יהודייה, לא חילונית ולא דתייה

ביום שבו יחדלו הישראלים-יהודים-ליברלים להפקיר את הזהות היהודית בידי הדתיים, אפשר יהיה להתחיל לנכס זהות יהודית, עכשווית, תפורה למידותנו. מרגע שישראלים (יהודים) יקראו לעצמם יהודים, יחוקקו חוקים יהודיים, אפשר יהיה למלא את חיינו ברוחניות, שנמצאת בהלימה ובתואם (אם כי מוגבל) עם תנאים פוליטיים ליברליים רצויים
תמי יגורי

תיקון שבועות נעשה לטרנד של חילונים. בשבועות מתאים להיזכר בתיאור מתן תורה והשקט שמשתרר בעולם כשהבמה מתפנה ותשומת הלב מוקדשת בלעדית לדבר האל: "ה' אלהים דִבר מי לא ינבא. אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול אנכי ה' אלהיך" (שמות רבה, כט:ט). בתמונת העולם הזו הכל קשור בהכל, אבל העניין העיקרי הוא שיש היררכיה. יש סדר בעולם ויש בעל בית.

תמונת עולם אחרת לגמרי, מוצגת בשיר הכי חילוני שאני מכירה (חנוך לוין 1970):

מה אכפת לציפורהעץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ,

מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.

[..]

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק

אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,

אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,

מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק.

כאן הדברים בעולם לא קשורים בחיבור נסתר ועמוק. הם לא מצייתים לכוח עליון כלשהו. הם מה שהם, והם אדישים זה לזה. מקריות מחליפה את התכנון ואדישות את החיבור הקדוש. ואם האדם מספר לעצמו סיפורים ושר לעצמו שירים זו בעיה שלו.

מבין אירועי תיקון ליל שבועות השתתפתי כדוברת בזה שהוקדש לרוחניות חילונית שמציעה את המדע כמרחב שבו היא יכולה להתקיים, לשגשג ולפרוח. אפשר בהחלט להתמלא בעושר רוחני כשחושבים על החיים, על העולם, על הטבע, באופן שמתיישב עם המדע. אפשר גם להכיר בפיכחון הפילוסופי הרציונלי כהישג אנושי נעלה. ביכולת להסתכל למציאות "בלבן שבעיניים", לא למצוא שם לא את אלוהים ולא משמעות לחיים, ובכל זאת להכיר מתוך סקרנות ופליאה בקסם, במסתורין וביפי הדברים שבעולם.

מטעמים של חיפוש אחרי מענה רוחני בקיום במדינת ישראל, ביקשתי להציע משהו אחר, "מקורי", "בלתי צפוי". הצעתי שרוחניות חילונית תכונה בשם: יהדות. לא חילוניות, לא אתאיזם, לא אוניברסליות. יהדות.

ברור שהזהות החילונית של מי שמתכנסים להרבות דעת בישראל בליל שבועות היא, לפחות פורמלית, זהות יהודית. ברור שהכינוי העצמי "חילוני", מתייחס לאנשים לא-דתיים ואפילו אנטי-דתיים, שדוחים את ה"קדושה" הדתית על ידי הזדהות עם ה"חול" שנעדר מטפיזיקה ומיסטיקה (זאת מבלי להיכנס לאופן שבו חילוניים מתוארים מנקודת מבט הלכתית).

לכאורה מתקיים פער בלתי ניתן לגישור בין תחומים כגון הדת והמדע, הקודש והחול, בין עולם שיש בו כוח עליון לעולם חסר משמעות, בין מציאות שבה כל הדברים קשורים לזו שלפיה הם מקריים ואדישים. אלא שהשכל האנושי שמבחין ומפריד בין הדברים יכול גם להפגיש ביניהם. ובסוגיית הזהות הרוחניות החילונית אני אומרת לעצמי שזה לא חייב להיות משחק של הכל או כלום, חיבור טוטאלי או אדישות. אפשר ונכון לשחק משחק נוסף. אך בשבילו נחוץ להוציא את המילה "חילוניות" מהלכסיקון. אני קוראת לעצמי יהודייה. ההגדרה שלי לזהותי היהודית מלאה וגדושה בטעמים ומשמעויות, שפה, זמן ומקום, כתבים ורעיונות, משפחה וקהילה.

Israel_Declaration_of_Independenceיהודית ודמוקרטית

האופן שבו אני חיה את חיי הוא ענייני הפרטי, ואם אני רואה בעצמי יהודייה זו בחירה שלי. אלא שפעמים רבות בסוגיות של זהות, כמו גם בסוגיות אתיות, מתחייב מעבר מהפרטי אל עבר הכללי. אני מבקשת לחרוג מדלת אמותיי אל המרחב הקיומי, החברתי והתרבותי.

במגילת העצמאות, שנחתמה ב-14 במאי 1948, מדינת ישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". המילה "דמוקרטיה" נעדרת מהכתוב, אך היא נוכחת בהתחייבות לקיים במדינה שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין, ולתת נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדותיה. זה טוב ויפה אלא שלמגילת העצמאות אין תוקף משפטי.

בישראל במאה ה-21 וגם קודם לכן, התייחסות נאורה לדמוקרטיה כרוכה בתפיסה ליברלית. הרעיון הדמוקרטי כשיטת ממשל שבה העם שולט, הוגדר ומומש ביוון העתיקה. הליברליזם הוא תוספת מאוחרת, שבה מודגש חופש הפרט במסגרת כל שיטת ממשל. החל מהמאה ה-17, עידן הנאורות, מקודמים בעולם המערבי חופש הפרט, עקרונות של ממשל חוקתי, חופש הדת, זכות הקניין, חופש הביטוי ושוויון בפני החוק. המהפכות האמריקאית והצרפתית – בסיסמא: חירות, שוויון ואחווה – מבטאות את תפיסת העולם הליברלית. האדם החופשי, שאינו עבד, ניצב במרכזה. מטרת הליברליזם הייתה ונותרה: לכונן קיום ראוי עבור אדם חופשי.

ישראלי שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית, מתכוון לדמוקרטיה שמתנהלת בהתאם לערכי הליברליזם. הוא לא ירצה להדגיש את היותו יהודי, כי הוא דוגל בהפרדת הדת והמדינה. הוא שואף לקדם חוקים השומרים על חופש הפרט, חופש הדת, זכות הקניין, חופש הביטוי, שוויון בפני החוק, שוויון מגדרי ושוויון חברתי-כלכלי.

ב-1984 זכתה מפלגת כ"ך במושב אחד בכנסת. המפלגה חתרה לביטול אופייה הדמוקרטי של ישראל והחלפתו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת זכויות מהאזרחים הלא-יהודים. תיקון לחוק יסוד הכנסת שהתקבל בשנת 1985 קבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי", ורשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה". עקב כך רשימת כ"ך נפסלה להתמודדות בבחירות הבאות.

ניסיונות להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית, כדי לסתום את הגולל על אפשרות הגדרתה כמדינת כלל אזרחיה, זכו למגוון שמות: מדינת הלכה, מדינה דתית-לאומית, מדינת לאום תרבותית, מדינת העם היהודי, מדינת לאום יהודי.

כחלק מהמאבק על אופייה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל, ומתוך ניסיון לתת ביטוי של ממש לרעיון הפרדת הדת מהמדינה, האוכלוסייה החילונית ניסתה לנקות את ה"יהדות" מהלכסיקון. המילה הושארה לדתיים. מדובר במהלך עקרוני ופוליטי.

תהום רעיונית, כנראה בלתי ניתנת לגישור, פעורה בין התפיסה הפילוסופית הליברלית לבין כמעט כל תפיסה דתית. הדבר ניכר היטב ברעיון החופש. ז'אן-זאק רוסו טען שהחירות היא המטרה המשותפת לכל בני האדם. שהאוטונומיה של היחיד היא סימן ההיכר של האנושיות. שבני אדם חייבים לשאוף לאוטונומיה, כי אחרת יהיו משולים לעבדים. החשיבה הליברלית מאמצת עקרונות אלו ומבקשת לקדמם וליישמם. בהתאם לכך, הדיונים הליברלים עסוקים בשאלה: איך לממש את עיקרון החופש בחברה? אלא שאין שאלה זרה ומנותקת יותר עבור מי שמבקשים להקים מדינת הלכה.

הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" הופיע לראשונה רק בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שנחקקו ב-1992 וב-1994. נכתב שם במפורש שמטרת החוקים לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לאחרונה הועלתה להצבעה הצעת חוק יסוד חדשה: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. ההצעה מבקשת להכפיף את אופייה הדמוקרטי והליברלי של ישראל לאופייה היהודי. במקום שישראל תוגדר כמדינת כל אזרחיה, או כמדינה שאופייה היהודי לא מאפיל ומבטל את אופייה הדמוקרטי, תוגדר מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי שמושבה הבלעדי הוא ארץ ישראל.

בהצעת חוק אחרת, באותו עניין, נאמר שמדינת ישראל היא מדינת הלאום והתרבות היהודית, המשמשת כביתם של היהודים בעולם כולו. המדינה היהודית, לפי הצעת החוק הזו, היא גם מדינת כל אזרחיה, בשל מחויבות המדינה לשמור ולהגן על זכויות האדם של כל אזרחיה ותושביה, ללא הבדל מוצא, דת ומין. כמובן שמדינה היא יותר ממה שהחוק מגדיר, אלא שכאן אני מתמקדת בהיבט החוקי ובניסיונות לעצבו.

המאבק על זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא מאבק חי, נושם ובועט מיום היווסדה. כיום משלמים את מחיר המאבק ישראלים רבים, במיוחד אם הם בני מיעוטים או כאלו שיהדותם שנויה במחלוקת. הניסיון התדיר להעצים ולחזק את אופייה היהודי של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי, אמור להטריד כל דמוקרט ישראלי.

אלא שדווקא מי שתפיסת עולמם ליברלית מחזיקים בגישה לא עקבית במה שקשור לזהות היהודית. במסגרת מדינת ישראל, האורתודוקסיה והממסד הדתי מגדירים עבורם מהו ומיהו יהודי. אך היהדות מתגלה כמרחב דינמי, פתוח ומאפשר, כשמדברים על וודי אלן או בוב דילן ולא שוכחים לציין את היותם יהודים, או כשסופרים כמה יהודים זכו בפרס נובל, ומכניסים לרשימה גם כאלו שאמם שכחה שהיא יהודייה.

האוקסימורון שבצימוד "יהודית ודמוקרטית" גלוי וידוע לכל. הררי דיו נשפכו עליו, ראש ממשלה נרצח בגינו ומדינה שלמה מיטלטלת במאבק מתמשך על הכרעת זהותה בשאלה: ביום פקודה מהי האמת – יהודית או דמוקרטית?

רוחניות ופוליטיקה

החילוניות מנסה לנקות את המובן הדתי של המילה "יהדות" מהלכסיקון. המובן הדתי שלה הושאר לדתיים. אלא שהמפגש דווקא בערב שבועות לטובת דיון ארוך לתוך הלילה בנושא רוחניות חילונית הוא לא מקרי. אחד הדברים המשותפים לכל מי שנכח בו היא עובדת היותנו יהודים. לא כאלו שמגדירים את עצמם דתיים. אלא מי שמתוקף הגדרה גזעית מוכרים כיהודים ושזהותם היהודית נשענת ברובה על מסורת תרבותית, שמעוצבת תוך פזילה אל הדת, דרך אימוץ תמהיל, לעיתים רנדומלי, שמתאים ומותאם למי שאינם דתיים על פי ההלכה.

מהלך הדיון שיצא כאן מנקודה אישית ופרטית, שהורחבה לנקודת מבט חברתית ותרבותית, מקבל כעת תפנית נוספת. מדובר בהבנה שהאישי, שהשלכותיו חורגות מעבר לקיום הפרטי אל המרחב הציבורי, החברתי והתרבותי, הוא גם פוליטי. ושהפוליטי כרוך במאבק. לסוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל יש השלכות מרחיקות לכת על חיינו בה, וכנראה שהן מרחיקות לכת הרבה יותר בנוגע לחיי הדור הבא וזה שאחריו. נכון להיום, הניסיון להשיג הפרדת הדת מהמדינה נכשל. הגיע הזמן לנסות כיוון אחר. אסטרטגיה אחרת. במקום להיאבק ביהדות הממסדית-הפוליטית דרך יצירת ואקום, להציב לה אלטרנטיבה יהודית.

עבור אזרחי המדינה היהודים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, שאלת הזהות היהודית אינה בראש ובראשונה בעיה אינטלקטואלית. זוהי סוגייה פוליטית וקיומית. הסוגייה היא פוליטית במובן זה שאוכלוסייה יהודית רחבה, שחיה במדינה היהודית והדמוקרטית, מדירה את רגליה מהכרעות אזרחיות שכרוכות בעיצוב דמותה היהודית של המדינה. זוהי סוגייה קיומית-רוחנית שעניינה הזהות היהודית של מי שמוגדר כיהודי וחי במדינה יהודית ודמוקרטית, ואשר לעיתים קרובות מנסה "לברוח" מזהותו היהודית העמומה והמטושטשת על ידי זיהוי עצמו כישראלי. אלא שנכון להיום, ההפרדה הזו בין זהות ישראלית ליהודית היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

פתרון לבעיה הקיומית-רוחנית שעניינה הזהות היהודית של אזרחיה היהודים הלא-דתיים של מדינת ישראל, חייב לתת מענה הן לאידיאולוגיה ליברלית והן לזהות יהודית אישית ותרבותית. בהעדר נקיטת עמדה מצד מי שמגדירים את עצמם ישראלים, נוצר בזירה היהודית ואקום שמתמלא בדתיים לובשי שחורים וחובשי כיפות סרוגות. מי שמגדירים את עצמם בראש ובראשונה כישראלים (ליברליים), מושכים את ידיהם מנקיטת עמדה רוחנית ופוליטית בנוגע ליהדותם. אבל אין ואקום. האוכלוסייה היהודית הדתית במדינת ישראל מצליחה להתלכד מאחורי מנהיגים ספורים, ולתפקד לעיתים קרובות כגוש אחד או שניים.

זהותה היהודית של מדינת ישראל היא עניינם של כל אזרחיה היהודים. ביום שבו יחדלו הישראלים-יהודים-ליברלים להפקיר את הזהות היהודית בידי הדתיים, אפשר יהיה להתחיל לנכס זהות יהודית, עכשווית, תפורה למידותנו. אולי אף נדחה את הקץ של הפיכת המדינה למדינת הלכה יהודית דתית. ברגע שישראלים (יהודים) יקראו לעצמם יהודים, יחוקקו חוקים יהודיים, אפשר יהיה למלא את חיינו ברוחניות, שנמצאת בהלימה ובתואם (אם כי מוגבל) עם תנאים פוליטיים ליברליים רצויים.

אימוץ זהות יהודית לא מצריך מהפכה תודעתית עמוקה ולא מצריך שינוי באורח החיים. ישנם כל כך הרבה דברים שישראלים-יהודים ממילא מאמינים בהם ומוקירים אותם שמצדיקים שנקרא לעצמנו יהודים. אפשר אפילו לקרוא לזה דת. לא דת במובן של חוק אלא דת שהיא סיפור תרבותי והיסטורי שאנו מספרים על עצמנו. זהו פתרון רוחני ופוליטי, שבו אדם יכול לזהות את עצמו כיהודי לא (רק) בגלל שאמו יהודייה.

מקורות השראה רבים – בהם עמוס עוז, פרופ' הילרי פאטנם, פרופ' אירין טאקר ואחרים – מלמדים שהזהות היהודית יכולה להישען על ענייני חולין, כגון: שפה, ספרות עברית, לימוד כערך, מערך שלטוני וערכים הומניים וסוציאליים. אדם יכול להכיר בעצמו יהודי מתוך כך שהוא חושב ומדבר דווקא בשפה העברית. יהדותו תתבטא בחיבורו לתרבות הכתובה בעברית, החל מהתנ"ך ועד לספרות ולשירה בת זמננו. הוא יכול לעצב את יהדותו דרך בחירה סלקטיבית מתוך מסורת יהודית, כמו הבחירה להתכנס דווקא בערב שבועות לטובת לימוד לתוך הלילה.

קבלת שבת. מתוך אתר תנועת תיקון: "השבת אינה עניין ל'דתיים' בלבד"
קבלת שבת. מתוך אתר תנועת תיקון: "השבת אינה עניין ל'דתיים' בלבד"

בחירה באתיקה של לימוד, למידה לשם למידה, יכולה לבסס זהות יהודית. ניתן אף לראות במבנה השלטוני הדמוקרטי, המושתת על הכרעת הרוב, כזה ששורשיו נטועים ברעיון המניין ביהדות ובסנהדרין שנעשתה לכנסת ישראל. יהודי יכול להיות מי שמאמץ את הרעיון היהודי להקדיש את השבת למנוחה והנאה. זהות יהודית יכולה להיות מעוגנת בהכרה בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט כמקום ובעיקר כסמל ורעיון של "לב" היסטורי משותף. תמיכה בקיום שוויוני של ערבות הדדית, יכולה להיתפס כביטוי הלכה למעשה לערכים יהודיים, המדגישים מחויבות ערכית של תמיכה ביתום, באלמנה ובגר.

אם זה יצליח, אם ישראלים-יהודים יפסיקו לקרוא לעצמם חילונים וימירו זאת ביהודים, ניתן יהיה לא רק להזדהות עם אופייה הדמוקרטי של המדינה, אלא גם להשפיע על אופייה היהודי. ניתן יהיה, למשל, לדרוש להכיר בכל מי שמכריז על עצמו יהודי כיהודי לכל דבר ועניין. יכול להיות אינטרס ישראלי-יהודי לקדם חוק כזה. במדינה כזו, אפילו רות המואבייה, הסבתא רבתא הלא-יהודייה של דוד המלך, תוכל להיות יהודייה אך ורק בזכות דבקותה בחמותה היהודייה ובזכות האמירה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" (מגילת רות א:טז).

בשיר החילוני "אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי הים הוא עמוק". אולי לציפור לא אכפת, אבל לאדם אכפת. לי אכפת.

ד"ר תמי יגורי היא מרצה לפילוסופיה קיומית בחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פוקסי

    תודה על פוסט מענין . תחילה , חבל שהכותבת בחרה בהמחשה מאוד לא רלבנטית ומתאימה , כוונתי לשיר המאוזכר ( חנוך לוין ) .

    תחילה – שוגה הכותבת בהתעלמות ממערכי יחוס פשוטים בכתיבת השיר . השיר אינו לירי כלל , מחבר השיר או הכותב לא דנים בעצמם , הם מתבוננים מן הצד במעין אליגוריות מפונטזות ובעלות משמעות פסאדו תבונית .

    משמע – הכותב תוהה , האם לציפור אכפת ? האם לים אכפת ? האם לעץ אכפת ? זאת הואיל ולו עצמו אכפת !! שהרי אפילו נזהה את ה – " אדם " בשיר איתו – אזי – האדם שר שירים כי העץ הוא ירוק ….לא כך הציפור לא כך הים לא כך העץ .

    כל הבעיה נובעת מעיסוק במלל במקום במהות המיכנזימית .

    תקצר היריעה , אבל מביא אותי הדבר לקביעה נוספת של הכותבת , והיא – שאין תקפות משפטית לגבי דידך , למגילת העצמאות .

    לידיעתך :

    פרשנות משפטית , בנויה בעיקרון על היררכיה של – פרשנות מילולית , תכלית סובייקטיבית ( כוונת המחוקק הקונטקרטית) , ותכלית אובייקטיבית ( אגד ערכים מופשטים ) והכל מן החלש לעוצמתי . כאשר ישנה סתירה בין מלל לבין תכלית , התכלית ידה על העליונה . התכלית היא חזות הכל במשפט !! המלל הוא רק האמצעי !! ואם צריך אזי גם מגילת העצמאות , תהא בסיס תכלית של קביעה שיפוטית , לא אוכל להאריך מחמת קוצר במשאבים אבל הנה :

    ˝ כאשר פירוש מילולי של חיקוק מביא לידי תוצאה אבסורדית יש להעדיף פירוש המקיים את מטרת החיקוק ,אף שאינו פירוש מילולי . ( ע˝א 55/79 ,אגודת הכורמים הקואופרטיבית בעמ' נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים ל˝ד (3) 197 ) .

    ועוד :

    ˝ …יש לנקוט חזקה כנגד תוצאה אבסורדית .חזקה זו תתחרה עם חזקות אחרות ועם נתונים אחרים על תכלית החקיקה .התכלית החקיקתית תקבע בסופו של דבר ˝ .

    ואפילו המחוקק גורס כך , הנה , סעיף 1 לחוק יסודות המשפט , תש"ם 1980 :

    ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. "

    ואכן :

    " נורמה ללא תכלית היא דבר הבל . " (ת"א 53356/05/11 עובדיה נ' פלאפון תקשורת בע"מ ואח' , 24/6/2013 )

    ואכן , על מנת להתחקות אחרי התכלית , אזי באופן מפורש אפשר יהא להתבסס על מגילת העצמאות , הנה השופט אגרנט דאז , בפסק הדין " קול העם " המפורסם :

    " מערכת החוקים, לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן, הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט בדבר השתתת המדינה "על יסודות החירות" והבטחת חופש המצפון – פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש. אמנם, ההכרזה "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם" (בג"צ 10/48- צבי זיו נגד יהושע גוברניק. המכנה את עצמו הממונה של המינהל המחוזי, האזור העירוני תל אביב, ואח' ["פסקים", כרך א' תש"ט-1948/49, עע' 36 .33), "פסקים", כרך א', ע' 33] ב-ע' 36) אך במידה שהיא "מבטאה את חזון העם ואת האני-מאמין שלו" (שם), מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה ( בג"צ 73/53 – חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים . פ"ד ז(2), 871 ) .

    אכן , חופש הביטוי כזכות יסוד , כפי שנקבע בפסק דין זה לעי"ל , לא בא זכרו בשום דבר חקיקה מפורש ( אפילו לא בחוק יסוד :כבוד האדם וחירותו ) . אבל כל כולו יציר הפסיקה הוא , ובין היתר בוסס הדבר על מגילת העצמאות גופא .

    תודה

  2. שאול סלע

    היום לפני 90 שנה נרצח הד"ר ישראל דה האן בידי יהודים משום שדעותיו האנטי ציוניות ופעילותו האנטי ציונית הרגיזה את יצחק בן צבי וקודקודים בארגון ההגנה. היום נמצאו גופותיהם של שני נערים בני 16 ובחור בן 19 שמשתייכים ל"שבט המתנחלים", שבט שזוכה לביקורת קשה בקרב יהודים רבים. מובן מאליו שרצח הנערים הוא מתועב ואינו יכול לשמש כתרוץ למאבק על זכויות או מאבק לאומי.

    המשותף לשני המקרים האלה שהם בבואה של הדרך שעשתה הציונות מלאומיות לפאשיזם ולאומנות.

  3. ארנה

    הבעיה אינה ביהדותה של המדינה, אלא בהיותה יהודית אורתודוקסית. בעולם היהודים האורתודוקסים הם מיעוט, אולם בישראל יש התעקשות, גם של היהודים 'החילוניים', להצמד לאורתודוקסיה. הזרמים האחרים ביהדות מציעים גישות שפויות וליברליות יותר, אולם בארץ אין לכך ביקוש מספיק, ובהגמוניה האורתודוקסית אין כמעט סדקים. יש לומר שהיהדות האורתודוקסית היא דת חשוכה, קיצונית, מהדירת נשים ודוחת השונה. יש מקום לבדוק מדוע דווקא היא נחשבת היהדות ה'אמיתית' במדינת ישראל.

    1. דוד

      האם הנשים בחברה הדתית ציונית "מודרות" (אגב, אומרים וכותבים מדירה ולא "מהדירה").
      היהדות המכונה בפיך "אורתודוכסית" היא היהדות היחידה, זו יהדות ההלכה, שגם מסורתיים וחילונים הולכים לאורה. כל ה"יהדויות" האחרות קיימות וחיות רק בזכות יהדות ההלכה, ובלעדיה הן היו כבר מתבוללות ונעלמות.

      1. דןש

        קימת הדת היהודי על כל מרכיביה וקיים עם ישראל שמרביתו אינו דבק ב"אלוהי ישראל".
        העובדה שעם ישראל קיים היא עובדה ולא חשובים סיבותיה. נכון שלדת היה חלק ( אולי אפילו נכבד ) בדבר – אבל השנאה ליהודי ( אפילו זה שאינו מוכר ע"י "חכמי" הדת האורטודוקסים ) הייתה לה מקום מכובד. היום כאשר קיימת מדינת ישראל לא נזקקים לגורם אחר שישמר את עם ישראל – למעט תבונתנו.
        הכניסה לעם ישראל איננה חייבת להיות אך ורק דרך האמונה הדתית ( תתגייר לחומרה ומיד יפתחו השערים ), אלא גם בדרך שאיננה באמצעות הגיור. לא נארחיב אבל אציין חלק מהמרכיבים: הרגשה בגולה כיהודי ו/או הגויים מסווגים אותך כיהודי; הכוונה לחיות במדינת ישראל – כאזרח תורם; ידע בסיסי בהסטוריה ובתרבות של עם ישראל לדורותיו; חינוך הצאצאים בבתי ספר ישראליים ( בתי ספר ממלכתיים ); ידע השפה העברית; וכו'.