חבצלת חבשוש חיה ומתה בשירים

עדי קיסר

הייתי רוצה לכתוב לאנשים על חבצלת חבשוש בלי הגבר המתווך, כי היא עומדת לגמרי לבדה כיוצרת. אבל האמת היא שאת חבצלת חבשוש הכרתי כמו רוב האנשים, דרך פנחס שדה.

היא הייתה צעירה שקראה את "החיים כמשל", והספר הרעיד את עולמה עד כדי כך שיצאה לחפש את מחברו והגיע לשדה – כמו לא מעט צעירים בימים ההם. המפגש איתו, שינה את חייה הקצרים. מאוחר יותר, המכתבים שכתבה לו אוגדו על ידו לספר שיצא אי שם בשנות השבעים תחת השם "התמסרות". בדרך כלל, כשקוראים מכתבי אהבה, רוצים להיות מושא הכתיבה, כאלה אנחנו – רוצים לקבל אהבה. אבל אחרי שקראתי את המכתבים שכתבה חבצלת, רציתי בעיקר להיות מסוגלת לכתוב מכתבים כאלה למישהו.

מכתבים מפעימים בכנות שלהם, בהתכוונות שלהם, בחושפנות שלהם, בשירה שיש בהם.

חבצלת חבשוש (1950-1984) לא הצליחה לצאת מהצל של פנחס שדה. לא בגלל שלא היה בה הכישרון, אלא בגלל שחייה נקטעו בגיל 34, כשקפצה אל מותה ממרפסת ביתה. וכך היא נותרה דמות מעומעמת שמוזכרת בדרך כלל בהקשר הביוגרפי של הסופר; זיכרון מעורפל של עוד בחורה צעירה ספק מעורערת מ"עדת המאמינים של שדה" שזכה עוד בחייו למעמד מיתולוגי.

לאחר מותה קובצו שיריה על ידי דודה, יחיאל חבשוש, ויצאו בספר "שירת חבצלת".

את הספר לא ניתן כמעט להשיג בחנויות. הצלחתי להשיג אותו דרך המשוררת תהילה חכימי (שכותבת פה מתחתי) שהשאילה אותו מספרייה עירונית. פתחנו את הספר וספגנו טלטלה. חשבנו לעצמנו שעדיף לנו להעלים אותו מהספרייה ולספוג את הקנס רק כדי שיהיה לנו עותק, כי אחרת אי אפשר להשיג. כבר היינו מוכנות לבצע את הפשע הפואטי הזה, כשהתחלנו לרחם על אלו שאולי יחפשו את הספר בספרייה ולא ימצאו אותו. חשבנו שתינו כמה חשוב שיהיה עותק של "שירת חבצלת" בספרייה.

מוזר קצת לקרוא ספר של משוררת בעלת קול כזה מובחן וייחודי, תוך ידיעה שהיא לא היתה שם כדי לבחור את השירים, ומעולם לא ראתה את העריכה. היא לא היתה שם כדי להיות שותפה בכל כך הרבה החלטות.

יש בשירה של חבצלת כל כך הרבה פגיעות וכאב, שבאופן לא פרדוקסלי הם הופכים לכוח גדול. הנפש שלה כל כך עירומה בשירה, שזה מפחיד אותך בתור קוראת, לראות מישהי כל כך שבירה, כל כך חסרת מגננות, מחוסרת חומות, מקולפת מעור. ואז קרה לי דבר מעניין: הפחד שלי בתור קוראת הפך לאומץ הגדול שלה. וכמה אומץ צריך לעמוד על המוקד בעירום הזה ולא להתבייש בדבר.

לא מעט משוררים ומשוררות הצליחו לתקוע בי יתד, בחלקים הנסתרים של הלב, אבל אני מכירה רק מעט משוררים שהרגשתי עוצמה כזאת של כנות בשירה שלהם. כאלה שהצליחו להכניס אותי לעולם עדין ואלים גם יחד.

גוף העבודה של חבצלת חבשוש קצר, כפי שהיו חייה, אבל מלא. מלא מאד. הלוואי שבעתיד השירה שלה תתפוס את מקומה הראוי במרחב הספרותי, ושבפעם הבאה שמישהי תכתוב עליה היא לא תציין שהכירה אותה דרך פנחס שדה ושמערכת היחסים המתוקשרת שלהם יהיו פרט שולי בחגיגת השירה שלה.

בקריאה בספרה, מצאתי את השיר הזה, שאמר כל כך יפה את מה שהרגשתי אני במפגש המכושף שלי איתה:

לִכְתֹּב מֵחָדָשׁ אֵת הַסֵּפֶר שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי וְלֹא אֶחְיֶה,

לִחְיוֹת עוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה, אַחֲרֵי לַמְרוֹת.

חַיִּים בְּסִימָן מַפָּח וּמַפֹּלֶת,

אִישִׁיּוּת מִתְפּוֹרֶרֶת,

מַעֲשֶׂה שֶׁל הֶרֶס עַצְמִי, שֶׁכָּל כָּךְ הֵיטֵב חָבְרוּ לוֹ אֲחֵרִים.

לִכְתֹּב מֵחָדָשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁקֻלְקַל,

אִמָּא רְאִי מָה נַעֲשֶׂה בְּשִׁירִי,

כְּשֶׁשִּׁירִי אוֹתוֹ בִּלְבַד אֲנִי חַיֶּבֶת.

חַיֶּיהָ הַחַד פַּעֲמִיִּים שֶׁל חֲבַצֶּלֶת.

אֲנִי לֹא שׂוֹנֵאת.

+   +   +

תהילה חכימי

בעת קריאת "שירת חבצלת" הצמרמורות לא מפסיקות לעבור בי. נראה שבעבודת העריכה והסידור לא נעשה סינון, כך שחלק מהשירים מרגישים כמו סקיצות של שירים שמגיעים מאוחר יותר. אבל לי הם מרגישים יותר כמו גשרים שמעבירים לשיר פוצע יותר, מהלכים רגשיים כאלה שמובילים לשירים חדים.

אני אוהבת את זה, את האפשרות שלי לקרוא את הכל ולדמיין את זה קורה, איך שיר הוביל לשיר. השירים לא מנותקים זה מזה, יש ביניהם יחסים. לעתים הם אפילו מתנגדים זה לזה, כמו גם הכוחות הפועלים בתוכם: אהבה-מוות-חיים. לפעמים אני מתקשה למקם שירים על ציר הזמן, מה נכתב לפני "התמסרות" – כתביה אל פנחס שדה – ומה אחרי?

אחד הדברים שאני מרגישה בעת הקריאה הוא שאין בה, בחבצלת המשוררת, פחד. היא חשופה. היא מנפצת עצמה על השירים. גם אם היא נבוכה היא לא מתנצלת ומדברת בגלוי על האהבה ששורפת אותה. היא לא בורחת מהאהבה, היא נשברת ומודה שלעתים היא מחליפה מציאות בדמיון, חולמת:

אֲנִי נְבוֹכָה

מִתְקָרֶבֶת אֶל חֻמְּךָ,

מַחֲלִיפָה אֶת אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ,

אֲנִי רוֹצָה אוֹתְךָ,

בְּמַּנְטְרָה אִלֶּמֶת שֶׁבָּהּ

אַתָּה אוֹהֵב.

השירים כמו מאפשרים לה להישבר, אבל היא עדיין ממשיכה להתקיים בעולם, במצבה שלה, השבור, היא משווה כאבים, היא קוראת אליו:

הַאִם זֶה לֹא כּוֹאֵב

הַאִם זֶה כְּלוּם לְהִשָּׁבֵר כֻּלְּךָ

הַאִם זֶה רַק קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר

אֲנִי נִשְׁבֶּרֶת לְשַׁעֵר שֶׁזֶּהוּ הַמַּצָּב

אֲנִי מְיַלֶּלֶת.

חבצלת חיה אבל מתה בשירים. היא לא רוצה למות ולא יכולה לשאת את מותה וכיליונה שלה:

רוֹאָה אֲנִי אוֹתָהּ

כֹּהֶנֶת אוֹ מְשׁוֹרֶרֶת

בֶּעָבָר

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה,

מֵעוֹדִי לֹא יָכֹלְתִּי שֵׁאת,

מוֹתָהּ שֶׁל הַחֲבַצֶּלֶת.

הָיְתָה יְחִידָה

אָמְרָה לִי כָּלָה.

הָיְתָה אַכְזָרִית

אָמְרָה לִי תָּבוֹאִי

אֶת תָּבוֹאִי בַּבְּרִית

תִּהְיִי לְאֶחָד

בְּמוֹתָהּ

שֶׁל הַחֲבַצֶּלֶת.

לבסוף האהבה היא זו שמכריעה. היא חיה ומתקיימת בזכותה. עולמה ממשיך להתקיים, וכך גם העולם כולו:

מִכֵּיוָן שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתִי

בְּכָל כֻּלְּךָ

בִּמְלֹא חֻמְּךָ

בְּאוֹן צַלְעוֹתֶיךָ

יוֹסִיף הָעוֹלָם וְיִתְקַיֵּם.

ובאהבה האחת הזו היא גם נופלת על חרבה, נופלת על חרבה מאושרת.

את ספר השירים פותח מכתב ארוך שכתב יחיאל חבשוש, דודהּ של חבצלת. הוא מספר את סיפורה של הבחורה שמאחורי המילים והמכתבים. צעירה עדינה ומאוהבת שמעשה הפרסום והחשיפה לעיני כל, מכתבים המלאים ברחשי לבה ואהבתה לדמות ידועה, הפך לשבר גדול בחייה. הוא מספר שלאחר פרסום הספר הלכה חבצלת והסתגרה בתוך עצמה ובביתה, עד למותה הטראגי כמה שנים מאוחר יותר.

בשירים רבים בספר היא כבר כמעט מוותרת, על האהבה, על החיים עצמם. חיים אהבה ומוות – שלושת אלה כרוכים האחד בשני כמשולש אימה. לעתים עולמה הפנימי סוגר עליה ואז היא חוזרת ופונה לאמה, כמו שואלת, מדוע לא לימדת אותי?

הָיָה לִי שִׁיר עַל אָהֲבָה, עַל לִרְצוֹת עוֹד לֶאֱהֹב.

הָיָה לִי שִׁיר עוֹדוֹ תָּמִים, עַל אַהֲבָה לְרַעְיוֹן./ …/

/…/ אֲבָל אֲנִי, לֹא יוֹדַעַת מָה אֲנִי יוֹרֶשֶׁת מֵאִמִּי,

מָה אִמִּי.

אִם לֹא אֶשְׁאַף עוֹד לְאַהֲבָה

הַאִם אוּכַל לָתֵת,

מָה אוֹתִיר וַאֲחַלֵּק

בַּשִּׁיר הָאַחֲרוֹן.

/…./

מָה בֵּין כֹּה וָכֹה אֲנִי לוֹקַחַת

בֵּינֵיכֶם אוֹ מֵאִמָּא

/…../

הֵם הָיוּ, כָּזֶה הָיָה סוֹפָם, אִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר

הִיא הָיְתָה אִשָּׁה קְטַנָּה וּמָה עִוֶּרֶת.

ספר השירים הזה עושה עמי חסד, וודאי הוא עושה חסד עם עוד אנשים שקוראים בו. הוא מייצר תנועה, לעתים רכה לעתים כואבת, כמו בחיים כמו במוות כמו באהבה.

לילך אוהבת טלוויזיה אבל היא ישנה כעת 

לוּ הָיִיתִי תַּנִּין הַהוֹלֵךְ לִישֹׁן שָׁטוּחַ עַל הַבֹּץ

הוּא גּוּף קוֹלֵט שָׁרוּי בַּשֶּׁמֶשׁ בְּמַיִם שְׁקוּפִים לֹא נִרְעָדִים

הוּא כֻּלּוֹ בְּתוֹכוֹ מִתְמַזֵּג בְּעִנּוּגוֹ

עִם אֹשֶׁר כָּזֶה

מָה אִכְפַּת לִהְיוֹת מְפֻרְסָם בְּשֶׁל דְּמָעוֹת

לְהִכָּחֵד בְּאָסוֹן עוֹלָמִי.

מוֹתִירָה טְבִיעַת גּוּפְךָ הַיָּשֵׁן וּמְחַיֵּךְ

חוֹל טוֹבְעָנִי מָתוֹק,

אוֹ אֲפִלּוּ לִהִכָּלוֹת סְתָם

כְּפֶחָם,

שָׁחֹר מִנְּעוּרָיו שָׁחֹר בִּבְעֵרָתוֹ.