איך תרצו את המשפחה שלכן?

בספטמבר 2013 פרסם כתב העת Israel Studies Review גיליון מיוחד העוסק במשפחות בישראל. גיליון זה בעריכתן של סילביה פוגל ביז'אווי וריינה רוטלינגר ריינר כולל כ-17 מאמרים אשר עוסקים בהשפעת תהליכי האינדיווידואליזציה על משפחות בקרב קבוצות שונות בחברה כגון ערבים, יוצאי אירופה ויוצאי ברית המועצות לשעבר, כמו גם על דיני ירושה, על זכויות הילד ועל משמעות נוכחותם של מהגרי העבודה בחיי היום יום של משפחות ישראליות. כמו כן עוסק גיליון זה במבנים משפחתיים "חדשים" כגון משפחות חד הוריות, משפחות חד מיניות או משפחות אשר חיות "ביחד ובנפרד", ובהשפעת מיקומים חברתיים כגון הגירה, אתניות, לאום ומעמד על עיצוב המשפחה בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית. בסקירה זו אעמוד בעיקר על תרומתו לדיון האקדמי והציבורי של הגיליון בנושא המשפחה בעיתוי ההיסטורי של הופעתו.

ראשית, מבחינה תיאורטית מרבית המאמרים המופיעים בגליון מעוגנים בתובנות המרכזיות של הגל השני והשלישי של הפמיניזם. ספרות הגל השני אשר תפסה את המשפחה הגרעינית המודרנית כמדכאת נשים, ביצעה דה קונסטרוקציה של מוסד זה באמצעות מספר מהלכים תיאורטיים כגון הצבעה על האופן ההיסטורי בו עוצבו מרכיביה השונים של המשפחה המודרנית. כך למשל הצביעה על היווצרותה של המשפחה הגרעינית הסטנדרטית כתוצר ייחודי וכסטייה של ההיסטוריה ממסלולה. היה זה לאחר מלחמת העולם השנייה שבה ירד הגיל הממוצע של הנישואים וההורות, אחוזי הגירושין ירדו יחד עם עליית שיעור הילודה, מספר הנשים שנותרו רווקות ירד, ושבה שיעור הגברים שהפכו למפרנסים עיקריים ונשים שהפכו לעקרות בית גדל לשיא היסטורי.

לתקופה מאוד קצרה בהיסטוריה המערבית הפך מודל המשפחה הגרעיני הסטנדרטי למודל המשפחה המרכזי בעיקר בקרב המעמד הבינוני הלבן. מודל זה התחיל להתפרק לאחר כעשור עם עליית שיעור הגירושים והכלכלה הפוסט תעשייתית שהביאה ליציאת נשים לשוק העבודה, וביתר שאת בשנות השמונים כאשר אחוז הנישואים ירד ודפוס המשפחה החד הורי עלה. ספרות הגל השני גם פירקה את מרכיביה השונים של המשפחה. כך למשל היא חשפה את השיחים אשר עיצבו נשים כסובייקטים רגשיים המוצאות את אושרן ואת המדד להצלחתן בגידול ילדיהן, כמו גם את השפעת המבנים הכלכליים על המיניות ההטרוסקסואלית. אם אמהות ויחסים הטרוסקסואלים אינם נתונים מראש אלא הם הבניות חברתיות אזי טבעיותו של מבנה המשפחה הסטנדרטי מאבדת מתוקפה.

צמיחתו של הגל השלישי של הפמיניזם הביא להצטלבות צירים נוספים כגון אתניות, גזע, מעמד ולאום עם הציר המגדרי בפירוק מושג המשפחה. כך למשל הצביעו חוקרים המחזיקים בפרדיגמה זו על העובדה כי המבנה המשפחתי הסטנדרטי של המעמד הבינוני הלבן שורד רק בזכות יכולתו לנצל את השוליות החברתית של משפחות "אחרות". דוגמה מהמציאות הישראלית לטיעון זה ניתן למצוא באופן בו העסקתן של עוזרות בית מזרחיות מן המעמד הנמוך בבתים אשכנזיים איפשרו לנשים אשכנזיות מן המעמד הבינוני לצאת לשוק העבודה. יציאה זו לשוק העבודה איפשרה הן את שיפור מצבן של משפחות אשכנזיות והן את העלאת הסטאטוס של האשה האשכנזית ביחס לבן זוגה. דפוסים משפחתיים "אשכנזיים" מודרניים אלו אשר נשענו על קיבוע הסטאטוס הנמוך של נשים מזרחיות אל מול בן זוגן ועל קיבוע הכנסתן הנמוכה של משפחות מזרחיות, איפשר את ייצוגיה של המשפחה ה"אשכנזית" כמודרנית אל מול ייצוגיה של המשפחה ה"מזרחית" כמסורתית.

ניתוח זה של המשפחה המודרנית הצביע ראשית על כך שאין הגדרה א-היסטורית ואוניברסלית למשפחה, דפוסים משפחתיים הינם תוצר של הבנייה חברתית ותלויים בתהליכים היסטוריים חברתיים מטריאליים ותרבותיים. מכאן גם שהנורמטיביות של מבנים משפחתיים מסוימים והא-נורמטיביות של מבנים משפחתיים אחרים הינן שרירותיות ונקבעות באופן חברתי. כך למשל באמצעות האידיאליזציה של מודל המשפחה המודרנית עוצבו הנורמטיביות והדומיננטיות של המעמד הבינוני והלבן, בעוד הופעתם של מבני משפחה "אלטרנטיביים" שבאמצעותם הסתגלו אפריקאים אמריקאים אל התנאים ההיסטוריים ששררו סביבם נתפסו כסטייה או כשייכים אל העבר, ושימשו להדרתם אל שולי החברה.

במובן זה גם הגיליון המיוחד שנסקר כאן עושה צעד חשוב בפירוק מושג המשפחה בישראל ובנירמול מבנים משפחתיים חדשים המכונים לעיתים "משפחות אלטרנטיביות". התפיסות המוקדמות יותר בספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית בישראל ראתה בדפוסים המשפחתיים ה"אחרים"—דפוסי נישואין וגירושין, מבנה התא המשפחתי, יחסים מגדריים, יחסי שארות—תוצר של מבני עומק תרבותיים של אותן קבוצות אתניות ולאומיות שונות (ראו המחקרים על המשפחה ה"מזרחית" וה"חמולה הערבית"). אל מול ספרות זו, מאמרים רבים המופיעים בגיליון זה מערערים את תפיסת הדפוסים המשפחתיים המגוונים כמהות פנימית, תרבותית או כסטייה היסטורית הזקוקה לתיקון, אלא מצביעים על היותם צורות הסתגלות, משאים ומתנים חברתיים ולעיתים אף התנגדות אל המבנים החברתיים, הכלכליים, ההיסטוריים והתרבותיים שבתוכן משפחות אלו חיות בישראל. בכך הם מבצעים פעולה כפולה, הן של דה קונסטרוקציה של מודל המשפחה המודרנית והן של נירמול הדפוסים המשפחתיים החדשים.

כך בהקדמה המופיעה בגיליון, פוגל-ביז'אווי וריינר-רוטלינגר מצביעות על היותה של ישראל חברה פוסט תעשייתית המתאפיינת בתרבות האינדיבידואליזם. תהליכים אלו מביאים להתעצבות ההכרה של פרטים בחברה הישראלית כי הם זכאים לעצב את גורלם הן בספירה הפרטית והן בספירה הציבורית. הכרה זו אשר הופכת את המשפחה להיות חלק מענייני הפרט מאפשרת את התעצבותם של דפוסים משפחתיים חדשים—משפחות חד הוריות, משפחות חד מיניות או משפחות אשר חיות "ביחד ובנפרד". סוג זה של ניתוח אשר תופס את התעצבות המשפחה כהתפתחות טבעית של של כוחות כלכליים וזרמים תרבותיים, ולא של "התפוררות" ערכי המשפחה המודרנית, למעשה מנרמל את אותם דפוסים. גם מאמרה של סיביל לוסטנברגר אשר עוסק בפרקטיקות משפחתיות של זוגות מאותו המין עוסק בפעולה הכפולה של פירוק ונירמול. לוסטנברגר מצביעה על הכוח הרב שמפעילה המדינה באמצעות החקיקה הדתית (ראו גם מאמרה של פוגל ביז'אווי על ברית הזוגיות) על מנת לשמר את אחד ממרכיביה של המשפחה המודרנית כלומר את ההטרוסקסואליות שלה. תוך שימוש בפרקטיקות דתיות כגון טקסי חתונה ובריתות של בנים ובנות אשר אליהן מגיעים מוהלים, מעצבים הזוגות החד מיניים קשר בין משפחתיות לבין הומוסקסואליות ובכך גם מנתקים את הקשר השרירותי שבין משפחתיות לבין הטרוסקסואליות. למעשה הם מערערים על גבולותיו של מודל המשפחה הנורמטיבי תוך שהם הופכים את מודל המשפחה החד מיני לטבעי וללגיטימי במרחב הישראלי. הטיעון המסתתר בעבודתה של לוסטנברגר מפרק את מושג המשפחה באמצעות חשיפת האופן בו המשפחתיות ההטרוסקסואליות הישראלית נזקקת למעשה לכוח רב על מנת לשמר את הדומיננטיות שלה אל מול המשפחתיות ההומוסקסואלית. אם משפחתיות זו הייתה כה טבעית כפי שהיא מתיימרת להיות, היא לא הייתה זקוקה להפעלת כוח מדינתי שיבצר את הדומיננטיות שלה.

המאמר שלי בגיליון מצרף את הציר האתני והמעמדי אל ניתוח המשפחה בישראל. הצטרפותן של רוב המשפחות המזרחיות בישראל אל המעמד הבינוני בשלושת העשורים האחרונים ערערה את מיתוס המשפחה המזרחית שבעזרתו נשמרה הדומיננטיות של יוצאי מזרח אירופה בישראל. אל מול ההנחה של תיאוריית המודרניזציה כי מקורם של דפוסים משפחתיים וחברתיים רבים של יהודי מדינות האסלאם נטוע עמוק בנורמות תרבותיות שישתנו באיטיות, אם בכלל, הסתבר כי כבר לאחר שני עשורים נמחקו פערים רבים הקשורים לדפוסים אלו כגון גיל הנישואין בישראל וגודל המשפחות. יותר מכך, משפחות מזרחיות השייכות למעמד הבינוני מעבירות לילדיהן הון חברתי ותרבותי דומה ומשותף לזה של משפחות אשכנזיות מן המעמד הבינוני שכולל דגש על השכלה, שוויון מגדרי יחסי, אינדיבידואליזם, תרבות גבוהה וצריכה ראוותנית. דמיון חברתי ותרבותי זה מצביע על כך שמקור הדפוסים המשפחתיים אינו מצוי באתניות אלא בתנאים ההיסטוריים והחברתיים שבהם מצאו את עצמם יוצאי מדינות האסלאם ויוצאי מדינות מזרח אירופה. עיצובן של המשפחות ה"מזרחיות" וה"אשכנזיות" מצוי למעשה ביחסים ההירארכיים והמעמדיים שנוצרו עם הקמת המדינה ותהליכי הקליטה השונים. המאמר גם מצביע על כך שכאשר משפחות מזרחיות ממעמד בינוני מעצבות סובייקטים מעמד-ביניימים, סובייקטים אלו מבלבלים את הגבולות האתניים הנהוגים בישראל. אולם, המעמד הבינוני האשכנזי מגיב בשורה של פרקטיקות אשר מעצבות מחדש גבולות חברתיים בין הסובייקטים ומחזירות את הסדר האתני על כנו.

הנקודה השנייה שאליה ארצה להתייחס קשורה לעיתוי הופעתו של הגיליון. לינדה גורדון, היסטוריונית אמריקאית אשר בחנה את הופעתם של השיחים האקדמאיים והציבוריים אודות המשפחה מאז 1850 בצפון אמריקה מציינת כי הופעה זו קשורה בעיקר לפחד מפני הירידה במעמדה של המשפחה כמו גם משינויים במבנה המשפחה המודרנית, פחדים אשר הופיעו בעיקר בעתות משברים חברתיים. הדיון הציבורי והאקדמאי במחצית השנייה של שנות ה-80 בארה"ב חיבר בין שני פחדים אלו. דיוויד פופנו טען במאמר מפורסם כי התפרקותה של המשפחה המודרנית מעידה על ירידה במעמד המשפחה. טיעון זה נענה, כאמור לעיל, במספר רב של מאמרים אשר הצביעו על כך שמודלים רבים אחרים החליפו את מודל המשפחה המודרנית וכי מודלים אלו מהווים התסגלויות שונות לשינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים של התקופה. חשיבותם של מאמרים אלה הייתה בחשיפת הופעתן של צורות חדשות של משפחות, בניתוק הקשר שבין המשפחה המודרנית לבין ה"משפחה", בהצבעה על האופן בו מודל המשפחה המודרנית מדכא נשים וקבוצות אוכלוסייה שונות ובנירמול של הצורות החדשות של המשפחה.

גם הגיליון המיוחד אודות המשפחה בישראל מופיע כמעין סייסמוגרף רגיש בעת אשר בה מופיעים סדקים בהגמוניות של מודל המשפחה המודרנית. הוא חושף בין היתר את הופעתן של המשפחות חד הוריות, משפחות חד מיניות, משפחות אשר חיות "ביחד ובנפרד", גירושים במשפחה הערבית ומשפחות מזרחיות השייכות למעמד הבינוני. לאלה יש להוסיף שינויים נוספים אשר חלים במרכיבים של המ
שפחה בישראל כמו ההופעה של מודלים חדשים של אמהות ואבהות ושינויים בהיררכיה המגדרית בתוך המשפחה. פוגל ביז'אווי וריינר רוטלינגר טוענות כי עידן האינדיבידואליזם מביא אתו בנוסף להרחבת האוטונומיה של הפרט ערעור של המציאות, מבוכה וחוסר יציבות. ערעור זה של המציאות מביא אתו בין היתר את הצורך לברר את ההסדרים השונים הנוגעים למשפחה בתחומים כגון חינוך, משפטים, רפואה, ובעיקר בכל הנוגע למדיניות הציבורית. צורך זה מתבטא בישראל למשל במאבקים המתנהלים על ברית הזוגיות (פוגל ביז'אווי מצביעה במאמרה על כך שיש 300,000 מסורבי חיתון מברית המועצות לשעבר שחיים בישראל), על הפונדקאות של הורים הומוסקסואליים, על זכותם של גברים גרושים לגדל את ילדיהם, בכנסים אשר נערכים באקדמיה ובשיח הציבורי הער אודות הגדרתה של המשפחה.

המאמרים המופיעים בגיליון מצטרפים אפוא אל המאבק להגדיר מחדש את המשפחה בישראל. בחשיפת צורות המשפחה החדשות בישראל ובנירמולן ובפירוקים השונים של המשפחה המודרנית, מאמרים אלו עושים צעד חשוב למניעת דיכויין של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות ובמתן לגיטימציה לצורות המשפחה החדשות אשר מאפשרות לאותן אוכלוסיות חיים שוויוניים אשר בהן יוכלו לבטא את מאווייהן הפרטיים והקולקטיביים. בצעד זה תורם הגיליון תרומה תיאורטית חשובה לספרות המשפחה בישראל, תרומה אשר יכולה להעיר מחדש את העיסוק בשדה זה אשר זקוק למחקר נוסף, ובו זמנית גם מתחבר לדיון הציבורי המתעורר בישראל אודות המשפחה.

גיא אבוטבול-זלינגר הוא פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב