• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הידיים ידי גפן והקול קול ההגמון

אביב גפן מחבק את גילי ארגוב אבל זהו חיבוק דב. חיבוק שרווי באלימות סימבולית שמבהירה שוב מי האריסטוקרט ומי הנובו-ריש, מי קובע את כללי המשחק ולכן מבחין בין אלה שלמדו את הכללים לאלה שלא למדו אותם, מי למעלה ומי למטה. בורדייה שוב מסייע לנו להבין לעומק כיצד הריבוד האנטי מזרחי…

כשצפיתי באודישן של גילי ארגוב לתוכנית "The Voice" חשתי בעיקר תסכול עמוק ממציאות חיינו הספוגה בגזענות ובדיכוי. מונולוג ההגמון של גפן הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה בכך שמאפשר לנתח סיטואציה ספציפית וטריוויאלית לכאורה של אודישן באופן שמחלץ מתוכה משמעויות חברתיות רחבות יותר. חבר שצפה באודישן, התקשר אלי במיוחד כדי לומר לי כמה התרשם מאביב גפן שהיה אמפטי כלפי גילי ארגוב ודיבר אליו "בגובה העיניים". אותו חבר אמר לי שהוא מסכים עם אמירותיו של גפן. האזנתי לו והבנתי עד כמה רובנו נתונים לשליטתה של תודעת הדיכוי, שכן היא נתפסת כמובנת מאליה, ולמה כה חשוב לחשוף את המנגנונים הסמויים של תודעה זו.

במהלך שבו גפן מנסה לשכנע את ארגוב לחבור אליו, הוא מכוון לשתי מטרות עיקריות – יצירת הסכמה השקפתית והזדהות רגשית. ואולי מדויק יותר, הזדהות רגשית המכשירה את הקרקע לשמוע ולספוג את המהלומה ההשקפתית. כשגפן אומר: "אני מרגיש שלי ולך יש הרבה משותף. אני חושב שההורים שלנו בחרו במוזיקה ולרגעים פחות בנו", הוא למעש אומר לארגוב שגם אם על פניו זה לא נראה כך, שניהם באותה סירה. ארגוב ודאי יכול להזדהות עם הפסיכולוגיה של המשפט הזה, אבל גפן לא מסתפק במה שהוא חש כמקום משותף ורגשי אלא מנצל את הבמה לשטוח את משנתו האלימה על המוזיקה המזרחית.

וכך מתחיל גפן: "אי אפשר שלא לדבר על זוהר שגם בעיני הוא היה מלך. מבחינתי אלו היו הרגעים היפים של המוזיקה הישראלית והמזרחית. אני חושב שהוא העביר את השרביט לשלומי ושרית. הם שמרו עליה. לצערי, אחרי זה הזמרים המזרחיים קיבלו את המושכות והרסו כל דבר טוב. ובזוהר ובכם יש משהו נורא נורא יפה. ריגשת אותי, היה לך משהו בקול לא מתיפייף, לא מלוקק, לא מקמבן בעיקר". מעניין שכיום אשכנזים רבים מאמצים את המוסכמה שזוהר היה מלך, בעוד שבזמנו היחס האשכנזי הרווח לזוהר היה לעג דומה מאד לזה שכיום מופנה כלפי "הזמרים המזרחיים". סגנון המוזיקה שלו תוייג בשלילה, הודר מהזרם המרכזי ולא היה חלק מהקנון הפזמונאי בארץ. אבל כיום, כדי להצדיק את המשך ההצלפה במוזיקה המזרחית, ולהצטייר תוך כדי כך כענייניים ולא גזעניים, הם משתמשים בזוהר ארגוב המנוח ובהערצה אליו.

אבל, במה שונה הפופ המזרחי כיום מהפופ המזרחי של שנות השמונים? הרי הם משרתים את אותה מטרה – מוזיקה קלילה, מסחרית, פשטנית, קיטשית שרובנו נהנים לצרוך בנסיבות מגוונות. ממש כמו כל מוזיקת פופ בכל שפה. מדוע, אם כן, דווקא הפופ המזרחי הנוכחי זוכה להיות המושמץ והנלעג ביותר? מדוע תמיד הוא זה שיזכה לביקורת גורפת עמוסה ברגשות שליליים? איך הזמרים המזרחיים "הרסו כל דבר טוב"? מה יש בה בשירה המזרחית שהיא נשמעת לגפן "מתיפייפת, מלוקקת ומקמבנת”? מהיכן נובעת הביקורת הרושפת שאנו, צרכני המוזיקה המזרחית, נאלצים לשמוע מכל עבר ולעבור שוב ושוב את אותו מכבש של דה לגיטימציה?

"אני מציע לך שנכתוב כמה שירים לרדיו ראויים. וזה מה שיש בתיק גב שלי העלוב, אין יותר מזה אבל נראה לי שזה מספיק", אומר גפן לגילי ארגוב. אל מול תרבות ההרס והנלוזות, גפן בא עם בשורה ומציע מוצר "ראוי". כמו כל קולוניאליסט טוב, הוא מזהה איכויות, טובין העשויים להניב תועלת, ובמתק שפתיים הוא פורס את מה שיש בתיקו ה"עלוב" – את הראוי, את ההולם, את הנאות – את עצמו – היוצר עמוס הפריבילגיות מתוקף היותו גבר אשכנזי, נצר לאצולת דיין. וכשזה חלק גדול מארגז הכלים שבתיקך, לא משנה כמה יהיה עלוב, אתה בטוח ש"זה מספיק".

גפן ממשיך להרחיב את הלובי מעבר למזרחים שבאולפן: "יש לי חברים שהם גם זמרים מזרחים שהם מתביישים על המקום שהזמר המזרחי הגיע בישראל". ואז אנו מגיעים אל אמירה נוספת שהורגלנו בה וכדאי לנתחה – אל הטחת ה"שוּפוּני" – "היום זה פשוט חברים סליחה, זה מביך. לעולם לא תראו את שלום חנוך קונה פרארי מגרמניה עם מנוע. זה מנקר עיניים לעם בלי כסף. הם מתנהלים כמו נובורישים. זה דירות פנטהאוס מחוברות עם שישים חדרים. הכבוד הזה הרג אתכם!"

בבחינה של אמירה זו, אתייחס לשני היבטים בה. מצד אחד, מופרך יהיה לייחס התנהלות נובורישית ועושר מנקר עיניים למזרחים בלבד, ומצד שני יש לקחת בחשבון ולהבין לעומק את "תרבות העוני" שמן הסתם מצויה יותר בקרב המזרחים בארץ, מהסיבה שקיימת הקבלה ברורה בין מעמד כלכלי למוצא אתני. האם רבים מאנשי אצולת הממון האשכנזים (למשל משפחות דנקנר ועופר) אינם עסוקים בהתפארות עצמית הקשורה להישגים חומריים? הם צוברים עושר רב ככל האפשר ורוכשים ארמונות פאר, מטוסים ושאר סמלי סטטוס. לא צריך ללכת רחוק מדי. למעשה, אביב גפן עצמו הוא זה שרכש לאחרונה זה מכבר דירה במגדל יוקרה. את עצמו הוא בטח לא רואה כ"מנקר עיניים לעם בלי כסף". ייחוס תכונות מהותיות שליליות לקבוצה חברתית מסוימת הוא גזענות, וזה טיב אמירותיו של גפן.

יחד עם זאת, קיימים איפיונים לתרבות עוני וכדאי לבחון את משמעותם במערך החברתי. על פי ויקיפדיה, הביטוי "נובוריש הוא כינוי, שנאמר לרוב בנימת לגלוג וגנאי, לבעל הון טרי שאיננו מורגל בנימוסים המקובלים בחברה האריסטוקרטית. בהתאם לכך, הוא נוהג להפגין בראוותנות את עושרו בכל הזדמנות”. לא זו בלבד, מקור ההלעגה היא שלמרות שהמתעשרים החדשים מחזיקים בהון כלכלי-חומרי, מבחינה תרבותית הם עדיין משמרים את הקודים של המעמד הנמוך ממנו באו ולא מצליחים לחקות את הקודים של האליטה, למשל את אופן השימוש "המעודן" במוצרים שהם רכשו כסמלי סטטוס והם משתמשים בהם באופן "גס" לדעת האריסטוקרטים.

פייר בורדייה בחן את האופן בו המעמד השליט משמר ומנציח את מעמדו על ידי החזקתו בסוגים של הון תרבותי והון חברתי שאינם כלכליים, אך ניתנים להמרה להון כלכלי. המעמד השליט סומך על כך שההון הכלכלי שבו מחזיקים המתעשרים החדשים אינו תמיד יכול להיות מומר להון תרבותי – המשאבים התרבותיים המשמעותיים לחברה ולעולם הידע והתוכן כמו השכלה ואומנות, או להון חברתי – המשאבים העומדים לרשות החברים ברשת חברתית מסוימת מכוח שיתוף הפעולה, קשרים חברתיים, יחס אֵמוּן וערוצי המידע ביניהם.

כשאביב גפן יושב באולפן עם שרית חדד ושלומי שבת, על פניו שלושתם בני אותו מעמד – המנטורים של התוכנית. אבל בפועל, אביב גפן כשייך לקבוצה ההגמונית וכמצויד בהון תרבותי ובהון חברתי, ממשיך לשמר את כוחו וללעוג לזמרים המזרחים המתעשרים. משום שהם, גם אם צברו הון כלכלי, לא יכולים להכלל בהגמוניה, הרי אנשי הגמוניה כמו אביב גפן לעולם יזכירו להם את מעמדם האמיתי.

חלק מאופני השלטת האידיאולוגיה של המעמד הפריבילגי מתבצע בדרך של הסכמה משותפת, לכן כל כך חשוב לגפן לבודד את חדד ושבת משאר הזמרים המזרחים. זו דרכו הסמויה להשיג את ההסכמה המשותפת שהמעמד השליט זקוק לה על מנת להמשיך ולשמר את שליטתו ועל מנת שלא יאבד את כוחו לטובת ההון החדש.

כששרית חדד ושלומי שבת שותקים אל מול ההטחות הגזעניות של גפן, אין בכך כל הגיון, הרי יצירתם לא באמת שונה מזו של חבריהם הזמרים המזרחים. המהלך הזה שהפעיל גפן נקרא על פי בורדייה "אלימות סימבולית". מה שמיוחד במושג "אלימות סימבולית" הוא שלא כלול בו שימוש בכוח פיזי או שימוש מפורש בסמכות, אלא שהוא כוח חברתי המופעל על ידי יצירת רושם של עליונות על המושפעים. זוהי אלימות מוסווית, נסתרת מהעין, כאילו טבעית ומתקיימת כחלק מהסדר הנכון והמוסכם של החברה בה אנו פועלים.

אך אלימות זו גורמת לאנשים לפעול אמנם מרצונם אך בדרך שלא מממשת את האינטרסים הרחבים של קבוצת ההשתייכות שלהם. כי במובן הרחב יותר, המשך ההסכמה לאלימות זו גורמת לקושי בניידות חברתית בין המעמדות ותורמת לשעתוק יחסי הכוח מדור לדור. אביב גפן פעל באופן שתואם את מעמדו הפריבילגי, הוא התמודד עם החשש של ההון הוותיק האשכנזי מאיבוד כוחו לטובת ההון החדש, על ידי אלימות סימבולית. בני המעמד הנמוך שהתעשרו, טבעי שיחושו צורך בהתפארות עצמית כסוג של פיצוי, באופן שאפשר לזהות גם אצל בני המעמד הגבוה. אך למעשיהם תודבק תווית "לא ראוי", ודמוניזציה לעולם תוסיף להיות מנת חלקם. כך משמרים את הסדר המעמדי הקיים. אביב גפן, הכבוד הזה לא הרג אותנו. אתם טורחים כל העת להרוג את כבודנו.

תודה רבה לאיריס חפץ אמסלם, עמוס נוי, יעל בן יפת (הקשת הדמוקרטית המזרחית), ירון הופמן-דישון (מרכז אדוה) ויוסי דהאן (מרכז אדוה)

כנראה שיעניין אותך גם: