היא חושבת שאת המילה רגש היא שמעה בפעם הראשונה ממנו

היא חושבת שאת המילה רגש היא שמעה בפעם הראשונה ממנו. הוא לא אמר אותה אליה כי הוא אף פעם לא דיבר איתה. הוא לא מדבר עם אף אחד מהם. אמא שלה אומרת שהוא מעניש את עצמו, כשהיא שואלת אותה לָמה, היא אומרת, כי ככה הוא. לפעמים היא רוצה לספר לו משהו. משהו טוב, אבל היא מפחדת לדבר איתו. אם מישהו אומר לה משהו רע, היא לא תדבר איתו יותר לעולם ותצטמצם לידו עד לאפס, אבל לידו היא לא רוצה להצטמצם. אולי היא מפחדת לדבר איתו בגלל כל הדברים הרעים שאמא שלה אומרת עליו.

היא ואחיה יושבים על הרצפה. אח שלה בונה בלגו והרדיו פתוח. קיץ, והשלבים בתריסים של המרפסת פתוחים עד הסוף. היא אוהבת שזה קיץ והכול משוחרר. אבא שלה יושב על כיסא נוח וקורא בעיתון של שבת. העיתונים מפוזרים סביבו ושומעים את הקול השקט של הנייר. אמא שלה מסדרת את השולחן שבפינת האוכל. הקולות של הכלים שנוגעים בשולחן מתערבבים עם הקול של הנייר. עוד מעט יגיעו שלושת החברים שלו מהמילואים עם הנשים שלהם, וזוג אחד יביא איתו את הילדים.

אמא שלה שמה כוסות צבעוניות שקופות ששמורות למפגשים האלה ובקבוקים עם משקאות ואוכל שהיא לא אוהבת ושרק הם אוכלים. מלפפונים חמוצים וזיתים, דגים מלוחים, ירקות וממרחים. אמא שלה נראית שמחה ואפילו חגיגית. כבר תשעה ימים שאמא שלה לא חייכה. היא יודעת שהיום היא תחייך. היא תשמע את השמחה הלא אמיתית בקול שלה, וכשהיא תרגיש אותה מחייכת היא לא תסתכל על הפנים שלה.

היא מסתכלת מהצד על הגוף של אבא שלה. הוא לובש מכנסיים קצרים. יש לו שערות שחורות מסולסלות על החזה ופס דק מהן יורד מהמרכז אל הבטן, ובבטן הן שוב מתרבות
בעיגול גדול סביב הטבור. היא חושבת מה היא היתה מרגישה אם הוא היה מחבק אותה. רק החברות שלה ולפעמים המורה ניצה מחבקות אותה, ואלה חיבוקים לא כל כך אוהבים, לא כמו שהיא היתה מחבקת אותו. הרגליים שלו רזות וכפות הידיים והרגליים רחבות ונראות לא גמישות. היא חושבת אם הגוף שלו חם או קר ואיזה ריח יש לו. השיער שלו מסורק לאחור ונראה כמו גל שחור וחלק, השפתיים שלו עבות וכשהפנים שלו רגילות רואים ביניהן את השיניים שלו. כשהחברים שלו יבואו הוא יחייך ויהיו לו הרבה קמטים קטנים סביב העיניים, כמו קרניים שמציירים לשמש.

היא חושבת שהיא דומה לו, היא שואלת את אמא למי היא דומה. היא יודעת שהיא תגיד שהיא דומה לו. כשהיא תאמר את זה היא תסתכל עליו. אולי היא תראה משהו. היא לא רואה כלום.

היא מחפשת את המילה רגש בדיבור של אנשים. היא ניסתה לחשוב ממי היא יכלה לשמוע אותה ולא מצאה אף אחד אחר חוץ ממנו. מאמא שלה בטוח שהיא לא שמעה את המילה הזאת. המילים של אמא שלה מרוקנות אותה מהרגשות טובות גם כשהיא אומרת אותן לאחרים. היא חושבת שהיא צריכה לא לאהוב אותה. היא חושבת שהיא צריכה לא לאהוב את שניהם. היא מרגישה שאת אמא שלה היא מתחילה לא לאהוב. לפעמים כשהיא רואה אותה עצובה היא מצליחה לרצות שיקרה לו משהו רע.

כשהחברים שלו באים הוא מדבר. יש לו בקול מנגינה. אולי היא שמעה אותו אומר את המילה רגש באחת הפעמים שהם באו אליהם או כשהם הלכו להתארח אצלם. האורחים נראים לה אנשים אחרים מהם, וכשהיא בבתים שלהם היא מסתכלת טוב־טוב על כל הדברים שיש להם. הדברים שלהם נראים לה נכונים.

היו לה שתי צמות ארוכות. אמא שלה היתה קולעת לה אותן הדוק וכואב מאחורי האוזניים. יום אחד היא פתחה את הארון של מכונת התפירה, לקחה את המספריים הגדולים וגזרה אותן. באותו יום היא דיברה איתו, היא שאלה אותו אם יפה ככה. הוא אמר שככה היא דומה לאמא שלה ולא היו מנגינה ורגש בקול שלו.

 +   +   +

כשהוא מעלי אני נושמת את הריח המתוק מהפה שלו. שוקו בננה זה מה שהוא בוחר כל פעם. גם אני קונה שוקו בננה. את שלו הוא אוכל מהר ואני את שלי לאט. ואז הוא מבקש ממני ביס, אני נותנת לו ואומרת קח כבר את הכול. פעם רונית אמרה שאני חנפנית אבל לא אכפת לי ממנה. אנחנו שומעים את ג'קי מסיים לספור וקורא בקול, מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי הוא העומד.

שששש, הוא אומר לי אל תזוזי עכשיו. הם יכולים לראות אותנו.

אנחנו במכונית הנטושה מאחורי הדיונה. לדיונה מגיעים כל הילדים מהבניינים שמסביב לצריף של הסנדלר. במיוחד עכשיו בחופש אנחנו באים לכאן כל יום. אנחנו מחכים קצת שיהיה פחות חם ומטפסים יחפים על הדיונה. החול חמים וחלק, אנחנו רצים למעלה ומתגלגלים במורד. הבגדים שלנו מתמלאים חול וגם השערות והפנים, ואפילו שסוגרים את הפה חזק נכנסים לתוכו גרגירים. אחר כך אנחנו משחקים מחבואים ובסוף שבע אבנים בגינה הקטנה שליד הדיונה. רמי ואח שלי בכיתה ח' והם הכי גדולים והכי חזקים. בגלל
זה הם אלה שמחלקים כוחות.

נכון שאתה בוחר אותי בשבע אבנים, אני שואלת. כן, בטח, הוא אומר וממשיך להתנועע מעלי. יש לו עיניים בצבע של הירוק של הים, עור חום וצחוק שמח. אנחנו שומעים את ג'קי קורא, אחת שתיים שלוש, ואז, רונית, צאי, צאי, ראיתי אותך, אַת מאחורי השיח של הפרחים הלבנים. מה אני ראשונה, לא פייר, היא מתלוננת. הקול שלה מתקרב אלינו, רוצֶ ה שאני אעזור לך לחפש? אני יודעת איפה רמי מתחבא, היא אומרת. רמי יורד ממני, מתיישב בין ספסלי המכונית ומושך אותי אחריו. סתומה הרונית הזו, הוא אומר, עוד יגלו אותנו בגללה. כשהקולות שלהם מתרחקים אנחנו חוזרים לספסל. הוא מתנועע מעלי מהר עד שהגוף שלו רועד, כשזה קורה הוא נצמד אלי חזק ומתנשף, ואז הוא מנגב את הבטן שלי בחולצה שלו. הוא נשען על המרפק ונוגע לי בציצים. יש לי זרמים בכל הגוף ואני מותחת אותו כדי שהם יעצרו. עוד מעט הם יגדלו לך, הוא אומר ומסתכל לי בתוך העיניים. אחר כך הוא מתיישב ואומר, עכשיו אני יוצא ועוקף את הדיונה, את תספרי עד חמש מאות ואז תצאי. אני לא מספיקה לענות והוא נעלם. אני סופרת עד חמש מאות וחושבת שקודם זה היה אחרת. כשהיינו באים לכאן היינו מתנשקים בפה והוא היה מכניס את היד שלו לתחתונים שלי והיתה לי הרגשה מוזרה שאהבתי וגם פחדתי ממנה. עכשיו יש לי רק הרגשה לא טובה. כשאני יוצאת ומגיעה למקום הם כבר לא שם. מרחוק אני רואה אותם הולכים ואת רמי רודף אחרי רונית.

+   +   +

אני רוצה שהיא תקרא לי בקול הסמכותי שלה. תכניס אותי אל חדר ותסגור את הדלת. שאף אחד לא יראה. אני רוצה שהיא תפשיט אותי מהבגדים, תלביש אותי בחלוק ותיקח אותי למקלחת. תכוון את חום המים ואני בשקט אחכה. היא תפשוט ממני את החלוק ותאמר לי להיכנס ולשבת. תרטיב קודם את רגלי ותטפס עם השפופרת עד ראשי. היא תיקח מעט שמפו בידה ותעסה את קרקפתי. היא תאמר לי להטות חזק את הראש לאחור ותשטוף את הסבון. ואז היא תבקש ממני לעמוד. תמלא את כפות ידיה בסבון, תלטף את כל גופי. ותשטוף. היא תנגב אותי במגבת. ותעטוף. תוביל אותי לחדר שלה ותלביש אותי בבגדים נקיים. היא תרשה לי להיכנס למיטה שלה וגם תכסה אותי. היא תסתובב לצאת מהחדר. אני אלחש בשקט שהיא לא תשמע, אמא, בואי. היא תבוא ותיכנס איתי מתחת לשמיכה. היא תניח את כף ידי על הלחי שלה ויהיו לה עיניים עייפות־עייפות כמו של אמא שעשתה היום הרבה. אני אשען על מרפק שמאל ואביט בשקט איך היא עצומה. את האצבע של יד ימין אני ארטיב ברוק ואצייר את שפתיה שיחשקו בשקיקה לקלוט לתוכן את לשוני. אחר כך אחליק את היד אל בין ירכיה הלבנות שייפתחו בלחות אל עונג שיחלחל עמוק ותשוקתה תלך ותתלקח ותאלים את תשוקתי.

ביום ראשון הקרוב (22.06) בשעה 20:30 תתקיים השקת ספרה של סלין אסייג, "צעקה הפוכה" בחנות הספרים המגדלור (לבונטין 1 תל אביב), בהשתתפות הסופרת, שרי גוטמן, ארנה קזין, סמי ברדוגו, דנה אולמרט ושמעון אדף. הכניסה חופשית. לפרטים מלאים

סלין אסייג
צעקה הפוכה
עורכת: דנה אולמרט
הוצאת אחוזת בית