מתנחלים, רמדאן, יפו

הילדים עדיין בהלם, רק אתמול בבוקר האמא התחילה להבין איך הכל התפתח מהר כל כך. רמדאן. יפו. שלשום בערב סיימו האם והילדים לאכול את ארוחת האיפטאר. האם בחרה להתפלל בביתה, והילדים היו בגינה הצמודה לבית.

ברחוב, קרוב לבית, ילדים, בקושי בני 10-11 זרקו חזיזים לחצרות של הבתים. זה לא נעים, אבל כולם יודעים שככה זה ברמדאן. זיקוקים הם חלק מהחוויה היפואית. גם לחצר המשפחה זרקו חזיזים, כמו לכל חצרות בתי השכנים, בהם חצר הישיבה. כל שנה זה ככה. אני גרה ברחוב ומכירה את המנהג. כולם, כולל שכנותיי המוסלמיות, מקללות את רעש החזיזים  ומוסיפות: "אבל ככה זה. נו, מה לעשות, ילדים." כל שנה אותם משפטים סלחניים. כי האמת, מדובר בילדים קטנים, פספוסים כאלה שאוהבים "לעשות דאווין של גדולים." הרבה רעש.

אבל בחורי ישיבת "שירת משה" שבאו להתנחל ברחוב שלנו בשנים האחרונות פחות סלחניים. הם לא באו להשתלב. הם באו לקבוע ולשלוט. מספרים שנפל חזיז בחצר הישיבה. אני מניחה שזה נכון. הילדים הרי זורקים בכל השכונה, אין סיבה שיפסחו על חצר הישיבה. אך במקום לקלל ולהמשיך כפי שיתר השכנים עושים תמיד, בחורי הישיבה, בין 20-30 איש, (לפי דיווח אנשי השכונה) יצאו בריצה אחרי הזאטוטים כדי לנסות לתפוס אותם. מה הם התכוונו לעשות כשיתפסו אותם, לא ברור.

הם רדפו אחריהם עד הגשר, ושם איבדו אותם. מהירים הם, הקטנים האלה ומכירים את כל מקומות המחבוא ונתיבי ההימלטות. זה עולמם. זה מגרש המשחקים שלהם. אם הם לא יכירו כל אבן וכל שביל במקום, מי יכיר? בכל מקרה, בחורי הישיבה נכנסו בכוח לחצרה של אחת המשפחות. אולי חשבו שהילדים מסתתרים שם. ילדי המשפחה, שלא היה להם כל קשר לזריקת החזיזים, נבהלו ומרוב פחד ברחו. אחד מהם ילדון בן שבע מתוק להפליא ונערה מתבגרת בת 17.

חלק מבחורי הישיבה ניסו להכנס לבית. האם הדפה אותם וצעקה עליהם. באותו רגע עוד לא הבינה מה קרה לילדיה. חלק מבחורי הישיבה רדפו אחרי הנערה המבוהלת ואחד מהם אף שפך עליה חומר להצתת פחמים. הילדה ברחה מבוהלת חזרה לביתה, בטוחה שעוד רגע יחטפוה ויציתו אותה. הילדים האחרים, ביניהם בן השבע, ברחו ורק אחרי כשעה וחצי של חיפושים מצאה אותם האם כשהם בוכים ומבוהלים.

זו אינה פעם הראשונה שבה בחורי הישיבה מציקים לילדי המשפחה. האמא תמיד מורה לילדיה להבליג. היא ביחסים מאוד טובים עם דיירי הרחוב, פלסטינים כיהודים וותיקים. היא גדלה בעצמה במקום. בעצמה, כילדה שיחקה עם ילדי כל דיירי הרחוב.

בזמן שהאם חיפשה אחר ילדיה, התחילו תושבי השכונה להגיע וקיימו תפילה הפגנתית על הדשא הגדול בפינת הרחובות יאנוש קורצ'אק ובית פלט, ליד בית המשפחה. המשטרה הגיעה במהירות וחצצה בין הישיבה לבין הקהל הגדול שמנה כבר כמה מאות. תפילה קולנית. אימאמים שמרגיעים את הרוחות. נוכחות משטרתית מוגברת. הכל עבר בלי בעיות או אלימות, אך ההרגשה מאוד קשה.

רק הבוקר התחילה האם להבין מה קרה. אך היא עדיין לא מבינה את המשמעות של מה שקרה. הילדים עדיין בטראומה. מפוחדים. היא עסוקה בלהרגיע אותם. לא הלכה היום לעבודתה. הילדים שלה זקוקים לה. זו לא הייתה עוד אחת מ"ההצקות הרגילות" של חלק מבחורי הישיבה. אלה שמקללים את המשפחה כאשר הם עוברים על הגשר שבסמוך למסגד. הם חדרו לביתה, למרחב הפרטי של משפחתה ושפכו חומר דליק על ילדה ימים ספורים לאחר שנער פלסטיני בגיל דומה נשרף למוות על ידי יהודים שבאו לנקום. 

אתמול במהלך היום היה שקט ביפו. אנשים חששו להגיע. כאשר עברתי בנמל וליד המסעדות ברחוב קדם המערבי שלאורך הים ראיתי את האפקט המיידי של ארועי שלשום: אנשים חוששים להגיע ליפו. בערב התארגנה שוב הפגנה. אווירה מאוד מתוחה מלווה בהמון שוטרים. לא רק מסביב ובסמוך לישיבת "שירת משה" אלא בכל יפו. המפגינים התחילו להגיע זמן קצר אחרי התפילה, בעיקר גברים צעירים. קבוצה אחר קבוצה ובשולי ההפגנה גם נשים. כולם יפואים/ות. לפי דיווח שהגיע אלי, המשטרה הורתה לבחורי הישיבה לעזוב את המקום ולעבור למקום אחר, מרוחק יותר.

צעירים יפואים תלו דגלי פלסטין על עמודי התאורה, והקהל יצא לצעדה קצרה ברחובות יפו, שנחסמו לתנועה לרגע קט. אך בעיקר היה שם זעם, הרבה זעם. ובצדק.

יהודית אילני היא פעילה וצלמת יפואית