• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

"מסרבים להיות אויבים": הכל דבש במתחם שבין הבימה ליפו

כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון חדש שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, אבל מה לעשות שזה לא המצב. אין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל "מאבק לא אלים". המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר – ולא מי שמתקומם באומץ נגדה

בשבוע שעבר השתתפתי בהפגנה קצת יוצאת דופן מבחינתי. בדרך כלל, בזמנים שכאלה, אני משתתף בהפגנות שבהם קוראים בעברית "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". בהפגנה בשבוע שעבר לא נשמעו כלל קריאות בעברית, והקריאה הדומיננטית ביותר הביעה תמיכה מפורשת בהתקוממות ביישובים ערבים וב"אינתיפאדת אבנים".

בהפגנות מהסוג הראשון משתתפים גם יהודים וגם ערבים. בהפגנות מהסוג השני משתתפים מעט מאד יהודים. לכן, ניתן לקבוע כי הקול היהודי הדומיננטי בשמאל תומך במאבק לא-אלים, מאבק יהודי-ערבי משותף, סולידריות יהודית-ערבית וכו'. זה קול שמבקש למנוע "הידרדרות".

+   +   +

אשקלון / נעמה גרשי

אמא , רע לי כל כך
איך בשעתך הקשה
שכם אל שכם לא איתך
עם אויבייך המרים אני צועדת
וקול צעקתך חזק באזני מקול צעקתם
ובכייך, לא בכיים מפלח את אזני
גם בלילה, גם מכאן
 
ועלי להאבק להחרישו
עלי להאבק לחתור תחתיו
לא לשמוע רק אותו
לא לראות רק את פנייך פוחדות
אל מול עיניי
 
אוי אמא, אמא
האם את זוכרת את ג'יהאד,
שבנה ביתנו ואז בנה ביתו
ג'יהאד נמחה מדימעותייך
נמחה מזיכרוני
נמחה מזיכרונה הקצר
של העיר שהקיאה לעזה
את תושביה הערבים
ושלחה חייליה לכבשם
וקראה להם לשוב אליה לבנותה
והקיאה אותם בשנית, בשלישית
ושלחה את בניה לבנות בתיהם
על אדמת הרש, על אדמתם.
 

אוי אמא שלי,
עירי שלי אשקלון,
שכם אל שכם איתך לא אצעד,
לא אומר הינחמי, לא אומר הינחמי,
דימעותייך אמהל בדימעותיו של ג'יהאד
את בכייך, בבכי ילדיו ונכדיו
בבכי ביתו שנזרה לרוחות
בבכי ביתו שלא ידענו כי ניבנה
ולא ידענו כי נעזב
ולא ידענו כי נכתש עד דק
ואת ענני האבק שלו,
לא אוויר,
את ענני האבק שלו
אנחנו נושמים.
אוי אמא, אמא,
הלוואי שיכולתי לומר לך דברים אחרים.

+   +   +

השיר הזה אומר את האמת. אשקלון ועזה מסוכסכות. יש ביניהן חשבון היסטורי נוקב. אשקלון נישלה את עזה, עזה יורה בימינו על אזרחים באשקלון. זה מרגיש חרא לומר את זה בקול רם, כי כולנו רוצים לדמיין מזרח תיכון שבו יהודים וערבים הם לא אויבים, מזרח תיכון חדש, שוחר שלום וליברלי, אבל מה לעשות שזה לא המצב.

לכן, לא בכדי, בולט בהיעדרו בשיר הפעיל האשכנזי שמבקש לייפות את המצב ולחזור לביתו הלבן, שמח וטוב לב על שום נאורותו. הוא לא מסוכסך עם עצמו ועם זהותו, כמו גרשי, ולא עם הפלסטיני, כמו אמה של גרשי. "מסרבים להיות אויבים", הכל דבש במתחם שבין הבימה ליפו.

כיצד רצועת עזה יכולה להנכיח את הנישול ואת המצור הישראלי האכזרי? באמצעות אלימות. בלי אלימות רצועת עזה לא קיימת בכלל בתודעה הישראלית. בוודאי שאני לא אוהב את זה, הלוואי ואפשר היה אחרת. אבל יש משהו כל כך מדויק בדימוי הזה של גרשי: לא אוויר אנחנו נושמים אלא את ענני האבק של הבית הפלסטיני שהרסנו. ההוויה שלנו היא אלימה, אפילו האוויר נגוע בה. את כללי המשחק האלימים קבע מי שהחליט להפוך את רצועת עזה לבית כלא, לא מי שיורה מתוכה

ולגבי האלימות ביישובים ערבים שבתוך הארץ, הנה נתון לדוגמה: בשנת 2013 מנהל מקרקעי ישראל פרסם 44 מכרזים להקמת אזורי תעשייה. כל ה-44 ביישובים יהודיים, חלקם מעבר לקו הירוק. אף לא אחד ביישוב ערבי. הדברים פורסמו בתקשורת ומנהל מקרקעי הגיב לטענות נגדו בשתי מילים: אין תגובה. אז לאן בדיוק יכולים היחסים "להידרדר"?

בכנות, מה הפוטנציאל של הפגנות בסגנון "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" לשנות את המציאות הזו? קלוש. השמאל הישראלי במתכונתו הנוכחית כושל כבר כמה עשורים מלהרחיב את שורותיו, בעיקר בגלל העיוורון הגמור שלו לריבוד החברתי הפנים-יהודי, ולסיבות ההיסטוריות שהביאו אותנו עד הלום. אז אין מקום לאופטימיות. וכמו שכותבת חנין מג'אדלי: "(…) אנשים יצאו לרחובות משחר ההיסטוריה, הרחוב הוא התשובה והדרך היחידה כל עוד  – וזה רק כהתחלה – ישראל לא נסוגה מהשטחים, מפנה את ההתנחלויות, מסיימת את הכיבוש אז סלחו לנו שאנחנו כנראה הולכים להעיק על שגרת החיים הנוחה שלכם עוד קצת זמן, עד כמה שאפשר לקרוא לה נוחה".

ואכן לגבי הפוטנציאל של הפגנות אבנים, קיבלנו תשובה לא רעה במסגרת המאבק של אזרחים ערבים-פלסטינים נגד תוכנית פראוור. בשני ימי הזעם אשתקד בוצעו מעצרים מאסיביים ואלימות משטרתית קשה. זכורות לי במיוחד תמונות של שוטרים עוצרים אשה שוכבת על הרצפה וצועקת מכאבים, ושל מסתערב מכוון אקדח לראשו של ילד. אבל בסופו של יום ההפגנות האלה, בזכות הזעם והנחישות, הפריכו את הטענה שרוב האזרחים הערבים-בדואים הסכימו לתוכנית פראוור, וכך, בין היתר, היא נעצרה. בדיעבד, ימי הזעם התבררו כמאבק אפקטיבי והירואי.

לכן, כיהודים, מזרחים או אשכנזים, אני חושב שאין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל "מאבק לא אלים". אם אכן אנחנו בפני אינתיפאדה שלישית, המחויבות הראשונה של השמאל היא לומר שהנורמליזציה של המצב הפוליטי כמות שהוא כעת היא האלימות הגרועה ביותר, ולא מי שמתקומם באומץ נגדה.

לקריאה נוספת:

התחביר הפנימי של זריקת אבנים / רועי וגנר

כנראה שיעניין אותך גם: