המתים התהפכו לי בלב ובראש

השבועות האחרונים היו דרמטיים עד כדי פסיכוזה אפילו לבני המקום. חוויתי כבר לא מעט ימים קשים ועצובים בארץ הזו. ועדיין, השבועות האחרונים משאירים טעם מר בפה שלא מרפה.

ההלכה היהודית מגלה פעמים רבות פנים לא סובלניות ובעייתיות, ולעתים, במיוחד בזמנים של ליקוי מאורות, היא מספקת דרך מוצקה בים של אי-ודאות. ההלכה קובעת כי בשעה שמת מוטל לפני אדם הוא איננו מחויב בכל מצוות עשה. הדבר היחידי שהוא צריך לעסוק בו הוא האבל והבאת המת לקבורה. שלושת הנערים שנרצחו הם מתים שהוטלו לפנינו. בשעה כזו מייעצת לנו ההלכה שלא להתעסק בדבר מלבד האבל והקבורה. שימו לב: לא בחיפוש אשמים (שמאלנים, ערבים, רופסים, בוגדים). לא בניתוח עד דקה של מי ומה קרה. לא בנקמה (אל נקמות השם ולא בני האדם), אלא באבל והבאת המתים לקבורה.

המתים התהפכו לי בלב ובראש בלילה שלאחר ההודעה המרה. התעוררתי מחלום מלחמה לבית רועד. הבית שלי רעד מהפצצות שערך צה"ל באזור, לכיוון עזה. הבית רעד שעה ארוכה. הדאגה לנערים התחלפה בדאגה לילדי ולאשתי המחנכת, שאך לפני רגע יצאו ל"חופש הגדול" ועתה עתידים לקום מסויטים, לרקע אזעקות או לקול הפיצוצים ו"בנק המטרות". הבחירה שלנו במגורים באיזור עוטף עזה היא בחירה, כמו כל בחירה בחיים, ממניעים מגוונים ומיד הגורל. יד הגורל אולי הביאה אותנו לכאן, אבל הנטיעה של חיינו וחיי ילדינו בקרקע הקשה הזו, היא פרי החלטה. פרי החלטה פטריוטית, פרי החלטה שמעדיפה את החיים על המוות. שמציבה גדר בפני חורשי רע. שעומדת זקופה מול מחוללי טרור. קשה לי לחשוב על עוד דרך הולמת יותר להגיב לרצח נערים בדם קר וחסר כבוד אדם ואלוהים. קשה לי להבין כיצד נקמות דם חסרות אבחנה יכולים לשרת אותנו, את ילדי, אותי, במרחב הזמן והמקום שבו אנו חיים.

זוכרים את סיפור דוד ובת שבע? הצדדים ה"מפורסמים" של הסיפור הם על המלך שחשק באשה ושלח את האיש שלה למות בקרב על מנת לקחת אותה אל ארמונו. נתן הנביא נשלח את המלך ובעוז רוח הוא מספר לו את משל כבשת הרש. דוד מודה ולוקח אחריות על החטא. ובנו נופל למשכב. דוד אבל שבוע ימים. בצום, בכי ומספד הוא מתחנן לאלוהיו להשאיר את בנו בחיים. בשעה שבנו נופח את נשמתו הוא קם, מתרחץ ואוכל לחם. דוד מסביר כי כעת אין דבר לעשות אלא להצדיק את הדין ולהמשיך. הצדקת הדין רחוקה ממני, אבל קרובה מאוד התחושה שעל רצח מחסיר נשימה ופעימה כזה, יש להגיב באמצעות עשייה. באמצעות הוספת טוב לעולם. כמאמר הרב קוק, דרכם של הצדיקים היא לא למחות על העוולה, אלא להוסיף מן האור והטוב.

אני רחוק מלהיות צדיק, אבל מאמין ביכולת של כולנו לבחור בצדיקות ובהתעלות ובדבר הנכון. זה מה שאני מצפה ממנהיגי. זה מה שאני מקווה מחברי. זה מה שאני דורש מעצמי. השורות התחתונות הן בנאליות, אבל אמיתיות לגמרי: אין לנו פריבילגיה להתייאש ואין לנו מקום על מנת לטפח נקמה. כי במקום שנרצה לטעת עץ, הוא חייב לגדול על אדמה טובה ולא מרירה. יהי זכר הנרצחים ברוך ומבורך. נהיה אנחנו טובים לעתידנו ועתיד ילדינו.