מכלא תל מונד לבלפסט ובחזרה

צפון אירלנד לא נרגעה מאז שהתיישבו בה המתנחלים האנגלים שהגיעו לפני 300 שנים בחסות הצבא (הפרוטסטנטים) על חשבון מי שראו את עצמם ילידי הארץ, המופלים, צאצאי השבטים הגאליים (הקתולים). הצלחת הצדדים להגיע להסכם שלום (גם אם לא לפיוס), מעוררת אינסטינקטיבית את השאלה: איך הם הצליחו במה שאנחנו כה רחוקים ממנו? לפיכך, ההזמנה לבקר באי הנחלק בריבים הנושנים שמזכירים את המקום שלנו, העניקה הזדמנות מצוינת לבחון אם השלום המדובר הוא אכן סיפור הצלחה היסטורי או שמא עוד הגזמה היסטרית של כלי התקשורת. זאת היתה גם הזדמנות למפגש בלתי-אמצעי עם דרכי המאבק של המחתרת האירית עד להשגת ההסכם ההיסטורי והשוואתן לכאן.

ואכן, די מהר התגלה לנו, נציגי שני ארגונים מהסכסוך האחר, הישראלי והפלסטיני, שהוזמנו להכיר את דינמיקת ניהול הסכסוכים לפי המודל האירי, כי השלום שם אינו אלא מין גרסה מאד לא מפותחת של הודנה לטווח מוגבל, מעין שביתת נשק זמנית, שאמורה להתקיים עד להתפרצות הוולקנית הבאה, שהגיאולוגיה האירית הלאומנית מפיקה במחזוריות של כשלושים-ארבעים שנה. אבל גם הפסקת אש זמנית היא משהו שאין לזלזל בו, לנוכח ההיסטוריה העקובה מדם, סבל, חורבן ודמעות של סכסוכים לאומיים. אמנם העובדה שבאשר לצפון אירלנד, העולם הסכין עם תודעת קיומו של שלום (לפי "הסכם יום שישי הטוב", שנחתם ב-1998), לא אומרת דבר על המציאות, שהרי רק בשבוע שבו דרכה רגלנו על אדמתה לא חלף יום ללא מעשי רצח, תקיפה, או התנגשויות והסתה על רקע פוליטי. בצפון אירלנד המחולקת, כמו לפני ההסכם, ע"י שני לוחות טקטוניים, שמקדם החיכוך שלהם הרסני, גם הנפתו של דגל או הורדתו היא עילה למהומות ולתקיפות אלימות של היריב. וכך כשמועצת העיר בלפסט החליטה להוריד את היוניון ג'ק מתורן כיכר העירייה, למעט בימי חג ומועד, נזעקו הפטריוטים היוניוניסטים, המעוניינים להמשיך ולהסתתר תחת סינרה של האם הבריטית הגדולה, התעלמו מהקור העז של ערב הכריסמס, ותקפו את הממזרים שהצביעו בעד ההחלטה הנואלת, הפעם בפצצות של צבע בלבד.

היכן שתזרוק אבן בבלפסט תפגע בתומך נלהב של ישראל או במעריץ קנאי של הפלסטינים. היוניוניסטים, תומכי אנגליה בצפון אירלנד אף משתמשים בדגלים עם מגן דוד. קודקודי מגן הדוד מסמלים אמנם את ששת חבליה של צפון אירלנד, אך מעבר לכך נחלקים הצדדים הניצים באי בין אהדה מופגנת של הפרוטסטנטים לישראל ולסמליה לבין תמיכה גורפת של הקתולים בפלסטינים. דגלי שני הצדדים מונפים אלה מול אלה ברחבות סמוכים. וסמלי הצדדים הניצים במזה"ת מעטרים את ציורי הקיר המתנוססים על חומות בלפסט.

הטרוריסט שהפך לפוליטיקאי

את דייטי דולן (Daithi Doolan), נציג השיין פיין בפרלמנט האירי, אנו פוגשים בדבלין (השיין פיין – בגאלית, אירית: "למען עצמנו" – היא החזית הפוליטית של ה-IRA, הזרוע הצבאית של הקתולים, שהניחה את נשקה בעקבות הסכם השלום). הוא איש שמנמן, קירח לחלוטין, שמרכיב על אפו משקפי ראיה בסגנון ישן, אך בעל מבט נחוש וקצב דיבור רצחני במבטא קורקי כבד. מדי פעם, למרות חזות הפקיד, שפת הגוף שלו מקרינה נחישות וקשיחות ובמהלך דיבורו משתלבות אצבעותיו בתנועה כמעט מוכנית שמופנית לעבר היושבים מולו, שמתורגמת אצלי כראיה למידה גבוהה של מיומנות בלחיצה על ההדק. לא, לא הייתי רוצה להתעמת איתו בסמטה חשוכה.

הנתונים הבסיסיים שאפשרו את פריצת הדרך להסכם היו שלושה, הוא אומר, ואני זוקף את אוזניי לקלוט כל רמז לקיומו של מתכון פיוס אפשרי לאזורנו: הראשון הוא שה-IRA הגיע למסקנה שלא יוכל לנצח את בריטניה הגדולה (גם אחרי ההתקפות הקשות בלונדון ובמקומות נוספים באירופה), השני שהשיין פיין היה נחוש לקבל החלטה אסטרטגית שצריך לדבר עם האויב, והשלישי היה המעורבות הפעילה של ארה"ב בתהליך. מפגש כזה של נסיבות במזרח התיכון נראה עכשיו דמיוני; שיח של שלום ופיוס נעדר כמעט לחלוטין במרחב הציבורי בישראל, מפלגת השלטון מקצינה לעבר עמדות משיחיות וארה"ב של אובמה אדישה מול בעלת בריתה הזעירה ששבה וממציאה פטנטים איך לא להכיר בקיומו של האחר.

למחרת אנחנו מופתעים לקבל ממנו אי-מייל תודה על הפגישה והבעת תקווה להמשך "העבודה המשותפת". רוהם, עמיתי הפלסטיני, עונה לו מיד במייל, אך אבוי – האותיות מתבלבלות, ה-R מתחלף ב-D, ו"היקר" ב"מת", וכך התשובה המנומסת ששלח לעמיתנו מהשיין פיין מתחיל ב-Dead Daithi. 

אנחנו יוצאים מדבלין לבלפסט במכונית, מרחק של כשלוש שעות נסיעה בלבד. המעבר מהרפובליקה האירית הקתולית לצפון אירלנד המחולקת לא מסומן אפילו בשלטי הדרכים, והנוסעים לא נדרשים לחלוף דרך מסופי בדיקה, אפילו לא כמו הידידותיים שבהם, מהסוג המצוי במעברים בין ארה״ב לקנדה או בכביש 433 בואכה גבעת זאב. הגבעות הירוקות של הרפובליקה האירית ממשיכות גם אחרי הקו הדמיוני המהווה את הגבול המדיני עם צפון אירלנד ואותו כביש דו-מסלולי ממשיך וחותר אל הטריטוריה החדשה ללא הפרעה. מחסום קלנדיה – ההיית או חלמתי חלום? אבל, כמו שנלמד בימים הקרובים, המחסומים כאן גבוהים וכמעט בלתי חדירים, גם כשהם לא נראים בעין. המחסומים הללו מצויים במוחם, בתודעתם ובדמיונם של האירים ולכן, רק הדורות הבאים יוכלו לגלות אם ניתן למוסס אותם או שההיסטוריה תחזור על עצמה במחזוריות המוכרת של תיעוב הדדי.

הטרוריסט שהפך לוחם שלום

שונה וולש (Seanna Walsh) הוא איש גבוה, שקט, שאצבעות ידיו הדקות משחקות עם עצמן בעצבנות והמבט שלו נזרק מכנית לצדדים, בזמן שאנחנו יושבים זה מול זה במסעדה במרכז בלפסט, לא רחוק מהמקום שבו אנו מתגוררים – מלון אירופה, שחבריו למחתרת החריבו כבר כמה פעמים. המחתרת האירית התמקדה בו בגלל שהוא היה מין "אמריקן קולוני" מקומי שעיתונאים בחרו להתאכסן בו, בלבה של העיר המסוכסכת ולחפש אירועי אקשן. If it bleeds – it leads, כמו שאומרים הבריטים.

אני לא שואל את האיש שיושב מולי אם היה מעורב בפיצוץ המלון שבו אני מתגורר, אבל שונה לא מסתיר כי עיקר המומחיות שלו היתה בהרכבת מטענים. 21 שנה הוא בילה בכלא הבריטי בשלושה מחזורים: בפעם הראשונה נעצר כשהיה בן 16; אחרי שמונה שנים שוחרר, אך לא הספיק לנצל יותר משלושה חודשי חופש עד שנעצר מחדש. כאשר שוחרר בפעם האחרונה, במסגרת הסכם "יום השישי הטוב", הוא היה כבר גבר שמתקרב לגיל העמידה. לוולש שמור מקום של כבוד בדברי הימים של "הטראבלס", כפי שמכנים האירים את מלחמת הטרור האכזרית של המחתרת בשלטון הבריטי עד לחתימת הסכם "יום שישי הטוב" ב-1998.  

וולש, שהיה מהמנהיגים הבכירים של המחתרת האירית בכלא לונג-קיש, ישב עם קבוצת שובתי הרעב שעשרה מהם מתו במהלך השביתה שתבעה מהממשלה הבריטית להכיר בהם כאסירים פוליטיים. עד אמצע שנות ה-70 נהנו אסירי המחתרת האירית ממעמד מיוחד של מעין שבויי מלחמה. ב-1976 בוטל ההסדר והממשלה הבריטית הורתה לנהוג באסירים כפושעים פליליים רגילים. נשללו מהם הזכויות ללבוש בגדים רגילים, להתאגד בכלא לצורך פעילות חברתית ולקבל פטור מעבודה. המאבק של האסירים בשינוי מעמדם התבטא בסירוב ללבוש את מדי האסירים, הם סירבו להתקלח ולהתגלח, התנועעו עטופים בשמיכות ובהמשך אף מרחו את צואתם על קירות תאיהם.

שם הוא התיידד עם בובי סאנדס, המרטיר האגדי של המחתרת, שדיוקנו, בעל הילת גיבורים, נמשח עד היום על החומות המקיפות את השכונות הקתוליות של מערב בלפסט. ב-1 במרץ 1981 הורה סאנדס, שהיה אז מפקד האסירים, לפתוח בשביתת רעב עד מוות שיפתחו בה אסירים נוספים לפי מרווחי זמן קבועים. בראש רשימת 7 השובתים הראשונים שם סאנדס את עצמו. המאבק לטובת סאנדס שטף את העולם אך מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל", הצהירה, סטייל גולדה: "איננו מוכנים לשקול מעמד מיוחד לכלואים המרצים את עונשם. פשע הוא פשע, הוא אינו פוליטי." המחתרת האירית זכרה לה את המדיניות הנוקשה וניסתה להתנקש בחייה באמצעות פיצוץ מלון גרנד הוטל בברייטון. שביתת האסירים האיריים הסתיימה לאחר שממשלת בריטניה נתנה הבטחות לא פורמאליות להקלות בתנאי הכליאה.

סאנדס מת לאחר 66 ימי צום. הוא לא קבע בכך שיא – בילאל דיאב ותאיר חלאחלה, אסירים מנהליים פלסטינים, שבתו רעב בכלא הישראלי, לפני כשנתיים, כמעט 80 יום. אותה שביתה הסתיימה לאחר שישראל נתנה הבטחות לא פורמאליות להקלות לאסירים, ולרכך את מדיניות המעצרים המנהליים. כעת שובתים רעב עשרות אסירים מנהליים פלסטינים בכלא, ובכנסת דנים בחוק שיאפשר להזינם בכפייה. הם לא המציאו את שביתת הרעב כאמצעי של לחץ פוליטי. "שביתת הרעב היא נשק שהאל העניק לנו כדי לעשות בו שימוש בעתות של חוסר-אונים מוחלט", אמר גנדי, שפיתח את אמצעי המאבק הבלתי-אלים כנשק פוליטי. אבל יותר מכל הושפעו האסירים הפלסטינים ממורשת שביתות הרעב עד מוות של אסירי המחתרת האירית. סאנדס נותר מודל חיקוי עיקרי לאסירים בבתי הכלא שלנו, ונשק שביתת הרעב נלקח ממשנתו הכתובה והמצולמת.

סאנדס סיפר על חברותו עם וולש ביומן אישי שכתב באמצעות רפיל פשוט שהחביא בתאו על ניירות טואלט וניירות של סיגריות, שהבריח מהכלא, ואשר התפרסם כספר וכסרט ("רעב", 2008, במאי: סטיב מקווין). 

אז יצאת לעולם החופשי ללא מקצוע? אני שואל את שונה וולש.

"דווקא היה לי מקצוע. בגיל 16 קיבלתי תואר של מהנדס אלקטרוניקה". שונה וולש מחייך, בפעם הראשונה נדמה לי, ובוחן מהצד אם אני לא תמים מדי מכדי להבין את כוונתו. כמו בחמאס, גם כאן למדו המהנדסים של ה-IRA ליצור חומרי נפץ מדשן וניטרו-בנזין, להשתמש ב"פצצת מסמרים" ואף לפתח מין רקטות שבעזרתן ירו בזמן מלחמת המפרץ הראשונה על בית ראש הממשלה הבריטי בדאונינג 10. על חלק מפעילות הטרור הזאת פיקח האיש שאני יושב מולו.

״צ'וקי אר לו״ – יומנו עוד יבוא Tiocfaidh ar la – היתה ונשארה סיסמתם של לוחמי ה-IRA עד היום, למרות שיש המאשימים את ג'רי אדמס, מנהיג השיין פיין, שמאז שהפך לאישיות בינלאומית בזכות הסכם השלום הוא המיר את הסיסמה ל"ארמאני אר לו" – חליפת ארמאני עוד תבוא. 

בזמן שאנו מסבים במסעדה האירית שמול המלון שלנו, נודדות מחשבותיי לפגישה אחרת עם "ארכי-טרוריסט" מקומי בשם שייח' אחמד יאסין באמצע שנות ה-90. מייסד החמאס ישב אז בכלא אשמורת (תל מונד) ובמסגרת מחקר שערכתי עם שותף פלסטיני על תופעת משתפי הפעולה הפלסטינים, קיבלתי היתר מיוחד משר המשטרה דאז, משה שחל, לראיין אותו בכלא. וכך נכלאנו למשך כמה שעות בתא אחד עם האסיר החשוב ביותר שהחזיקה ישראל משוחחים בפתיחות רבה, כשכל אותו זמן משמשים אותו אסירים מארגונו ודואגים לכל צרכיו. יאסין היה משותק ברגליים ובידיים והיה מסוגל להזיז רק את ראשו, אבל היתה לו שליטה מעוררת תדהמה על המתרחש בבית הסוהר ומחוצה לו.

יאסין סיפר לנו על קשריו המוקדמים עם ראשי הממשל הצבאי הישראלי בעזה בשנות ה-70 ועל העזרה שקיבל מהם לבניית תשתית החמאס, להקמת מסגדים ומוסדת ציבור כמשקל נגד להשפעת אש"ף. יש אנשי ביטחון ישראלים שסבורים כי יאסין היה מנהיג רציונאלי למרות שהפך דמון בשיח הישראלי הביטחוני. שהוא היה אויב אידיאולוגי, אבל ניתן היה לעשות איתו עסקים.

ייתכן ואם לא היו מחסלים אותו בעזה, הוא היה יכול להיות מעין שונה וולש ולהגיע עם ישראל להסכם הפסקת אש לא מוגבל בזמן. הפסיכולוג צביקה סלע שהיה קצין מודיעין ראשי של שירות בתי הסוהר (95'-98') והיה אמון מטעם מדינת ישראל על איסוף מידע פלילי וביטחוני בתוך בתי הכלא נפגש במשך שלוש שנים רצופות עם השייח' יאסין, לשיחות שבועיות. בראיון שנתן למוסף "הארץ" ב-2009 סיפר סלע, בין השאר, על תנאי הכליאה של יאסין, שהיו דומים מאד לתנאים של אסירי ה-IRA בצפון אירלנד:

"החזקנו אותו בכלא הדרים, בקומה השלישית, בתנאים מאוד קשים. עשינו לו את המוות, לא נתנו לו ביקורים, סגרנו אותו חזק, כמעט חמש שנים. הוא היה כלוא בחדר צר, בקיץ היו 45 מעלות, בחורף כפור אימים. השמיכות שלו היו מלוכלכות ומסריחות. ככה הוא חי". והוסיף: "הוא היה איש חכם מאוד, לטעמי הגון מאוד. היתה בינינו מלחמת מוחות. ידענו שאחרי כל קרב בינינו מישהו ימות, או בצד שלי או בצד שלו".

על מה דיברתם?

"עסקים, מודיעין. היריבים הכי גדולים, כשהם יושבים ומדברים פנים מול פנים זה סרט אחר. תמיד כשאמרתי לו 'תפסיק לפוצץ אוטובוסים, לרצוח נשים וילדים', הוא אמר לי: 'צביקה, תשמע, יש לנו ממי ללמוד. אתם הקמתם מדינה בזכות הכוח הצבאי שהיה לכם. ההרוגים שאני לוקח מכם הם למען הקמת מדינה, אבל אתם הורגים נשים וילדים למען הכיבוש. לכם כבר יש מדינה. אתם מלוכלכים וצבועים. אין לי עניין להשמיד אתכם, אני רק רוצה מדינה'".

אבי תנועת חמאס אמר לך שהוא מכיר במדינת ישראל?

"כן. הוא היה איש חכם ואמיץ. אכזר, אבל אמין. הוא נתן את חייו למלחמה לחירות העם שלו. אני נוטה לחשוב שאם היינו הולכים איתו להסכם, היינו מצליחים" (קובי בן-שמחון, מוסף הארץ, 17/04/09).

שונה לא היה שונה בהרבה מיאסין. גם הוא הצדיק רצח של אזרחים בנימוקים פטריוטיים וחיסל חשודים בשיתוף פעולה עם האויב. כשאני שואל את שונה על היחס של ה-IRA למשתפי הפעולה האיריים, תשובתו קצרה והחלטית: "מוות!" (תשובתו של השייח' יאסין לאותה שאלה דווקא היתה מורכבת יותר).

אבל מכלי התקשורת אפשר היה להתרשם שאנשי הארגון הרבו להשתמש בשיטה של ירי בברכיים?

"לא!", מסביר שונה. "הנוהל הזה התקיים רק מול אנשים שהתנהגו בצורה אנטי-חברתית; סוחרי סמים, אנסים, לא כלפי משתפי פעולה. אותם חיסלנו", הוא אומר, ולהדגשת דבריו מניח אצבע מורה על רקתו. 

כמה משתפי פעולה הרגתם?

"מאות!"

שונה וולש נכנס להיסטוריה האירית כמנהיג הראשון של מחתרת ה-IRA שהופיע בציבור בפנים גלויות והכריז על קבלת ההחלטה של הארגון להניח את נשקו. כיום משמש וולש כנציג אסירי המחתרת המשוחררים. הוא מאמין בשלום ובפשרה, מרבה להרצות ולהציג את סיפורה של המחתרת האירית ומטיף לסובלנות. 

ניהלתם בקשיחות רבה מלחמה נגד האימפריה הבריטית, שגבתה הרבה קורבנות. מה גרם לכם להגיע להסכם שלום?

"הקרקע היתה מוכנה לפשרה כאשר הבנו שלא נוכל לנצח וכאשר גם הצד השני הבין שלא יוכל לנצח".

הקרב על התודעה

בבלפסט ניצבות כיום 47 חומות המפרידות בין השכונות הפרוטסטנטיות והקתוליות. הן גבוהות בהרבה מחומת ברלין וגם מהחומה הגבוהה ביותר המקיפה את ירושלים המזרחית. כמו אצלנו, הסכסוך שלהם מתנהל במקום קטן, וכמו אצלנו הוא משפיע על כולם. בשני המקרים התודעה הציבורית היא הזירה המרכזית שבה מתנהל הסכסוך. אחת הדרכים שמצאו בצפון אירלנד להתמודד עם השפעות שליליות על חופש המידע היה בחיקוק חוק מיוחד המאפשר הפצת עיתון בחינם במרחב הציבורי, רק אם קיים עיתון מתחרה נוסף המופץ בחינם.

האם כל זה עושה את הסכסוך בצפון אירלנד לפתיר יותר מאשר זה שלנו? ואם האירים לא מסוגלים להגיע לפיוס האם יש סיכוי שאנחנו נגיע לכך?

קולין מרפי הוא פרוטסטנטי, אנגליקני, שעקר בשנות ה-70 מצפון אירלנד לרפובליקה האירית הקתולית והמיר את עסקיו בפעילות שלום. הוא מקבל את פנינו באחוזת הענק שארגון Gleencree המארח אותנו, קיבל במתנה מממשלת אירלנד, בימי השגשוג הטובים, במטרה להפיץ מסרים של סובלנות, פיוס ושלום. בימי "הטראבלס" האחוזה והשדות שסביבה קלטו ילדים מצפון אירלנד במטרה לאפשר להם חוויה מתקנת של נורמאליות באווירה כפרית. כיום המבנים העתיקים ריקים ושוממים, כתוצאה מהקריסה הכלכלית, והנוף הכפרי שרוי בעגמומיות.

ואתה בכל זאת אופטימי?

בודאי. אני אופטימי ומלא תקווה. כילד בן שש הסתתרתי מתחת לשולחן המטבח בביתי בבלפסט מפני ההפצצות הגרמניות. מי האמין אז שיהיה פעם שלום בין הצרפתים והגרמנים וניתן יהיה לחצות את גבולות אירופה ללא פספורט? מי יכול להאמין שמאז 1998 יש הסכם שלום בצפון אירלנד? אין לי ברירה, אני חייב להיות אופטימי.

+ + +

לקריאה נוספת:

הם ימצאו את הרופא הציוני שיעשה זאת / עדיה ברקאי