב"מנשר"
תמר שילה

באנר-צר

בס"ד

ולמה אנחנו לא יודעים את שם משפחתה של ריטה? רמי וקליינשטיין תמיד מגיעים יחד. למה לא היא?

אני מוצאת עצמי מעלה שאלות. אולי בגלל שמגיל צעיר כל כך היא מסודרת לצידו של גבר, ועוד קליינשטיין. אולי זה הספיק, אולי.. אבל לא על זה אחשוב הפעם. מהו שם משפחתה של ריטה? שנים של ריטה. מנותק. בלי עבר והיסטוריה, חסר. אני לא שוכחת שגם רחל בלובשטיין היתה פשוט 'רחל' המשוררת, אבל הנה 'המשוררת' זה שיוך, זה משפחה, בדיוק כמו שניידר, פישר, גבאי, אז למה רק ריטה?

ונכון שיש מדונה, אדם, ואדל, והשמועה אומרת שדיווה אמתית לא זקוקה לעוד, אבל את רוב הכוכבים מעטר גם שם נוסף, ואני לא יכולה שלא לתהות האם זה מכוון.

שנים עוברות עליה, ועלינו, הזוג המלכותי נפרד, וכשאין גבר לצידה היא מוכרחה לחזור לבית אביה, ממש אמות-אמותינו. עכשיו כולם ציפו לשמוע האמת, והאמת היא יהאן-פרוז. אני לא מכירה את שם המשפחה הזה. אני גם לא יודעת לבטא אותו נכון, אבל האמת הזאת היהאן-פרוזית היא מסתבר מפתח, אחריו נפתחת דלת מאובקת וישנה. בגיל חמישים יאהן-פרוז וריטה חוזרים לשיר בפרסית, השפה שלה, אותה דיברה, ושרה בתחילה. היא חוזרת לשיר את הבית, היא לא נולדה כאן. היא מאיראן. זה לא פופולארי. לא. לא היום. לא אז.

והנה כשהתגלתה האמת, כמו סוד השתחרר, והצליל שלה, והמילים הרחוקות, קיבלו חיים ונכנסו ללב רבים. ולמה זה רק אחרי שהסתיים הקליינשטיין. אומרים עליהם. על בני ישראל שכשהיו במצרים לא שינו את שמם, לבושם, ושפתם, וכך לא נאבדו, ולא נטמעו. השם. שלא נשכח אותו. שלא נשכח אותנו.

+   +   +

פרויקט סיום של הקורס לכתיבה ביקורתית – "בין ובתוך הגבולות", בהנחיית עדי שֹורק
הטקסטים שמובאים להלן נכתבו מתוך שיטוט של מחשבה והכרות עם טקסטים ביקורתיים בנושאים הקשורים בפמיניזמים, סוציולוגיה, פוסט-קולוניאליזם, וביקורת על תרבות הצריכה. קראנו מאמרים, טקסטים ז'ורנליסטיים, מסות, שירה וספרות. השיטוט החוּצה הוביל גם פנימה, אל ביקורת-תרבות אינטימית שהולידה את הדברים הבאים:  
 

המשיח / עמרי בר-אדם
חשופה / מרינה שורובה
דלקת סימפונות, סימפוניית מדבקות / גל עזרן
אוטוריטה / תמר שילה
חושך / רעות ליברפרוינד
ילד אסור/ילד מותר / דניאל שפירא
משחקים בברביות / מירי אבשלום

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.