דהמש נרמסת על ידי דחפורים

את הנכנסים לדהמש מקבלת הרכבת. מטרים בודדים מבתי התושבים, מרחק נגיעה מהילדים המשחקים בכדור על הכביש הלא סלול, טסה הרכבת בדרכה ללוד. כשהיא ממשיכה בדרכה והמחסום הקל מול הפסים מורם, מתגלה כפר קטן נטול תשתיות. הדרכים דרכי עפר המוצפות תדיר בחורף, מערכת ביוב אין ושירותי חינוך קיבלו התושבים רק לאחר עתירה לבג"ץ. הכפר בן 600 התושבים אינו קיים מבחינת המדינה ואינו רצוי מבחינת הרשות המקומית שבשטחה הוא ממוקם – המועצה האזורית עמק לוד.

על מנת להסדיר את הפער הקיים בין הסטטוס הרשמי של המקום כשומקום, לבין המציאות בה קיים יישוב ובו מתגוררת קהילה על אדמה שנמצאת בבעלותה המלאה, עמדו בפני המדינה שתי אפשרויות: הכרה בכפר, הסדרת מעמדו ומתן שירותים לתושבים, או מחיקת הכפר ושבירת תושביו באמצעות מערכת התכנון והריסות בתים. בהתחשב בכך שתושבי הכפר ערבים, הבחירה הייתה קלה מאוד.

הבחירה של המדינה לרמוס את דהמש על ידי מהנדסים ודחפורים אינה מקרה חריג. עבור הרוב המכריע של הפלסטינים החיים בישראל, בנייה כחוק אינה אפשרות ריאלית, אם ירצו לחיות במקום הזה, אם ירצו לבנות בית, עליהם לעשות זאת כעבריינים. מערכת התכנון היא אחד מכלי הדיכוי היעילים והקשים ביותר המופעלים על האוכלוסייה הפלסטינית בתוך ישראל, היא שקופה לחלוטין עבור הציבור היהודי, שאינו מודע או לא רוצה לדעת מדוע יש כל כך הרבה "בנייה לא חוקית".

למרות שאדמת דהמש נמצאת בבעלות מלאה של התושבים, אסור להם לבנות עליה. המדינה מגדירה את הקרקע כקרקע חקלאית ולכן לתושבים מותר לגדל בה קישואים, אבל לא לבנות עליה בית. בית הוא פריווילגיה השמורה רק ליהודים – ואכן במושבים הסמוכים קרקע חקלאית הופשרה לבנייה לטובת דור ההמשך ללא כל בעיה.

בדהמש נלחמים בצווי ההריסה כבר יותר מעשור, והמאבק גבה מחיר כבד מהתושבים. תחשבו על סכומי העתק שנשפכו על ייצוג משפטי, על הקנסות, על המעצרים, על התיקים הפליליים שיהרסו לילדי המקום את העתיד, על הזמן והכסף שהושקעו בהכנת תוכנית מתאר חלופית לכפר (במקום הרשויות), על הלילות ללא שינה, על האלימות המשטרתית, על ימי העבודה, על החופשה שלא יצאו אליה כי פחדו שלא יהיה לאן לחזור. כל אלו הלכו ללא שוב, הם גזלו מהתושבים את החיים הנורמאליים שמגיעים להם וגזרו עליהם עוני, חרדה וקיום שברירי אל מול גחמות המשטר. ככה נראה דיכוי אפקטיבי במיוחד.

למרות כל זאת, תושבי דהמש ממשיכים להיאבק במדינה, בוועדות התכנון ובמועצה האזורית עמק לוד. הם עושים זאת כי אין להם לאן ללכת אבל גם כי הם אנשים ונשים אמיצים ומעוררי השראה. אני הצטרפתי למאבק הזה בשלב מאוחר וב-4 השנים שאני שותפה לו למדתי כמה שיעורים חשובים על עקשנות ואומץ לב אבל גם על המחיר העצום שכרוח בהתנגדות.

מחר ישנה סכנה ממשית שלמרות הרמאדן, האווירה הנפיצה ורוחות המלחמה, המדינה תהרוס 16 מבתי הכפר. נוכחות גדולה של פעילים יהודים וערבים כבר בלמה בעבר ניסיונות הריסה, גם הפעם אנחנו קוראים לכל מי שיכול להגיע הערב לדהמש על מנת להגן על הכפר. בימים של שנאה, של גזענות ושל התקפה חסרת מעצורים על כל גילוי של התארגנות פלסטינית, צריך לשים את הגוף מאחורי המילים. בואו הערב לדהמש.

לפרטי האירוע

רונה מורן היא פעילה בתנועת התחברות-תראבוט