"מסרבים להיות אויבים": הכל דבש במתחם שבין הבימה ליפו

אבנים על צבא ומשטרה? על אזרחים?
אם על צבא ומשטרה, מדוע לא יריות?
ואם על אזרחים, מדוע אבנים?

כיצד ניתן להפוך מעשי אלימות וטרור לליגיטימיים?
כיצד אפשר להפוך רצח – או במקרה שלנו – שיגור טילים על מנת להרוג ללגיטימי?
אני מסוגל להזדהות עם מעשי התנגדות לישראל כל עוד הם אינם אלימים, אני מסוגל להזדהות עם פניות לאו"ם או לארגונים כאלה ואחרים אשר נובעים מתוך טביעה שיש שיגידו מוצדקת של העם הפלסטינאי. אבל, כאשר אנחנו מדברים על פעולות שמונהגות על ידי חמאס, הארגון השולט בעזה, כיצד אני יכול לשבת איתו אחר-כך, ללחוץ לו את היד ולהסכים להקמת מדינה שתהיה מושתת על דרכי הטרור האלו שאנו רואים בימים האחרונים?
זהו אינו מאבק הירואי! זהו מאבק שמשליך לפח את כל הסיכויים לפתרון מדיני-מעשי.
גם אם נסתכל לאורך ההיסטוריה, כל סבבי ההסלמה הללו, סבבי הנקמה, אינם משום שממשלות ישראל לדורותיהן לא הסכימו לנסיון לפתירת הסכסוך, אלא משום שהצד השני, "הפרטנר", אינו מוכן להניח את הנשק והטרור ולדון על פיתרון אמיתי שיהיה מקובל ומוסכם גם על הצד היהודי בעניין הזה.

מתוך המאמר: "הידיעה על מאמריהם של תום מהגר כאן, ושל רמי יונס באתר השכן (‏סמל האינתיפאדה חוזר: רעולי הפנים שבו לרחובות – שיחה מקומית) גרמה לי לשיתוק, לדיכאון ולייאוש מהמצב בארץ. מדובר במאמר שפל של מוגי לב חמושים במקלדות, שהטיפו לרצח נערים חסרי אונים, (אבנים הורגות! ואני כמובן נגד אלימות) שרצו רק לחזור הביתה. זהו מאמר טרור במלוא מובן המלה, ולא "מלחמת חירות". חבר הכנסת תום מהגר טעה טעות מרה וגרם נזק גדול לציבור שהוא מייצג. פגיעה באוכלוסייה אזרחית לא חמושה אינה מוסרית ואינה חוקית בשום צורה: לא בצד שלנו ולא בצד שלהם. זכותו כאזרח, ובוודאי כחבר כנסת, לבקר ולגנות את פעולות צה"ל בשטחים, אבל לא להצדיק מעשי רצח וחטיפה של ילדים ואזרחים".
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2368402

אבל אין שמאל. ומניה וביה גם אין שמאל שתומך במאבק לא אלים.

תום, כתבת: "בהפגנות מהסוג הראשון משתתפים גם יהודים וגם ערבים. בהפגנות מהסוג השני משתתפים מעט מאד יהודים. לכן, ניתן לקבוע כי הקול היהודי הדומיננטי בשמאל תומך במאבק לא-אלים, מאבק יהודי-ערבי משותף, סולידריות יהודית-ערבית וכו'. זה קול שמבקש למנוע "הידרדרות"."

יש אולי מובן בו זה נכון, אבל מכך לא ממש ממש לא נובע שישנו מאבק לא-אלים שנכשל. אין מאבק כזה. מה שיש הוא קומץ פעילים שמאלנים, לא "שמאל", שתומך שתומך במאבק לא אלים משותף.

אילו היה שמאל, והשמאל הזה היה תומך במאבק לא אלים, אזי היו אלפי סרבנים, עשרות אלפי מפגינים, תמיכה בחרם חלקי או שלם או כזה או אחר, ועוד ועוד. כל זה אין.

התגובות הקודמות מלמדות על התגוננות והתבצרות בתוך החמימות המוכרת של הישראליות. זו שבה רק לצד אחד יש לגיטימציה להפעיל כוח, שלא יוגדר כאלימות, אלא, לכל היותר, כ"אפליה", בעוד תגובתו של הצד השני תמיד תוגדר כ"אלימות", אם לא כ"טרור". תראו את התגובות לזריקת החזיזים ברשימה של יהודית אילני מהיום, כאן ב"העוקץ" (כאילו שהמגיבים מעולם לא היו בארץ בפורים, על שלל הפיצוצים הנלווים לו).
זה עצוב, אבל הכותב צודק. הדרך היחידה להנכיח את האלימות המאורגנת של המדינה (מחסומים, הפקעת קרקעות, הרס עקבי של כפרים שלמים; ראו מקרה דהמש, בלב המדינה, שבה מתכוונים להרוס היום 16 בתים) היא באמצעות הצגה לראווה של כוח נגדי. אלימות האבנים וחסימות הכבישים לא רק מייצרת ומבצרת את הלאומיות הפלסטינית – אותה שותפות שמדינת ישראל עושה הכל כדי לפרק ולהכחיד – דרך הפעולה המשותפת במרחב הציבורי. היא גם הדרך היחידה, למרבה הצער, להזכיר את העוולות ואת אלימות המדינה לתושבים היהודים. המנגנונים – קק"ל, המנהל האזרחי, גופי התכנון, נערי האוצר (ועוד לא דיברתי על הכוחות המזוינים ועל גופי המודיעין) – יודעים היטב מה הם עושים, אך לציבור הרחב לא אכפת. אם הנחת היסוד של דמוקרטיה היא בחירה מושכלת של הציבור, דהיינו, על בסיס ידע וחשיבה רציונלית, הרי שדומה שזו הדרך היחידה שנותרה לציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק, לדבר ישירות לציבור היהודי-ישראלי.
עם זאת, ישנה חשיבות עצומה בהמשך קיום ההפגנות המשותפות, ובהשארת האופציה של ה"מסרבים להיות אויבים" פתוחה – ולו רק כדי להזכיר לשני הצדדים שיש גם קולות אחרים. בסופו של יום, שינוי יבוא אך ורק מבפנים, משני העמים שיושבים בישראל/פלסטין. אלא שרק לאחר שהצד היהודי-ישראלי יבין את אלימותו שלו ואת מגבלות כוחו יהיה מקום לשותפות אזרחית אמתית.
ולשלומית ליר: אנו לא יכולים "לדרוש" מאבק בלתי אלים. לכל היותר, אנו יכולים להפחית את אלימות המדינה שלנו, ולקוות שהמסר יובן בצד השני, ושלא מאוחר מדי לכך. בעיניי, ההצדקה היחידה לפנות לציבור הפלסטיני בהצעה – לא בדרישה – להימנע מאלימות נובעת אך ורק מסיבות פנים-פלסטיניות. אם הכיבוש משחית את הצד הישראלי, סביר להניח שמאבק מזוין משחית את הצד הפלסטיני. מעבר לפגיעתם הרעה בצד השני, שני הצדדים משלמים גם מחיר פנימי על אופי השליטה או המאבק. זו יכולה להיות פניה שאומרת, "ראו מה קרה לנו, כיצד השפיעה עלינו האלימות שאנו מפעילים כלפיכם מזה עשרות שנים, ונסו להיות חכמים מאתנו". אלא שכאמור, סביר להניח שהתגובה הפלסטינית אינה נבדלת מזו הישראלית. אם הישראלים – שללא ספק הם החזקים יותר – אינם יכולים להתגבר על הפיתוי שבאלימות, מדוע שיעשה זאת הצד החלש?

1. תודה רבה לתום מהגר על מאמר חשוב וקריאת תיגר נחוצה ל"שמאל" היהודי המתקרנף.

2. מאבק בלתי-אלים הוא עיקרון מוסרי, עיקרון מעשי ואף עיקרון רוחני.

3. במסגרת מאבק שחרור שההקשר שלו הוא לאומי, או אתני, או דתי וכו' – מאבק אלים פרושו מלחמת אזרחים. האפשרות הזו נתונה, אולם יש להכיר במשמעותה המעשית הישירה הזו.
– זאת בניגוד למאבק אלים לשחרור כלכלי/חברתי וכו', (שיש קולות בקרב החברה היהודית הקוראים למאבק כזה כנגד שעבודם לשכבת השליטה הכלכלית), שבניגוד למאבק השחרור הלאומי/אתני/דתי, אינו חייב להפוך למלחמת אזרחים. וזאת גם הסיבה שתחת המשטר הציוני מאבק כלכלי/חברתי ממשי בעל הישגים אינו אפשרי כל עוד מתקיים הדיכוי הלאומי/אתני/דתי: משום שכל עוד ברירת המחדל של מאבק אלים תחת השלטון הציוני היא מלחמת אזרחים, מאבק אפקטיבי נגד שיעבוד כלכלי-חברתי אינו יכול להיות אלים, כלומר מאבד את האמצעי *היחידי* שאי פעם נתון בידי המשועבדים להפעלת כוח ממשי על משעבדיו.
– (וזאת גם הסיבה מדוע המאבק הכלכלי/חברתי תחת המשטר הציוני *חייב* להפוך למאבק עדתי – כי תחת המשטר הציוני רק ההיגיון האתני מאפשר חתירה אפקטיבית להישגים כלכליים/חברתיים ממשיים).

4. הנקודה הקודמת נוגעת אך ורק ליהודיות/ים המצטרפות למאבק השחרור הפלסטיני, ולא לפלסטיניות/ים עצמן: מעצם היות הפלסטיניות לא-אזרחים, אין לרעיון "מלחמת האזרחים" משמעות בהקשר הזה.
*כל* היהודיות והיהודים – המצטרפים למאבק הפלסטיני ואלו שמתנגדים לו, ציונים ואנטי-ציונים – שייכים לקולקטיב המדכא והמרוויח ישירות מהדיכוי. תהה אשר תהה עמדת המצטרפות למאבק השחרור הפלסטיני בנוגע לסוגיית המאבק האלים, לעמדה זו אין שום תוקף בנוגע לבחירת דרכי המאבק של הפלסטיניות עצמן: הפלסטיניות ורק הפלסטיניות יחליטו איך נכון להן לסלק מעליהן את דריכת האנס הציוני *בכל אמצעי הנראה להן נכון*, ונתון לשינוי בכל רגע בהתאם להשתנות הנסיבות.
תחום השיפוט העקרוני, מוסרי ואחר, של הקולקטיב המדכא והמרוויח מהדיכוי אינו חל על הכרעותיו של הקולקטיב המדוכא כיצד להשתחרר מהדיכוי.

5. הרס רכושו של המדכא בידי המדוכא ("וונדליזם"), כולל ובעיקר הרס אמצעי הדיכוי החומריים-טכנולוגיים של המדכא, אינו אלימות.

6. הרס רכושו של המדוכא על ידי המדכא, ככל פעולה אחרת של המדכא כלפי המדוכא על ידו, הוא אלימות, ופשע אלים.

7. למעט תגובתם של דרור בד"ס והמגיב אריאל, התגובה היחידה בפתיל 11 התגובות הראשונות למאמר זה שאומרת משהו בעל משמעות פוליטית היא תגובת המגיב י.א. – ממנה נגזר כי כל מי שלא לקח חלק פעיל במאבק השחרור הבלתי-אלים נגד האנס הציוני מקרב הקולקטיב המדכא והמרוויח מהדיכוי, לא כולל תגובות אקראיות באינטרנט – לדבריו בסוגית המאבק האלים/בלתי-אלים אין תוקף. גרי רשף ויתר הציונים הנעלבים, אנא שימו לב, בכך לא נאמר כאן דבר על זכותכם הקדושה להביע את עצמכם – תביעו את עצמכם כמה שאתם רוצים – אולם לדבריכם בדיון הזה אין תוקף: אם עדיין לא סירבתם, בהצהרה ובפומבי, לקחת חלק באלימות של צבא הטרור הציוני; אם לא הצבתם את גופכם במאבק הבלתי-אלים להחזרת קרקעות בלעין, נאבי סלאח, כפר אומר, סילואן, שייח ג'ראח, כפרי דרום הר חברון ועשרות אתרים אחרים, לבעליהן; אם לא הצבתם את עצמכם במאבק הבלתי-אלים נגד מעצרי ילדים באישון לילה, חטיפתם ועינויים; אם לא הצבתם את עצמכם באופן מעשי ובמוצהר כחלק מהמאבק הבלתי-אלים של שביתת הרעב של העצירים המנהליים; אם לא קראתם לחרם בלתי-אלים על משטר הדיכוי הציוני, כלכלי, צבאי ותרבותי – כי אז לעמדותכם בנוגע לאפשרות המאבק האלים אין ערך. גם אם אתם חשים סולידריות כלפי מאבק השחרור הפלסטיני מהאנס הציוני, לסולידריות הזו שלכם אין שום ביטוי ***פוליטי***, והיא, כיתר עמדותכם, אינה אלא סוגייה בינכם לבין עצמכם בנוגע לדימוי העצמי שלכם, אותו דימוי עצמי שזכותכם להביע אותו, להביע ולהביע ולהביע את עצמכם עד גאולת שמיים וארץ, אבל זה כל מה שזה – עוד התעסקות בדימוי העצמי של ציונים, ללא שום משמעות פוליטית. זאת "הסולידריות" שלכם, זה מה שהיא שווה.

8. זמן:
עוד כשלוש שנים ימלאו 30 שנה לאינתיפאדה הפלסטינית העממית הראשונה, זאת שבלעדי אלימותה, הציונים המגיבים בדף זה לא היו מעלים בדעתם שכלל קיים מאבק בדיכוי שממנו הם מרוויחים היטב, הראוי להתייחסותם. בשנה זו גם ימלאו 50 שנה להחלת שלטון הדיקטטורה הצבאית הציונית על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי הכיבוש של 1967. 70 שנה להחלטת האו"ם שהובילה מקץ חצי-שנה של מלחמת אזרחים, ולאחר מכן שנה של מלחמה בין צבאות סדירים, ל-19 שנות שלטון הדיקטטורה הצבאית הציונית על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי הכיבוש של 1948. ובדיוק מאה שנה להצהרת בלפור ותחילת הקולוניזציה דה-יורה ודה-פקטו של השטחים והאוכלוסייה הילידית בין הנהר לים. כל אחת תבחר לעצמה באיזו נקודה בדיוק על ציר הזמן הזה, מקץ שני דורות שנולדו לחיי שעבוד או אולי מקץ שלושה, יש מקום לפתוח את סוגיית המאבק האלים לדיון רציני בתוך הקולקטיב המדכא, או לא.