אורגנייז, אורגנייז: רשמים מההפגנה בכלא חולות

ביום הפליט הבינלאומי נסעה פנינה מוצפי האלר עם סטודנטיות שלה למתקן חולות, והיתה עדה להפגנה מיוחדת במינה. מכאן ומשם היא אספה רשמים על ישראל מנקודת המבט של הכלואים במתקן. יומן מצולם
פנינה מוצפי-האלר

הדרך משדה בוקר למתקן הכליאה ה"פתוח" בחולות היא קצרה ועכשיו כבר מוכרת. רונה מהמוקד שולחת אלי שאלונים ומבקשת שאגייס סטודנטים שלי להתנדב למלא אותם. "צפי לכך שחלק מהם יהיה זועף ויגיד שאנחנו רק אוספים אינפורמציה ולא עוזרים להם," היא מזהירה מראש. אני מציעה שתשאל את הפעילים עצמם איך הם היו רוצים שנפעל למענם. אני מלמדת כבר שנים קורסים שמפתחים מודעות עצמית בקרב תלמידי ומצביעים על כך שלפעמים מה שאנו מחליטים שהוא "עזרה" אינו בהכרח מה שהמוחלשים היו רוצים. אבל התוכניות משתנות במהירות ובמקום למלא שאלונים אנו מוצאות את עצמנו בבוקר יום שישי בחום נוראי מצפות להפגנה שמתפרסמת בפייסבוק והיא מתואמת בגלל שהתאריך נופל על יום הפליט הבינלאומי – ה-20 ביוני.

האירוע בפייס נשמע מרשים. אוטובוסים שיוצאים מתל אביב וירושלים והרצאות ואפילו דיבור על תיאטרון. אנחנו מגיעות לקראת אחת עשרה. האספלט כמעט מבעבע מחום. בפרגולות הנאות מחוץ למתקן המגודר יושבים כחצי תריסר גברים שחורים, מעשנים נרגילה ומקשיבים למוסיקה שבוקעת ממגבר בצורת מכונית צעצוע בתכלת זוהרת. מגרש החניה מלא מכוניות חונות ואנחנו תוהות למי הן שייכות. המתנדבות (רובן ככולן נשים) מגיעות לאט. הראשונות מגיעות במכוניות פרטיות. פורקות בקבוקי מים. מנסות לסדר הצללה.

volunteer and asylum seeker hug

אנחנו מתחילות לדבר עם הגברים המסתופפים בצל הפרגולה שאינו מגן עלינו מהחום הנורא. הם מאוד אדיבים. לא פונים אלינו ולא נועצים מבטים. רק אחרי שאני מחייכת ומתחילה סמול טוק מצטרף לשולחן העץ שלנו בחור צעיר שיציג את עצמו בשם סמי. הוא בישראל כבר שבע שנים. עבד במטבחים של מסעדות באילת וגם בתל אביב. אחת המכוניות החונות היא שלו. "זה כלום," הוא מצחקק, "זה 12 אלף שקל".

"אתה חסכת את הכסף הזה? איך סידרת ניירות ורישיונות?"

סמי מסביר בגאווה גלויה ובעברית רהוטה שהוא עבד 12 שעות ואפילו 14 שעות ביום במטבח והגיע למשכורת חודשית של "שבע, שבע וחצי". "אני לא כמו הישראלים," הוא מוסיף, " אלה עובדים חמש שעות שש שעות, ואומרים, אני הולך הביתה".

"ומה עם הרישיונות?" שואלת נטלי באנגלית.

סמי אומר באנגלית לא פחות טובה מהעברית שלו, "you can arrange everything with money".

הוא ברח מביתו באריתריאה כשהיה בן 19. רצו לגייס אותו לצבא. "ומשם," הוא מסביר מה שכבר שמעתי הרבה פעמים ממבקשי מקלט אריתראים אחרים, "אין תאריך שחרור". הם לוקחים אותך לצבא ו"הלכו החיים שלך," הוא מתבטא בסלנג בעברית. הייתי ילד. בן 19. הלכתי ברגל. הגעתי לסיני. אז זה היה בזול. שילמתי לבדווי שהעביר אותי את הגבול רק 400$, היום הם רוצים 20,000 או 30,000$.

"מאיפה אנשים מביאים את הכסף לשלם לבדווים כאלה סכומים," תוהה סטודנטית זרה אחרת, ואני מתרגמת לסמי שמעדיף להסביר לי בעברית, "אין ברירה. מאיימים על החיים שלך ואומרים לך תתקשר למשפחה שלך ותגיד להם שאם הם לא מביאים את הכסף, אז הם הולכים להרוג אותך. יש גם עינויים…"

התחלת ההפגנה איטית. מהמתקן יוצאים כמה בחורים לבושים היטב. אחד מהם הוא מותסים עלי שהתפרסם בתקשורת הישראלית כאחד הפעילים. הוא גבוה ורזה ופניו מביעות החלטיות. הוא לבוש ג'ינס וחולצה וורודה מגוהצת למשעי. הוא מגיע לשולחן שלנו ולוחץ ידיים כמו איש ציבור משופשף. "מה הולך לקרות פה היום?" אני שואלת אותו. הוא אינו בטוח. "אנחנו רוצים למחות על כך שאין סיבה לכלוא אותנו פה. לא עברנו על החוק. אנו מבקשים להדגיש שאין הבדל בין "חולות" ל"סהרונים".

אחרי שהוא הולך מתפתח דיון עם כמה מבקשי מקלט שמבהירים לנו שוב ושוב שהם מבינים את הגישה הישראלית. "אומרים לנו 'זה מדינה שלנו,' 'אנחנו נלחמנו עליה.' אנחנו מבינים את זה. בסדר. זה מדינה שלכם. אבל לנו אין כרגע אופציה לחיות במדינה שלנו. אנחנו פליטים. אנחנו פה כמו אורחים שלכם. לא עברנו על החוק." אני מבקשת שיספרו לנו איך הגיעו לחולות. מתברר שרבים מהם הגיעו בכוחות עצמם. לא כי נאסרו או הוסעו הנה. "אני יודע שאין לי ברירה," אומר גבר שנראה בתחילת שנות הארבעים לחייו. "לא חידשו לי את הויזה. אז המעסיק שלי אומר לי שהוא לא יכול להעסיק אותי. אז מה לעשות. אני הגעתי הנה באוטובוס ביחד עם עוד עשרים אנשים. אנחנו שומרי חוק. אבל מה רוצים לעשות איתנו פה? המדינה לא החליטה!"

לקראת אחת בצהריים כשהשמש באמצע השמים, נפתחות הדלתות הכפולות הרחבות של מתקן חולות ומכונית לבנה יוצאת משם באיטיות. קבוצה של שוהים פורצת החוצה בעקבותיה.

we are refugees sign holding

organize tshirts

אבל האופוריה של הרגעים הראשונים מתחלפת מהר מאוד בתחושה של חוסר בהירות. האם לצאת בלי להירשם כפי שהם נדרשים לעשות לפי הנהלים של המתקן? הסירוב להירשם שלוש פעמים ביום במתקן הוא חלק מאקט ההתנגדות שהאירוע מסמן. ואכן לא כולם מאמצים את האקט הסרבני הזה. יש תור בדלת הצדדית שממנה יוצאים באופן שנענה להנחיות. אלה שיוצאים מהדלת הצדדית, משאירים את ה'כרטיס שוהה' שלהם במשרד. הפרץ הנלהב הראשון של היוצאים מהשער הרחב נפסק באיבו. קוראים להם לחזור. אני מתקרבת לשער ומבחינה בניסיונות של התארגנות פנימית. יש מישהו שמביא רמקול המוטען על ידי קופסה ניידת. יש כמה דוברים. אני מרותקת. גברים אפריקאים מדברים בעברית זה לזה. עברית היא השפה המשותפת לכולם. המארגנים הם אנשים רהוטים והם מבקשים מהקהל לשבת במעגל על הרצפה במרחב ממש מול דלתות היציאה בתוך המתקן. הכל כל כך מרוסן, לא מתלהם, מנומס ממש. "לאט לאט," הם אומרים זה לזה.

מעבר לגדר המתקן מדבר איתי קצין שב"ס שמבקש בהתחלה להרחיק אותי מהמרחב הפנימי. אני שואלת אותו למה אסור להם לצאת, כי זה הרי מתקן פתוח. הוא אומר לי כמה משפטים לפני שהוא מושתק על ידי קצין אחר. האיום של דבריו בקושי מוסתר: "אנחנו נראה מה יקרה לאלה שיצאו בלי להירשם. הבעיה שלהם תהיה כשירצו לחזור פנימה".

מנסים להיכנס חזרה

security forces and barbwire

ואל מול ההפגנה המרוסנת הזו שבמהלכה גברים יוצאים מהמתקן ושוב נכנסים ובמשך התנהלותו של הדיון הפנימי המכובד שבו נישאים דברים בעברית, קשה לא להבחין בנוכחות של כתריסר אנשי שב"ס הלבושים אפודי מגן אפורים וחבושים קסדות. הם עומדים סביב הוואן שהביא אותם לאתר ומביטים בהתרחשות, מחכים לפקודות, מצהירים בעצם נוכחותם שאם התפתחות ההפגנה לא תהיה לרוחם של בעלי הכוח, יש בהיכון כלי מאוד אפקטיבי, נגיש ומאיים.

והשוהים כמו מתעלמים מהנוכחות המאיימת הזו וממשיכים להתנהל בסדר, בזהירות, עושים דברים לאט, במחשבה תחילה. אחרי שדנו באפשרויות הפתוחות בפניהם פונים כמה מהדוברים ונכנסים חזרה לתוך המתקן. "הם צריכים לדבר עם 'המנהלים'," אומר לי אחד השוהים. "צריכים להסביר את העמדות שלנו".

למחרת אני קוראת שמותסים עלי נכלא ומועבר לכלא סהרונים השכן, ולאחר כמה ימים שהפגנת הזדהות עם השוהים במתקן חולות נערכה בכיכר הבימה בתל אביב.

סוגרים את השערים

פרופ' פנינה מוצפי-האלר היא אנתרופולוגית באוניברסיטת בן-גוריון

צילומים: פנינה מוצפי-האלר ונטלי מדניק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בן דוד

    את מי את מייצגת בראיה הכזבנית לאורך ה"כתבה" שלך? את האנשים האלה, שהסתננו לארץ לא-להם, צריך לגרש בנחישות ובזעם כפי שנכנסו – דרך הגבול.
    האנשים האלה זורעים חורבן והרס בכל מקום שאליו הם מגיעים. לכי לראות את הקשישות האומללות בדרום ת"א שפוחדות לרדת בערב לרחוב, לכי לראות את גברת סופי בלוינסקי פינת לבנדה, שהפושעים מאפריקה הפכו את חייה לגיהנום. לכי להריח את ריח השתן ברחובות, שם כל פינת בית משמשת להם כמשתנה, ותיזהרי שלא יגנבו לך את הטלפון.
    אל תאמיני לאף מילה שלהם, אנחנו מכירים אותם. אילו יכלו, הם היו רוצחים פה את כולנו ("זה לא מדינה שלכם, גנבתם אותה מהערבים" הם אומרים. "לכי לרוסיה" הם אמרו לאחת הפעילות).
    האשם הראשי הוא זה: בנימין נתניהו, שבחולשת דעת, בורות ופחדנות, בנה פה אסון לאומי, חברתי, סוציאלי, דמוגרפי וכלכלי (המסתננים עולים מאות מיליונים בשנה לקופת המדינה והציבור, כסף שיכול היה ללכת למען שכבות חלשות במדינה). רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל לחשוף את המחדל הנורא.