הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
סליחה, איך אני מגיעה מפה למוכרת הפלאפל המקורית?
מתווה השיח שאותו אנסה לשרטט מתחיל מזיכרון ילדות: לעתים כשהגעתי לבאר שבע עם הורי, לעשות שבת אצל סבי וסבתי, ראיתי את סבי צופה בהנאה גלויה בסרט "קזבלן". היו אלה שנות השמונים המוקדמות ואני ילדה משוכנזת לעילא ועוד לא בת 10. למרות שהזמין אותי לשבת לידו, מעולם לא התעמקתי בסרט, ובטח שלא קישרתי בין שמו לבין מוצאה של משפחתי. ישבתי לצדו, צוחקת בעקבות צחוקו לנוכח העלילה הנרקמת שוב ושוב מול עיניו.
רק עשרים שנה אחר כך, כסטודנטית, ראיתי את "קזבלן" לראשונה במלואו. הגעתי אליו חמושה בעדשות שדרכן ראיתי בו אך ורק סרט סטריאוטיפי שתמך באקזוטיזציה ובקרימינליזציה שנעשו למזרחים. כבר לא היה סיכוי שאצליח ליהנות ממנו.
את ההבדל בין המבט של סבי למבטי שלי על הסרט פירשתי תמיד כחולשה של סבי, וכאימוצו הלא-מודע את המניפולציה הייצוגית. אך הדיון בייצוגי מזרחים בתרבות החזותית המקומית, למשל במאמר של נעמית מור חיים על "זגורי אימפריה" כאן ותגובתה של שירה אוחיון למאמרה של איריס חפץ על הסדרה, ועוד שורות שאספתי מפה ומשם, שינו לי הכל. הפוטנציאל שהיה גלום בהצעותיהן, לעשות החתמה מחדש-או ניכוס-מחדש של הדימוי המזרחי, לחגוג אותו או לפחות לקבלו בחמלה, כיוון אותי מחדש לקרקע שעליה אני רוצה לעמוד.
הרגשתי מוזר: הרי אני מכירה היטב את הפרקטיקה של Re-claiming כפרקטיקה קווירית, ואפילו מלמדת אותה בהקשר של פוסט-קולוניאליזם ותרבות חזותית אמריקאית. איך זה שכמי שכתבה את הדוקטורט שלה על ייצוגים של גזע בתרבות חזותית ישראלית, לא חשבתי קודם על אימוץ העמדה הזאת ביחס ל"עממיות", ל"זגורי אימפריה" או ל"אנשים כתומים" והצלחתי רק לראות את הסכנות שבהפצת דימויים של מזרחיות "נחשלת" ו"פרימיטיבית" במסגרת הגמונית?
אני חייבת להודות שעד אז הזדהיתי לחלוטין עם הטיעונים הנוקבים של מירב אלוש-לברון, הני זובידה, חפץ ומשתתפות אחרות בשיח, שהביעו ביקורת קטלנית על ההנמכה של מזרחים ועל חוסר יכולתן של פלטפורמות תקשורת הגמוניות כמו ערוצי טלוויזיה מסחריים וקולנוע מסחרי, להכיל ולעכל לתוכם מזרחיות לא סטריאוטיפית. הנהנתי בסיפוק כשהראו כי קיים קשר בין הדימוי החזותי המזרחי כפי שנשקף מן המסכים השונים, לבין ייצוג המציאות, וטענו שההנמכה הראשונה (על המסך) מכשירה את ההנמכה השנייה (במציאות) ולכן מסוכנת כל כך. הטיעונים האלה נבעו לחלוטין מן ההיגיון של פוליטיקת הזהויות והפוליטיקה של הייצוג, ונקודת מבטם הייתה זהה לחלוטין לזו שלמדתי לאמץ – לאחר כמעט 20 שנה באקדמיה הישראלית – המבט עלי ועל שכמותי.
אולם אחרי שתגובותיהן של נעמית מור חיים ושירה אוחיון ייצבו לי מחדש את הקרקע, כאמור, והשתכנעתי שעלי לדבוק בהן, היא נשמטה לי שוב כשגיליתי שגם אם ארצה לנכס לעצמי מחדש את הזכות לחגוג את המזרחיות שלי מבלי לבקש רשות, או לפחות לקבל את המזרחית שבי כמו שאני, אין לי מושג איך. כך, הכמיהה השורפת למרחב אותנטי של שפה ותרבות, שאליו ארגיש סופסוף שייכת באמת ושבו אוכל לצחוק כמו סבי מקזבלן מבלי שהדימוי שלו יביך אותי, התחלפה בהבנה מקפיאה שמעולם לא הייתי חלק מאותו מרחב, שהוא יישאר עבורי לעד רק מפונטז, שהוא מעולם לא היה שלי ושאין לי לאן לחזור. אולי זאת הסיבה שכשאראה את "קזבלן", אראה תמיד את הסטריאוטיפ המביך של עצמי.
הפתיחה האישית הזאת היתה כדי להבהיר ששתי העמדות בשיח הן חלק ממי שאני, וכנראה מעוד הרבה חוקרים וחוקרות מזרחיות ואחרות. הדיון אותו אני מעוניינת להציע אינו מייתר חלילה אף אחת מהן. השיח הביקורתי המקומי העוסק בייצוגים חזותיים של מזרחיות, אשר בשבועות האחרונים נדמה לי כשוקק מבעבר, חיבר אותי לכפילות מחדש והבהיר לי שהכפילות הזו בין המבט המאמץ של סבי למבט הביקורתי שלי אינה סימפטום פרטי.
את השיח בו ממוקד הטקסט הזה אגדיר כשיח על התרבות החזותית המקומית, כי הוא חובק מדיומים ושדות ומתקיים בפייסבוק, בבלוגים, במוזיאונים, באקדמיה, בתקשורת המיינסטרימית והעצמאית; כי הוא מאמץ בו בזמן ידע מסוגים שונים ומשייט בטבעיות וללא הצטדקות בין תרבויות, עמדות ודיסציפלינות; ובעיקר כי הוא לרוב אישי ולא מצטדק מאחורי אמיתות "אובייקטיביות" כמו שיחים אקדמיים אחרים. מן השיח הביקורתי הזה, סביב תרבות חזותית מזרחית, עולים קולות אינטלקטואלים עוצמתיים ביותר, אשר בנכונותם להתפלסף ולהתפלמס על נושאים עכשוויים, בוערים ונפיצים באופן גלוי ופומבי, משאירים הרחק מאחור את האליטה האקדמית המקומית. ולכן אשתמש בהזדמנות הזו בכדי לנסות ולשרטט את גבולות הגזרה של הדיון בתרבות החזותית המקומית העוסקת במזרחיות.
כמו מופעיה של המזרחיות בבמות הממסדיות כיום, גם השיח אודותיה הוא מרובד, מרובה פנים ומגוון, וברור כי כל ניסיון לשרטט את גבולותיו הינו מאתגר, שלא לומר יומרני. באופן כללי, אני חושבת שיהיה זה די זהיר לומר כי גזרת השיח על ייצוגיים חזותיים של מזרחיות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשבועות האחרונים, נעה בין הבעות שמחה לנוכח עצם הייצוג, גם אם הוא משטיח או מנמיך, לבין התרעה על הסכנות שבהשטחה זו. בעוד ההיגיון של התגובות מן הסוג הראשון הוא כי עדיף ייצוג על תת-ייצוג ולא משנה עכשיו מה טיבו של הייצוג, ובעיקר אין סיבה להתנצל על הניחשול הממסדי ארוך השנים שהביא מזרחים לעסוק במקצועות "פשוטים", או לדבר עברית "שבורה" כשאפשר לחגוג סממנים אלה, ההיגיון של התגובות מן הסוג השני הוא ההיגיון של הגזענות החדשה, שלא צריכה כבר סממנים ביולוגים כדי לקבע נחיתות ומשתמשת בסממנים תרבותיים כדי להצביע על נחיתות ביולוגית. לפי היגיון זה, יש קשר הדוק בין צקצוק הלשון האימפוטנטי של מוסדות המדינה לנוכח המשכיות הפערים הגזעיים לבין הנחשלות התרבותית של המזרחים הנשקפים מן המסך. זאת משום שדימוייהם מטבענים את הפערים הנראים במציאות וחוסמים את פי הכלבים בזמן שהשיירה של ההגמון והרגולטור עוברות חופשי.
לצערי נדמה לי, לפי מיעוט הדוברות של העמדה הראשונה, שמעט מדי מבנות דורי מאמצות אותה. אולי משום שכפי שהסברתי למעלה, בניגוד לסבי שלא היה סובייקט מלא של האידיאולוגיה החדשה בזכות מיקומו היציב בתוך המסורת והתרבות שלו, אנו כבר שבויות באידיאולוגיה הזאת. אבחן אם כן את העמדה השנייה, שמתריעה על השימוש בפלטפורמות הגמוניות ושבה ניתן לשמוע את הדי מחשבתם של אלתוסר, פוקו ודה סרטו בנסחם את גבולות המרחב המפוקח.
בעוד שאלתוסר ניסח את האידיאולוגיה כמרחב ללא חוץ שלא ניתן להיחלץ ממנו, פוקו העניק לנו את ההטרוטופיה: המקום האחר שבו אולי תימצא תקנה ללא תקניים, אולם כזכור גם אותו "מקום-אחר" של פוקו שימש בעיקר לשמירה על הסדר הקיים. כלומר לפי היגיון ההטרוטופיה: מקומות של פריעת הסדר הם הכרחיים כי הם משמרים את הסדר הקיים (פוקו מדבר על הטרוטופיות כמו ירח דבש – השום מקום שבו מתקיימת הטראומה של אובדן הבתולין, או פנימיות לנערים שבהן מתרחשים גילויי מיניות ראשונים מחוץ למרחב המשפחתי) ובהקשר שלנו – תוכניות וסרטים שמציגים מזרחים באופן מגחיך וממוקמות בתוך מרחב הפריים-טיים המוסדר והלגיטימי הם הטרוטופיות שתפקידם לשמור את הסדר הגזעי-המעמדי-התרבותי-הקיים על כנו.
אז אם עצם השימוש בפלטפורמות הגמוניות בעייתי, כי כל יצירה על תרבות מזרחית מועדת להשטחה ולרידוד בכדי שתוכל להתעכל בקלות בקיבתו הרגיזה של הפריים-טיים הישראלי, שעלול לפתח תגובה אלרגית קשה לכל מה שלא מגיע באריזת הסטריאוטיפים המקובלים; או לכל היותר מוסברת כהטרוטופיה המאפשרת לשמור על ההיררכיות הקיימות, אז אולי באמת כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון כפי שציינה אודרי לורד (Lord). אבל אולי את הטענה הזו ננסה לרגע להפנות לא ליוצרים ויוצרות, אלא דווקא למבקרים ומבקרות המשתמשות בכלי הניתוח של האדון שכנראה מובילים אותן ואותנו למחשבה המייאשת הזו. כי נדמה לי, שאיננו יכולות כבר לראות את היצירות הללו בלי שמושגים תיאורטיים של אחרים מתלבשים לנו כמו משקפות על העיניים וגומרות לנו את היצירות לפני שמגיעות הכתוביות.
קצה מחשבה על הזיקות שבין השדות השונים של התרבות המקומית כמו מוזיקה, שירה, אמנות פלסטית, טלוויזיה, קולנוע וספרות, שגם הן רלוונטיות לאותו דיון. למשל, בניגוד למופעים חזותיים שבהם השפה הלא-תקנית במכוון של הדמויות המזרחיות מתפרשת כעלגות מעליבה, ומתקבלת בביקורת – אפילו מצד מי שמברכות/ים על עצם הייצוג – בשירה המזרחית העכשווית העילגות והשפה השבורה מתפרשות דווקא בקלות כחלק מן המרד של המשורר וכאקט מתריס של שחרור מקונוונציות מקומית מחמירות. האם זה משום שאנו נוטות להחמיר יותר עם יצירה חזותית מאשר עם טקסט? האם אנו נוטות לייחס למשורר/ת יותר מודעות עצמית ושליטה בכלי העבודה שלהם, מאשר לשחקנית או במאית?
כמובן שאין לי כל כוונה בטקסט הגולמי הנוכחי להטיח אשמה באיש או אשה ספציפיים. דברי מדגימים אולי בעיקר את כוח האינרציה של הסדר ההגמוני בו לוקחים חלק פעיל הגמון וחתרנית, אשכנזייה ומזרחי, יוצרת ומבקר – גם כשהוא פועל לרעתם.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
מה שהיה הוא שיהיה עד קץ הדורות.
קצת אופטימיות.
בסוף הקערה תתהפך על פיה
נמצא דרך
בשביל זה באנו
כשתסגרי דלת תפתח לך דלת. שם לבטח תמצאי, בין היתר, מנה פאלפל מקורית…
ואם יתמזל מזלך אולי גם את מוחמד אל אנקה
אינשאללה תיפתח
שירה אוחיון – תגובה מחכימה, למרות שאני לא יודעת אם זה מכבד את הנגנים שלך להודות שבחרת בחלקם רק כדי למלא משבצת סטטיסטית ולא בגלל מי שהם והכישרון שלהם.
חבל שאתן מתעלמות מדימוי האשכנזיה בסדרה, כי זה צריך להיות כרוך לחלוטין בניתוח המזרחי והפמיניסטי. שחר החיילת, מבהירים לנו שוב ושוב, עושה גו'דו, לא יודעת לבשל, לא מביעה אהבה, עומדת על דעתה – היא לא אישה כמו שאישה צריכה להיות, שנואה על ידי כולם (חוץ מאביגיל, לא ברור למה) ונענשת על ידי אביאל.
תודה דינה ודפנה על תגובותיכן. שתיהן יחד זו לאחר זו, מהוות הדגמה חיה לסימפטום ידוע שכבר זיהתה בל הוקס ב"Black Looks Race and Representation ". היא הבחינה כמה מכעיס ליברלים לבנים כשמפנים את תשומת ליבם ללובן שלהם, משום שהם טוענים שכל אופני ההתבוננות המדגישים את ההבדלים, חותרים תחת האמונה הליברלית באנושיות אוניברסאלית (האמונה שכולנו רק בני אדם) שהם חושבים שתעלים את הגזענות. הם הרי השקיעו נפשית במיתוס שכולנו זהים. אומרת בציניות הוקס. זאת אפילו כאשר מעשיהם משקפים את העליונת של מעמדם.
ולגבי הערתך דינה בהחלט מסכימה איתך שנכון להצביע על הפרטיקולריות של הלובן ולא להשאירו נייטראלי כשכל שאר הדמויות נצבעות. הטקסט הזה הוא בעיקר ניתוח של השיח על התכניות/סרטים ולא שלהם עצמם. ואני חושבת שיש טקסטים גם כאן בהעוקץ שעמדו על המאפיינים האלו
קודם כל אני לא שותפה בכלל לביקורת של דפנה ואני לא מבינה למה כרכת אותנו יחדיו ותקפת את השאלה שלי. רציתי להוסיף משהו שמסקרן אותי, ולא לתקוף את הכתיבה. ראית את כל העונה של זגורי? כי הדמות של האשכנזייה אינה נייטרלית כלל, אלא מצוירת בדרך מאוד שובניסיטית ופה – מצטערת שאין לי סמפטום רשום בלועזית לזה – זו נקודת עיוורון שרציתי להצביע עליה.
שאישה לא טובה היא אישה אשכנזיה, קרה, לא מבשלת ונלחמת באומונויות לחימה. זה נראה לך נייטרלי? את לא חושבת שנשים – גם לבנות וגם שחורות – חוות דיכוי בגלל הדימויים הללו?
ברור לי שאת לא שותפה לתגובה של דפנה. התייחסתי לכך שמייד אחרי שהארת את ההגזעה שעוברת האישה הלבנה תגובתה שהגיעה מייד אחרי שלך הביע פאניקה על ההצבעה שלי ושלך על ההבדלים.
לגמרי הבנתי שלא תקפת את הטקסט שלי. ובאמת העניין עם סטריאוטיפים של האישה הלבנה בזגורי מעניין, (מעניין אם תהיה מישהי שתצליח לחגוג את זה שהיא מוצגת שם ככה)
באמת !
לא נמאסו עליכם כל הדיונים האלה שכל מטרתם לקטב את החברה הישראלית?
אם באמת חשקה נפשכם בטיפול בפערים חברתיים, [אמיתיים, לשם שינוי], אז יש לכם מספיק עבודה.
יש את הבדואים, עולים מאתיופיה, ניצולי שואה, [אשכנזים. ממש אשכנזים. הייתי אומרת א"ט, שזו המקבילה האשכנזית לס"ט, רק שלנו אסור להשתמש בביטויים כאלה], חולים, נכים, ועוד.
מי שמלעיג על המזרחיים כיום הם לרוב דווקא מזרחיים בעצמם.
לזאב רווח ויוסף שילוח אין מתחרים בהצגם דמויות מזרחיות כדמויות נלעגות, עלובות, עילגות.
אז באמת, מספיק כבר.
רק שאני מבינה שקשה לכם להרפות.
כל-כך נעים לכם לרבוץ בביצה החמימה הזו של ה"קיפחו אותנו", "אכלו לנו", "שתו לנו", עד שאתם לא מרגישים שהביצה מצחינה.
צאו ממנה כבר.
ואם אני משתמשת במונחים "אנחנו" ו"אתם", זה בגלל שאתם התחלתם. כשאתם דוחקים אותי אל הקיר אין לי ברירה אלא ליצור את האבחנה הזו בינינו.
מאמרים מהסוג הזה, של גב' חזן, לא ירפאו את החברה הישראלית. ממש להפך.
אז, שוב, אולי מספיק עם זה?
תודה.
דפנה-במובן מסויים מה שכתבתי לא שולל לגמרי את הרצון שלך להשתחרר מן השיח המקטב כפי שאת מגדירה אותו, אבל אני כן מבטאת את הקושי להיחלץ ממנו בסביבה החזותית/אקדמית/אידיאולוגית שבתוכה אני חיה.
לנועה,
אני יכולה רק להצטער שזו תחושתך, ולקוות עבורך שבעתיד תחושתך תשתנה. רק שלדעתי זה תלוי רק בך.
אם אני אתחיל להעלב בכל פעם שמישהו אומר "איכס" על גפילטע-פיש, או "איזה גועל" על רגל קרושה אז תאמיני לי, אני "אנצח אותך". זה יהיה נצחון פירוס כמובן. כי אני לא רוצה לנצח בקרב הכמותי הזה על כמה מעליבים אותי.
שמעתי שקוראים לנו, לבנים שכמונו, "כוזרים" ו"פרידמנים"? סחתיין ללשונאי המקורי!
ניצחתם בקרב בין מלרע ומלעיל? אני מקבלת באהבה.
למי זה אכפת בכלל? מה זה משנה?
אני ממש לא מבינה למה את צריכה לשקוע בתוך הדבר הזה, במיוחד כשבו בזמן את מכילה גם עלי את הדעות הקדומות שלך.
ואם את מצטטת את בל הוקס אז ניתן לומר גם עלייך שהשקעת נפשית במיתוס שכל לבן הוא גזען ולכן את מתקשה להפרד ממנו.
אגב, מה בדיוק הציפיות שלך מאתנו, "הלבנים"?
האם עמיתייך הלבנים באקדמיה אמורים לעזוב בהמוניהם, ולפנות מקום לעמיתים חדשים? כהי-עור? רק כי אלה לבנים ואלה שחורים?
מה לעשות כדי שאת, נועה, תהיי מרוצה?
ומה זה בדיוק שחור ולבן היום? כי אני בתמימותי חשבתי שהתערבבנו. מזמן.
הקריאה שלך היא פספוס של הפואנטה. אם תקראי שוב בהתחלה- אני עצמי לא בטוחה איפה להתמקם בין השחורות ללובן, ומאתגרת את עצמם קיומם של ההבדלים החזותיים במציאות, אני עצמי הולבנתי כהוגן כפי שכתבתי- בזכות מאמציהם האינטנסיביים של הורי, אם תצטרכי פעם לנופף בניפלאות האינטגרציה/כור ההיתוך – אני הדגל האולטימטיבי. אבל לא לשם חותר הטקסט הזה דפנה. שוב, הטקסט בודק את השיח העכשוי על תרבות חזותית מזרחית.
אבל גם איתם למדנו להסתדר לא רע בכלל.
נכון מירב. לא נמאס.
לא נמאס כי איזה כיף זה להתבוסס ברחמים עצמיים, בתחושת מסכנות.
כמה נחמד זה שיש אשכנזי בסביבה שאפשר להאשים אותו כשנכשלים.
איזה תענוג זה לדחוק את הלבנבנים האלה לפינה. לראות אותם מתנצלים על מה שמעולם לא קרה. [והם מתנצלים רק כי הם רוצים שיניחו להם, או כי הם מקווים לקושש עוד כמה קולות בקלפי].
אז שאת, מירב, תוותרי על כל זה?
לא חשבתי שכן.
לדפנה,
אז מה כן ירפא את החברה הישראלית החולה? שתיקה והסכמה עם העליונות האשכנזית המדכאת בתרבות כמו בשאר התחומים? צינזור עצמי של כל הביקורת שיש לנו על הממסד התרבותי בישראל?
כשתוכיחי לנו שיש רוב של שופטות ושופטים מזרחים בעליון, ב'שלום' ובמחוזי, רוב של מרצים, מרצות וחוקרים/ות מזרחים/יות באקדמיה, רוב של מנהלים ומנהלות בכירים מזרחים בגופים הכלכליים הקובעים, במוסדות התרבות, שלפחות מחצית מראשי הממשלה של ישראל היו מזרחיות ומזרחים, שרוב הכתבים והעיתונאיות והבעלים על התקשורת הם מזרחים וכו', רק אז תוכלי לבוא עם הדרישה המתקרבנת שלך.
לכנרת,
אני ממש לא מרגישה צורך להוכיח שיש רוב למזרחיים בתחום כזה או אחר. גם לא צריך שיהיה רוב כזה.
למה דווקא למזרחיים מגיע לדעתך שיהיה להם רוב? למה לא לעולי אתיופיה? אולי לג'ינגים? אולי לשמנים?
אבל לא. כי את לא מאתיופיה ואת כנראה גם לא ג'ינג'ית. את מזרחית. ואת רוצה לעצמך ולדומים לך את מה שלפי דעתך מגיע לכם: להיות רוב באזורים שאותם את תופסת כאזורי השפעה.
ההבדל בין שתינו הוא שאני לא מצפה שיהיה רוב ליוצאי פולין בשום מקום רק כי משם הגיעה משפחתי.
אני מצפה שלבית-המשפט העליון יגיעו טובי המשפטנים, ולי, ממש לא חשוב מאיזו עדה הם. מעולם לא עלה בדעתי לספור כמה "אטרי יד ימינם" יש בבית המשפט העליון רק כי אני איטרת יד ימיני.
ובעצם, למה שלא זה יהיה הקריטריון לקבלת כרטיס כניסה לשם? למה דווקא מוצא עדתי?
כך גם בעיתונות, בכלכלה. וכך אגב גם בתעשיה, בבניין, בחקלאות ועוד.
אבי, פולני גאה, עסק כל ימיו בארץ בעבודה פיזית, – בבניין. והוא לא בכה שהוא מקופח כי הוא פולני. הוא דווקא אהב את מה שהוא עשה, והוא עשה את זה מצויין.
ורק כדי שתהיי מעודכנת, – לאבי היה תואר בכלכלה כי זה מה שהוא למד שם, בפולין, וזה התחום שהוא חשב שיעסוק בו כאן בארץ.
ואמי, שסיימה בהצטיינות את גימנסיה הרצליה, עבדה כפועלת בביח"ר עלית, ויותר מאוחר טיפלה בילדים. היא אהבה את עבודתה והילדים והוריהם אהבו אותה, ולא עלה כלל בדעתה להתלונן על קיפוח.
אבל אני בטוחה כנרת שלדעתך, וככל שהורייך עסקו בתחומים דומים לאלה שבהם עסקו הורי, אז זה על רקע של קיפוח עדתי.
הורייך המוצלחים קופחו.
הורי, לעומת זאת, היו פשוט לא מוצלחים ולכן לא הצליחו להתרומם מעבר לתחומי העיסוק שבהם בסופו של דבר הם עסקו.
זו גישתך, אבל דווקא לגישה שלי ושל משפחתי את בוחרת לקרוא
"גישה מתקרבנת".
משעשע.
זו נאיביות, רשעות או טפשות לרשום את מה שאת רושמת. הרי לאתר הזה שותפים סוציולוגיים, עיתונאים ואנשי אקדמיה רבים. כולם טועים??????????
לנורית,
אני מקווה שידוע לך שהחיים האמיתיים לא מתרחשים באתר כלשהו, לרבות באתר הזה.
לאתר הזה יש אג'נדה, לגמרי לגיטימית, אבל לא בהכרח צודקת.
גם המקבץ המרשים של סוציולוגים, כלכלנים, פילוסופים ועוד, לא מבטיח שהצדק יהיה תמיד עם הנאמר באתר.
בנוסף, לא בהכרח "כולם טועים" כמו שאת שואלת. יותר נכון לומר ש"כולם" מאפשרים פרסום מאמרים שהם לא בהכרח מסכימים עם תכנם. זו נקודה לזכותם, וכך גם צריך להיות.
אבל, לשאלתך העקרונית, אז כן. בהחלט ייתכן מצב שבו כולם טועים.
אגב, סוציולוגים, כלכלנים, פילוסופים ועוד יש גם בעולם הממשי, ורבים מהם אוחזים בדעות מנוגדות לחלוטין לדעה המובעת במאמר זה. אז מה? הם כולם טועים??????????
במה בדיוק הם נופלים מהסוציולוגים, הכלכלנים הפילוסופים ועוד, ששותפים לאתר זה? איזה מין טיעון משונה זה?
ואם אלה הטיעונים שלך, אולי תסתכלי לתוכך פנימה לפני שאת מאשימה אותי בטפשות וברשעות.
שם, עמוק בפנים, את תמצאי כמה דברים שממש יפתיעו אותך.
הדיון שאת מציעה חשוב וההצגה של הקונפליקט והמורכבות מאתגרת. אני חייבת לומר שהיא מעסיקה אותי כבר זמן רב ואני מתפלמסת איתה פוליטית ואקדמית. אני רוצה ברשותך להעיר מספר הערות ראשוניות בלבד סתם כי אני לא יכולה להתאפק כבר מלהגיב(: אז לתיאוריה אולי אדרש בהמשך למרות שהיא מפרכת לעיתים קרובות ולמרות המוטיבציה שלך לצאת מן הקופסא האקדמית, ואולי בעיקר כי גם כשאנחנו כותבים נגד התיאוריה אנחנו מוצאות עצמנו משתמשות בה כמו שקרה בפועל גם בטקסט שלך.
אבל כן אני רוצה למקם את עצמי בדיסציפלינה כשם שעשית את. אני חושבת שזה משמעותי לטיעון ולהנהרתו. אני כותבת מתוך המחשבה של התקשורת וחקר התרבות שאת מכירה אותה היטב. היתרון של הגישה הזו (התיאורטי והפוליטי) הוא מרחב הפרשנות שהיא מעניקה לנו והמעבר שמחקר הייצוגים שלה עשה מן ההתייחסות הפשטנית למעמדו של הסטריאוטיפ להתייחסות מורכבת אליו . זהו מעבר משמעותי מאוד לדיון הנוכחי. חקר התרבות כפי שאני תופסת אותו (ישנן גישות שונות בתוכו וישנם חוקרים שמדברים מגרונו לכאורה אבל חוטאים למימד הפוליטי הנוקב שבו ועושים רדוקציה לפוליטי) מאפשר לנו לדון בכובד ראש אם כן בסטריאוטיפ ולראות מה קורה סביבו. במילים אחרות: לא להיבהל ממנו. ביקורתי על הצחלות והפילוסים ועל כלכלת הרייטינג אינה זהה כלל וכלל לביקורתי על זגורי אימפריה. יש לי ויכוח מהותי עם חברי היקר ושותפי למאבק המזרחי הני זובידה ביחס לזגורי והיא קיבלה ביטוי פומבי בתכנית טיוי שבה התארחנו. אולי אגב לא מקרי שזגורי לא נמצא בברודקאסט ובפריים טיים מלכתחילה ושתהליך חניכה נדרש לה בערוצי הנישה כדי שבסוף תגיע גם לשם). אבל: אני חוששת מן האפשרות שבה נכיל את המבט המוחזר ואת הניכוס ואת החתרנות על כל מה שנגלה לנגד עינינו. אז נחטא ל'פוליטי'. אני מסרבת לקבל את הייצוג המזרחי בפרסומות ואמשיך להזדעק כנגדו כל עוד הוא מתקיים בצורתו החזותית הנוכחית. אני חושבת שאנחנו צריכות לכתוב/לחקור/לדבר בהתאם למקרה הנידון. לא לייצר הכללה בשיח אלא לבחון כל דבר לגופו. זה נשמע מובן מאליו אבל זה בכלל לא כך. אני אוהבת את הנשים העממיות. הן עוררו אצלי חיוך, חיבה ואמפטיה. מצאתי את עצמי בתוכן לא מעט. בתוכן: היינו במה שהן, ולא באיך שהיוצר ממשמע את מה שהוא סבור שהן שיתאים למה שמקובל ליצור על מזרחיות. כאשר אני צופה בעממיות או בארץ נהדרת או בשנות השמונים של אסייג , או באנשים כתומים של אזולאי הספרי וכו וכו אני שואלת את עצמי כמזרחית מספר שאלות: 1. האם אני כצופה והדמויות המזרחיות עוברות פרקטיקה של הגזעה (שאת מכירה היטב) ? 2. האם אני והדמויות שעל המסך מצליחות לשרוד בתוך ההגזעה הזו? לחתור תחתיה? 3. האם הטקסט עצמו מאפשר לי להישיר מבט חתרני, למשל, לייצר היפוך בדרך של ניכוס? במילים אחרות אני בודקת עד כמה הייצוג בפלטפורמה ההגמונית הוא קאונטר הגמוני. גבולות הקאונטר הגמוניה בזירה ההגמונית מראש מצומצמים. זאת אנחנו יודעות. אשר על כן לחלוטין לא הסכמתי עם נעמית מור חיים שכרכה יחדיו את עממיות ואת זגורי אימפריה. לא הספקתי להגיב לה מפאת עומס החיים, אף כי רציתי . עממיות מצייתות לנאור ציון. הוא ברא אותן כך שתצייתנה לו. הן לא מצליחות להישיר מבט והוא לא מאפשר להן לנוע במרחב שיוכל לייצר עבורן סובייקטיביות ממשית. עקבתי אחר כל סצנה בסדרה. זה פשוט לא קורה. לא באמת…מנגד: אותן טענות שנטענות כנגד זגורי הושלכו לפני שנים רבות על שחור של אזולאי הספרי (זגורי בכלל מתכתב עם שחור באופן מובהק ) הן על ידי מזרחים והן על ידי אשכנזים מלומדים, שיעני אוהבים לאהוב אותנו (לא מדובשם ולא מעוקצם). כתבתי מאמר על "שחור" לפני כמה שנים שמאתגר את המבט ההגמוני והמזרחי אשר הפנים את המבט ההגמוני – על הסטריאוטיפ של שחור. מאז עשיתי להרגשתי צעד אחד נוסף שבמידה רבה מתבטא במאמרי "אז שכטמן אמר" שפורסם בהארץ . במאמר זה אני מבקרת את התגובה המזרחית האוטומאטית לביקורת הלבנה על התרבות המזרחית . כתבתי : "כי יש להפנות יותר ויותר את המבט פנימה. יש להתמקם מחדש בתוך השדה התרבותי, ולייצר נרטיב מזרחי חדש, נקי מסממנים של תשוקה להכרה. ברור כי חשוב לתעד את העבר ולתאר את ההווה ומוקדם להניח את כלי המאבק. אולם צריך לעשות כן מתוך ההבנה כי לציבור המזרחי, ובמיוחד לאותו הציבור בשמו מגיבים דובריו, יש פחות ופחות צורך בהזדהות האשכנזית".כתבתי כי "יש לעבור מן התגובה המזרחית המגייסת אוהדים אשכנזים ליברלים, לתגובה המזרחית הכובשת קהלים מזרחים". זגורי כובשת קהלים מזרחים במובן העמוק של המילה גם אם אינה כובשת קהלים מזרחים אקדמאים. מזרחים רבים נורא נרתעו מזגורי כי בזגורי למשל מרימים את הקול. האבא מזעזע לכאורה , אבישג מופרעת…וכהנה וכהנה. זה כל כך הטריד אותם. היה מי שאף אמר לי שמקומם אותו שהדמות של אבישג היא דמות עבריינית.
אבל זגורי עושה את מה שעממיות לא עושה ואת מה שארץ נהדרת לא עושה וכו. חשוב להדגיש: משפחת זגורי לא צריכה להיות משפחה של רופאים כדי לעשות את זה! היא לא צריכה להיות משפחת קוסבי. העממיות אינה תכונה מנמיכה לכשלעצמה. זגורי אימפריה היא טקסט מורכב ועממיות היא טקסט פשטני עד אימה. זגורי מתכתבת עם הנרטיב המזרחי התרבותי החדש כפי שאני רואה אותו וחולקת לגביו הסכמות עם שירה אוחיון שהגיבה לאיריס. זאת, כי נוצרה על ידי מזרחי שלא שבוי בכלכלת הרייטינג (עדיין) גם אם הוא מתכתב איתה. זאת כי זגורי נעשה כשמאחוריו עובדים על הסדרה אנשים ספציפיים בתעשייה שכבר עברו את "שחור" ואף באופן ישיר עם יוצרי שחור. הם הגיעו למאור זגורי עם ידיים מלאות. זגורי מחזיר את המבט המזרחי בחזרה למבט הלבן באופן הכי מובהק שבל הוקס יכולה הייתה לדמיין עבורנו מנקודת מבטה השחורה. זגורי כותב מחדש את הנרטיב המזרחי-ישראלי-מזרחי. לא אכנס לניתוח הטקסט ולהסברים ולדוגמאות כי לא אסיים(: יש למכביר. את בוודאי מתארת לעצמך מהן אם צפית בסדרה. בעיני זה שקוף כל כך שהדהימה אותי הביקורת המזרחית נגדה. זגורי מאפשר לי כמזרחית להרגיש נוח עם מה שאבא שלי הרגיש איתו נוח. זה מתאפשר לי כי הצלחתי לנכר את עצמי למבט ההגמוני הליברלי. לכן אני מסכימה איתך שאנחנו צריכות לחשוב מחדש על ההמשגה ועל השדה שבו פועלת המזרחיות או מיוצגת המזרחיות בתרבות. מה שנדרש בעיני הוא להבנות שיח שיאפשר לנו מחד לא להתעלם מן המבט הלבן, מן השליטה על המשאבים ומן הפוליטי ובה בעת להנכיח את ה'פוליטי' מחדש . ניסיתי לעשות זאת בביקורת שלי לאחרונה ממש שפורסמה במוסף הארץ האשכנזי-ליברלי על מבקרי הקולנוע האשכנזים בהקשר של אנשים כתומים של אזולאי הספרי. אני חושבת אגב שהוקס אותה הזכרת מצוינת לשם כך. אני מוסיפה להיעזר בה לא מעט בימים אלו ממש. לא בטוחה שהיא מספיקה. אבל אמרתי שלא אכנס לתיאוריה…אני חושבת שהפרשנות שלי או של שירה אוחיון חברתי לזגורי אימפריה בהחלט מתכתבת עם הניסיון לחדול מלראות כהגדרתך, את היצירות הללו בלי שמושגים תיאורטיים של אחרים מתלבשים לנו כמו משקפות על העיניים וגומרות לנו את היצירות לפני שמגיעות הכתוביות". אני מסרבת לציית לטקסטים הגמוניים לפני או אחרי שלב הכיתוביות. תלוי כמה מהר אני קולטת את משמעותו של הייצוג (: ובתנאי הפלטפורמה ההגמונית אין לי אלא לאתר את הסדקים שתיארת. אין לי אלא לאתר את מה שביל אשקרופט הפוסטקולוניאלי כינה: אינטרפולציה. בחולם…
העובדה כי לא כל טקסט מזרחי מצליח לחדור את הסדקים הללו היא גם פונקציה של תודעה תרבותית ושל השתנות שיחנית. אם נחזור לתגובה המקסימה של ידידי שלמה וזאנה הרי שאני נאחזת בה כדי לטעון שהדרך אל מוחמד אל אנקה עוברת דרך ההכרה בחוסר האפשרות של הייצוג הרדיקלי הטהור. כן. אולי זה שלב בדרך? לא מסיימת בסימן קריאה…וזו אכן דרך חתחתים.
מה זה בכלל ייצוג רדיקלי טהור? זו גם שאלה. ניסים מזרחי למשל הראה לנו במחקרו כיצד מה שאנחנו מדמים בעיני עצמנו כרדיקלי נופל פעם אחר פעם למלכודת של הקידוד הליברלי ההגמוני. אז גם את הדבר הרדיקלי הזה צריך להגדיר מחדש.
כן, התנועה הזו היא היא בדיוק הדבר שחשתי בתקופה האחרונה ושהבעתי בטקסט בנימה אישית ושאת נתת לה עוד רציונליזציה כאן. ויש עוד המון עבודה. ונידמה שההמשגות החדשות הכרחיות ולא יאחרו להגיע. אם דרך מוחמד אל אנקה ואם בדרך חדשה
ודווקא סופו של המאמר שלך בהארץ אם אני זוכרת נכון- שבו הפנית את המבט אל הלובן הבוהק של המבקרים הוא טקטיקה ישנה חדשה ששמחתי שנקטת בה- ואז תהיתי אם -שוב הפניית המבט אל הלובן היא הפיתרון או שיכול להיות רק שלב בדרך, מהסיבות המוכרות לנו (טקטיקה מהותנית, מצירה את גזרות הפרשנות וכו..)