חמש דקות מ"כתבנו בשדרות"
מהדורות חדשות דרמטית במיוחד פקדו אתמול את המרקע שלנו. כתב הטלוויזיה המיוזע, כמו מנסה בעצם מראהו להעביר לנו הצופים בסלון הממוזג את הדיווח על מה שקורה עכשיו בשדרות. הוא מציין ש"דיבר עם אנשים בשדרות" ומהם למד כי: מצד אחד, קשה להם לחיות במציאות של "טפטופי קסאמים" והם חשים תחושת הקלה עם הידיעות המצטברות והולכות על המתקפה המתרגשת עלינו בעזה, ומצד שני, קשה להישאר במרחבים המוגנים לאורך כל שעות היום. בארשת פנים רצינית ומודאגת במיוחד, כתב הטלוויזיה הזכיר לכולנו כמה חשובה ההיצמדות שלנו למקלטים וההקפדה על ההנחיות של פיקוד העורף בשל המצב הביטחוני הרגיש.
כמה דקות לאחר מכן, עלה לשידור ראש העיר שדרות לשעבר, אלי מויאל. בלהט אידיאולוגי מפתיע, שעושה רושם שהוא אותנטי ממש, קרא לממשלה לקחת אחריות ו"לפתור את הבעיה" בעזה. לא ייתכן שבתום כל סבב חמאס יתחזק יותר ומדינת ישראל תוסיף להיות אלופת העולם ב"לקלוע לשום מקום", אמר מויאל בתקיפות, והוסיף שאם הממשלה לא מסוגלת לתת פיתרון לבעיה – עדיף לה שתתחלף. לא ייתכן שהממשלה תזלזל בנו, תושבי הדרום, חתם את דבריו בתסכול.
בתוך בליל דבריהם של מגישי החדשות, נזכרתי ברעיונות של אסכולת פרנקפורט, שהסבירה כיצד על האזרחים מופעלת מניפולציה שיטתית מצד התקשורת – מניפולציה שמהותה הסתרת מידע, עיבודו מחדש, עריכתו, הוצאתו מהקשר והגשתו לאחר שעבר ריכוך והתאמה להלך הרוח הרצוי. לתקשורת תפקיד מכריע בשמירת הסדר החברתי, מניעת קריאת התיגר והמהפכה בסדר החברתי הקיים. היא אחראית ל"סימום" האזרחים המשועבדים לתחושה הכוזבת שהם שווי ערך, ושאין היררכיה מעמדית המדכאת אותם.
וכך לסיפור החדשותי של איש הטלוויזיה יש גם צד שלישי שלא נוטים לספר עליו, למעט כמה עשרות אנשים החיים בשדרות וסביבותיה. ובכן, אמש בשבע בערב, כאשר שדרות יחד עם שאר הערים, הקיבוצים והמושבים שמסביבה הותקפו ללא הרף בירי טילים, חבורת צעירים וצעירות מקומית (חלקם/ן בוגרי תנועות הנוער דרור ישראל והנוער העובד והלומד), בשיתוף עם סטודנטים ממכללת ספיר ועוד אורחים ואורחות ממגוון קהלים בסביבה, החליטו להוציא דווקא מתוך העיר המופגזת אמירה שלא ניתן להפריז בחשיבותה, על המצב הבלתי נסבל שלתוכו הסתחררה החברה הישראלית בשבועות האחרונים ומהותו דברי הסתה אלימים וגזעניים ששטפו את התקשורת המיינסטרימית ואת הרשתות החברתיות.
שטף של מלל כוחני ואלים זה יצא מפי פוליטיקאים אופורטוניסטיים וחסרי אחריות, שדבריהם החמורים מהדהדים אל הפרקים העצובים ביותר בתולדות העם היהודי, והגיע לכל בית מקוון בישראל. כך הזין והעצים את עצמו מעגל השנאה והדמים החוזר חלילה ללא הפסק. לתופעה הזאת בדיוק התנגדה החבורה הצעירה בשדרות באירוע מיוחד תחת הכותרת "משדרות תיפתח הטובה", ודאגה להדגיש כי זו ממש לא "הפגנה" אלא "התכנסות אזרחית להתבוננות פנימית." החבורה שנפגשה בבית קפה בעיר הונהגה על ידי נשים. נשים משדרות. נשים מהסביבה. סטודנטיות שאכפת להן ולוקחות אחריות, נשים שרוצות לדבר ולמחות על מה שקורה מסביבן. הילה פרץ–ביטון, אחת ממנהיגות הצעירים בשדרות, אמרה לכל הנוכחים והנוכחות בשלווה ובסבר פנים יפות:
בערב הזה אני לא צועקת, בערב הזה אני לא מוחה. בערב הזה אני מתעקשת, מבקשת, מזכירה שהקול השפוי מבקש להישמע, מבקש לחזור ולחדור לכל אותם הלבבות שלרגע איבדו את הדרך. אנחנו כאן כדי להזכיר כמה כוח יש לנו. אנחנו כאן כדי להראות שאפשר אחרת, ושמוכרחות לנהוג אחרת. משדרות תיפתח הטובה, אנחנו נשות ואנשי שדרות וסביבתה בוחרות באנושיות ועוצרות את ההסתה והגזענות.
נציגת הסטודנטים ממכללת ספיר, הדס קרלינסקי, סיפרה על הבחירות שהובילו אותה להשתתפות בערב הזה, והבהירה כמה חשוב לדעתה להירתם כדי להשמיע קול מתון דווקא משדרות ודווקא בעת הזו שבה העיר נמצאת תחת מתקפה והחיים בלתי נסבלים; לשוב ולהזכיר לכולנו שהשנאה שאנחנו מטילים באחרים עלולה לחזור אלינו. בין קטעי הדוברות שהנחו את ההתכנסות, היו גם פעילויות של האמניות והפעילות החברתיות שבחרו לקבוע את חייהן בשדרות; ניצן בר קמה ותמר קפסוטו ניגנו ושרו שירי אהבה ושלום; הורים וילדים ישבו על מחצלות שנפרסו במקום, לילדים חולקו דפי צביעה וצבעים. מעגלי שיח ולימוד יהדות שנגעו לשאלות מוסריות וחברתיות עמוקות הוצעו לכל מי שהתעניין (ואכן הייתה התעניינות רבה) בהנחיית מנהל התוכניות בארגון שתי"ל, אבי דבוש, יחד עם איש החינוך, ד"ר אבנר דינור.
בין קהל המשתתפים באירוע ובמדרש היו גם חבורת סטודנטים מחו"ל המתגוררים בישראל מספר שנים ומתנדבים בה. היה מרתק לראות כיצד בשולחן אחד מתכנסים בני נוער משדרות, סטודנטים זרים, אנשים מסביבתה של שדרות בכל חתכי הגילאים – דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, חדשים וותיקים וכך הלאה – כדי לדבר, להתווכח, לשאול ובעיקר להתמודד עם המצב הקיים בישראל תחת איומים מחוץ ומבית. בסוף המפגש, הוסכם בין המשתתפים שהוא היה מעולה; דווקא משום שלא נתן תשובות, אלא בעיקר משום שהוסיף שאלות.

בזמן שהמופע הזה, הנדיר בארצנו, התרחש דווקא בעיר המופגזת ביותר בדרום והיה בבחינת מופע התעוררות מזהיר בייחודיותו ובצורתו, בעיקר כלי תקשורת קטנים וזרים סיקרו אותו, בעוד ש"כתבנו" מערוץ הטלוויזיה על צוותו המיומן, עמד במרחק הליכה של חמש דקות משם ואסף ידיעות על "המתרחש בשדרות" בעת ירי הקסאמים.
רבות כבר נכתב ונאמר ביחס לייצוג התקשורתי הלקוי והמגמתי של תושבי מדינת ישראל השנייה בכלי התקשורת. לכן לא אכביר מילים רבות נוספות, אלא רק אתאר את המציאות בשדרות כפי שאני מכיר אותה מזה עשור. לרוב, יעמדו אנשי התקשורת נטועים במקומם במרכז העיר וישדרו את מה שהם רואים ברדיוס של עשרה מטרים מסביבם. יאספו דוברים, לא רהוטים בד"כ, כדי שיצעקו למצלמות סיסמאות חלולות ששמעו קודם לכן ברדיו מפוליטיקאים פופוליסטיים. בכך מונצח הדימוי הכה פוגעני ומסוכן של תושבי עיירות הפיתוח והשכונות שבשולי הערים הגדולות – מזרחים ברובם – כחסרי תרבות, משולחי רסן, חסרי השכלה ופראיים.
כך משוכפלות קלישאות שחוקות שגורמות לכולנו לאמץ את התודעה הכוזבת הגורסת ש"כל העם איתנו" ושאנחנו "גיבורים", ומעל לכל יעבירו את אותם מסרים בדיוק באופן מונוטוני, וטורדני במשך שעות. זאת, על מנת לעייף אותנו ולשלוח אותנו אל מיטותינו פטריוטים, מותשים וזועמים. זועמים על כל מי שרק אפשר מלבד מי שאנחנו אמורים לכעוס עליו באמת: ממשלת ישראל, שאר שכבות ההנהגה (ראשי ערים, ראשי מועצות וכך הלאה), וכלי התקשורת.
אז כאמור על הערב החשוב הזה בשדרות לא תשמעו בכלי התקשורת המרכזיים. אולי משום שמסרים כאלה עשויים לעורר אותנו לחשוב על המצב שבו אנחנו מובלים כעדר על ידי מנהיגים חסרי יכולות וחזון, שחדשות לבקרים שמם נקשר בשערוריות חסרות תקדים. ועל ידי כלי תקשורת שמהתלים בנו ומשסים אותנו באחינו שלנו על מנת שלא נתאחד כדי לחולל מהפכה שתביא את המערכת המנצלת ומנשלת לקיצה.
יהיו מי שירימו גבה ויתהו – דווקא בשדרות? אך האמת היא ששדרות, כמו מקומות רבים אחרים, אינה עשויה מקשה אחת ויש בה אנשים מסוגים שונים. חלקם הגדול דווקא כן רואה לנכון לנהוג במתינות ולהושיט יד לשלום. המשורר שמעון אדף, יליד העיר, כתב עליה פעם: "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". אני נוטה להסכים על השורה הזו, משום שהלכה למעשה אני רואה כיצד העיר הזו לא זוכה לאהבה והתייחסות בשגרת חייה נטולת הטילים, אלא זוכה בעיקר לחיבוק הדב המסוכן של החברה הישראלית כשהיא נקלעת לימים כמו ימינו אנו. דווקא פה, בשדרות, כשמתפזרת ההמולה וחוזרת חדוות החיים הצנועה ונטולת היומרות, מתקיימים תנאי הגידול הטובים ביותר לחיים סובלניים ומתונים יותר. אנשיה הם בנים ונכדים לאנשים ונשים תמימי דרך שמתוך אהבת ישראל אמיתית ועמוקה הקימו כנגד כל הסיכויים עיר שלווה עם חיי קהילה חמים ופתוחים – למרות שהמדינה זנחה לאנחות כבר מזמן.
א/נשים אשר עשו את שעשו תוך ויתור אמיתי על גאוותם על מנת להגשים את חלום השיבה לארץ ישראל. שורשים כאלו, קשה לעקור. לכן, אל תופתעו, זו שדרות. האמיתית.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.
תודה רבה.

תודה רבה על הדיווח החשוב הזה.
מסכימה עם כל מילה שלך על מנהיגינו חסרי האחריות והששים אלי קרב ועם דעתך על התקשורת שעושה איתם ,"יד אחת,"
צריך כל פעם להזכיר לעצמנו את העובדה הזאת עד שבאמת תתרחש מהפכה שתפסיק את הניצול הציני הזה.
אני משדרות. מעולם לא הייתי שם. לא הייתה סיבה. עכשיו אני בשדרות. עכשיו יש סיבה.
שדרות היא המקום ממנו ניתן לראות טוב ביותר את בגידת הפולטיקאים הישראלו-יהודים (בעיקר אשכנזים) במימוש היעדים החשובים ביותר שבעטיים הם והן נבחרו: הבטחת החיים בכבוד של האזרחים בעת מלחמה ובזמן שלום! שדרות היא עינית להיסטוריה של דיכוי.
מאיר עמור היקר, כמה אפשר עוד לחלוב את הפרה העדתית? היא כבר סחוטה ונוטה למות. נכון שהפוליטיקאים מברברים, נכון שהדרום כולו הוזנח ועדיין מוזנך על ידי הממשלות, הכל נכון אבל שוב ושוב להאשים את האשכנזים זה פשוט גובל בטמטום. להזכירך בין הפוליטיקאים יש הרבה ספרדים בין העיתונאים יש הרבה ספרדים, ובמאמר כזה שמביא נקודה של אור חיוביות ודרך אחרת כדאי לנו לכולנו להתברך. השמצות ורוע אנחנו שומעים מספיק. אני משאירה לך חומר למחשבה. לילי האשכנזיה.
זו היא התגובה הראשונה שלי לאיזשהו פוסט
חיים יקר,
תודה על כתבה נפלאה המחדדת ומדגישה את הקול השפוי המנסה להעביר מסר חשוב מאין כמוהו!!!
כל הכבוד יישר כוח, משמח לדעת שיש אנשים כמוך
חיים שלום,
שמחה לשמוע את הקול השפוי, האנושי, לו יהי ונמצא את הדרך הנכונה להשמיע את הקול הזה בכל אורחות חיינו.
אין ספק כי רצון טוב יוביל לשלום ואלימות לעולם למלחמה.
שיהיו בשבילינו קולות של ילדים, צפרים, צחוק, אהבה ולא קולות ההרס, הפגיעה והשנאה המלבה.
אנא התעודדו הפיצו את הגישה החיובית והשתדלו להרחיב את מעגל התמיכה בגישה זו. בהצלחה!
יש הרבה אנשים טובים. אבל אני הייתי רוצה לשמוע מהאנשים האלה – איך היו פותרים את בעיית הרקטות מרצועת עזה?… כולכם יודעים לספר על אלה המתלהמים והתוקפניים וגם הששים אליי קרב. אבל, אתם!!! אנשים טובים – מה אתם מציעים לעשות בנדון???
להתחיל לדבר. הוא שכן. הוא מתעב אותך. יש לו כול הסיבות הטובות לכך. אתה שכן, (גם אני)יש לך כול הסיבות הטובות לתעב אותו(גם לי)…אבל אי אפשר להיפרד. אז מה עושים בין שכנים.?עוברים דירה או מדברים. לעבור דירה שנינו לא יכולים. אין בשוק דירה שמתאימה לנו או להם. אין שכן אחר שרוצה אותנו או אותם. לנו אין ברירה, פרט להשמדה או טרנספר של 4 מליון פלשתינים. להם אין ברירה פרט להשמדה או לטרנספר של 7 מליון ישראלים. לא במאה ה21. שנינו מפנטזים שזה אפשרי ולכן יורים ולא מדברים. כאשר יהיה ברור לשנינו שאין ברירה …נדבר. בחדר המדרגות ,בין שתי דירות הרוסות.
מאיר עמור: "שדרות היא המקום ממנו ניתן לראות טוב ביותר את בגידת הפולטיקאים הישראלו-יהודים (בעיקר אשכנזים) במימוש היעדים החשובים ביותר שבעטיים הם והן נבחרו: הבטחת החיים בכבוד של האזרחים בעת מלחמה ובזמן שלום"!
מאחורי הגב של שרי הממשלה, דחפו כבר ב-2006 בכירי משרד הביטחון את כיפת ברזל ■ שר הביטחון עמיר פרץ זיהה את חיוניות המערכת, אך בלא ההתערבות של מחליפו אהוד ברק והמימון האמריקאי המסיבי – הפרויקט, שעלותו עד כה מוערכת ב-4 מיליארד שקל, לא היה מתממש. (מוטי בסוק – מי היה הראשון לזהות? כך נולדה מערכת "כיפת ברזל", הארץ דה-מרקר)
עזמי בשארה, 2006: הלחימה בלבנון אינה אלא מלחמה אמריקנית בכלים ישראלים. בלבנון החליטו שיהיה להם נשק הרתעה נגד ישראל, אבל מי הביא למצב שישתמשו בו? …במלחמה הזאת יש מפגש אינטרסים בין האג'נדה הביטחונית הישראלית לאג'נדה הפוליטית האמריקנית. אולמרט אפילו לא הסתיר זאת כשאמר שיש לו גיבוי אמריקני וערבי לפעול. וכך, הנהגה אזרחית חדשה יחד עם הצבא – יצאו למלחמה נגד ארגון שאין להם סיכוי לנצח בו. לכן, הם נאבקים בחברה הלבנונית ומנסים לגבות ממנה מחיר. מה זה 750 אלף פליטים? הם מפציצים חברה שלמה וחורשים את כפריה. אין לי ספק שהמלחמה לא פרצה בגלל חטיפת שני החיילים, אלא החזון האמריקני וחוסר הניסיון של עמיר פרץ, שמודה שאחרי המלחמה האזור יהיה יותר טוב. מה, כל זה נולד בלילה אחד"?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3284858,00.html
היות ושלושת הציטוטים הנ"ל הובנו שלא כהלכה, איאלץ להפר צא"פ ולמסור את מה שראוי היה להסיק אפילו מהרמזים אותם פיזר, ועדיין מפזר, פרשננו לענייני בטחון\ערבים עמוס הראל. גורם בטחוני בכיר טוען, לא רומז – טוען מפורשות, כי אהוד ברק נראה הערב נכנס לתוך בור באיזור המרכז, ודרך מנהרה שחפר במו ידיו ממש – כך ע"פ פרסומים זרים – הגיע לאי שם באיזור עזה. במשך כל הלילה ירה אהוד ברק טילים כאלו ואחרים על מקומות כאלו ואחרים באיזור הדרום, ובאשמורת ראשונה של הבוקר – שחר של יום חדש – חזר דרך אותה מנהרה ממש, הגיע בדרכים לא דרכים, ייתכן כי במעלית וייתכן כי טיפס במדרגות, אל קומה מס' 14 בבניין מסויים הסמוך לאותו בור , והתחיל לרצוח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית. הגורם הבטחוני הבכיר בא ומראה לכולנו איך הדיכוי החברתי האשכנזי כלפי המזרחים קשור קשר הדוק לכיבוש: משתמשים במזרחים כבשר תותחים כפי שאנו רואות עכשיו בדרום. עוד על כך ראו כאן:
http://idanlandau.com/2011/03/27/escalation-deterrence-cycl/
למען הסר ספק: הגורם הבטחוני הבכיר אינו עמיר פרץ. גם לא שאול מופז. הוא אינו עונה לשם, או לכינוי, בוגי יעלון, בוודאי שלא מדובר באולמרט או בציפי לבני, בנימין בן אליעזר עוסק בהגנה על שמו הטוב, לכאורה, וסירב להתייחס לכל סיכול ממוקד שעשה הוא, לכאורה, או עשו בו, לכאורה, ואילו לפני ששרון נשלח לגיהינום לאחר שאפילו האדמה לא הסכימה לקבל אותו, (קרדיט למפוני גוש קטיף על הפרשנות הזו) לא עסק ברק – כך ע"פ דובר הצבא הציוני – ברציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית, ובודאי ובוודאי לא בחפירת מנהרות. הגורם הבטחוני הבכיר מסר את גרסתו לפרשן לא ידוע, ייתכן כי מדובר בארי שביט אך אין סימוכין לכך, ונעלם בתהום הנשייה.
נותר רק לפרש את דברי אותו גורם. אחת מהפרשנויות גורסת כי החוטפים אינם טרוריסטים בקונטקסט מסויים. הקונטקסט הוא שרבים בשיח הציבורי הישראלי – על שלל מדכאיו, מדוכאיו וכל מה שביניהם – לא מכנה את האנשים הנ"ל בתואר פושעי מלחמה. במילים אחרות: נורמליזציה ולגיטימציה של רציחת ילדים, ובעקבות כך נורמליזציה ולגיטימציה של הפיכתם של המזרחים תושבי הדרום לבשר תותחים.
הקונטקסט המסויים מתואר היטב בפתיחת מאמר זה: מהדורות חדשות דרמטית במיוחד פקדו אתמול את המרקע שלנו. כתב הטלוויזיה המיוזע, כמו מנסה בעצם מראהו להעביר לנו הצופים בסלון הממוזג את הדיווח על מה שקורה עכשיו בשדרות. הוא מציין ש"דיבר עם אנשים בשדרות" ומהם למד כי: מצד אחד, קשה להם לחיות במציאות של "טפטופי קסאמים" והם חשים תחושת הקלה עם הידיעות המצטברות והולכות על המתקפה המתרגשת עלינו בעזה, ומצד שני, קשה להישאר במרחבים המוגנים לאורך כל שעות היום. בארשת פנים רצינית ומודאגת במיוחד, כתב הטלוויזיה…".
שתי ברירות מחדל הציבו בפניהם עמיר פרץ, אהוד ברק, ושאר פושעי המלחמה המצויינים בשמם המלא אך ללא התואר המתאר את פשעיהם בכתבתו של מוטי בסוק. הראשונה: טפטופי קסאמים, מה שמכונה שגרה בפי דובר הצבא הציוני (הפירוש שלי לברירת מחדל זו ערוך ומגמתי), והשנייה: מתקפה המתרגשת עלינו בעזה, מה שמכונה הסלמה – זליגת הטילים אל עבר ת"א – בפי דובר הצבא הציוני (גם פירוש זה שלי לברירת המחדל השנייה ערוך ומגמתי).
עזמי בשארה, 2006: "אין לי בעיה שידברו נגדי ואפילו שיסיתו נגדי, אבל שהדברים יהיו מבוססים על העובדות ולא על השקרים. יש כאלה שטוענים שאני מרגל לטובת חיזבאללה ואלו שקרים. הם טוענים זאת כי הם רגילים לערבי שמתחנף או שמקלל. אותם אנשים אפילו לא מסוגלים להבין את הספרים שאני כותב ואת הרעיונות שאני מעלה. לכן הם חייבים להקטין אותי ולהפוך אותי למרגל".
בשנת 2010 יצאה קבוצת ספינות אל עזה הנצורה. אחת מחברות הכנסת הערביות מאחת מהמפלגות הערביות לא הסתפקה במתחם הדבש שבין הבימה ליפו, שם נקראו, ועדיין נקראות, הקריאות: "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות", וגם לא, להבדיל אלף הבדלות, במתחם הזעם בסחנין ב2009, שם נקראו, ועדיין נקראות, הקריאות: "ברק, ברק, שר הבטחון, כמה ילדים רצחת עד היום". מטרתה המוצהרת של אותה חברת כנסת הייתה לא להביא סיוע הומניטרי לילדי עזה, גם לא לשכנע את החמאס להתגמש במחיר עסקת גלעד שליט, אלא יישום הסיסמה, הלכה למעשה, בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות, כמו גם הסיסמה המשלימה אותה, והעברתה לבית הדין בהאג לידי התובע, ברק, ברק, שר הבטחון, כמה ילדים רצחת עד היום.
חנין זועבי, בראיון ולא לארי שביט: "כאשר אני נמצאת במציאות שבה ישראל מבצעת פשעי מלחמה ועוברת על החוק הבינלאומי, תוך שהיא מחזקת לעצמה תדמית של קרבן, במציאות הזאת אני לא יכולה לחזק ולשתף פעולה עם אסטרטגיה של עיוות המציאות, אסטרטגיה שלפיה הישראלי הוא קרבן והפלסטיני הוא טרוריסט, ולהמשיך להגיד שכן, אנחנו טרוריסטים.
אני לא מדברת על שימוש מדויק בשיח של החוק הבינלאומי, בסדר? אם היו ערוצי התקשורת ומהדורות החדשות בישראל מתחילות באמירה "אנחנו פושעי מלחמה, עשינו ככה וככה, עברנו על החוקים האלה והאלה", ומדייקים בשיח והמושגים של החוק הבינלאומי, הייתי גם אני מדייקת". (לילך בן דוד – "החברה הישראלית לא אוהבת את האמת": ראיון עם חנין זועבי – שיחה מקומית)
חנין זועבי דורשת הדדיות: יתנו, יקבלו – לא יתנו, לא יקבלו. עם האסטרטגיה הזו של עיוות המציאות, עם התעלמות הציבור הישראלי מפשעי המלחמה ועם סירובו לא רק להכיר, אלא גם עם סירובם של אלו המודעים לכך להכריז, על הפושעים, אנשים ידועים, כעל פושעי מלחמה, עם הטרור הזה זועבי לא יכולה ולא רוצה להשלים.
אודי אלוני: "כעת אין גבר ואין אישה, אין מזרחי ואין אשכנזי, אין שמאל ואין ימין כולנו כיהודים ישראלים נושאים באחריות לפשע הניתעב שמגלם בתוכו את הפשע הגדול .עד שלא נפיל מכיסאם את ביבי בוגי בנט וליברמן ונשים אותם על כיסא הנאשמים בהאג, דמנו בראשנו". ובתגובות: "ביום שהעם יבין שביבי ברק בנט ליברמן בוגי הם פושעי מלחמה זה אומר שהעם חושב במבנה אידאולוגי חדש". https://www.facebook.com/udi.aloni/posts/10152328054443305
הפשע הנתעב הוא אי הצמדת התואר פושע מלחמה ע"י מבקרי בגידת הפוליטיקאים – גבר ואישה, מזרחי ואשכנזי, אנשי שמאל ואנשי ימין – לכל פושע מלחמה שהוא – גבר ואישה, מזרחי ואשכנזי, אנשי שמאל ואנשי ימין. הפשע הנתעב מגלם בתוכו את הפשע הגדול: רציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית ובעקבותיו חטיפת נערים, תגובה לחטיפת נערים, תגובה לתגובה על חטיפת ילדים ולבסוף פתיחת שערי הגיהינום ממנה סובלים המזרחים תושבי הדרום, ולא רק הם.
נו באמת
תושבי שדרות בחרו באלון דווידי לפני חצי שנה
ו99 אחוז מהם סולדים מהסטודנטים בספיר
אני מבין שאתה סולד מהסטודנטים בשדרות. חבל.
אני הייתי שם ואני לא סטודנט בספיר, אלא אבא לילדה בת שנתיים ועברתי לשדרות לפני 10 שנים.
אני מבין שאתה חש מתקפה כאשר אנשים עם דעה אחרת ממך אומרים אותה באופן שלדעתך מסתיר את הבעת הדעה שלך.
אל חשש, גם דעתך מבוטאת, רק חשוב לדעתי לתת במה לכל מי שרוצה להתבטא.
זו לא סיבה להתחפר בעמדות
האם באמת יש עם מי לדבר ?
https://www.facebook.com/photo.php?v=252119551648718
יש תקווה לחיים. יש תקווה לשלום. הפוליטיקאים לא יצליחו להכשיל את העם!