• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

בחזרה לשיכון גיורא, תחילת שנות השמונים

עבודות המיקרוגרפיה של שולה קשת החזירו את דנה ג. פלג לאותה "ישראליות" שכל כך רצתה לאמץ בנעוריה, אשכנזיות שרצתה למחוק את המארג הנפלא של שיכון גיורא
דנה ג. פלג

סופרת, משוררת ומתרגמת, חברת "מאבק סוציאליסטי". בעברה בעלת טור בנושאים להט"ביים, ופעילה בקהילה הבי-פאנסקסואלית בישראל. היום מתגוררת עם משפחתה בסנטה קרוז, קליפורניה, ופעילה במאבקים מקומיים.

יש משהו בעבודות האלה של שולה קשת שמכאיב לי מאוד כשאני קולטת סוף סוף במה מדובר. לוקח לי זמן להבין במה אני מתבוננת. אני נכנסת למשרד של תנועת "אחותי", כהרגלי, אחת לכמה חודשים, לקבל תשלום על התרגומים שלי, לתת חיבוק לשולה קשת, ליטוף לחמודי הכלב המתוק שלה, ולנוח. להרגיש קצת בבית במרחב הנשי, הפמיניסטי הרדיקלי הזה, שכל כך נעים לי. לרוב מחכה לי גם הפתעה מעניינת על הקיר. הפעם אני מרימה את הראש ושואלת את שולה בתהייה – "עבודות שלך?" משום מה, אני לא זוכרת שיצרה עבודות מיקרוגרפיה. כאילו לא ראיתי את יצירות המיקרוגרפיה הפמיניסטיות שלה בתערוכת "שוורצע ווילדע חייה", כאילו לא ריגשו אותי ולא כתבתי עליהן, כאן באתר הזה ממש. "גברים?" אני תוהה שוב. "תסתכלי שוב", היא מבקשת, ואני מתחילה לקרוא את השמות והציטוטים שמתחת לתמונות, הציטוטים שמצויירים בכתב יד זעיר את דיוקנואות הגברים. ואז אני מבינה.

אפריים שמיר 2

מיקרוגרפיה היא אמנות יהודית מובהקת, חוצת עדות, עתיקה. אמנות שמתאימה לקבוצה אתנית-דתית שנמצאת בנדידה מתמדת, שתמיד צריכה להתאים את עצמה למקומות חדשים, אדונים חדשים, קבוצה שלא מעט פעמים נדחקה למחתרת, ושעסקה במשך מאות ואלפי שנים בשימור שפת רפאים. כתב היד העברי העתיק ביותר שנכתב במיקרוגרפיה הוא כנראה מהמאה העשירית לספירה, והאמנות הזאת עדיין חיה וקיימת. לרוב שימשה לכתיבת פסוקים, פרקים לעתים ספרי קודש שלמים, בדמות חיות, אבירים, עיטורים מופשטים, ולעתים דמויות חכמים וקדושים. כבר בבחירה במדיום הזה יש אמירה בוטה מאוד על אופן הפעולה של הגברים המצוירים, שנמצאים במרכז התרבות הישראלית, העברית, הציונית.

ב"מסכת נשים א'" השתמשה בו שולה קשת כדי לנכס לעצמה הוויה תרבותית עברית, יהודית – ופטריארכלית – שנישלה את הנשים. היא דנה יחד עם נשים אחרות בדמויותיהן של הגר, רות ונעמי, בנות צלפחד ועוד, ובהשראת הדיונים יצרה את דיוקנותיהן במיקרוגרפיה וכתבה מחדש דף גמרא במסכת נשים. כאן היא עושה את המעשה ההפוך, ואולי בגלל זה היה לי כל כך קשה להבין מה קורה בתערוכה הזאת. בציטוטים האלה היא מראה כיצד אותם גברים ניכסו לעצמם תרבות שלמה, שלא היתה שייכת להם, מוחקים בהבל פה תרבות אחרת, זרה להם, מנשלים את החלק המזרחי, הערבי מדי עבורם מתרבותו. מה שיפה בתרבות זו, הריהו שלהם, וכל השאר, מה שלא הבינו ועדיין אינם מבינים, מה שלא למדו, לא רצו ללמוד, מה שלא ידעו מעולם, מושלך לפח האשפה. כפי שאמרתי, מיקרוגרפיה היא אמנות יהודית חוצת עדות.

הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת וגעגועי ציון האותנטיים והמשיחיות והנאיוויות הם אולי דברים יפים למי שאוהב דברים כאלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים אותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו אני ואבותיי הרוחניים להקים כאן: חברת מופת הומניסטית ומתקדמת שזורה בחזיונות היותר יפים של הליברליזם ההומניסטי… (אמנון דנקנר, 1983)

אני ורונית הולכות ל"כפר". ה"כפר" הלוא הוא המרכז של טירה, כלומר טירת הכרמל, מתישהו בתחילת שנות השמונים. היא בטח לבשה את הסטרפלס החביב עליה. קיצים שלמים אני זוכרת אותה בחולצת סטרפלס וקוקו דק מאחור. שתי ילדות בחופש הגדול, על סף גיל ההתבגרות, אולי בתחילתו, לא לגמרי מודעות לעולם שמסביבן. רונית היתה החברה הכי טובה שלי בטירה, השכנה מלמעלה של סבתא ליזה (הידועה בשכונה כגברת עליזה) ודודה כרמן (המכונה כרמלה), וכשהייתי חוזרת מהחופשה בטירה לקרית חיים, היינו שומרות על קשר מכתבים. בקרית חיים, שאז היתה שכונה של קיבוצניקים לשעבר ולעתיד, חלוצים ובני חלוצים מלב ההוויה הציונית, אני, כבת למהגרים, הייתי בתחתית הסולם. "אני לא רומניה", אני מצהירה בכל הזדמנות, "אני ישראלית". רק במקום הזה, בשיכון גיורא בטירה, לא איכפת לי להיות רומניה. כי רונית היא עיראקית ומרוקאית, כי ויקי טורקיה, כי לאה רומניה כמוני, ויש עוד מלא מהגרים ובני מהגרים שם, ואף אחת לא מתביישת במוצא שלה, אף אחד לא מנסה להיות "ישראלי", וכולם חברים שלי.

אנחנו מדברות על אשכנזים וספרדים. אני יודעת שאני אשכנזייה ושהיא ספרדייה. היא אומרת שהרמב"ם היה ספרדי, וסמי מיכאל, שאת "סופה בין הדקלים" שלו אני יודעת כמעט בעל פה, הוא עיראקי, ואני אומרת שבן גוריון היה אשכנזי, וזה נתקע לי בגרון ואני לא יודעת מה להגיד. אני יודעת שדוד לוי הוא הספרדי היחיד בממשלה ואת כל הבדיחות עליו, ושלרוב הפושעים יש שמות מזרחיים, ואני לא יודעת מה להגיד לחברה הזאת שאני אוהבת כל כך. פקעת של רגשות נתקעת בי, של אשמה, בושה וגאווה וכעס ובעיקר אי הבנה, תערובת שאי אפשר לנסח במלים. אז אני לא אומרת כלום. ואנחנו מסכמות שהכול טוב, לכל עדה יש משהו טוב. שנים יעברו עד שהפקעת תיפתח ואוכל לנסח את מה שעלה בי אז: כעס על החלוקה הזאת, גאווה על מי שאני, בושה על מי שאני, אשמה על המחשבות האלה, ואחר כך כעס גדול, שרק הולך וגדל ככל שאני לומדת יותר. וסירוב להזדהות עם המיינסטרים, עם האפליה, עם החלוקה. אני, לעולם, לא בדיוק פה, לא בדיוק שם. אני מסרבת.

בן גוריון

צבא הוא כוח נפלא בשביל חינוך, משמעות וסינתיזה. היהודים מתימן, היהודים המרוקאים, העיראקים, הכורדים, כל האנשים הצעירים האלה, חלקם אולי כמעט פראים, באים אל הצבא ולומדים עברית, הם לומדים את ההסיטוריה שלנו, ואיך נוצרה המדינה, ובשביל מה היא קיימת בעצם, והם יוצאים ישראלים! (דוד בן גוריון, 1957)

מתישהו, בחטיבה אולי, הפסקתי לבוא בחופשות לסבתא ליזה ודודה כרמן. כרמן קנתה דירה קרוב אלינו והיא וסבתא שהו בה לעתים קרובות. היו טיולים של התנועה, והקשר בסופו של דבר ניתק. התחלתי לפתח טעם משלי: מאיר אריאל, שלום חנוך, מתי כספי, יהודית רביץ, נורית גלרון, יהונתן גפן, נתן זך, יהודה עמיחי,יונה וולך, עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהודית קציר. להקת כוורת. אני יותר ויותר בקרית חיים, פחות בטירה, יותר רוצה להיות ישראלית, דוחה מעליי את "הגלותיות", גם אם היא לכאורה ממוצא אשכנזי, כביכול מיינסטרימי, אבל עדיין בשוליים. אני רוצה להיות ישראלית, משנה את שם משפחתי מפייביש לפלג. שנים יעברו עד שאבין מה בעצם עשיתי, ממה ברחתי, מה השארתי מאחור. וכשתבוא ההבנה, יבוא הכאב, יבואו הגעגועים, תבוא הדחייה, יגיע הסירוב.

המוזיקה המזרחית לא תאוגד אף פעם בספרי שירה… השירה הזאת פועלת בתוך נוסחה שאין בה שום עומק. (מתי כספי, 2014) 

אנחנו הולכים ונהיים מדינת עולם שלישי, הולכים והופכים לערימת זבל… אין אופק ואין עתיד בארץ. אנחנו הולכים להיות מדינה ערבית מהסוג הנחות ביותר. (אפרים שמיר, 2011)

אני צופה בתערוכה, ויודעת ששמעתי וקראתי את הציטוטים האלה, בגרסאות כאלה ואחרות. ועם כל הפמיניזם שלי, והסוציאליזם, והסירוב שלי להזדהות כאשכנזייה, כמדכאת, אני יודעת עכשיו שפעלתי בדיוק כמוהם. שסלחתי להם מהר. למאיר אריאל התקשיתי לסלוח על ההומופוביה שלו. יצאתי להפגנות נגדו, אבל על כמה שנאת נשים וגזענות מהסוג הזה סלחתי עם השנים? לא לחינם אני מחברת ל את שנאת הנשים, כי גם אליה, לבדיחות שוביניסטיות, להערות מקטינות, לכינויי גנאי, אנחנו רגילים, סופגים אותה כמו רעש לבן. כך גם הגזענות המתנשאת האשכנזית הסופרמטיסטית. על כמה אמירות מעין אלה אנחנו סולחות ביומיום שלנו, מזרחיות פמיניסטיות? כמה היינו צריכות ללמוד כדי לא לסלוח? וכמה חריגות אנו מצטיירות כשאנו מצביעות על המקומות האלה? הגזענות הזאת צרובה בנו, בתרבות שלנו, בכל מסר כמעט שנספג במערכות שלנו. היא קשורה קשר עמוק לציונות, וקשר עמוק לשנאת הערבים של הציונות.

מסכת נשים א

הולכים אנו לארץ ישראל, ראשית בשביל נוחיותינו הלאומית, ושנית, כפי שאמר נורדאו, 'כדי להרחיב את גבולות אירופה עד הפרת'. במלים אחרות, כדי לטאטא מארץ ישראל ובאופן יסודי עד כמה שמדובר על היהודות שבה בהווה ובעתיד את כל עקבותיה של ה'נשמה המזרחית'… אנו ממליצים על אותה תנועה, שכל אחד מאיתנו עושה שלא מדעת, כשהוא עובר במעיל עליון ברחובות 'המזרחיים' הצרים של איסטמבול, קאהיר או ירושלים: לקפל את המעיל כדי שלא יכוסה באבק באיזה אופן שהוא, ולהתבונן באיזה מקום להציב את הרגל. לא מפני שאנו יהודים; ואפילו לא מפני שאנו מאירופה; אלא בפשטות מפני שאנו בני אדם תרבותיים. (זאב ז'בוטינסקי, 1926)

הגזענות הזאת הצרובה בגנים של הציונות והישראליות, גזענות שרוצה לטאטא מכאן את הערבים, ואת נציגיהם בעולם היהודי, היא הסיבה שבשלה קראה שולה קשת לתערוכה שלה "ולתפארת מדינת ישראל". זוהי הישראליות, הישראליות שכל כך רציתי לאמץ בנעוריי שאינה אלא אותה אשכנזיות במעיל עליון אחר, אותה אשכנזיות שרוצה למחוק את המארג הנפלא של שיכון גיורא. ואני חוזרת אליו, והלב כואב.

"ולתפארת מדינת ישראל", תערוכתה של שולה קשת בגלריה "אחותי", מטלון 70 תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסףה מקיטון

    דנה, טוב כל כך לקרוא אותך כאן, ושולה קשת יוצרת עבודות מטלטלות. תודה כל כך!

  2. יואל

    לא הבנתי למה בדיוק את מתגעגעת שהיה כל כך מיוחד בשיכון ההוא בשנות השמונים. אף ישראלי נורמאלי לא היה הולך היום לגור באף אחת ממדינות ערב וגם לא ברומניה.

  3. אלי אמינוב

    מאמרה של דנה פלג מעניין ואף מרתק. התהליך שעברה והיכולת לנתח מאין נבעו המצוקות מהן סבלה וניסיונה להיות ישראלית בכל מחיר- ניסיון שלא פסח אף על אנשים שנולדו בארץ זו להורים ממוצא זר , כתוב נפלא. הקביעה של דנה כי הגזענות צרובה בגנים של הציונות והישראליות היא קביעה מדוייקת ומבוגרת. לדעתי גזענות זו מקורה כפול. מחד זוהי גזענות של מתנחלים בארץ השייכת לעולם השלישי, תוך נישול הילידים, רגשות שנתגבשו להשקפת עולם כתוצאה מהניגוד בין מתנחלים ומנושבים. גזענות כזו הייתה בכל הקולוניות, דרום אפריקה, אמריקה , אלג'יריה, אוסטרליה וכו'. המקור השני הוא ההלכה היהודית שהתנועה הציונית הפכה שלא ברצונה למיופת כוח היסטורית שלה כאשר אימצה ממנה את שנאת הגויים והשאיפה להפריד את היהודים מכל האחרים. שאיפת ההפרדה הייתה הבסיס לכל ההתיישבות היהודית בפלסטין, מן הרגע הראשון ולכן המושבות "הסוציאליסטיות הציוניות" לא קבלו לתוכן ערבים, כך שמי שדגל באותו סוציאליזם טיפח בעצם אפרטהייד. על עקרון זה הוקם גם לפני למעלה מתשעים שנה, מין איגוד מקצועי שתפקידו לארגן פועלים יהודים כדי לסלק פועלים ערבים מעבודתם ועוד כהנה וכהנה.

  4. דנה

    הגעגועים הם לתערובת המיוחדת הזאת שבה לא היה כור היתוך הרסני וגזעני של "ישראליות" בן גווריונית מומצאת, אף זהות לא נמחקה, לכל אחת היתה גאווה במי שהיא (או הוא). לא מדובר על חזרה לארצות המוצא, אלא על הזכות להמשיך את התרבות שלך, בלי להתבייש בה.

  5. יואל

    אני גם בן למשפחה מסורתית ממוצא מרוקאי ממגדל העמק ואני שמח שברחתי והתנתקתי מאורח החיים המוגבל והמגביל הזה.אחי ואחיותי שלא התמרדו התחתנו כולם בגיל צעיר כי כך צריך שם והיום מטופלים בילדים רבים בלי יכולת כלכלית אמיתית לדאוג להם. רק אני שהלכתי בתור ילד חוץ לקיבוץ הצלחתי לרכוש השכלה לגדל שני ילדים ולחיות באושר ולא בחנק כלכלי.קיבעון וגעגוע לעבר זה רק ללוזרים.