• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

על החופש לקנות מיץ בשבת ולדכא נשים

את השיח הליברלי של "כפייה" מול "חופש" בנושא סגירת המרכולים בתל אביב בשבת, אפשר לסבך עם הדיון הציבורי הסוער בו פסק אתמול ביהמ"ש העליון בארה"ב בעניין "הובי לובי" ואמצעי מניעה לנשים: חמישה שופטים גברים קבעו שלתאגידים בארה"ב יש חופש דת, וחשפו כיצד גם כאשר המדינה משתמשת ברטוריקה של "חופש", השוק…
רעות כהן

החלטתו של שר הפנים, גדעון סער, שלא לאשר את חוק העזר העירוני שמאפשר למרכולים ולפיצוציות לפעול בתל אביב במהלך השבת, שוב עוררה השבוע את זעקות החמס הרגילות נגד כפייה דתית. גילה אלמגור, תוך התרפקות על החופש והכיף שהעיר תל אביב מציעה, השוותה את הכפייה הדתית לסרטן (וסוג של התנצלה לאחר מכן). אסף זמיר, סגן ראש העיר תל אביב-יפו, הבהיר שאין לו שום דבר נגד הדתיים והוא אמנם מאמין ש"איש איש באמונתו יחיה", אבל קונן שהמדינה בורחת לנו מהידיים ותיאר את החלטת השר כסימפטום לבעיה שאנו נמצאים בה.

אפשר לסכם את השיח שמתחולל פה כבר שנים ומתעורר חדשות לבקרים כשיח די צפוי מראש של "כפייה" מול "חופש", "אור" מול "חושך". אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהסתכל על העניין מנקודת מבט קצת שונה. אני רוצה להציע שאולי השיח הליברלי הקלאסי שמציב מולנו שתי אפשרויות מנוגדות של "הפרדת הדת מהמדינה" מצד אחד לעומת "שילוב הדת במדינה" מצד שני, הוא מעט לא רלוונטי וגם לא עומד במבחן המציאות.

ארצות הברית: שיח של חופש דת כהצדקה לשלילת זכויות

אתמול (שני) בבוקר, מאות-אלפי אמריקאים פרוגרסיביים ישבו בציפייה מול עמודי לייב-בלוגינג מבית המשפט העליון של ארצות הברית והמתינו לעדכונים על הקראת פסק הדין בעניין "הובי לובי" (Hobby Lobby). לא אלאה בפרטים טכניים משעממים על איך התיק הגיע עד בית המשפט העליון של האומה, מי עתר נגד מי ולכן גם כנראה לא ממש אדייק בניואנסים משפטיים ואני מבקשת מראש סליחה ממשפטנים דקדקנים. אך בקצרה, הובי לובי, חברה למכירת מוצרי אמנות מאוקלהומה, החליטה לעתור נגד אחד הסעיפים באובמה-קר שקובע שעל מעסיקים פרטיים להעניק לעובדותיהן ביטוח בריאות שמכסה, בין היתר, את עלותם של אמצעים למניעת הריון. למעשה, הסעיף המדובר מעניק לנשים גישה חופשית וחינמית לעשרות סוגים שונים של אמצעי מניעה – גלולות יומיות, התקן תוך-רחמי, גלולת היום שאחרי ועוד.

זה אחד הסעיפים השנויים במחלוקת באובמה-קר, שכן נושא ההפלות וגישה לאמצעי מניעה הוא נושא שנוי במחלוקת בארה"ב. למרות שהסעיף הזה נחשב להצלחה פמיניסטית, אפשר גם בהחלט לבקר אותו ככזה המטיל את האחריות בעיקר על האשה שכן אין סבסוד מקביל של "אמצעי מניעה לזכרים" כמו קונדומים. אולי ניתן אף לבקר את הסעיף ככזה המסכן את בריאותן של נשים לאור הסכנות הגלומות בנטילת גלולות. אבל לצורך העניין אתעלם מביקורות אלה, מוצדקות ככל שיהיו, כי מה שחברת הובי לובי טענה זה שהסעיף הזה נוגד את חופש הדת שלה, מפני שהאמונה הדתית שלה מתנגדת להפלות מרגע ההתעברות ושימוש באמצעי מניעה כמו התקן תוך רחמי וגלולת היום שאחרי הן, לשיטתה, הפלה של עובר חי.

הפגנה מחוץ לבית המשפט העליון, לקראת ההכרעה בתיק Burwell v. Hobby Lobby, 30.06.14. צילום: American Life League, cc by-nc
הפגנה מחוץ לבית המשפט העליון לקראת ההכרעה בתיק Burwell v. Hobby Lobby, ב-30.06.14. מה היה קורה אילו תאגיד פרטי אמריקאי מורמוני היה מבקש, מתוקף חופש הדת שלו, לא לספק שירותים לשחורים? צילום: American Life League, cc by-nc

חמישה שופטים, כולם גברים, קבעו שלתאגידים בארצות הברית יש חופש דת – עיקרון המעוגן בספר החוקים האמריקאי משנת 1993, ואל לה למדינה להתערב בכך באמצעות אובמה-קר. במילים פשוטות, קבע בית המשפט כי "איש איש באמונתו יחיה". בפועל, על פי פסק הדין ומתוקף עקרון חופש הדת, תאגידים בארצות הברית יכולים כעת להחריג את עצמם מסעיף אמצעי המניעה באובמה-קר ולשלול מנשים את הגישה לאמצעי מניעה בחינם (אלא אם המדינה תתערב ותכסה בעצמה את העלות, שלא דרך המעביד הישיר). את עמדת המיעוט, יש לציין, כתבו שלוש השופטות היחידות בבית המשפט האמריקאי וגבר אחד.

המקרה הזה הפך לשיחת היום בארצות הברית ורבים התמקדו בזהות השופטים – חמשת שופטי הרוב שהם מינוי רפובליקני שמרני וקתולי, מול ארבעת שופטי המיעוט שהם מינוי דמוקרטי וליברלי. אבל בעיני המקרה הזה מדגים איך גם במדינה שחרטה על דגלה את הפרדת הדת (הכנסייה) מהמדינה, לא ניתן באמת להפריד את הדת כל עוד היא חלק מהחיים שלנו.

כמו שעניין הובי לובי הראה, גם אם המדינה דוגלת בחופש הדת ובחופש מדת ומשתמשת ברטוריקה של "חופש", השוק הפרטי הוא זה שנשאר פרוץ ואוכלוסיות מוחלשות כמו נשים, להטב"קים או שחורים, הן אלו שהכי יסבלו מאותו "חופש". עד 1978, למשל, הכנסייה המורמונית בארה"ב אסרה על שחורים להשתתף בטקסים של הכנסייה בגלל שלדעת הכנסייה שחורים היו אנשים מקוללים. מה היה קורה אילו תאגיד פרטי אמריקאי מורמוני היה מבקש, מתוקף חופש הדת שלו, לא לספק שירותים לשחורים? מה היה קורה אילו התאגיד, מתוקף אמונתו הדתית, היה מפלה על רקע נטייה מינית או מגדרית? אם משתמשים ברטוריקה של "איש איש באמונתו יחיה", "חוסר התערבות" ו"חופש" לעומת "כפייה", הרי שלתאגיד – גם במדינה שהפרידה ממנה את הדת – יש את החופש לפעול בהתאם לאמונתו הדתית. רטוריקה של "חופש" והדרישה הליברלית לא להתערב היא בעייתית במיוחד כאשר בעידן הנוכחי אנו צועדים יותר ויותר לעבר מדיניות של הפרטה והתפרקות המדינה מחובותיה מצד אחד והעצמה והענקת פריוולגיות לתאגידים (או יותר נכון, לאנשים השולטים בהם) מצד שני. אמנם ציין בית המשפט בפסק הדין שהחלטתו נוגעת אך ורק לנושא הספציפי הזה של הסעיף הספציפי הזה באובמה-קר, אבל אם זה נכון – אז איך זה שדווקא ביחס לזכויות של נשים ניתן בקלות כזו להשתמש בחופש הדת ככלי לשלילת זכויות?

אם, לעומת זאת, הדת שזורה בתוך המדינה, כמו בישראל, התוצאה היא די דומה, והדת משמשת ככלי לדיכוי פשוט במסגרות אחרות ותחת הצדקות אחרות. למשל, אחת המסגרות היותר בעייתיות לנשים מכל הדתות בישראל הוא מוסד הנישואין הנשלט הן בכניסה אליו והן ביציאה ממנו על-ידי הדת, כפי שהיא מתפרשת על-ידי דיינים גברים. ישנן דוגמאות נוספות שלא אפרטן, ואני גם בטוחה שבתור אזרחית יהודייה בישראל אני עיוורת לעוד מסגרות שונות בהן הדת היהודית עצמה משמשמת כמנגנון לדיכוי אוכלוסיות מיעוט מדתות אחרות.  

judges
חבר השופטים. חמישה שופטים, כולם גברים, קבעו שלתאגידים בארצות יש חופש דת – עקרון המעוגן בספר החוקים האמריקאי משנת 1993, ואל לה למדינה להתערב בכך באמצעות אובמה-קר

הצורך בשינוי השיח

ההתבוננות על מערכת היחסים שבין הדת למדינה כאילו שתי האופציות היחידות הן הפרדת הדת או שילוב הדת במדינה והתמקדות השיח בשתיהן נראית לי שגויה. פשוט, כי אי אפשר להתעלם מזה שהדת היא עובדה קיימת ואינה הולכת להיעלם – לא מחר ולא מחרתיים. ולא, זה לא משנה כמה מפלגות כמו מרצ או תנועת ישראל חופשית יילחמו להפריד אותה מהמדינה, וזה לא משנה כמה בארצות הברית או מדינות מערביות אחרות יתגאו בכך שאצלם הדת מופרדת מהמדינה. בשתי האופציות הדת תישאר חלק מהחיים שלנו והיא בקלות יכולה לשמש כמכשיר לדיכוי. לכן, הסטנדרט והשיח שאנחנו צריכים לאמץ לדעתי הוא מתי הדת משמשת ככלי לדיכוי של אוכלוסיות ובעיקר אוכלוסיות מוחלשות. זוהי נקודת מבט שיכולה להתקיים בכל מצב, בהתחשב שהדת קיימת והיא חלק משמעותי ובלתי נפרד מהתרבות ומרקם החיים שלנו.

כל עוד אנחנו מכירים במציאות הזו, אני סבורה שיש לבחור בחכמה את "הקרבות" שאנחנו בוחרים להילחם עד חורמה. חוסר היכולת לקנות מיץ בדרך לים בשבת? צר לי, אבל זה לא נראה לי כמו שימוש בדת כמכשיר דיכוי ואולי אף פשרה הגיונית במסגרת דיני עבודה סוציאליים. לכל הפחות, לא נושא שיהיה בראש סדר העדיפויות. לעומת זאת, חוסר באלטרנטיבה של נשים בישראל להינשא (וחשוב מכך – להתגרש) שלא במסגרת בתי המשפט הדתיים? זה כבר שימוש מובהק בדת כמכשיר לדיכוי ונראה לי שזה נושא שקצת יותר חשוב להתחיל להשמיע לגביו זעקה לאומית ובלתי מתפשרת מאשר על סגירת האמ.פמ יום אחד בשבוע.

לקריאה נוספת:

אהבה קשוחה / אורלי נוי

מי מפחד מהבבא סאלי? / אופיר טובול

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    בהחלט. "הסטנדרט והשיח שאנחנו צריכים לאמץ לדעתי הוא מתי הדת משמשת ככלי לדיכוי של אוכלוסיות".

    אך למה מהאמירה הנבונה והנכונה הזו את עוברת ומזלזלת בדרכי הביטוי העכשוויים של הדיכוי הדתי – סגירה כפויה של מכולות בשבת בעיר חילונית למהדרין? באותה צורה שאת לעגת וזילזלת בדיכוי הנ"ל, אחרים יכולים ללעוג ולזלזל בדיכוי שאת הצבעת עליו – נישואים דתיים בכפייה. נו אז בסדר אז החילוניים נדרשים להתחתן מול רב מה כבר קרה.

    אם זה דיכוי שהוא פחות מאינקוויזציה אסור להלחם נגדו?

    גם על פי הנוסחה הנכונה שאת ניסחת, יש להלחם נגד פגיעה בזכויות בכל מקום שנתקלים בה. לבחור את הקרבות בחכמה? לא בוחרים את הקרבות, נלחמים בכולם – כי על זכויות לא מוותרים.

    1. צ'יקי

      יש לשמאל מגמה היסטורית כזאת, שהוא הולך ומאמץ לאט לאט לא רק את האינטרסים של קבוצות חלשות אלא גם את ה"יצוג" שלהן, כלומר גם הולך ומקבל את הערכים שלהן, או לפחות מאושש אותם בכל מיני דרכים. לפעמים קוראים לזה רב תרבותיות, אבל בעיני זה קשור הרבה יותר לצורך להתריס בפני בעלי הכוח "עד הסוף" ולהוכיח אותם על זה שהם-הם בעצם הדכאנים המפגרים, והשכבות המקופחות הם לא רק סוכן השחרור, אלא ממש מהווים את הקידמה הנאצלת.

  2. דן

    הבעיה היא שה"ליברלים" השמאל הלבן של מרץ, או הימין הלבן של לפיד לא רואים את עצמם בעלי פריבילגיות, אלא מדוכאים. או לפחות כאלו שמגיעות להם "זכויות", גם עם על חשבון רמיסת "זכויות של אחרים".
    לכן השיח מולם תמיד יהיה חירש, והדרך לפעול לפי קריאתך כנגד הדיכוי, הוא לפעול ביחד עם האוכלוסיות המוחלשות.

    1. נגה תדמר

      1.אני רק שאלה. לא נמאס לך להשתמש בכינוי המבזה "לבן" ? הלא אם מישהו היה כותב "כושון" או "פרענק" או "נישט אונזערע" וכו' וכו', זאת היתה כמובן בעיניך גזענות. אבל "לבן" זה בסדר. טוב, מה כבר יכול להיות גרוע בלבן, דוקא נחשב צבע יפה בד"כ.
      אז באיזה לילה אפל איבדת את תרבות הדיון? לא הגיע הזמן לשדרוג המקלדת שלך? אולי תלך לקנות לך פנס, אולי…

      2. כל דיון על זכויות הוא בסביבת זכויות אחרות, ולעיתים מנוגדות. לכן הטענה שלך (שהיא צורה מגעילה של הסתה – בקטנה, אבל בכ"ז הסתה), שזכויות הליברלים (גם זה ששמת להם מרכאות הוא סוג של אנדוקטרינציה) הן אוטומתית רמיסה (!) של זכויות אחרות, בלי שנימקת ולו בכמה מילים מנין צץ לך הרעיון הזה, היא טענה נבובה.

      3. ולהצעה המעשית: "כנגד הדיכוי לפעול יחד עם האוכלוסיות המוחלשות".
      מעולם לא הצליחו השכבות המוחלשות לפעול לשינוי מצבן, בכל תחום שהוא, ללא בעלי ברית משכבות אחרות. והם לא הצליחו להניע איזה שינוי בלי שהסתלקו מהשפעתה השמרנית של הדת בחייהם. אמת, יש כל מיני דיכוי, אבל הדיכוי באמצעות הדת הוא במדינה שלנו, בבסיסו של כל דיכוי. וגם, איך זה נשכח ממך שבאמצעות שוחד פוליטי וחלוקת כספים לממסד הדתי, הוא מגויס כנגד האנטרס של השכבות המוחלשות, הן חברתית-כלכלית והן לתמיכה בכיבוש. אז גם הממסד הדתי הזה מורכב כולו מ"לבנים"?!

      בצער אני מסכם לעצמי שאת האיוולת קיבלנו היום –
      התקווה נשארה ליום אחרי שיבוא המשיח

    2. דןש

      כי הכדורגל הוא מצרך "עממי".
      אולי אתה אינך מסתובב במרכזי הקניות, הבלויים והים בשבתות – אני רואה שם מגוון צבעים ולאו דווקא הלבן ( שלך כמובן ) הוא השולט.. אני גם משוכנע שהרכב המצביעים למעט למפלגות הדתיות והחרדיות, מיצג את המצביעים למפלגות השונות.
      לא ברור לי גם זכויותיהן של מי נפגעות בגין השבת. את זכויות העובדים ניתן לשמר במספר צורות ועל זאת אני מוכן להילחם שכם בשכם אתך.

  3. צ'יקי

    אפשר לדרוש חופש מכפיה דתית גם בלי לתמוך בשוק חופשי באופן אידיאולוגי. אני מבטיח לך. אין לימין מונופול על עניין ה"חופש" כמו שאין לשמאל מונופול על המלה "שוויון".

  4. vera

    I agree with your observation that the freedom of marriage and divorce is more important than the struggle for a secular shabat, I just don't see why are we required to choose between the two. Vise versa – any struggle that can gather public support for stopping this absurd control of this oppressive establishment on our lives serves in our favour. You won't get "Tel Aviv in exchange for women's rights". Either we win both or lose both.