עיין ערך: "ערכּיוּת"

דרום הר חברון הוא אחד האזורים היבשים בארץ. תושבי האזור הפלסטינים נסמכים על הבורות שבהם נאגרים מי הגשמים של החורף, בעיקר להשקיית הצאן, אבל במקומות שבהם אין מים זורמים, כמו ברוב המוחלט של הכפרים באזור, נזקקים להם לעתים גם בני אדם.

בשנים האחרונות, התנכלויות חוזרות ונשנות של המנהל האזרחי הביאו לאיטום או הריסה של עשרות בורות כאלה. עד כה, הנימוק שניתן לפגיעה בהם היה מינהלי-ביורוקרטי: הבורות (שחלקם היה קיים מאות שנים) נבנו ללא היתר. אולם כעת – סוף סוף? – מצאו המחריבים גם אילן מוסרי להיתלות בו: "המשימה להשבת החטופים", התבטא שלשום "קצין בכיר", "היא מספיק ערכית כדי שנרוקן בורות מים".

על הטמטום והרוע שבהריסת הבורות כבר נכתב (לא מספיק), וגם הפער שבין הרצון למצוא את תלמידי הישיבות החטופים לבין חלק ממעשי הצבא בשטח כבר גלוי לעין. לכן, אני רוצה להתעכב דווקא על המונח שבעזרתו בחר הקצין להצדיק את מעשי הצבא: "ערכּיוּת". המונח הזה הפך בשנים האחרונות למילת מפתח בשיח הפטריוטי-מיליטריסטי המקומי, מעין תרכיז של כל מה שהישראליות ההגמונית מבקשת להיות ולהפיץ. על ידי דילולו והתבוננות במרכיביו, כך נראה לי, אפשר להבין גם מה הוא עושה ועל מה הוא מכסה.

הערכיות במובנה העכשווי היא חדשה יחסית: עיון בערכים "ערכִּי" ו"ערכּיוּת" במילון אבן-שושן מעלה תוצאות מצומצמות למדי, שקשורות בעיקר לכימיה. הערך "ערך", לעומת זאת, עשיר הרבה יותר, וכולל כמה וכמה הגדרות. הראשונה היא "סדר, מערכה"; האופן שבו דברים ערוכים זה לצד זה, ובו בזמן גם זה כנגד זה. ההגדרה השנייה היא "שווי, שיעור, חשיבות", ונוגעת לערך במובנו המדיד. ההגדרה השלישית היא "קניין, נכס חומרי או רוחני… ערכים מוסריים, ערכים חברתיים ומדיניים". עוד הקשרים המובאים כאן וכדאי להזכיר הם ה"ערך העודף" הכלכלי-מרקסיסטי (הרווח מהסחורה שנותר בידי המעביד לאחר ניכוי שכרו של הפועל היצרן) וה"ערך המוחלט" במובנו המוסרי ("'לא תרצח!' הוא ערך מוחלט", כתוב במילון).

מה מכל זה נמצא ב"ערכיות" שעליה דיבר הקצין הבכיר? אם נשאל אותו, סביר שיצביע בעיקר על המובן השלישי. לצידו אפשר לזהות את המובן השני; השווי של החטופים, כך מניח הקצין, גדול במידה כזו שהוא מצדיק פגיעה חמורה באנשים שאין להם שום קשר לעניין. גם המובן הראשון נוכח כאן – המעשים של צה"ל מעוצבים תמיד לצד ואל מול חוסר המוסריות, או חוסר ה"ערכיות", של הצד שכנגד.

מכיוון שאנו עוסקים בערכיות במופעה הצה"לי, כדאי שנעיין תחילה במסמך שממנו היא שואבת את עיקר תוקפה – "רוח צה"ל". מסמך זה מעיד על עצמו כי הוא "תעודת הזהות הערכית" של הצבא, ושעל פיו החיילים והמפקדים "ינהגו, יחנכו ויבקרו את עצמם ואת זולתם". הצהרה כללית זו מקדימה רשימה מפורטת של ערכים, שכולם, כך ניתן להניח, הופנמו על ידי הקצין הבכיר ומגולמים באופן מלא ומאוזן בכל פעולותיו ופקודותיו, כולל הריסת הבורות.

אולם הצבא הוא רק אתר אחד, דומיננטי במיוחד, של הישראליות ההגמונית. אתר אחר הוא מערכת החינוך הממלכתית, שהשר העומד בראשה כיום מעריך במיוחד את הערכיות ומרבה להיזקק לה. בטקס פרסי ישראל האחרון אמר השר שי פירון בין השאר, כי "אל מול קלקול מוסרי צומחות כפטריות מסגרות התרות אחר משמעות ערכית ומוסרית לקיומנו; אל מול אדישות וניכור ניצבים בני נוער התרים אחרי דרכי פעולה ותיקון חברתי וערכי", והוא הנחה את שומעיו: "אסור לנו להתחמק משיח ערכי המבקש לעורר שאלות מוסריות עמוקות". גם מעט קודם לכן, לאחר פרשת המורה אדם ורטה, התייחס פירון למקומה של הערכיות: "יש להבחין בין אמירה ערכית או אינפורמטיבית המציגה עמדות שונות… לבין שימוש בביטויים כמו 'אני הפגנתי', 'אני הייתי', 'אני צעקתי'", ובאותה נשימה הזכיר: "צה"ל הוא צבא מוסרי". כלומר, הערכיות איננה סובלת הבעת עמדה אופוזיציונית אישית בהקשר חינוכי, ובכל מקרה לא יכולה לערער על המוסריות של צה"ל.

מניה וביה שוב חזרנו לצה"ל. וכאן מתחיל להתבהר עומק ההדרה שמשוקעת בשיח הערכי, כי אם נחזור להגדרת הערכיוּת ככינון הדדי של דברים אלה כנגד אלה, לא יהיה קשה לזהות כנגד אילו קבוצות – מעבר, כמובן, לפלסטינים עצמם – מתכוננת הערכיות הצבאית שהקצין הבכיר מדבר בשמה: אלה שלא משתתפים בנטל, או במילים יותר פשוטות, חרדים וערבים ישראלים. ועל מנת להבין יותר איך המנגנון הזה פועל, כדאי לבחון את המקומות שבהם השיח הערכי, כמו שאומרים, פוגש אותם. בשנים האחרונות יש ניסיונות גוברים והולכים לגייס חרדים לצבא, כלומר לערכיות, אבל בדיקה של המצב בשטח מעלה שזה כנראה לא כל כך עובד – כך סיפר אבישי בן חיים בדיווח מ"יום גיוס חרדים" בבקו"ם: "החברה שמתגייסים לנח"ל החרדי הם חברה ערכיים ונהדרים וכל דבר אחר, אבל הם לא חרדים. לכל היותר יש ביניהם חברה שהגיעו מבתים חרדיים". אבל אל ייאוש. אם מסתכלים מקרוב מגלים שאפילו חרדים יכולים להיות ערכיים, כמו שגילה נפתלי בנט בהרצאה למנהלי חברות היי-טק ב"כנס ההיטק החרדי" לפני שנתיים: "מדובר בעובדים ערכיים ומצוינים […] ברגע שאתה פוגש בני אדם, שלא דרך הכותרות, אתה רואה שהם אנשים טובים וערכיים".

ומה לגבי הערבים? כאן המצב נראה יותר קשה, אבל עדיין לא אבוד – תסמכו על החבר'ה הערכיים של השומר הצעיר שיתגייסו למשימה. ב-2006 נוסדה מחדש החטיבה הערבית של תנועת הנוער תחת השם "אג'יאל", במטרה להפוך אותה יום אחד לתנועה עצמאית. בינתיים משתתפים חניכים של שתי החטיבות בפרויקט בשם "מסע אל השלום – פרויקט ייחודי אשר מטרתו להוות במה חינוכית וערכית למפגש בין בני הנוער היהודים והערבים". במסגרתו נערך לפני כמה שנים סמינר ש"חתר להניח בסיס ערכי משותף לשיחה בין התנועות", כאשר "מעבר לתוכן הערכי בסמינר, ניתנה חשיבות גדולה לזמן המשותף לשיחה ולמשחק, להיכרות אישית ותרבותית". הערכים הספציפיים שבהם התמקד הסמינר הם שוויון ערך האדם והמאבק בגזענות, נושאים חשובים בלי ספק. אבל רכז אג'יאל, איימן כבהא, מתאר את המטרה המרכזית של החטיבה שלו: "השאיפה שלנו באג'יאל היא להצליח לייצר אצל החניכים ביקורת כלפי החברה שלהם. אם לא נדאג לסמן היום את המטרות שלנו ולפתח מנהיגות בקרב הנוער מצבנו לא ישתפר. אנחנו צריכים ליצור פה נוער ערבי שיקום ויזעק. […] עלינו ליצור אדם נאור".

הערבי הערכי והנאור הוא זה שיידע להפנות את הביקורת שלו לכיוון הנכון – פנימה, ולא חס וחלילה החוצה. ואולי, מקווים בשמו"צ, אם הכל יילך כמו שצריך, המורשת הערכית שתצמח מהמפגשים האלה תותיר על החברה הישראלית חותם דומה ליוזמה אחרת של התנועה: "בשנות השמונים החלה תנועת השומר הצעיר את מסגרת מסעות בני הנוער לפולין. מה שהיה אז מעשה שאינו שגרתי הפך עד מהרה לדרך לכל, לזרם חינוכי מרכזי בישראל. מי ייתן ואנו כתנועה נדע שוב להתוות דרך לרבים בנושא חשוב וחיוני כל כך מעין זה".

לערכיות, חשוב לומר, נוסף לאחרונה גם ערך כלכלי ממשי ומיידי, ביוזמת משרד החינוך. לפני שנה פרסם המשרד את מדד "200 בתי הספר הערכיים ביותר" (כשמו בתקשורת, ובשמו הרשמי: "207 בתי הספר שהובילו את השינוי המשמעותי ביותר בתחומים הערכיים, חברתיים ולימודיים"). התמורה שהעניק המשרד התבטאה בבונוסים של אלפי שקלים למורי בתי הספר שברשימה. בתי הספר (כולם על-יסודיים) דורגו על פי שקלול של מספר פרמטרים, שלכל אחד מהם ניתן משקל שונה; הפרמטר השני במשקלו (20%), אחרי אחוז הזכאים לתעודת בגרות, הוא שיעור המתגייסים לצבא או לשירות לאומי מבין הבוגרים. לכן לא מפתיע לגלות, בין 207 בתי ספר שדורגו, רק 24 בתי ספר ערביים (בערך חצי מהיחס הממשי בין אזרחי המדינה היהודים והערבים). חרדים מראש לא השתתפו בדירוג: בתי ספר "שלא לומדים בהם לימודי ליבה, או אין אצלם הגשה לבגרות – לא נכנסו כלל לתוך התוכנית", כדברי מנהלת אגף חינוך על יסודי במשרד החינוך.

כל הדיון על ערכיות במערכת החינוך לא נשאר קלישאה חסרת תוכן. הוא זוכה למימוש קונקרטי בתוכניות כגון "האחר הוא אני" ("מהלך ערכי-חברתי", לפי אתר המשרד), או "ביקורים בארץ האבות" ("תוכנית חינוכית-ערכית", לפי אותו אתר). לצורך עניינו חשובה יותר התוכנית השנייה, שכוונתה "להציג את המאחד בין חלקי העם השונים תוך קיום שיח ערכי-תרבותי על מקורות עם ישראל, מורשתו ותרבותו", שכן שיאה הוא סיור בעיר האבות חברון שבפריפריה שלה נמצאים בורות המים ההרוסים. ובכל זאת, עיון רחב יותר מגלה שלא כל בורות המים באזור נהרסו – הנה בור המים הצר והיפה במעון, בור המים הרחב בפני חבר, או מעין אברהם (עין ג'דידה) בלב חברון עצמה (לתשומת לבכם: לפני שהולכים אל המעיין, יש להודיע על כך לחיילים בבסיס הצבאי 'מתקנים' סמוך למקום החנייה). שכן אחד ממרכיבי היסוד של הערכיות הישראלית-הגמונית, שמונחל לדורות של ילדים דרך טיולים שנתיים וחוגי סיור, הוא "ידיעת הארץ". לצד צבא הגנה לישראל, יש לנו גם את החברה להגנת הטבע.

מה שמתברר, לפיכך, איננו שבין דברי הקצין הבכיר לבין מעשי הצבא בשטח יש סתירה, אלא להיפך – שהערכיות כפי שהיא מוגדרת מתוך המשא ומתן שבין השיח לפרקטיקה בחברה הישראלית זוכה לביטוי נאמן במעשיו העכשוויים של צה"ל. אם נחזור לעוד אחת מההגדרות המילוניות שלעיל, "הערך העודף" שממנו נבנית "הערכיות" הוא ההון שנותר בידי הישראליות ההגמונית לאחר ההשוואה עם הפלסטינים (הנה אנחנו, אחרי שהרסנו בורות והפכנו בתים והחרמנו רכוש, עדיין ערכיים ונקיים יותר מכם), וברמה אחרת עם כל מי שמוצא את עצמו מחוץ לממשק ההדוק שבין חינוך ממלכתי לצבא לפטריוטיזם (הנה אנחנו, בניגוד אליכם, הרסנו בורות והפכנו בתים והחרמנו רכוש). חזרנו אל בורות המים, כמאמר המשוררת, ובכל זאת נשארנו יבשים.