• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

"מסרבים להיות אויבים": הכל דבש במתחם שבין הבימה ליפו

כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון חדש שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, אבל מה לעשות שזה לא המצב. אין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל "מאבק לא אלים". המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר – ולא מי שמתקומם באומץ נגדה

בשבוע שעבר השתתפתי בהפגנה קצת יוצאת דופן מבחינתי. בדרך כלל, בזמנים שכאלה, אני משתתף בהפגנות שבהם קוראים בעברית "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". בהפגנה בשבוע שעבר לא נשמעו כלל קריאות בעברית, והקריאה הדומיננטית ביותר הביעה תמיכה מפורשת בהתקוממות ביישובים ערבים וב"אינתיפאדת אבנים".

בהפגנות מהסוג הראשון משתתפים גם יהודים וגם ערבים. בהפגנות מהסוג השני משתתפים מעט מאד יהודים. לכן, ניתן לקבוע כי הקול היהודי הדומיננטי בשמאל תומך במאבק לא-אלים, מאבק יהודי-ערבי משותף, סולידריות יהודית-ערבית וכו'. זה קול שמבקש למנוע "הידרדרות".

+   +   +

אשקלון / נעמה גרשי

אמא , רע לי כל כך

איך בשעתך הקשה

שכם אל שכם לא איתך

עם אויבייך המרים אני צועדת

וקול צעקתך חזק באזני מקול צעקתם

ובכייך, לא בכיים מפלח את אזני

גם בלילה, גם מכאן

 

ועלי להאבק להחרישו

עלי להאבק לחתור תחתיו

לא לשמוע רק אותו

לא לראות רק את פנייך פוחדות

אל מול עיניי

 

אוי אמא, אמא

האם את זוכרת את ג'יהאד,

שבנה ביתנו ואז בנה ביתו

ג'יהאד נמחה מדימעותייך

נמחה מזיכרוני

נמחה מזיכרונה הקצר

של העיר שהקיאה לעזה

את תושביה הערבים

ושלחה חייליה לכבשם

וקראה להם לשוב אליה לבנותה

והקיאה אותם בשנית, בשלישית

ושלחה את בניה לבנות בתיהם

על אדמת הרש, על אדמתם.

 

אוי אמא שלי,

עירי שלי אשקלון,

שכם אל שכם איתך לא אצעד,

לא אומר הינחמי, לא אומר הינחמי,

דימעותייך אמהל בדימעותיו של ג'יהאד

את בכייך, בבכי ילדיו ונכדיו

בבכי ביתו שנזרה לרוחות

בבכי ביתו שלא ידענו כי ניבנה

ולא ידענו כי נעזב

ולא ידענו כי נכתש עד דק

ואת ענני האבק שלו,

לא אוויר,

את ענני האבק שלו

אנחנו נושמים.

אוי אמא, אמא,

הלוואי שיכולתי לומר לך דברים אחרים.

+   +   +

השיר הזה אומר את האמת. אשקלון ועזה מסוכסכות. יש ביניהן חשבון היסטורי נוקב. אשקלון נישלה את עזה, עזה יורה בימינו על אזרחים באשקלון. זה מרגיש חרא לומר את זה בקול רם, כי כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, מזרח תיכון חדש, שוחר שלום וליברלי, אבל מה לעשות שזה לא המצב.

לכן, לא בכדי, בולט בהיעדרו בשיר הפעיל האשכנזי שמבקש לייפות את המצב ולחזור לביתו הלבן, שמח וטוב לב על שום נאורותו. הוא לא מסוכסך עם עצמו ועם זהותו, כמו גרשי, ולא עם הפלסטיני, כמו אמה של גרשי. "מסרבים להיות אויבים", הכל דבש במתחם שבין הבימה ליפו.

ערערה, 06.07.14. צילום: activestills.org
ערערה, 06.07.14. צילום: activestills.org

כיצד רצועת עזה יכולה להנכיח את הנישול ואת המצור הישראלי האכזרי? באמצעות אלימות. בלי אלימות רצועת עזה לא קיימת בכלל בתודעה הישראלית. בוודאי שאני לא אוהב את זה, הלוואי ואפשר היה אחרת. אבל יש משהו כל כך מדויק בדימוי הזה של גרשי: לא אוויר אנחנו נושמים אלא את ענני האבק של הבית הפלסטיני שהרסנו. ההוויה שלנו היא אלימה, אפילו האוויר נגוע בה. את כללי המשחק האלימים קבע מי שהחליט להפוך את רצועת עזה לבית כלא, לא מי שיורה מתוכה

ולגבי האלימות ביישובים ערבים שבתוך הארץ, הנה נתון לדוגמה: בשנת 2013 מנהל מקרקעי ישראל פרסם 44 מכרזים להקמת אזורי תעשייה. כל ה-44 ביישובים יהודיים, חלקם מעבר לקו הירוק. אף לא אחד ביישוב ערבי. הדברים פורסמו בתקשורת ומנהל מקרקעי הגיב לטענות נגדו בשתי מילים: אין תגובה. אז לאן בדיוק יכולים היחסים "להידרדר"?

בכנות, מה הפוטנציאל של הפגנות בסגנון "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" לשנות את המציאות הזו? קלוש. השמאל הישראלי במתכונתו הנוכחית כושל כבר כמה עשורים מלהרחיב את שורותיו, בעיקר בגלל העיוורון הגמור שלו לריבוד החברתי הפנים-יהודי, ולסיבות ההיסטוריות שהביאו אותנו עד הלום. אז אין מקום לאופטימיות. וכמו שכותבת חנין מג'אדלי: "(…) אנשים יצאו לרחובות משחר ההיסטוריה, הרחוב הוא התשובה והדרך היחידה כל עוד  – וזה רק כהתחלה – ישראל לא נסוגה מהשטחים, מפנה את ההתנחלויות, מסיימת את הכיבוש אז סלחו לנו שאנחנו כנראה הולכים להעיק על שגרת החיים הנוחה שלכם עוד קצת זמן, עד כמה שאפשר לקרוא לה נוחה".

ואכן לגבי הפוטנציאל של הפגנות אבנים, קיבלנו תשובה לא רעה במסגרת המאבק של אזרחים ערבים-פלסטינים נגד תוכנית פראוור. בשני ימי הזעם אשתקד בוצעו מעצרים מאסיביים ואלימות משטרתית קשה. זכורות לי במיוחד תמונות של שוטרים עוצרים אשה שוכבת על הרצפה וצועקת מכאבים, ושל מסתערב מכוון אקדח לראשו של ילד. אבל בסופו של יום ההפגנות האלה, בזכות הזעם והנחישות, הפריכו את הטענה שרוב האזרחים הערבים-בדואים הסכימו לתוכנית פראוור, וכך, בין היתר, היא נעצרה. בדיעבד, ימי הזעם התבררו כמאבק אפקטיבי והירואי.

לכן, כיהודים, מזרחים או אשכנזים, אני חושב שאין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל "מאבק לא אלים". אם אכן אנחנו בפני אינתיפאדה שלישית, המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר, ולא מי שמתקומם באומץ נגדה.

לקריאה נוספת:

התחביר הפנימי של זריקת אבנים / רועי וגנר

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גרי רשף

    נניח- שזכותם של הערבים לרצוח שלושה נערים, לידות אבנים על מכוניות של יהודים, לרצוח נוסעת מונית ממגדל העמק וכו' כי לשיטתם הם "צודקים"?

    1. תום מהגר

      אי אפשר להשוות בין המקרים שתיארת לעימותים עם המשטרה.
      וגם לגבי האלימות הקשה ביותר, צריך לדבר עליה בהקשר של כיבוש ושל נסיבות פוליטיות. לדרוש רק מצד אחד להקפיד על מאבק מוסרי זה מוסר כפול.

      1. גרי רשף

        אם כך מה פסול אתה מוצא לשיטתך ברצח של הנער הערבי?
        ערבים רצחו שלושה נערים יהודים, ובתגובה היהודים רצחו נער ערבי אחד.
        אתה בוודאי לא הולך לומר לי שלערבים היה מותר לרצוח וליהודים אסור, כי אתה הרי לא מוכן לדרוש רק מצד אחד מאבק מוסרי ומהצד השני לא.
        כל כך כואב לך לומר שפגיעה באוכלוסיה אזרחית בזדון זה לא מוסרי?

  2. טוביה

    אבנים על צבא ומשטרה? על אזרחים?
    אם על צבא ומשטרה, מדוע לא יריות?
    ואם על אזרחים, מדוע אבנים?

    1. תום מהגר

      טוביה האינתיפאדה הראשונה היתה ברוב המקרים עימותים עם צבא כובש. אי אפשר לגנות בני אדם שנמצאים תחת משטר שמדכא אותם ויוצאים לרחובות. הזכות הכי בסיסית של עם כבוש היא להתקומם.

  3. שלומית ליר

    בוודאי ובוודאי שיש לנו זכות ואפילו חובה לבקש ולדרוש מאבק לא אלים. התפיסה שאלימות היא המענה לכול היא לב ליבה של התפיסה הקולוניאליסטית והפטריארכלית.
    אם התשובה למצב היא אלימות, אז התשובה היא הכיבוש.
    כל מי שמעודדים את האלימות הזאת דוחים את השלום, ומאשרים את אי פתרונו של המצב.

    1. תום מהגר

      שלומית אני מסכים עם התגובה של אריאל למטה. ואני לא מבין איך יציאה של אזרחים לרחובות ועימותים עם שוטרים היא מבחינתך קולוניאליזם.

  4. דורון

    כיצד ניתן להפוך מעשי אלימות וטרור לליגיטימיים?
    כיצד אפשר להפוך רצח – או במקרה שלנו – שיגור טילים על מנת להרוג ללגיטימי?
    אני מסוגל להזדהות עם מעשי התנגדות לישראל כל עוד הם אינם אלימים, אני מסוגל להזדהות עם פניות לאו"ם או לארגונים כאלה ואחרים אשר נובעים מתוך טביעה שיש שיגידו מוצדקת של העם הפלסטינאי. אבל, כאשר אנחנו מדברים על פעולות שמונהגות על ידי חמאס, הארגון השולט בעזה, כיצד אני יכול לשבת איתו אחר-כך, ללחוץ לו את היד ולהסכים להקמת מדינה שתהיה מושתת על דרכי הטרור האלו שאנו רואים בימים האחרונים?
    זהו אינו מאבק הירואי! זהו מאבק שמשליך לפח את כל הסיכויים לפתרון מדיני-מעשי.
    גם אם נסתכל לאורך ההיסטוריה, כל סבבי ההסלמה הללו, סבבי הנקמה, אינם משום שממשלות ישראל לדורותיהן לא הסכימו לנסיון לפתירת הסכסוך, אלא משום שהצד השני, "הפרטנר", אינו מוכן להניח את הנשק והטרור ולדון על פיתרון אמיתי שיהיה מקובל ומוסכם גם על הצד היהודי בעניין הזה.

  5. מירי

    מצד אחד אתה צודק, אכן "המצב הפוליטי כמות שהוא כעת הוא האלימות הגרועה ביותר".

    מצד שני – האם זה מחייב גם את המצב הפוליטי הזה, וגם אלימות? לא בטוח. יש גם פלסטינים שלא חושבים כמוך (ע"ע ההפגנה בודאי ערה, ישראלים ופלסטינים ביחד). האם הם לא נחשבים? רק זורקי האבנים נחשבים?

  6. דרור BDS

    מתוך המאמר: "הידיעה על מאמריהם של תום מהגר כאן, ושל רמי יונס באתר השכן (‏סמל האינתיפאדה חוזר: רעולי הפנים שבו לרחובות – שיחה מקומית) גרמה לי לשיתוק, לדיכאון ולייאוש מהמצב בארץ. מדובר במאמר שפל של מוגי לב חמושים במקלדות, שהטיפו לרצח נערים חסרי אונים, (אבנים הורגות! ואני כמובן נגד אלימות) שרצו רק לחזור הביתה. זהו מאמר טרור במלוא מובן המלה, ולא "מלחמת חירות". חבר הכנסת תום מהגר טעה טעות מרה וגרם נזק גדול לציבור שהוא מייצג. פגיעה באוכלוסייה אזרחית לא חמושה אינה מוסרית ואינה חוקית בשום צורה: לא בצד שלנו ולא בצד שלהם. זכותו כאזרח, ובוודאי כחבר כנסת, לבקר ולגנות את פעולות צה"ל בשטחים, אבל לא להצדיק מעשי רצח וחטיפה של ילדים ואזרחים".
    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2368402

  7. ניר

    תפיסה ניאנדרטלית שאלימות היא זכות מוקנית של קורבנות ושאין בלבדה. אתה לא שמאל חביבי, אתה סתם אדם אלים.

  8. י.א

    אבל אין שמאל. ומניה וביה גם אין שמאל שתומך במאבק לא אלים.

    תום, כתבת: "בהפגנות מהסוג הראשון משתתפים גם יהודים וגם ערבים. בהפגנות מהסוג השני משתתפים מעט מאד יהודים. לכן, ניתן לקבוע כי הקול היהודי הדומיננטי בשמאל תומך במאבק לא-אלים, מאבק יהודי-ערבי משותף, סולידריות יהודית-ערבית וכו'. זה קול שמבקש למנוע "הידרדרות"."

    יש אולי מובן בו זה נכון, אבל מכך לא ממש ממש לא נובע שישנו מאבק לא-אלים שנכשל. אין מאבק כזה. מה שיש הוא קומץ פעילים שמאלנים, לא "שמאל", שתומך שתומך במאבק לא אלים משותף.

    אילו היה שמאל, והשמאל הזה היה תומך במאבק לא אלים, אזי היו אלפי סרבנים, עשרות אלפי מפגינים, תמיכה בחרם חלקי או שלם או כזה או אחר, ועוד ועוד. כל זה אין.

  9. יורם

    נתחיל בדיוק בעובדות: "לגבי הפוטנציאל של הפגנות אבנים, קיבלנו תשובה לא רעה במסגרת המאבק של אזרחים ערבים-פלסטינים נגד תוכנית פראוור.."
    כמי שהשתתף בהפגנה המדוברת בחורה צריך לציין ההפגנות נגד פראוור התחילו כפעולה לא אלימה והמארגנים עשו מאמץ ניכר לשמור אותה במתכונת דומה להפגנות עליהן מלגלגת הכתבה. מי שטרח להפוך את ההפגנה לאלימה הייתה המשטרה שנהגה באלימות והתייחסה למפגינים כאל אויב (יידוי אבנים מסיבי החל רק אחרי היוזמה המשטרתית). אם אכן הפגנות אבנים אפקטיביות כל כך למה טרח מי שטרח להפוך הפגנת "דבש בין הבימה ליפו" להפגנת אבנים?
    נמשיך במהות: מי שמתחיל בתביעה כלפי השמאל מסיים מלעשה בהפקרת הרחוב לימין ופטור גורף מכל פעולה מעשית לכל מי שאינו פלסטיני בין הגילים 16 ל25 (נשים בכלל מודרות מהפגנות אבנים והכותב ודאי לא מצפה מאנשים עובדים ובעלי משפחות להסתכן במעצר ממושך) . מה שצריך זה " לומר שהנורמליזציה…" לומר למי? מה קורה אחרי שעשיתי את המעשה הנועז של האמירה הזו (על כוס קפה, בטור ב"העוקץ", סתם בתור לייק למישהו שאומר ש"הנורמליזציה וגו'"..). אמירה שאין בצידה פעולה פוליטית היא פטפוט,
    וגרוע במיוחד הדמגוגיה "מה הפוטנציאל של הפגנות בסגנון "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" לשנות את המציאות הזו?" הפגנות כשלעצמן לא משנות מציאות, הן חלק מפעולה פוליטית רחבה ושאלות מהסוג הזהחסרות משמעות "כמה אבנים צריך לזרוק כדי שמתוך 44 אזורי התעשיה יהיה אחד בכפר ערבי?" "כמה בקת"בים שווים 2 אזורי תעשיה?" אם יהודים וערבים לא מסרבים להיות אויבים למה שנצליח לשכנע מישהו להיאבק על אזורי תעשיה לאויביו?

  10. אריאל

    התגובות הקודמות מלמדות על התגוננות והתבצרות בתוך החמימות המוכרת של הישראליות. זו שבה רק לצד אחד יש לגיטימציה להפעיל כוח, שלא יוגדר כאלימות, אלא, לכל היותר, כ"אפליה", בעוד תגובתו של הצד השני תמיד תוגדר כ"אלימות", אם לא כ"טרור". תראו את התגובות לזריקת החזיזים ברשימה של יהודית אילני מהיום, כאן ב"העוקץ" (כאילו שהמגיבים מעולם לא היו בארץ בפורים, על שלל הפיצוצים הנלווים לו).
    זה עצוב, אבל הכותב צודק. הדרך היחידה להנכיח את האלימות המאורגנת של המדינה (מחסומים, הפקעת קרקעות, הרס עקבי של כפרים שלמים; ראו מקרה דהמש, בלב המדינה, שבה מתכוונים להרוס היום 16 בתים) היא באמצעות הצגה לראווה של כוח נגדי. אלימות האבנים וחסימות הכבישים לא רק מייצרת ומבצרת את הלאומיות הפלסטינית – אותה שותפות שמדינת ישראל עושה הכל כדי לפרק ולהכחיד – דרך הפעולה המשותפת במרחב הציבורי. היא גם הדרך היחידה, למרבה הצער, להזכיר את העוולות ואת אלימות המדינה לתושבים היהודים. המנגנונים – קק"ל, המנהל האזרחי, גופי התכנון, נערי האוצר (ועוד לא דיברתי על הכוחות המזוינים ועל גופי המודיעין) – יודעים היטב מה הם עושים, אך לציבור הרחב לא אכפת. אם הנחת היסוד של דמוקרטיה היא בחירה מושכלת של הציבור, דהיינו, על בסיס ידע וחשיבה רציונלית, הרי שדומה שזו הדרך היחידה שנותרה לציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק, לדבר ישירות לציבור היהודי-ישראלי.
    עם זאת, ישנה חשיבות עצומה בהמשך קיום ההפגנות המשותפות, ובהשארת האופציה של ה"מסרבים להיות אויבים" פתוחה – ולו רק כדי להזכיר לשני הצדדים שיש גם קולות אחרים. בסופו של יום, שינוי יבוא אך ורק מבפנים, משני העמים שיושבים בישראל/פלסטין. אלא שרק לאחר שהצד היהודי-ישראלי יבין את אלימותו שלו ואת מגבלות כוחו יהיה מקום לשותפות אזרחית אמתית.
    ולשלומית ליר: אנו לא יכולים "לדרוש" מאבק בלתי אלים. לכל היותר, אנו יכולים להפחית את אלימות המדינה שלנו, ולקוות שהמסר יובן בצד השני, ושלא מאוחר מדי לכך. בעיניי, ההצדקה היחידה לפנות לציבור הפלסטיני בהצעה – לא בדרישה – להימנע מאלימות נובעת אך ורק מסיבות פנים-פלסטיניות. אם הכיבוש משחית את הצד הישראלי, סביר להניח שמאבק מזוין משחית את הצד הפלסטיני. מעבר לפגיעתם הרעה בצד השני, שני הצדדים משלמים גם מחיר פנימי על אופי השליטה או המאבק. זו יכולה להיות פניה שאומרת, "ראו מה קרה לנו, כיצד השפיעה עלינו האלימות שאנו מפעילים כלפיכם מזה עשרות שנים, ונסו להיות חכמים מאתנו". אלא שכאמור, סביר להניח שהתגובה הפלסטינית אינה נבדלת מזו הישראלית. אם הישראלים – שללא ספק הם החזקים יותר – אינם יכולים להתגבר על הפיתוי שבאלימות, מדוע שיעשה זאת הצד החלש?

  11. נריה ביאלה

    "לכן, לא בכדי, בולט בהיעדרו בשיר הפעיל האשכנזי שמבקש לייפות את המצב ולחזור לביתו הלבן, שמח וטוב לב על שום נאורותו"?! גם חסרה בשיר סינדי קרופורד – דחוף!

    1. רונה

      נראה שהכותב לא יכול לכתוב מאמר בלי להכניס משפט שטנה לאשכנזים שנואי נפשו. זה פתולוגי.

      1. תום מהגר

        שההגמוניה האשכנזית בסמול נעדרת מהשיר של גרשי, ולעומת זאת יש בו אישה מזרחית וגבר פלסטיני?

        אלא אם, וזו מחשבה שאפשר להתעכב עליה, כאשר גרשי כתבה "צועדת עם אויבייך המרים" היא התכוונה, במודע או שלא במודע, לאשכנזים.

  12. נועם א"ס

    1. תודה רבה לתום מהגר על מאמר חשוב וקריאת תיגר נחוצה ל"שמאל" היהודי המתקרנף.

    2. מאבק בלתי-אלים הוא עיקרון מוסרי, עיקרון מעשי ואף עיקרון רוחני.

    3. במסגרת מאבק שחרור שההקשר שלו הוא לאומי, או אתני, או דתי וכו' – מאבק אלים פרושו מלחמת אזרחים. האפשרות הזו נתונה, אולם יש להכיר במשמעותה המעשית הישירה הזו.
    – זאת בניגוד למאבק אלים לשחרור כלכלי/חברתי וכו', (שיש קולות בקרב החברה היהודית הקוראים למאבק כזה כנגד שעבודם לשכבת השליטה הכלכלית), שבניגוד למאבק השחרור הלאומי/אתני/דתי, אינו חייב להפוך למלחמת אזרחים. וזאת גם הסיבה שתחת המשטר הציוני מאבק כלכלי/חברתי ממשי בעל הישגים אינו אפשרי כל עוד מתקיים הדיכוי הלאומי/אתני/דתי: משום שכל עוד ברירת המחדל של מאבק אלים תחת השלטון הציוני היא מלחמת אזרחים, מאבק אפקטיבי נגד שיעבוד כלכלי-חברתי אינו יכול להיות אלים, כלומר מאבד את האמצעי *היחידי* שאי פעם נתון בידי המשועבדים להפעלת כוח ממשי על משעבדיו.
    – (וזאת גם הסיבה מדוע המאבק הכלכלי/חברתי תחת המשטר הציוני *חייב* להפוך למאבק עדתי – כי תחת המשטר הציוני רק ההיגיון האתני מאפשר חתירה אפקטיבית להישגים כלכליים/חברתיים ממשיים).

    4. הנקודה הקודמת נוגעת אך ורק ליהודיות/ים המצטרפות למאבק השחרור הפלסטיני, ולא לפלסטיניות/ים עצמן: מעצם היות הפלסטיניות לא-אזרחים, אין לרעיון "מלחמת האזרחים" משמעות בהקשר הזה.
    *כל* היהודיות והיהודים – המצטרפים למאבק הפלסטיני ואלו שמתנגדים לו, ציונים ואנטי-ציונים – שייכים לקולקטיב המדכא והמרוויח ישירות מהדיכוי. תהה אשר תהה עמדת המצטרפות למאבק השחרור הפלסטיני בנוגע לסוגיית המאבק האלים, לעמדה זו אין שום תוקף בנוגע לבחירת דרכי המאבק של הפלסטיניות עצמן: הפלסטיניות ורק הפלסטיניות יחליטו איך נכון להן לסלק מעליהן את דריכת האנס הציוני *בכל אמצעי הנראה להן נכון*, ונתון לשינוי בכל רגע בהתאם להשתנות הנסיבות.
    תחום השיפוט העקרוני, מוסרי ואחר, של הקולקטיב המדכא והמרוויח מהדיכוי אינו חל על הכרעותיו של הקולקטיב המדוכא כיצד להשתחרר מהדיכוי.

    5. הרס רכושו של המדכא בידי המדוכא ("וונדליזם"), כולל ובעיקר הרס אמצעי הדיכוי החומריים-טכנולוגיים של המדכא, אינו אלימות.

    6. הרס רכושו של המדוכא על ידי המדכא, ככל פעולה אחרת של המדכא כלפי המדוכא על ידו, הוא אלימות, ופשע אלים.

    7. למעט תגובתם של דרור בד"ס והמגיב אריאל, התגובה היחידה בפתיל 11 התגובות הראשונות למאמר זה שאומרת משהו בעל משמעות פוליטית היא תגובת המגיב י.א. – ממנה נגזר כי כל מי שלא לקח חלק פעיל במאבק השחרור הבלתי-אלים נגד האנס הציוני מקרב הקולקטיב המדכא והמרוויח מהדיכוי, לא כולל תגובות אקראיות באינטרנט – לדבריו בסוגית המאבק האלים/בלתי-אלים אין תוקף. גרי רשף ויתר הציונים הנעלבים, אנא שימו לב, בכך לא נאמר כאן דבר על זכותכם הקדושה להביע את עצמכם – תביעו את עצמכם כמה שאתם רוצים – אולם לדבריכם בדיון הזה אין תוקף: אם עדיין לא סירבתם, בהצהרה ובפומבי, לקחת חלק באלימות של צבא הטרור הציוני; אם לא הצבתם את גופכם במאבק הבלתי-אלים להחזרת קרקעות בלעין, נאבי סלאח, כפר אומר, סילואן, שייח ג'ראח, כפרי דרום הר חברון ועשרות אתרים אחרים, לבעליהן; אם לא הצבתם את עצמכם במאבק הבלתי-אלים נגד מעצרי ילדים באישון לילה, חטיפתם ועינויים; אם לא הצבתם את עצמכם באופן מעשי ובמוצהר כחלק מהמאבק הבלתי-אלים של שביתת הרעב של העצירים המנהליים; אם לא קראתם לחרם בלתי-אלים על משטר הדיכוי הציוני, כלכלי, צבאי ותרבותי – כי אז לעמדותכם בנוגע לאפשרות המאבק האלים אין ערך. גם אם אתם חשים סולידריות כלפי מאבק השחרור הפלסטיני מהאנס הציוני, לסולידריות הזו שלכם אין שום ביטוי ***פוליטי***, והיא, כיתר עמדותכם, אינה אלא סוגייה בינכם לבין עצמכם בנוגע לדימוי העצמי שלכם, אותו דימוי עצמי שזכותכם להביע אותו, להביע ולהביע ולהביע את עצמכם עד גאולת שמיים וארץ, אבל זה כל מה שזה – עוד התעסקות בדימוי העצמי של ציונים, ללא שום משמעות פוליטית. זאת "הסולידריות" שלכם, זה מה שהיא שווה.

    8. זמן:
    עוד כשלוש שנים ימלאו 30 שנה לאינתיפאדה הפלסטינית העממית הראשונה, זאת שבלעדי אלימותה, הציונים המגיבים בדף זה לא היו מעלים בדעתם שכלל קיים מאבק בדיכוי שממנו הם מרוויחים היטב, הראוי להתייחסותם. בשנה זו גם ימלאו 50 שנה להחלת שלטון הדיקטטורה הצבאית הציונית על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי הכיבוש של 1967. 70 שנה להחלטת האו"ם שהובילה מקץ חצי-שנה של מלחמת אזרחים, ולאחר מכן שנה של מלחמה בין צבאות סדירים, ל-19 שנות שלטון הדיקטטורה הצבאית הציונית על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי הכיבוש של 1948. ובדיוק מאה שנה להצהרת בלפור ותחילת הקולוניזציה דה-יורה ודה-פקטו של השטחים והאוכלוסייה הילידית בין הנהר לים. כל אחת תבחר לעצמה באיזו נקודה בדיוק על ציר הזמן הזה, מקץ שני דורות שנולדו לחיי שעבוד או אולי מקץ שלושה, יש מקום לפתוח את סוגיית המאבק האלים לדיון רציני בתוך הקולקטיב המדכא, או לא.

  13. lilima

    במציאות הגלובלית שלנו: בכל מקום יש מסכנים, חלשים, כאלו שהמדינות שלהם לא ממש מתיחסות אליהם. אנחנו לא מושלמים.
    אבל המוסלמים הם היחידים שפותרים את הבעיות בכח.
    יש מיליארד הודים מסכנים בעולם בתוך הודו ומחוצה לה. מעולם לא שמעתי על הפגנות אלימות של הודים.
    יש מליוני סינים נדכאים מחוץ לסין. מעולם לא שמעתי על הפגנה אלימה שלהם.
    מליוני אסייתים שמגיעים לאירופה ואמריקה ורעבים ללחם ועבודה לא משתוללים.
    אבל המוסלמים? היחידים שמשתוללים בצרפת, היחידים שפוגעים במארחים הבריטים, אונסים בלונדיניות ברחובות אוסלו, דורשים מעקב צמוד בהודו ותאילנד.
    יש מיליארדי מסכנים בעולם, אבל רק המוסלמים רוצים להרוג את כל השאר. זו עובדה. תתמודד אית, תסביר את ההבדל ביניהם לשאר.

      1. צ'יקי

        הסינים התנחלו בטיבט??

        1. תימני כינרת

          אתה מפגין אינטליגנציה ברמות…ממש כל הכבוד!

  14. יריב מ

    תום ידידי, איתגרת עם דילמה לא פשוטה. אך אני עדיין מתנגד לאלימות בלתי מובחנת נגד אזרחים. יש אפשרות שלישית שלא נותסה, בין הפגנות חנניות לאלימות לא מובחנית – מערכת השחתה ופגיעה בתשתיות ממשלתיות ונכסים ממשלתיים, או כאלו של האליטה הקרובה לשלטון.

    אלו דברים שקל יחסית לבצע, יש לם נזק רב, והם לא פוגעים באזרחים חפים מפשע. תאר לעצמך שחתת חלונות הבנקים – כמה קל יחסית, בפנים רעולות, בלילה, כמה נזק, וכמה זה יכול אפילו לעורר אהדה מישראלים, לצד תשומת לב תקשורתית.

  15. שמאלן לשעבר

    אתם הולכים ומקצינים, הולכים ונהיים איזוטריים יותר, שונאים יותר, ורלוונטים פחות בשיח הישראלי. ואז אתם רואים שהם לא שמים עליכם כי הם תופסים אתכם כאיום ולא כבן ברית, ובתמורה אתם נהיים עוד יותר קיצוניים במעגל קסמים שסופו מי ישורנו.

    אין שום סיכוי שאדם שפוי יתמוך באלימות כנגד עצמו, ולכן תום מהגר ודעותיו ישארו מפלגה רבת השפעה של איש אחד.

    וכן, אני אשכנזי, עליתי מרומניה. תתבע אותי.

  16. מאיה

    נו באמת….כאילו שהפלסטינים ישיגו יותר מאשר הרס בתיהם ורצח ילדיהם במאבק אלים. פתאום ישראל תשים לב לאי הצדק ולסבלם של הכבושים, הרשו לי לגחך. פתרון יגיע דרך הסכם ולא על ידי התקוממויות שידוכאו באלימות גדולה ע"י צה"ל. ההקסמות האינפנטילית הזו מאלימות ממש מבחילה אותי.

  17. ג'ין

    נתקלתי באתר "העוקץ" (שבד"כ אני נהנית לקרוא בו) בהבעת הדעה הנוראית הזו ולא ידעתי את נפשי מרוב כעס ותסכול על הבורות והטיפשות הרבה שמוכרחה לעמוד בבסיסה.
    עידוד וקריאה לאלימות מעולם לא נוסחו בצחות לשון וברציונליזציה כה חיננית ומעוותת בסינכרוניזציה מושלמת. הסרת אחריות כוללת מחברה שלמה בכל הנוגע לערכי מוסר בסיסיים ונחוצים כמו אי אלימות והימנעות מפגיעה באחר היא חסרת אחריות ואם לומר את האמת, מנותקת לחלוטין מכל הקשור להבנת התהליך הנחוץ לכינון חברה בריאה ומתקדמת. הציניות הנוראית העולה מהכתבה מעידה יותר מכל על הבעת אי אמון מוחלט בעם הפלסטיני ומלשמה בא שלא לשמה, וכפי שמשפט זה האחרון עוות לצורך האמירה של כותבת שורות אלה, כך גם הדעה המובאת בכתבה המדוברת עוותה וטשטשה את הגבול העבה וההכרחי להבחנה בין טוב לרע, בין נכון לשגוי, בין ראוי לראוי להוקעה!
    נדמה לי כי הביטוי "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" מתאר במדויק את מהותה של הכתבה. אין לצפות מהפלסטינים לאי אלימות? הווה אומר, האלימות היא דרך חייהם ועל חרבם יחיו. היש גזענות צרופה מזו?!
    אין, ולא תהיה דרך אחרת להבאת השלום למעט אי אלימות! אין, ולא תהיה דרך אחרת מלבד חינוך של חברות להוקעת ולמיגור תופעת האלימות השוררת בהן! אלימות אינה הדרך לפתרון בעיות וחבל שכותב/ת הכתבה נעדר/ה משיעור זה שנמסר עוד בגיל ינקות למרבית האנשים השפויים וחפצי השלום.
    אני מזדעזעת כל פעם מחדש כשיומרנות מהסוג ההזוי הזה מנסה להמציא נוסחאות לשיפור המצב אך רק מביאה אותו מדחי אל דחי.
    אין לי שמץ של ספק שלו נשאל הרחוב הפלסיטני לגבי דעתו על דעה זו שמטרתה עידוד האלימות ותו לא, היו רבים ורבות המתנגדים ומתנגדות לכך בכל לשון! אין לי ספק שרבים מבני העם הפלסטיני היו מזועזעים מהניסיון להציגם כאילו אין ביכולתם למצוא אלטרנטיבה אחרת לאלימות. אין לי ספק שהכותב/ת היה/הייתה מוצא/ת עצמו/ה נבוכה כשהמציאות הייתה מכה בפניה/ו לנוכח הגילוי שרחמנא ליצלן, גם הפלסטינים רוצים למנוע את הסלמת המצב ומעוניינים בשלום. אלא מאי?! יותר מדי אנשים "נאורים" ו"משכילים" ו"פעילים חברתיים" משני הצדדים, ממשיכים להטיף לאלימות.
    אחריות אישית היא דבר הכרחי. היא הבסיס לחברה מתוקנת. היא הדבר היחיד שיכול להביא לשינוי. לא כדי לרצות אחרים, לא כדי להצטייר בעיני אחרים כצודק, אלא להיות כזה! להיות כזה מפני שכך אתה רוצה ולא מפני שמטיפים לך אחרת, מכאן ומכאן.
    הגיע הזמן שגם בחברה הפלסטינית יקחו אחריות אישית על המתרחש בהתנהלותם. הגיע הזמן שההטפה לחינוך, לחמלה, לאמפתיה לאחר באשר הוא, לסובלנות והכי חשוב: לאי אלימות, תהיה מנת חלקם של כל המעורבים בסכסוך!

  18. כנרת

    להנהגת עזה היה הון עתק, למרות המצור ולמרות הכול, ומה שהיא בחרה לעשות בו זה להקים מפעלים לייצור עצמי של רקטות ולרכוש ולהבריח במבצעים מורכבים רקטות עם טווח גדול יותר. אין להם מחסור באמצעים כנראה, אבל הרבה יותר מעניין אותם להילחם בישראל, שבכלל לא נמצאת כבר בעזה, מאשר להשקיע בעוד בתי ספר, תשתיות ואלוהים יודע מה עוד אפשר היה לעשות בהון שהושקע בטילים האלה. שיבכו למישהו אחר, כסף היה להם, וישראל כבר לא שם, ולמרות זאת בחרו במלחמה במקום בפיתוח. אלימות לא הייתה אפוא בחירה מכורח אלא מרצון. ואני עושה לכם הייד עש שייגמר המבצע. שום דבר שמצדיק אלימות לא נכנס בימים אלה לפיד שלי, לא הימין הקיצוני ולא השמאל הקיצוני.

  19. עודד ישראלי

    אני בהחלט חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תתחיל לקחת את עצמה ברצינות ולאכוף את החוק במלא חומרתו.

  20. סמולן

    לדעתי מדובר במנטרה הרבה יותר שווה מהקודמת, הרבה יותר מדוייקת, כנה, אותנטית. חביירים, אל תודו לי – רק בקשה קטנה. בכל פעם שתזמרו את ההמנון החדש של ההפגנות החדשות, מלמלו "סמולן" בתחילת ההפגנה. תוכלו לשלב את זה עם ברכות או נאצות, או גם ברכות וגם נאצות. איך שבא לך, תומהגר. זרעו את הרוח, קומראדיות, והציונים יהפכו אותה לסופה.

    (במקום הסבר מנומק מדוע הסתה היא אידיוטית, בחרתי להדגים איום פשוט; ההמנון אכן זמין, בתנאי המזכה שהוזכרו)

  21. תום מהגר

    אני רוצה לחזור לאופן שבו אני מסגרתי זאת במאמר. ההבדל בין "מסרבים להיות אויבים" בשעה של התקוממות ביישובים ערבים, לתמיכה מפורשת במפגינים. תקנו אותי אם אני טועה, מרצ וחד"ש לא התייחסו בצורה משמעותית לעימותים בין המפגינים למשטרה. לפחות לא הח"כים היהודים. מותר לצפות מדב חנין שיגיד משהו רציני. תראבות הביעה עמדה תומכת, ואני מברך אותם על כך. בשעה שילדים פלסטינים אזרחי ישראל נעצרים בשעות לילה ומובאים ללא הוריהם וללא עו"ד לחקירות- זה הזמן לצעוק מסרבים להיות אויבים? ובמקביל, בשעה שחיל האוויר רוצח בעזה ובאשקלון חוטפים טילים? זה שמאל מנותק ושבע. שוב- השוו את "מסרבים להיות אויבים" לשיר של נעמה גרשי.

    לא בכדי הדיון על אלימות בתגובות נלקח למקרי קיצון ולא לאופן שבו אני דיברתי על אלימות. הגיעו הדברים לכדי כך שהקבילו (לא אתם) את האלימות של הפלסטינים לאלימות של גברים כלפי נערות. הקצנה של הטיעון לשם הפרכה.

    ושני ציטוטים של ח"כ חנין זועבי לגבי שני נושאים עקרוניים שעלו בדיונים. לגבי אם יהודים צריכים לדבר בשם המאבק הפלסטיני- כך היא אמרה ללילך בן דוד: "או שאתה תסכים עם המאבק שלי כפי שאני מחליטה שהוא יהיה, ועם השיח שלי כפי שאני מחליטה, ואתה תכיר בזהות שלי כפי שאני מגדירה אותה, או שאל תתמוך בי, ואל תתנשא ואל תהיה צבוע ותגיד שאתה שמאל." אני חושב שהדברים יפים גם ביחס למאבק הפמיניסטי או המאבק המזרחי.

    באשר לאלימות שהיא קשה יותר מ"אינתיפאדת אבנים", למשל כמו מקרה החטיפה, היא אמרה: מדובר באזרחים, לא מדובר בחיילים, לא מדובר במלחמה בין שתי מדינות, מדובר בחטיפה שאולי תידרדר להרג. אז כאשר את אומרת חטיפה, את מדברת על אנשים חיים, אבל את לא יודעת איך החטיפה תסתיים. לכן אני לא מסכימה איתם. יש לי את הדרך שלי שאני מאמינה במוסריות שלה ואני מאמינה גם ביעילות שלה.
    ובתור קרבן, אתה חייב גם לשמור על מוסריות. הקרבן יכול להיות חלש והוא יכול להיות חזק. אחד מעמודי החוזק של הקרבן הפלסטיני, הוא שהמאבק שלו צודק, ושהוא משתמש באסטרטגיה צודקת ולגיטימית על פי החוק הבינלאומי. זה חשוב."

    השמאל הלבן נרתע מכל המורכבויות האלה תוך שהוא ממלמל את אותן סיסמאות כבר שנים רבות. על זה המאמר.

    1. ניני

      2. בהקבלה ל"שמאל הלבן", האם אפשר לדעתך להשתמש בצירוף "המזרחי השחור" ?
      3. איזו מין טענה זו שאסור לשמאל לומר את דברו נגד אלימות מפני שהוא מיעוט חסר השפעה?????

  22. ג. אביבי

    הייתי מציע לחדד את האמירה: "מזרחים – יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים – מסרבים להיות אויבים". על רובו של ציבור האשכנזים הציונים המתגזען והולך לא הייתי בונה, לא על הסמול הצבוע שלו ולא על הימין הגזעני פשיסטי שלו.

    אני עדיין מאמין במאבק לא אלים, אבל לגמרי לא פסיבי, של המזרחים להשגת שוויון מלא בכל מוסדות המדינה ובכל מוקדי הכוח. הייתי שמח אם הפלסטינים אזרחי ישראל יצטרפו למאבק כזה. הדיכוי המופעל על הפלסטינים בשטחים הכבושים לא מותיר לפלסטינים ברירה אלא להשיב במאבק אלים.

    עד כה ההישגים היחידים של הפלסטינים הושגו בכוח. אם הסמולנים המגיבים כאן לא תרמו בכלום לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים ולהסרת המצור ברצועת ע'זה, אין להם זכות להטיף לפלסטינים מוסר לגבי סוג המאבק שלהם.