ילד אסור/ ילד מותר

גלעד לא מבין את השאלה. אני מנסחת שוב. אתה אשכנזי. אתה נראה ממש אשכנזי // ביקורת אינטימית – קטעים של סטודנטיות וסטודנטים מהמחלקה לכתיבה ב"מנשר" 
דניאל שפירא

באנר-צר

להלן: גלעד גרין. בן זוג. בקרוב בעל: מטר שבעים וחמש, שישים וארבעה קילו נכון לעכשיו, שיער בהיר. עור לבן. עינים כחולות. בוגר אוניברסיטת תל אביב, עובד הייטק. נולד וגדל ביישוב הקהילתי יובלים שבצפון, כרגע מתגורר איתי בדירה שכורה. כל הפרטים שצוינו עד עכשיו לא נכתבו ולו בשמץ של גאווה או התחנפות, חלילה לא בהתנשאות. אלה העובדות. לא אני קבעתי, נשבעת. ועוד בעודי כותבת, רק התחלתי, וכבר אני מוצאת עצמי באיזושהי עמדת התגוננות.

אני שואלת: גלעד, האם אתה חושב שהעובדה שהחזות החיצונית שלך מתאפיינת בסממנים המשתייכים למוצא אשכנז תרמה למהלך חייך? ואם כן היכן? ומתי? באילו אופנים? האם ידעת להבין בזמן הסיטואציה, תוך כדי ההתרחשות, שהחזות שלך תפקדה כגורם משפיע? באיזו תדירות?

גלעד לא מבין את השאלה. אני מנסחת שוב. אתה אשכנזי. אתה נראה ממש אשכנזי. עוזר לך בחיים? גלעד עונה: מניח שכן. ואיך למשל? גלעד מספר על מקרים שאני כבר מכירה ויודעת. כמעט שלא חשבנו על זה עד עכשיו, אבל עצם שאילת השאילה מזמנת רצף זכרונות ממהלך חיינו המשותפים. העובדה שכמעט לא עוצרים אותנו בבדיקות ביטחוניות. לא במרכזים מסחריים, לא במבנים ממשלתיים, לא במחסום בדרך מירושלים. כמעט תמיד הבודק הביטחוני מסתפק בבדיקה שטחית מאוד תוך כדי מלמול "יש נשק" חרישי. או למשל סיפור הוויזה לארצות הברית, שאותה קיבל לעשר שנים, אחרי חמש דקות, ללא הצגת שום טופס או הוכחה מלבד תעודת סטודנט של האוניברסיטה. ויש היטענו שהעניין לא קשור בכלל למוצא או מראה, אולי הוא פשוט נתפס כבחור אמין, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות האם וכמה עניין צפיפות הפיגמנט – או החוסר שבו – שיחק תפקיד. האם גם האמריקאים משתתפים במשחק האשכנזים ומזרחים? כנראה שהם בכל זאת לא מניחים באופן אוטומטי שכולנו סוג של ערבים. הם גם כידוע אומה שמבינה דבר או שניים על כלכלת הצבע. והנה תוך כדי שיחה מתגלגל עוד סיפור, שהתרחש רק השבוע. איך הלך בקרבת מקום עבודתו בהרצליה כשראשו מכוסה במה שנקרא קפוצ'ון, כששוטר מתוך ניידת קרא לו לעצור ושאל למעשיו, כשהוריד את הכיסוי ונגלה לשוטר, זה פטר אותו בברכת שבוע טוב. אותו סיפור.

סלחו לי על הווייב האמנון לויי, אבל, ישראל אלפיים וארבע עשרה – ועדיין. אני נאלצת להודות. עדיין. בן הזוג שלי האשכנזי, אמנם לא סיפר חוויות בהן עובדת היותו אשכנזי תרמה לו במובהק או באופן ברור או גלוי, אף אחד לא קיבל אותו לעבודה, או הציע לו קידום או עדיפות רק על סמך צבע העור שלו ומוצאו. אבל. העובדה שנוטים להקל, לא לעכב, להניח מראש, אלו דברים שאנשים מסוימים מקבלים כסוג של פריבילגיה מובנת מאליה, וזה בעיני מסוכן אף יותר. כי לא רק חוויות מעצבות אותנו כבני אדם, אלא גם חוסר בהן.

אני זוכרת שלפני הרבה הרבה שנים, כשעוד יצאנו מהבית, אחד המועדונים באזור השרון סירב להכניס את אחד מידידיי, שנראה מזרחי. פשוט ככה. בלי הסבר, בלי לנסות לעטוף, או לסבן. אני זוכרת שהוא דיבר על זה ומעבר לעצבים, והקללות, והתכנון לשרוף את המועדון, ראיתי בעיקר עלבון אמיתי.

וזה לא שגלעד לא חווה דברים לא נעימים כמובן, חווה ולצערי גם יחווה. אבל את סוג העלבון הספציפי הזה, את רגע ההשפלה הזה הוא לא עבר אף פעם. ואני נאלצת לשאול כמה החוסר הזה השפיע ועיצב אותו כאדם, ואת השקפותיו על החברה שבו הוא חי. השאלה היא לא אם, כי ברור שכן.

אולי כבר ציינתי, שכשהתחלתי לשאול אותו ובעיקר את עצמי, הייתי בעמדה מעט מסויגת, או מתגוננת, לא עשיתי כלום, בחיי. אני רוצה לחשוב, כולנו רוצים שבגדול אנחנו אנשים בסדר. לפעמים מתפלק לנו. זה לא נכון. גזענות כזו, פאסיבית, מסוכנת לנו לא פחות ואולי יותר. כולנו שותפים לה והיא נוגעת. השאלה הגדולה היא מה עושים עם זה.

לפני ששאלנו את השאלה גלעד הניח שכן. היום הוא יודע.

+   +   +

פרויקט סיום של הקורס לכתיבה ביקורתית – "בין ובתוך הגבולות", בהנחיית עדי שֹורק
הטקסטים שמובאים להלן נכתבו מתוך שיטוט של מחשבה והכרות עם טקסטים ביקורתיים בנושאים הקשורים בפמיניזמים, סוציולוגיה, פוסט-קולוניאליזם, וביקורת על תרבות הצריכה. קראנו מאמרים, טקסטים ז'ורנליסטיים, מסות, שירה וספרות. השיטוט החוּצה הוביל גם פנימה, אל ביקורת-תרבות אינטימית שהולידה את הדברים הבאים:  
 

המשיח / עמרי בר-אדם
הצ'וצ'יקים / יוסי יוסף
דלקת סימפונות, סימפוניית מדבקות / גל עזרן
אוטוריטה / תמר שילה
חושך / רעות ליברפרוינד
משחקים בברביות / מירי אבשלום
חשופה / מרינה שורובה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. הדס

    חיבור מגויס, עלאק מתגונן, קטלק מתלונן, פסבדו אופולגטי, מראה הכול ולא אומר שום דבר.