על החופש לקנות מיץ בשבת ולדכא נשים

החלטתו של שר הפנים, גדעון סער, שלא לאשר את חוק העזר העירוני שמאפשר למרכולים ולפיצוציות לפעול בתל אביב במהלך השבת, שוב עוררה השבוע את זעקות החמס הרגילות נגד כפייה דתית. גילה אלמגור, תוך התרפקות על החופש והכיף שהעיר תל אביב מציעה, השוותה את הכפייה הדתית לסרטן (וסוג של התנצלה לאחר מכן). אסף זמיר, סגן ראש העיר תל אביב-יפו, הבהיר שאין לו שום דבר נגד הדתיים והוא אמנם מאמין ש"איש איש באמונתו יחיה", אבל קונן שהמדינה בורחת לנו מהידיים ותיאר את החלטת השר כסימפטום לבעיה שאנו נמצאים בה.

אפשר לסכם את השיח שמתחולל פה כבר שנים ומתעורר חדשות לבקרים כשיח די צפוי מראש של "כפייה" מול "חופש", "אור" מול "חושך". אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהסתכל על העניין מנקודת מבט קצת שונה. אני רוצה להציע שאולי השיח הליברלי הקלאסי שמציב מולנו שתי אפשרויות מנוגדות של "הפרדת הדת מהמדינה" מצד אחד לעומת "שילוב הדת במדינה" מצד שני, הוא מעט לא רלוונטי וגם לא עומד במבחן המציאות.

ארצות הברית: שיח של חופש דת כהצדקה לשלילת זכויות

אתמול (שני) בבוקר, מאות-אלפי אמריקאים פרוגרסיביים ישבו בציפייה מול עמודי לייב-בלוגינג מבית המשפט העליון של ארצות הברית והמתינו לעדכונים על הקראת פסק הדין בעניין "הובי לובי" (Hobby Lobby). לא אלאה בפרטים טכניים משעממים על איך התיק הגיע עד בית המשפט העליון של האומה, מי עתר נגד מי ולכן גם כנראה לא ממש אדייק בניואנסים משפטיים ואני מבקשת מראש סליחה ממשפטנים דקדקנים. אך בקצרה, הובי לובי, חברה למכירת מוצרי אמנות מאוקלהומה, החליטה לעתור נגד אחד הסעיפים באובמה-קר שקובע שעל מעסיקים פרטיים להעניק לעובדותיהן ביטוח בריאות שמכסה, בין היתר, את עלותם של אמצעים למניעת הריון. למעשה, הסעיף המדובר מעניק לנשים גישה חופשית וחינמית לעשרות סוגים שונים של אמצעי מניעה – גלולות יומיות, התקן תוך-רחמי, גלולת היום שאחרי ועוד.

זה אחד הסעיפים השנויים במחלוקת באובמה-קר, שכן נושא ההפלות וגישה לאמצעי מניעה הוא נושא שנוי במחלוקת בארה"ב. למרות שהסעיף הזה נחשב להצלחה פמיניסטית, אפשר גם בהחלט לבקר אותו ככזה המטיל את האחריות בעיקר על האשה שכן אין סבסוד מקביל של "אמצעי מניעה לזכרים" כמו קונדומים. אולי ניתן אף לבקר את הסעיף ככזה המסכן את בריאותן של נשים לאור הסכנות הגלומות בנטילת גלולות. אבל לצורך העניין אתעלם מביקורות אלה, מוצדקות ככל שיהיו, כי מה שחברת הובי לובי טענה זה שהסעיף הזה נוגד את חופש הדת שלה, מפני שהאמונה הדתית שלה מתנגדת להפלות מרגע ההתעברות ושימוש באמצעי מניעה כמו התקן תוך רחמי וגלולת היום שאחרי הן, לשיטתה, הפלה של עובר חי.

חמישה שופטים, כולם גברים, קבעו שלתאגידים בארצות הברית יש חופש דת – עיקרון המעוגן בספר החוקים האמריקאי משנת 1993, ואל לה למדינה להתערב בכך באמצעות אובמה-קר. במילים פשוטות, קבע בית המשפט כי "איש איש באמונתו יחיה". בפועל, על פי פסק הדין ומתוקף עקרון חופש הדת, תאגידים בארצות הברית יכולים כעת להחריג את עצמם מסעיף אמצעי המניעה באובמה-קר ולשלול מנשים את הגישה לאמצעי מניעה בחינם (אלא אם המדינה תתערב ותכסה בעצמה את העלות, שלא דרך המעביד הישיר). את עמדת המיעוט, יש לציין, כתבו שלוש השופטות היחידות בבית המשפט האמריקאי וגבר אחד.

המקרה הזה הפך לשיחת היום בארצות הברית ורבים התמקדו בזהות השופטים – חמשת שופטי הרוב שהם מינוי רפובליקני שמרני וקתולי, מול ארבעת שופטי המיעוט שהם מינוי דמוקרטי וליברלי. אבל בעיני המקרה הזה מדגים איך גם במדינה שחרטה על דגלה את הפרדת הדת (הכנסייה) מהמדינה, לא ניתן באמת להפריד את הדת כל עוד היא חלק מהחיים שלנו.

כמו שעניין הובי לובי הראה, גם אם המדינה דוגלת בחופש הדת ובחופש מדת ומשתמשת ברטוריקה של "חופש", השוק הפרטי הוא זה שנשאר פרוץ ואוכלוסיות מוחלשות כמו נשים, להטב"קים או שחורים, הן אלו שהכי יסבלו מאותו "חופש". עד 1978, למשל, הכנסייה המורמונית בארה"ב אסרה על שחורים להשתתף בטקסים של הכנסייה בגלל שלדעת הכנסייה שחורים היו אנשים מקוללים. מה היה קורה אילו תאגיד פרטי אמריקאי מורמוני היה מבקש, מתוקף חופש הדת שלו, לא לספק שירותים לשחורים? מה היה קורה אילו התאגיד, מתוקף אמונתו הדתית, היה מפלה על רקע נטייה מינית או מגדרית? אם משתמשים ברטוריקה של "איש איש באמונתו יחיה", "חוסר התערבות" ו"חופש" לעומת "כפייה", הרי שלתאגיד – גם במדינה שהפרידה ממנה את הדת – יש את החופש לפעול בהתאם לאמונתו הדתית. רטוריקה של "חופש" והדרישה הליברלית לא להתערב היא בעייתית במיוחד כאשר בעידן הנוכחי אנו צועדים יותר ויותר לעבר מדיניות של הפרטה והתפרקות המדינה מחובותיה מצד אחד והעצמה והענקת פריוולגיות לתאגידים (או יותר נכון, לאנשים השולטים בהם) מצד שני. אמנם ציין בית המשפט בפסק הדין שהחלטתו נוגעת אך ורק לנושא הספציפי הזה של הסעיף הספציפי הזה באובמה-קר, אבל אם זה נכון – אז איך זה שדווקא ביחס לזכויות של נשים ניתן בקלות כזו להשתמש בחופש הדת ככלי לשלילת זכויות?

אם, לעומת זאת, הדת שזורה בתוך המדינה, כמו בישראל, התוצאה היא די דומה, והדת משמשת ככלי לדיכוי פשוט במסגרות אחרות ותחת הצדקות אחרות. למשל, אחת המסגרות היותר בעייתיות לנשים מכל הדתות בישראל הוא מוסד הנישואין הנשלט הן בכניסה אליו והן ביציאה ממנו על-ידי הדת, כפי שהיא מתפרשת על-ידי דיינים גברים. ישנן דוגמאות נוספות שלא אפרטן, ואני גם בטוחה שבתור אזרחית יהודייה בישראל אני עיוורת לעוד מסגרות שונות בהן הדת היהודית עצמה משמשמת כמנגנון לדיכוי אוכלוסיות מיעוט מדתות אחרות.  

הצורך בשינוי השיח

ההתבוננות על מערכת היחסים שבין הדת למדינה כאילו שתי האופציות היחידות הן הפרדת הדת או שילוב הדת במדינה והתמקדות השיח בשתיהן נראית לי שגויה. פשוט, כי אי אפשר להתעלם מזה שהדת היא עובדה קיימת ואינה הולכת להיעלם – לא מחר ולא מחרתיים. ולא, זה לא משנה כמה מפלגות כמו מרצ או תנועת ישראל חופשית יילחמו להפריד אותה מהמדינה, וזה לא משנה כמה בארצות הברית או מדינות מערביות אחרות יתגאו בכך שאצלם הדת מופרדת מהמדינה. בשתי האופציות הדת תישאר חלק מהחיים שלנו והיא בקלות יכולה לשמש כמכשיר לדיכוי. לכן, הסטנדרט והשיח שאנחנו צריכים לאמץ לדעתי הוא מתי הדת משמשת ככלי לדיכוי של אוכלוסיות ובעיקר אוכלוסיות מוחלשות. זוהי נקודת מבט שיכולה להתקיים בכל מצב, בהתחשב שהדת קיימת והיא חלק משמעותי ובלתי נפרד מהתרבות ומרקם החיים שלנו.

כל עוד אנחנו מכירים במציאות הזו, אני סבורה שיש לבחור בחכמה את "הקרבות" שאנחנו בוחרים להילחם עד חורמה. חוסר היכולת לקנות מיץ בדרך לים בשבת? צר לי, אבל זה לא נראה לי כמו שימוש בדת כמכשיר דיכוי ואולי אף פשרה הגיונית במסגרת דיני עבודה סוציאליים. לכל הפחות, לא נושא שיהיה בראש סדר העדיפויות. לעומת זאת, חוסר באלטרנטיבה של נשים בישראל להינשא (וחשוב מכך – להתגרש) שלא במסגרת בתי המשפט הדתיים? זה כבר שימוש מובהק בדת כמכשיר לדיכוי ונראה לי שזה נושא שקצת יותר חשוב להתחיל להשמיע לגביו זעקה לאומית ובלתי מתפשרת מאשר על סגירת האמ.פמ יום אחד בשבוע.

לקריאה נוספת:

אהבה קשוחה / אורלי נוי

מי מפחד מהבבא סאלי? / אופיר טובול