התיאולוגיה של החרם

ביום שישי האחרון נתנה הוועידה המרכזית של הכנסייה הפרסביטריאנית רוח גבית לתנועת החרם הבינלאומי על ישראל בארה"ב: ברוב מזערי של שבעה קולות (303 מתנגדים מול 310 תומכים), החליטה העצרת המרכזית של הכנסייה למשוך את השקעותיה, סכום כולל של 21 מיליון דולר, משלוש חברות – קאטרפילר, מוטורולה ו-HP – אשר לטענתה מפיקות רווחים מהכיבוש הישראלי. הפרסביטריאנים אינם הראשונים המושכים את השקעותיהם מחברות מסחריות על רקע הכיבוש והפרת זכויות אדם; רק בשבוע שעבר התבשרנו שקרן הפנסיה של הכנסייה המתודיסטית המאוחדת עתידה למשוך את השקעותיה מחברת G4S, המעורבת במערכת בתי הסוהר בישראל ובשטחים. אולם בכל זאת, ההחלטה הינה ההישג המשמעותי ביותר של תנועת החרם בארה"ב עד כה. החלטתה של הכנסייה המתודסטית המאוחדת מצומצמת בהיקפה והתקבלה בגמגום ובמידה מסוימת תוך התנערות מתנועת החרם. קבוצות דתיות אחרות, כגון הקווייקרים או המנוניטים, הציגו עמדה נחרצת יותר, אך הן קטנות יחסית, ומאמיניהם נתפסים לעתים כ"עופות מוזרים" בציבוריות האמריקאית.

הפרסביטריאנים, לעומת זאת, תופסים מקום מרכזי בנוף הדתי האמריקאי. מדובר בזרם פרוטסטנטי שנולד באיים הבריטים ומושפע בעיקר מכתביו של ג'ון נוקס, תלמידו הסקוטי של התיאולוג הפרוטסטנטי ז'אן קלווין. ההיסטוריה הפרסביטריאנית בצפון אמריקה מתחילה עם ההיסטוריה של ארה"ב עצמה, כאשר קבוצות של מתיישבים פוריטנים במושבות של ניו אינגלנד בחרו לארגן את כנסיותיהם על פי העקרונות שהתווה נוקס. מאוחר יותר, כאשר מהגרים סקוטים, אירים ואנגלים החלו לנוע מערבה, הוקמו כנסיות גם במדינות כמו פנסילווניה ומרילנד. כיום בארה"ב יש מספר רב של כנסיות הנושאות את השם "פרסביטריאניות" עם השקפת עולם משתנה. ההחלטה על משיכת ההשקעות התקבלה על ידי גוף שנקרא הכנסייה הפרסביטריאנית (ארה"ב), שהוקם ב-1986 כאיחוד בין כנסיות פרסביטריאניות – והיא הגדולה מבין כנסיות אילו בארה"ב עם כ-1.8 מיליון מאמינים, המאורגנים ביותר מעשרת-אלפים קהילות הפזורות לאורכה ורוחבה של ארה"ב.

כנסייה זו היא גם חלק ממה שמכונה בעיתונות ובספרות "הכנסיות הפרוטסטנטיות מהזרם המרכזי" (Mainline Protestantism, בתרגום מאוד חופשי), עליהן נמנית גם הכנסייה המתודיסטית המאוחדת אשר הוזכרה למעלה ועוד מספר כנסיות שבאות ממסורות פרוטסטנטיות שונות. לעובדה זו, שמדובר בכנסיות הנמנות על "הזרם המרכזי", חשיבות מכרעת כדי להבין את המסורת ממנה צמחה ההחלטה להצטרף לתנועת החרם. כנסיות "הזרם המרכזי" הן כנסיות בעלות תיאולוגיה ליברלית שמבחינה היסטורית מזוהות הן עם תנועת ה"סושיאל גוספל" (Social gospel – התנ"ך והברית החדשה מזווית חברתית – שוב תרגום מאוד חופשי), והן עם גישה מודרניסטית לפרשנות מקראית.

נתחיל בראשונה: רבע המאה האחרונה של המאה ה-19 היו שנים בהם ארה"ב שינתה את פניה. מחברה אגרארית היא הפכה לחברה עירונית, תאגידית והטרוגנית. ההגירה והעיור המאסיבי הולידו מגוון רחב של בעיות חברתיות, כאשר מאות–אלפי מהגרים מתוך ארה"ב ומחוצה לה מילאו את הערים אשר חסרו את התשתיות כדי לקלוט אותם. צפיפות, בעיות סניטציה, מחסור בדיור הולם וגידול בפשע היו רק חלק מהקשיים בהם נקלטו המהגרים החדשים. מנגד, המהגרים עצמם שהגיעו לרוב מכפרים או מעיירות קטנות בין אם מארה"ב עצמה ובין אם מאירופה, בעלות אוכלוסייה הומוגניות פחות או יותר, היו צריכים להתרגל לחיים בכרך גדול, רבגוני שמידת הניידות בו גדולה יחסית. במילים אחרות, אנשים באו והלכו והיציבות וההיכרות האישית הנדרשת כדי לאפשר את קיומה היציב של קהילה דתית נפגעו. על רקע זה הכנסיות נאלצו לבחון את תפקידן בחברה – האם עליהן להתמקד בישועה אישית והתנהגות מוסרית מצדו של היחיד או שמא עליהן לשים דגש על הסדר החברתי הרחב ותחלואיו.

מתוך אותם האנשים שתמכו באפשרות השנייה צמחה תנועת ה"סושיאל גוספל", שביקשה להציע פתרונות המבוססים על עקרונות של צדק ואתיקה נוצריים לבעיות חברתיות בוערות. באופן מעשי הם בנו מרפאות, דאגו לדיור ציבורי, היו מעורבים בהקמת איגודי עובדים וקידמו רעיונות ביחס לתעסוקה הוגנת, הפסקת עבודת ילדים וכדומה. הגאולה, בעבור אנשי "הסושיאל גוספל", תבוא מתוך שיפור מציאות החיים בעולם הזה והפיכתו למקום טוב יותר ולא רק כתוצאה מחזרה בתשובה אישית. בשנים מאוחרת יותר, מתוך אותה מסורת, חברי כנסיות "הזרם המרכזי" נטלו חלק במאבקן של נשים לשוויון, בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב, במאבק להפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ובשורה ארוכה של יוזמות הומניטריות ופעולות לקידום זכויות אדם ברחבי העולם.

המסורת האינטלקטואלית השנייה החשובה לענייננו קשורה לאימוץ גישה פרשנית-מודרניסטית לכתבי הקודש על ידי כנסיות הזרם המרכזי. בסוף המאה ה-19 הנצרות הפרוטסטנטית, הקתולית והיהדות עמדו בפני אתגר לא פשוט – האבולוציה וביקורת המקרא המודרנית. מצד אחד, צמיחתן של תשובות חדשות לשאלות על מוצא האדם, העולם והטבע קראו תיגר על תפיסות הדתיות ו"פלשו" לתחום שעד לא מכבר היתה נחלתה הבלעדית של הדת. מצד שני, גילויים ארכיאולוגים ושימוש בפילולוגיה וביקורת ספרות של המקרא העלתה אי התאמות בין הכתוב לבין הממצאים בשטח. ההשפעה של תורת האבולוציה וביקורת המקרא המודרנית הייתה עצומה והניסיונות השונים להתמודד עמן קרעו את הכנסיות מבית: מצד אחד עמדו "המודרניסטים", שכללו את אנשי הדת שניסו לגשר בין האבולוציה לרעיונות הבריאה ולא נרתעו משימוש בשיטות של ביקורת המקרא המודרנית. מן העבר השני עמדו "הפונדמנטליסטים" שקראו לחזור לרעיונות "הפונדמנטליים" של הדת, ויצאו נגד ניסיונות הפרשנות המודרניסטים בטענה שהם מרוקנים את כתבי הקודש ממשמעותם. ויכוח זה חי ובועט גם היום, וההבדל בין "מודרניסט" ל"פונדמנטליסט" הוא פעמים רבות משמעותי יותר מההבדל בין "פרסברטיאני" ל"מתודיסטי".

היותן של כנסיות "הזרם המרכזי" מודרניסטיות אולי לא הייתה משמעותית כל כך להחלטות ביחס לישראל ומדיניותה, אילולי זרם רעיוני אחר, הדבק בפרשנות מילולית-פונדמנטליסטית של המקרא, היה הופך לדומיננטי במפה הדתית האמריקאית. הכוונה כמובן ל"נוצריים הציונים", זרם רעיוני הרואה בתנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל המודרנית התגשמות חזיונות הנביאים וסימן מובהק להגעתו הצפוייה של ישו. המטיף ג'ון הייגי, שבעבר תרם כספים לתנועת "אם תרצו", הינו מייצג מובהק של זרם זה. כנסיות "הזרם המרכזי" דוחות פרשנות זו מכל וכל – בעבורן אין לציונות, למדינת ישראל או ליהודים תפקיד אסכטולוגי מיוחד ואת חזיונות הנביאים יש לפרש באופן סימבולי. הפופולאריות של "הנצרות הציונית" אל מול הספסלים ההולכים ומתרוקנים של כנסיות "הזרם המרכזי" הליברליות מוסיפות מימד נוסף למאבק ביניהן. בדרך זו, העימות התיאולוגי בין זרמים נוצריים הפך לקרקע פורייה לאימוץ גישות פוסט-ציוניות או אנטי-ציוניות. החיבוק החם והאוהב בין ה"נוצרים הציוניים" לבין אי-אילו פוליטיקאים ישראלים (נתניהו התארח בעבר בועידה המרכזית של "נוצרים מאוחדים למען ישראל") וחלקים בחברה הישראלית, רק מעלה עוד יותר את מפלס החשדנות בקרב כנסיות "הזרם המרכזי" כלפי הציונות. מבחינה זו, ההחלטה היא התשלום שמדינת ישראל משלמת עבור הברית שכרתה עם אנשים כדוגמת הייגי.

לכנסיות "הזרם המרכזי", חשוב לומר, יש "שלדים אנטישמיים" בארון ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 אנטישמיות הייתה חלק מגישתם התיאולוגית ומתפיסת העולם של רבים ממאמיניהם. אולם, עם תום מלחמת העולם השנייה והיוודע תוצאותיה הקטסטרופאליות של השואה, כנסיות אלה החלו לערוך חשבון נפש, שנמשך עד היום וצולל לעומקן של שאלות ליבה תיאלוגיות ביחסה של הנצרות ליהדות, כגון מעמד הברית בין ה' לישראל לאחר מותו של ישו או הלגיטימיות של פעולות מיסיון בקרב היהודים, נושאים שליבו בעבר אנטישמיות נוצרית קלאסית. שאלות רבות עדיין אינן פתורות ואחרות קיבלו תשובות אמביוולנטיות או חלקיות ואין ספק כי נותרה עבודה רבה לעשות. אולם, ראוי לנהוג בזהירות בטרם מכנים תשובות אלה כ"אנטישמיות" ולקחת בחשבון גם את מסגרת הדיון הרחבה יותר. בכל אופן, פוליטית, אחרי המלחמה כנסיות אלה הפכו לתומכות של מדינת ישראל, לא מתוך השקפת עולם תיאולוגית – שאיפיינה כאמור את תמיכתם של "הנוצרים הציוניים" – אם כי מתוך שיקולים הומניטריים ופרגמטיים. בכל מקרה, המלחמה ב-67' הובילה לגישות ביקורתיות יותר כלפי ישראל, אשר גם אותן לא ניתן לנתק מתחושות הניצחון של "הנוצרים הציוניים", שעבורם ניצחונה של ישראל היה רק עוד עדות לצדקתם הדתית.

יהיו שיגידו שאין הרבה בהחלטה של הכנסייה הפרסביטריאנית, החלטה שהתקבלה בקושי (בניגוד, למשל, להצבעה על אישור נישואין לזוגות חד-מיניים אשר התקבלה באותה וועידה ברוב מכריע של 429-175) בכנסייה שמספר חבריה נמצא בירידה מתמדת. אלה עובדות נכונות. זוהי כנסייה זקנה שאיננה מצליחה לשמור בה את בניה ובנותיה. זוהי כנסייה לבנה שנכשלת למשוך לתוכה מיעוטים. ובכל זאת מדובר בהישג חשוב לתנועת החרם. הפרסביטריאנים מייצגים את האליטה ההיסטורית האמריקאית, כזו שאולי מאבדת אט-אט את מקומה לנוכח שינויים דמוגרפיים, אך עדיין אוחזת ברסנים כלכליים ותרבותיים. בנוסף, הכנסייה, מתוקף מעמדה ההיסטורי, מהווה סמכות מוסרית גם עבור אלה שלא נמנים או נמנו על שורותיה. השפעתה חורגת מעבר למספר האנשים היושבים על ספסליה ביום א'.

יעל מבט היא דוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב