• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

דמוקרטיה היא מעשה קולקטיבי ולא אינדיבידואלי

אם יש משהו שמערער כיום את הדמוקרטיה, הרי שזה התרחקות האליטות הגלובליות מהקולקטיב המקומי שנפגע מהגלובליזציה הכלכלית, והתמקדות האליטות בעיקר בעצמן ברוח האינדיבידואליזם המקודש
עופר סיטבון

בקרב השמאל הליברלי הישראלי רווח בשנים האחרונות הלך-רוח המבטא יאוש מהניסיון להשפיע על החברה הישראלית, וקושי להביע סולידריות והזדהות עם סמלים קולקטיביים. יש לכך דוגמאות למכביר, ובעיקר בעמוד הדעות של "הארץ". רק לאחרונה, למשל, קרא קרלו שטרנגר ("ישראל מתפרקת", "הארץ" 8.3; "איך נהנה מכספי המסים שלנו", הארץ", 29.3) לנטוש את "הפנטזיה" בדבר אתוס משותף בין קבוצות האוכלוסיה השונות בישראל; רוגל אלפר הגדיר את גביית המסים כ"פשע חברתי" ולא כבסיס לאמנה חברתית ("לא רוצה לשלם מסים", "הארץ 23.3); ונעמי דרום הסבירה בפירוט מדוע היא אינה עומדת בצפירה ביום השואה ("למה לא עמדתי בצפירה", "הארץ" 28.4).

הרמת הידיים הזו, המוותרת על הניסיון למצוא מכנה משותף, מייצגת תופעה רחבה יותר של ניכור של האליטות מהחברה בישראל. בדומה למתרחש בעולם, גם בישראל רווח בקרב האליטות הכלכליות, החברתיות והאקדמיות קידוש של ערכי אינדיבידואליזם ואוניברסליות, המתבסס על הניידות הגיאוגרפית והחברתית שמאפשרת הגלובליזציה. הזהות הלאומית נתפסת, על-פי רוב, כסרח עודף של עולם האתמול, והפוליטיקה כשדה פעולה של אינטרסנטים ושל מושחתים.

Dani_Rodrik
דני רודריק. צילום: Andrzej Barabasz, cc by-sa

אלא שבשונה מהאליטות הגלובליות, מרבית האוכלוסייה בישראל היא מקומית – אנשים הנטועים במקומות מגוריהם ובקהילותיהם – והזהות הלאומית במיטבה היא אחד האמצעים החשובים ליצירתו של "דבק חברתי" בתוך חברה מגוונת ואינדיבידואליסטית. דבק זה מאפשר בתורו סולידריות חברתית שהיא התנאי לכינונה של מדינת רווחה ולחלוקה מחדש המתחייבת ממנה, ואשר מחייבת תשלום מסים גבוהים. הגלובליזציה הכלכלית שכה קוסמת לאליטות הגלובליות מחלישה את מדינת הרווחה ובעיקר את המערכת הדמוקרטית. היא אמנם מפתה אותנו באמצעות סמארטפונים וטיסות לואו-קוסט, אך היא גם מניידת משרות לסין, מובילה לכאן פליטים מאריתראה ובעיקר – מצמצמת את מרחב התמרון של ממשלות שנאלצות להבטיח יותר מכפי שביכולתן לקיים, ומעמיקות כך את חוסר האמון כלפיהן. כפי שכותב דני רודריק, כלכלן מוביל מאוניברסיטת הרווארד, עודף גלובליזציה בא, בסופו של דבר, על חשבון הדמוקרטיה.

את התוצאות אנו רואים, כמובן, ברמת המדיניות החברתית-כלכלית – למשל, מענק נוסף לאינטל על חשבון תמיכה בעסקים מקומיים – שמוכתבת ומעוצבת על-ידי כוחות השוק של התאגידים הגלובליים הרבה יותר מאשר על-ידי הבוחרים; וברמה המשפטית, בקידוש שיח הזכויות והאקטיביזם השיפוטי המסרסים את העשייה הפוליטית; ואפילו ברמה המרחבית, בהסתגרות הגוברת של האליטות במסגרת קהילות מגודרות מסוגים שונים – ממגדלים ועד לישובים קהילתיים, בבתי-ספר פרטיים במימון ציבורי ובלעדיו, ועוד. הסתגרות שמצמצמת את הזדמנויות המפגש הבין מעמדי ובמובן עמוק, אפילו את חופש התנועה של מי שאינו משתייך למעמד הגלובלי.

אי של פרטיות - שכונה סגורה. תמונת מסך מ"התפכחות"
שכונה סגורה, מפלס אחד מעל לרחוב – "כאן לא תולים כביסה". תמונת מסך מ"התפכחות"

מתן מקום בלעדי לצורך האנושי החשוב במימוש עצמי ובאוטונומיה אינדיבידואלית משכיח מהליברלים את התלות הברורה והגוברת שלנו באחרים, וכן את הצורך של מרביתנו לחיות חיים חברתיים הנטועים במקום מסויים. הסופר ג'ונתן פראנזן ניסח את הדברים בצורה יפה:

באשר תנסה לאהוב את כל האנושות כולה תציב לעצמך אתגר ראוי, אבל באופן משעשע, תותיר את המיקוד על עצמך, על הרווחה המוסרית והרוחנית שלך. אולם, באשר תנסה לאהוב אדם ספציפי ולהזדהות עם המאבקים והשמחות שלו/ה כאילו היו שלך, בהכרח תוותר על חלק מעצמך.

אסור לנו, כמובן, לוותר על הישגי הליברליזם, אך יש לזכור שהשאלות העומדות כיום על סדר היום נוגעות לאופי פעילותם של המוסדות הפוליטיים ולאיכות היחסים החברתיים יותר מאשר לזכויות הפרט. במצב דברים זה, לא ברור שלליברלים יש תשובות טובות לבעיות הקשות שבפניהן ניצב עולמנו – אובדן האמון בדמוקרטיה, עולם עבודה לחוץ ולוחץ יותר מתמיד, בדידות ודיכאון גוברים, אי-שוויון גובר ותמיכה פוחתת במדינת הרווחה, שלא לדבר על משבר האקלים, איומי הטרור או מקלטי המס.

שמאל אמיתי אמור לתמוך בחיזוק הדמוקרטיה ולזכור שהפוליטיקה, על כל חסרונותיה, היא שדה פעולה קולקטיביסטי, וככזה – מוכוון לפשרות. כדי שהשמאל הליברלי ישוב להיות רלוונטי ובעל השפעה, עליו להתייחס ברצינות ובאמפתיה לתפישות מוסריות מנוגדות לשלו, ולאנשים המחזיקים בהן. ההבנה שיש דרכים שונות לראות את המציאות ולפעול בתוכה היא הרי הבסיס לדמוקרטיה. דיאלוג אמיתי, המאפשר סיכוי לשינוי, הוא-הוא הפוליטיקה, ולא ניתן להתחיל בו מתוך נקודת מוצא של ייאוש.

ד"ר עופר סיטבון הוא עמית בכיר במכון שחרית לפוליטיקה חדשה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. י.א

    "השאלות העומדות כיום על סדר היום נוגעות לאופי פעילותם של המוסדות הפוליטיים ולאיכות היחסים החברתיים יותר מאשר לזכויות הפרט"
    גדול. פשוט גדול.

  2. צ'יקי

    גם מדינת הרווחה והסוציאל דמוקרטיה המקודשת שמה במרכז את הפרט. קולקטיביזם כמו שהכותב מייחל לו קיים היום רק בצפון קוריאה.

  3. מריק שטרן

    תודה עופר!! מי שמתייאש לעולם לא ישיג את מטרתו.

  4. עוזי משולה מעפולה

    רוגל אלפר הוא אליטה גלובלית? האיש בקושי מחבר משפט באנגלית

  5. רועי

    צ'יקי, זה פשוט מגוחך להאשים את הכותב בכך שהוא מייחל לקולקטיביזם דוגמת צפון קוריאה. זה נכון למי שמסוגל לחשוב באופן בינארי בלבד, ובספרה אחת בלבד. למזלנו העולם לא מתקיים כך, ובין לוס אנג'לס לפיונגיאנג, יש עוד כמה אלפי אפשרויות.

    1. צ'יקי

      לא אמרתי שהוא מייחל לזה. אמרתי שגם מדינת הרווחה מושתתת על אינדיבידואליזם, והמודל היחידי שמבוסס על "קולקטיביזם" (מלה שהכותב משתמש בה ולא אני) הוא בדמוקרטיה העממית של העולם השלישי.

      1. רועי

        לא. גם קולקטיביזם יכול להיות מבוסס על אינדיבידואליזם. הוא מבוסס על התרומה של הקולקטיב לאינדיבידואל.

        1. צ'יקי

          סופיסטיקה חיננית. אבל לא, מדינת הרווחה המודרנית במערב מבוססת על ראיית הפרט כתכלית ולא הקולקטיב, וככזו הרבה יותר אינדיבידואליסטית מאשר קולקטיביסטית. לישראלים קשה להבין את זה כי המנטליות הישראלית (גם כאשר היא סוציאליסטית וגם כאשר היא "ליברלית") היא קולקטיביסטית, לכן הם משליכים את הנסיון הציוני המפא"יניקי על אירופה.

          1. רועי

            הקהילתנות היא לא המצאה מפאי"ניקית ישראלית (אם כי יש לישראלים תרומה בה), וגם היא רואה את הפרט כתכלית. היא רק מבינה שהפרט צריך קולקטיב כדי לממש את עצמו בתוכו.

  6. אורי

    שיש לעיתים מי שמסוגל לעשות סדר בראש ולחבר קצוות מתוך פלונטר שקשה למצא בו את הידים והרגלים.
    לטעמי שיחרר עופר סיטיבון הרבה מהפלונטר הזה והצליח לעשות קצת סדר בבלאגן, ועל כך תודה לעופר.

  7. יוסי ברנע

    כשסוציאל דמוקרטיים כותבים על קולקטיביזם ועל לוקאליות הם עוסקים בכלכלה מתוך ביקורת על הקפיטליזם-ליברליזם האוניברסאלי. אבל מדוע אין הם ,וגם כותב מאמר זה בהתייחסו לדבק, אינו כותב על הלאום האזרחי שלא רק שאינו מוכר בישראל אלא גם אינו לגיטימי? ומדוע אין הוא מציין שלישראל אין שום מאפיין רפובליקאי שהוא תנאי לקיום חברה במדינת לאום טריטוריאלית עם ערכים משותפים.

    1. צ'יקי

      וככזה מאמין בסוציאליזם סלקטיבי של העדה השלטת על חשבון כל השאר.

      מחזה קצת מוזר באתר הזה, חייבים להודות.

  8. יובל מסלקר

    ….שהשמאל אוהב בעיקר רק את עצמו ואת הסיסמאות שהוא מפריח לאויר. הסיסמאות של השמאל מאז ותמיד נשמעות מאוד יפה — אחוות העמים, שיוויון, דמוקרטיה, רווחה לכולם ועוד. אבל כאשר זה מגיע למבחן המעשה, לא תמצא במעשי השמאל זכר לכל הסיסמאות היפות שלו.

    הסיסמאות של השמאל נועדו אך ורק להוליך שולל את מה שהשמאל העולמי נהג לכנות "האידיוטים השימושיים". כי השמאל במהותו מאוהב עד אין-קץ באידאולוגיות שהוא מאמץ בקנאות דמויית הקנאות הדתית הקיצונית, וכל זה בגלל שהשמאלן הטיפוסי במהותו הוא אגוצנטרי חבר תקנה שאוהב בעיקר אך ורק את עצמו.

    לכן התקוות של מחבר המאמר בפיסקה האחרונה שהשמאל יתיחס "ברצינות ובאמפתיה לתפישות מוסריות מנוגדות לשלו", הן ככל הנראה תקוות-שווא, עד כמה שההיסטוריה עד היום מוכיחה.