• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

סליחה, איך אני מגיעה מפה למוכרת הפלאפל המקורית?

ניסיון נוסף לעמוד על גבולות השיח של התרבות החזותית המזרחית בפריים-טיים – מקזבלן ועד זגורי אימפריה
נועה חזן

מתווה השיח שאותו אנסה לשרטט מתחיל מזיכרון ילדות: לעתים כשהגעתי לבאר שבע עם הורי, לעשות שבת אצל סבי וסבתי, ראיתי את סבי צופה בהנאה גלויה בסרט "קזבלן". היו אלה שנות השמונים המוקדמות ואני ילדה משוכנזת לעילא ועוד לא בת 10. למרות שהזמין אותי לשבת לידו, מעולם לא התעמקתי בסרט, ובטח שלא קישרתי בין שמו לבין מוצאה של משפחתי. ישבתי לצדו, צוחקת בעקבות צחוקו לנוכח העלילה הנרקמת שוב ושוב מול עיניו.

רק עשרים שנה אחר כך, כסטודנטית, ראיתי את "קזבלן" לראשונה במלואו. הגעתי אליו חמושה בעדשות שדרכן ראיתי בו אך ורק סרט סטריאוטיפי שתמך באקזוטיזציה ובקרימינליזציה שנעשו למזרחים. כבר לא היה סיכוי שאצליח ליהנות ממנו.

את ההבדל בין המבט של סבי למבטי שלי על הסרט פירשתי תמיד כחולשה של סבי, וכאימוצו הלא-מודע את המניפולציה הייצוגית. אך הדיון בייצוגי מזרחים בתרבות החזותית המקומית, למשל במאמר של נעמית מור חיים על "זגורי אימפריה" כאן ותגובתה של שירה אוחיון למאמרה של איריס חפץ על הסדרה, ועוד שורות שאספתי מפה ומשם, שינו לי הכל. הפוטנציאל שהיה גלום בהצעותיהן, לעשות החתמה מחדש-או ניכוס-מחדש של הדימוי המזרחי, לחגוג אותו או לפחות לקבלו בחמלה, כיוון אותי מחדש לקרקע שעליה אני רוצה לעמוד.

הרגשתי מוזר: הרי אני מכירה היטב את הפרקטיקה של Re-claiming כפרקטיקה קווירית, ואפילו מלמדת אותה בהקשר של פוסט-קולוניאליזם ותרבות חזותית אמריקאית. איך זה שכמי שכתבה את הדוקטורט שלה על ייצוגים של גזע בתרבות חזותית ישראלית, לא חשבתי קודם על אימוץ העמדה הזאת ביחס ל"עממיות", ל"זגורי אימפריה" או ל"אנשים כתומים" והצלחתי רק לראות את הסכנות שבהפצת דימויים של מזרחיות "נחשלת" ו"פרימיטיבית" במסגרת הגמונית?

אני חייבת להודות שעד אז הזדהיתי לחלוטין עם הטיעונים הנוקבים של מירב אלוש-לברון, הני זובידה, חפץ ומשתתפות אחרות בשיח, שהביעו ביקורת קטלנית על ההנמכה של מזרחים ועל חוסר יכולתן של פלטפורמות תקשורת הגמוניות כמו ערוצי טלוויזיה מסחריים וקולנוע מסחרי, להכיל ולעכל לתוכם מזרחיות לא סטריאוטיפית. הנהנתי בסיפוק כשהראו כי קיים קשר בין הדימוי החזותי המזרחי כפי שנשקף מן המסכים השונים, לבין ייצוג המציאות, וטענו שההנמכה הראשונה (על המסך) מכשירה את ההנמכה השנייה (במציאות) ולכן מסוכנת כל כך. הטיעונים האלה נבעו לחלוטין מן ההיגיון של פוליטיקת הזהויות והפוליטיקה של הייצוג, ונקודת מבטם הייתה זהה לחלוטין לזו שלמדתי לאמץ – לאחר כמעט 20 שנה באקדמיה הישראלית – המבט עלי ועל שכמותי.

אולם אחרי שתגובותיהן של נעמית מור חיים ושירה אוחיון ייצבו לי מחדש את הקרקע, כאמור, והשתכנעתי שעלי לדבוק בהן, היא נשמטה לי שוב כשגיליתי שגם אם ארצה לנכס לעצמי מחדש את הזכות לחגוג את המזרחיות שלי מבלי לבקש רשות, או לפחות לקבל את המזרחית שבי כמו שאני, אין לי מושג איך. כך, הכמיהה השורפת למרחב אותנטי של שפה ותרבות, שאליו ארגיש סופסוף שייכת באמת ושבו אוכל לצחוק כמו סבי מקזבלן מבלי שהדימוי שלו יביך אותי, התחלפה בהבנה מקפיאה שמעולם לא הייתי חלק מאותו מרחב, שהוא יישאר עבורי לעד רק מפונטז, שהוא מעולם לא היה שלי ושאין לי לאן לחזור. אולי זאת הסיבה שכשאראה את "קזבלן", אראה תמיד את הסטריאוטיפ המביך של עצמי.

הפתיחה האישית הזאת היתה כדי להבהיר ששתי העמדות בשיח הן חלק ממי שאני, וכנראה מעוד הרבה חוקרים וחוקרות מזרחיות ואחרות. הדיון אותו אני מעוניינת להציע אינו מייתר חלילה אף אחת מהן. השיח הביקורתי המקומי העוסק בייצוגים חזותיים של מזרחיות, אשר בשבועות האחרונים נדמה לי כשוקק מבעבר, חיבר אותי לכפילות מחדש והבהיר לי שהכפילות הזו בין המבט המאמץ של סבי למבט הביקורתי שלי אינה סימפטום פרטי.

את השיח בו ממוקד הטקסט הזה אגדיר כשיח על התרבות החזותית המקומית, כי הוא חובק מדיומים ושדות ומתקיים בפייסבוק, בבלוגים, במוזיאונים, באקדמיה, בתקשורת המיינסטרימית והעצמאית; כי הוא מאמץ בו בזמן ידע מסוגים שונים ומשייט בטבעיות וללא הצטדקות בין תרבויות, עמדות ודיסציפלינות; ובעיקר כי הוא לרוב אישי ולא מצטדק מאחורי אמיתות "אובייקטיביות" כמו שיחים אקדמיים אחרים. מן השיח הביקורתי הזה, סביב תרבות חזותית מזרחית, עולים קולות אינטלקטואלים עוצמתיים ביותר, אשר בנכונותם להתפלסף ולהתפלמס על נושאים עכשוויים, בוערים ונפיצים באופן גלוי ופומבי, משאירים הרחק מאחור את האליטה האקדמית המקומית. ולכן אשתמש בהזדמנות הזו בכדי לנסות ולשרטט את גבולות הגזרה של הדיון בתרבות החזותית המקומית העוסקת במזרחיות.

כמו מופעיה של המזרחיות בבמות הממסדיות כיום, גם השיח אודותיה הוא מרובד, מרובה פנים ומגוון, וברור כי כל ניסיון לשרטט את גבולותיו הינו מאתגר, שלא לומר יומרני. באופן כללי, אני חושבת שיהיה זה די זהיר לומר כי גזרת השיח על ייצוגיים חזותיים של מזרחיות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשבועות האחרונים, נעה בין הבעות שמחה לנוכח עצם הייצוג, גם אם הוא משטיח או מנמיך, לבין התרעה על הסכנות שבהשטחה זו. בעוד ההיגיון של התגובות מן הסוג הראשון הוא כי עדיף ייצוג על תת-ייצוג ולא משנה עכשיו מה טיבו של הייצוג, ובעיקר אין סיבה להתנצל על הניחשול הממסדי ארוך השנים שהביא מזרחים לעסוק במקצועות "פשוטים", או לדבר עברית "שבורה" כשאפשר לחגוג סממנים אלה, ההיגיון של התגובות מן הסוג השני הוא ההיגיון של הגזענות החדשה, שלא צריכה כבר סממנים ביולוגים כדי לקבע נחיתות ומשתמשת בסממנים תרבותיים כדי להצביע על נחיתות ביולוגית. לפי היגיון זה, יש קשר הדוק בין צקצוק הלשון האימפוטנטי של מוסדות המדינה לנוכח המשכיות הפערים הגזעיים לבין הנחשלות התרבותית של המזרחים הנשקפים מן המסך. זאת משום שדימוייהם מטבענים את הפערים הנראים במציאות וחוסמים את פי הכלבים בזמן שהשיירה של ההגמון והרגולטור עוברות חופשי.

לצערי נדמה לי, לפי מיעוט הדוברות של העמדה הראשונה, שמעט מדי מבנות דורי מאמצות אותה. אולי משום שכפי שהסברתי למעלה, בניגוד לסבי שלא היה סובייקט מלא של האידיאולוגיה החדשה בזכות מיקומו היציב בתוך המסורת והתרבות שלו, אנו כבר שבויות באידיאולוגיה הזאת. אבחן אם כן את העמדה השנייה, שמתריעה על השימוש בפלטפורמות הגמוניות ושבה ניתן לשמוע את הדי מחשבתם של אלתוסר, פוקו ודה סרטו בנסחם את גבולות המרחב המפוקח.

בעוד שאלתוסר ניסח את האידיאולוגיה כמרחב ללא חוץ שלא ניתן להיחלץ ממנו, פוקו העניק לנו את ההטרוטופיה: המקום האחר שבו אולי תימצא תקנה ללא תקניים, אולם כזכור גם אותו "מקום-אחר" של פוקו שימש בעיקר לשמירה על הסדר הקיים. כלומר לפי היגיון ההטרוטופיה: מקומות של פריעת הסדר הם הכרחיים כי הם משמרים את הסדר הקיים (פוקו מדבר על הטרוטופיות כמו ירח דבש – השום מקום שבו מתקיימת הטראומה של אובדן הבתולין, או פנימיות לנערים שבהן מתרחשים גילויי מיניות ראשונים מחוץ למרחב המשפחתי) ובהקשר שלנו – תוכניות וסרטים שמציגים מזרחים באופן מגחיך וממוקמות בתוך מרחב הפריים-טיים המוסדר והלגיטימי הם הטרוטופיות שתפקידם לשמור את הסדר הגזעי-המעמדי-התרבותי-הקיים על כנו.

גם האפשרות שהציע דה סרטו לחתירה תחת הסדר הקבוע של הריבון במרחב (האסטרטגיה) באמצעות ניצול סדקים רגעיים ביציבותו (הטקטיקה), מהדהדת פה ושם בטיעוני הביקורת. בשונה מאלתוסר, שהבחין בעיקר בסטרוקטורה שכופה התנהגויות מסוימות על הסובייקט באמצעות אינטרפלציה (הסבתו לסובייקט של האידיאולוגיה), דה סרטו התבונן דרך החורים של הסטרוקטורה, אל המקומות שבהם היא נפרמת ושבהם ניגלה כוח האלתור של הסובייקט. הוא הציע את הטקטיקה כאופן שבו פועלת כל אחת מאיתנו, במודע או שלא במודע בתוך המסגרות שבהן אנו לכודות מרצון או ככורח במהלך חיינו. אולם למרבה הייאוש אם ללכת עם רוב הביקורות, גם מה שיכול היה להיראות כטקטיקה, כלומר עצם החדירה של רגעי מזרחיות למרחבים תרבותיים שנשלטים על ידי ההגמוניה האשכנזית, אומץ זה מכבר כחלק מן האסטרטגיה ההגמונית – למשל, כי חדירה של המזרחיות כך (כשולית/מוגחכת/סטריאוטיפ של עצמה וכו') מקבעת את אחיזתה הבלעדית של האשכנזיות ההגמונית במרחבי ניראות אחרים, הנחשבים ממלכתיים, חשובים, אובייקטיביים ורציניים יותר.

אז אם עצם השימוש בפלטפורמות הגמוניות בעייתי, כי כל יצירה על תרבות מזרחית מועדת להשטחה ולרידוד בכדי שתוכל להתעכל בקלות בקיבתו הרגיזה של הפריים-טיים הישראלי, שעלול לפתח תגובה אלרגית קשה לכל מה שלא מגיע באריזת הסטריאוטיפים המקובלים; או לכל היותר מוסברת כהטרוטופיה המאפשרת לשמור על ההיררכיות הקיימות, אז אולי באמת כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון כפי שציינה אודרי לורד (Lord). אבל אולי את הטענה הזו ננסה לרגע להפנות לא ליוצרים ויוצרות, אלא דווקא למבקרים ומבקרות המשתמשות בכלי הניתוח של האדון שכנראה מובילים אותן ואותנו למחשבה המייאשת הזו. כי נדמה לי, שאיננו יכולות כבר לראות את היצירות הללו בלי שמושגים תיאורטיים של אחרים מתלבשים לנו כמו משקפות על העיניים וגומרות לנו את היצירות לפני שמגיעות הכתוביות.

קצה מחשבה על הזיקות שבין השדות השונים של התרבות המקומית כמו מוזיקה, שירה, אמנות פלסטית, טלוויזיה, קולנוע וספרות, שגם הן רלוונטיות לאותו דיון. למשל, בניגוד למופעים חזותיים שבהם השפה הלא-תקנית במכוון של הדמויות המזרחיות מתפרשת כעילגות מעליבה, ומתקבלת בביקורת – אפילו מצד מי שמברכות/ים על עצם הייצוג – בשירה המזרחית העכשווית העילגות והשפה השבורה מתפרשות דווקא בקלות כחלק מן המרד של המשורר וכאקט מתריס של שחרור מקונוונציות מקומית מחמירות. האם זה משום שאנו נוטות להחמיר יותר עם יצירה חזותית מאשר עם טקסט? האם אנו נוטות לייחס למשורר/ת יותר מודעות עצמית ושליטה בכלי העבודה שלהם, מאשר לשחקנית או במאית?

כמובן שאין לי כל כוונה בטקסט הגולמי הנוכחי להטיח אשמה באיש או אישה ספציפיים. דברי מדגימים אולי בעיקר את כוח האינרציה של הסדר ההגמוני בו לוקחים חלק פעיל הגמון וחתרנית, אשכנזייה ומזרחי, יוצרת ומבקר – גם כשהוא פועל לרעתם.

כנראה שיעניין אותך גם: