• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מאבק אלים מסוכן למטרות הפלסטינים

השאלה החשובה אינה למי יש או אין זכות לומר משהו למישהו, אלא מה מועיל ומה מזיק. זו לא רק זכותו של כל איש לשאול שאלה זו אלא חובתו. תשובה לתום מהגר
שיקו בהר

במאמרו משלשום שואל תום מהגר שאלה מעניינת, אך בסך הכל חסרת חשיבות: "האם ליהודים ישראלים יש זכות לקרוא לפלסטינים לנהל מאבק לא אלים?" במקום זאת, השאלה החשובה באמת לשאול בנושא זה היא: "לאיזה סוג של מאבק יש פוטנציאל גדול יותר לקדם את מטרותיו של העם הפלסטיני כפי שהוא עצמו מגדירם: למאבק אלים או למאבק לא-אלים?"

זו להבנתי השאלה המכריעה, שלמצער, תום מהגר כמעט ולא נדרש לה. הוא לא נדרש לה כנראה בשל העובדה שקשה מאוד לישראלים להיחלץ מהמיסגור הסטנדרטי, אך השבלוני מעט, שמאפיין את ההתנצחות (הכה ישראלית אגב) בין חד"ש לבל"ד. שאלה זו היא שאלה שלכל אשה או גבר בעולם מפרו ועד מונגוליה יש זכות, ואולי אף חובה (!), לשאול.

בהקשר לשאלה זו אומר רק זאת: מדינת ישראל על מתנחליה וכהניסטיה כולם מתפללת ומייחלת בכל מאודה למאבק פלסטיני אלים. הציונות ומדינת ישראל מעוניינות בדבר אחד בלבד: בשליטה יהודית-ישראלית מקסימלית על כל השטח שבין הנהר לים ובהמעטה מקסימלית של מספר הלא-יהודים שנמצאים בו בכל אמצעי שהוא בין אם לגלי, פוליטי, אלים או לא-אלים. גם גירוש, טיהור, והרג באים בחשבון. מטרות אלה יכולות להתממש באופן הטוב ביותר אך ורק תחת תסריט של עימות אלים. כמה שיותר אלים, כך יותר טוב עבור הציונות וישראל שהם הצד החזק. כשנופלים טילים בתל אביב או כשנפגעים אשכנזים בצפון תל אביב, אזי ניתנת למדינת ישראל במישור הבינלאומי דרגת חופש גבוהה יותר לעשות כל מה שעולה על רוחה. הסיבה לכך היא פשוטה: הכל אז יכול להיות ממוסגר כ"מלחמת הגנה על בטחון של אזרחים אל מול תקיפה אלימה." כך היה ב-1948, כך המשיך ב-1967 ולדעתי מדינת ישראל לא תתנגד למצב עניינים שיאפשר לה להשלים את הטיהור שלא הסתיים ב-1967. הכי טוב בהקשר זה היא מלחמה אזורית ואלימה כוללת: זו מאפשרת לחזק לעשות הרבה מאוד כנגד החלש.

ישראלי מביט בנזק שנגרם לביתו בקיבוץ ליד הגבול עם עזה. יום רביעי 9.7.2014. צילום: Activestills
ישראלי מביט בנזק שנגרם לביתו בקיבוץ ליד הגבול עם עזה. יום רביעי 9.7.2014. צילום: Activestills

זאת ועוד, תחת עימות אלים משתמשת מדינת ישראל בסעיפים רבים שבאמנת ג'נבה הרביעית (1949) שמקנה למדינות ריבוניות זכות לבטחון וזכות להבטיח את אזרחיהן. על פי רוב, אנשי שמאל בישראל לא מודעים לעובדה שסעיף 49 באמנת ז'נבה, שעניינו האיסור הידוע להעביר את אזרחי המדינה הכובשת לשטח כבוש, הוא בסך הכל זרזיפון קטן מאוד בתוך האמנה ובחוק הבינלאומי בכללותו. חשוב לזכור בהקשר זה שעיקרה המוחלט של אמנת ז'נבה זו נוגע לזכויותיהן של מדינות ריבוניות על פי החוק הבינלאומי להבטיח את בטחונן הטריטוריאלי ואת בטחון אזרחיהן. אל מול התנגדות ומאבק לא-אלימים, דוגמת זו של גנדי מול הבריטים בהודו, הרבה יותר קשה למדינות להצדיק טיהורים אתניים בפני העולם ומוסדותיו. לחילופין, בהקשר של עימותים אלימים הרבה יותר קל לא רק לבצע אלא גם להצדיק טיהורים אתניים ויד קשה דוגמת אלו שהופעלו בסרי לנקה עם התנגדות מינימלית של מדינות העולם כולו.

גם אם יחלקו הקוראת או הקורא על חלק ממילותיי כאן או אף על כולן, עובדה אחת נותרת בעינה: הדיון המשמעותי צריך לסוב על יעילותו, או חוסר יעילותו, של מאבק אלים או לא-אלים. השאלה אם מותר או אסור לישראלים, לוייטנאמים, לאלג'יראים, לסינים, לאמריקאים או לבריטים לבקש, או לא לבקש, מהפלסטינים לעשות X או Y במאבקם הינה חשובה לדעתי הרבה פחות מהשאלה על עצם יעילותה של כל אסטרטגיה במונחיו של העם הכבוש וביחס למטרותיו כפי שהוא עצמו מגדירם.

מספר מהנושאים כאן מוסברים ביתר הרחבה במאמר הבא.

הבהרה מאוחרת מטעם מערכת העוקץ

במהלך המתקפה על עזה בקיץ האחרון פנה העוקץ ביוזמתו לשיקו בהר — משותפיו הוותיקים ביותר של אתר זה — לפרסם רשימה קצרה מפרי עטו (שבמקור הופיעה כסטטוס בפייסבוק). היה זה העוקץ שהעניק לרשימה את הכותרת "מאבק אלים מסוכן למטרות הפלסטינים" (על אף שבראייה לאחור הטקסט עסק ב"מאבק מזויין" הרבה יותר מאשר ב"מאבק אלים"). הרשימה נחתמה בהייפר-לינק שהוביל למאמר אקדמי ארוך שב-2011 פרסם שיקו (באנגלית) בסוגיות שנדונו.

למאמרו של שיקו פורסמו תגובות שאותם לא היינו צריכים לפרסם — תגובות הפוגעות בשמו הטוב הן אישית והן מקצועית. אנו לוקחים אחריות מלאה על פרסום תגובות לא-ראויות אלו ומתנצלים על כך. בעקבות ניסיון זה אנו מבקשים להדגיש, וזאת כפי שמצוין בנוסח מדיניות פרסום התגובות של האתר: "האתר אינו במה לחיסול חשבונות אישיים – ודאי לא כאשר המגיב מתכסה במעטה אנונימיות, בעוד כותב המאמר תמיד מזוהה." בחרנו לפיכך להסיר את כל התגובות הללו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. צ'יקי

    יעילותו של מאבק אלים? מה עם מוסריותו?

  2. נעמה

    אבל זה בדיוק מה שתום מסביר במאמר שלו – האם לנו, כישראלים, מדכאים, כובשים – יש זכות להגיד לפלסטינים איך עליהם לנהל את המאבק שלהם? האם זה לא מעשה פטרוני, שישראלי, מעל במה ישראלית, מנהל דיון כיצד כדאי לפלסטינים לנהל את המאבק שלהם?

  3. דפנה

    מעניין.
    גם תום מהגר וגם שיקו בהר אינם חלוקים בעניין אחד: לשניהם יש אוייב משותף, – האשכנזים מתל-אביב.
    זוהי גישה עלובה. כשאין טיעון טוב, לא משנה באיזה נושא, שולפים את הצרוף "אשכנזי תל אביב" וההצלחה מובטחת.
    אני בזה לשניכם.

  4. יואב

    איזה בלבול.

  5. רמי אדוט

    מותר ורצוי לקבוע עמדה מוסרית. אני מאמין שהמוסר לא פס מהעולם וש"צדק מהפכני" מוביל בדרך כלל הגרדומה או הגולגה.
    יותר מכך, אני מוצא שאינני מסכים לא עם תום ולא עם שיקו. מותר גם להביע עמדה מוסרית ולא צריך כל הזמן להסתבך בייסורי מצפון ואשמה. יש כזה דבר מוסר. יש מי שבשבילו זה עניין דתי עמוק ויש מי שעבורו זה עניין שאיננו מחייב ישות על טבעית (אני מוצא את עצמי חושב על כך במונחים דתיים) ואין שום סיבה להניח את המוסר האוניברסלי בידי קבוצה אנושית אחת רק משום שהיו זמנים שאותה קבוצה סברה כי זו ההוכחה לעליונותה. טוב, במקום לדבר סחור סחור, אני מצביע על ועבור סמי מיכאל

    1. דרור BDS

      אריאלה אזולאי, 2001: "מחשבה אוטופית אך לא בלתי הגיונית – שהפלסטינים יוותרו לחלוטין על המאבק המזויין בלי לסגת מאף אחת מתביעותיהם ובלי להכנס למסגרת כלשהי של מגעים עם ישראל. נניח שיבחרו במרי אזרחי בלי שימוש באלימות. אי אפשר יהיה לייצג במונחים סימטריים [כפי שעושה ההסברה הציונית – דרור] לא את המאבק הזה ולא את היחסים הפוליטיים בין הצדדים. חוסר הסימטריה במציאות יהיה אז תואם לחוסר הסימטריה בייצוג המציאות. חוץ מהתערבות חיצונית, אסטרטגיה כזו נראית כיום הדרך היחידה לשבור את המבוי הסתום. אולם מי אנחנו שנציע לפלסטינים את אסטרטגיית המאבק שלהם". (ימים רעים, רסלינג, 2002, עמ' 140).

      עדי אופיר, 2001: "…איזו ברירה יש לנכבשים במצב הזה? רוב הציבור חושב שמכיוון שהפלסטינים סירבו לקבל את ההצעה הנדיבה שביקשו לכפות עליהם היה עליהם להתאזר בסבלנות ולהמשיך לדבר עד אין קץ. אבל מפבר' 2001 לפחות – אם לא קודם לכן – אין לפלסטינים עם מי לדבר , ואין להם על מה לדבר. איזו ברירה יש לפלסטינים? הרי לפי מיטב המסורת הליברלית והסוציאליסטית של המחשבה הפוליטית במערב, מסורת שאליה הסתפחה הציונות (לפחות כל עוד ראתה עצמה כמייצגת מיעוט ומנהיגה את תנועת השחרור של העם היהודי), ואשר עליה מושתתת גם מערכת המשפט הישראלי, במצב כזה לנכבש לא נותרת ברירה. אין לו ברירה אלא להתנגד, והתנגדות זו היא זכותו המוסרית.
      […] התנגדותו האלימה [אופיר מדגיש את 'האלימה'] לכיבוש היא פועל יוצא של אלימות הכיבוש עצמו. התנגדות אלימה כזו אולי איננה מוסרית, ואולי איננה נבונה – בתנאים מסוימים היא עשויה להיות בלתי ראויה מבחינה מוסרית בדיוק מכיוון שאינה נבונה. אולם לפי המסורת המשפטית והפוליטית, שרוב ההנהגה בישראל שותפה לה, אין ספק שהתנגדות כזו – או לפחות צורות מסוימות שלה – היא לגיטימית.
      לפלסטינים אין ברירה אלא להתנגד". (שם, עמ' 122)

      רמי אדוט. בניגוד לעמדתך, הנני סבור שהן תום מהגר והן שיקו בהר הביעו עמדות מוסריות. ייסורי מצפון ותחושות אשמה אותן -כמו גם את מקורן ואת השלכותיהן ההרסניות – תיאר תום מהגר במאמרו בצורה מדויקת, אינה עמדה מוסרית, היא בריחה מאחריות. התומכים של היום במאבק הבלתי אלים מבחינה עקרונית, לא אסטרטגית (הדיכוטומיה במקור) מבוססים במקרה הטוב על זכרון קצר במיוחד ובמקרה הרע על כפיות טובה לשמה. בנוסף, היא נובעת מהדחקת העובדה שהפלסטינים הם אלו הנאבקים המרכזיים, ואילו תרומתם של אנשי השמאל היהודי-ישראלי, אינה, עם כל הכבוד, חלק מרכזי במאבקו של העם הפלסטיני. רק יהירות לשמה ואינטרסים צרים יכולים להתעקש עקרונית, אידאולוגית, על מאבק משותף בלתי אלים ושלילת כל דרך אחרת שאינה נראית להם.

      לדעתי אחד מהיעדים המרכזיים של אתרי השמאל הכתובים בעברית (ומדובר בהחלט בחובה אזרחית) הוא להיות חייל במלחמת המידע. כאשר גורמים מסוימים (קשה לי להיחלץ מהמיסגור הסטנדרטי, אך השבלוני מעט, שמאפיין את ההתנצחות (הכה ישראלית אגב) בין חד"ש לבל"ד, ולכן אקרא להם אשכנזים תומכי חד"ש, אם כי הדיון הזה חורג בהרבה מחילוקי הדעות בין בל"ד לחד"ש – רוב הפלסטינים אינם תומכים לא בבל"ד ולא בחד"ש) מעודדים בורות הם גורמים למחנה המכונה השמאל הישראלי בדיוק את מה שעיתון הארץ עושה לציונים ע"י פרסום מאמרים של פרשננו לענייני בטחון – הם מסיחים את דעתם ומעוותים את תיאור המאבק הפלסטיני על שלל גווניו ואת הדעות השונות המושמעות ע"י כלל הציבור הפלסטיני בין הנהר לים. הם גם משכיחים ומשתיקים את ההיסטוריה: ללא האינתיפאדה הראשונה לא היה איש בעולם יודע מה היא פלסטין.

      צודק תום מהגר: אין לנו זכות לקרוא לפלסטינים לנהל "מאבק לא אלים", או במילותיה של אזולאי: "מי אנחנו שנציע לפלסטינים את אסטרטגיית המאבק שלהם"? צודק גם שיקו בהר: השאלה החשובה באמת לשאול בנושא זה היא: "לאיזה סוג של מאבק יש פוטנציאל גדול יותר לקדם את מטרותיו של העם הפלסטיני כפי שהוא עצמו מגדירם", או במילותיו של אופיר: "התנגדות אלימה כזו אולי איננה מוסרית, ואולי איננה נבונה – בתנאים מסוימים היא עשויה להיות בלתי ראויה מבחינה מוסרית בדיוק מכיוון שאינה נבונה". תום מהגר קורא קריאת השכמה לאותם אלו שאינם יודעים מספיק, שכנראה גם אינם רוצים לדעת, שמסתפקים בקשקושים על מאבק לא אלים (גנדי, גנדי, גנדי, מוכר לך השם הזה? מוכר לך בהקשרו בכל "דיון" עם אותם אשכנזים תומכי חד"ש וגרורותיהם במה שמכונה השמאל המזרחי?) מבלי להתייחס להקשר. תום מהגר זה שלב א', וממוען לאנשים מסויימים. שיקו בהר זה שלב ב', וממוען לבוגרי שלב א'. אנשים שלא עברו בהצלחה את שלב א' לא יכולים להצטרף לדיון אותו מציע שיקו בהר. גם אין צורך בהם. נותר רק להתפלל (גם אני מוצא את עצמי חושב על כך במונחים דתיים – החרפה הזו עלולה לגרום לכליה של היהדות כולה) שלא יזיקו עוד.

  6. אסתר

    אכן אתה צודק. יותר מכל חוששת ישראל מפני מאבק לא אלים.ולראיה החדרת מסערבים לבין המפגינים בבלעין

  7. Assaf

    The problem is, Hamas leadership is mentally very similar to most Israeli leaders: they really care only about their own narrow sectorial/partisan interests, rather than the national interest.

    For Hamas' narrow interest, it's better to continue the fiction of how great "the Armed Struggle" is.

    Just like for the Israeli politicians' narrow interest from Labor all the way to Bait Yehudi, it's better to continue the fiction that an Occupation state is a normal, free (in both senses), sustainable, desirable situation, and pretend that "Israel has more pressing problems" or even that the Occupation is a solution rather than a cancer.

  8. תום מהגר

    זו תגובתי ודעתי:

    אני רוצה לחזור לאופן שבו אני מסגרתי זאת במאמר. ההבדל בין "מסרבים להיות אויבים" בשעה של התקוממות ביישובים ערבים, לתמיכה מפורשת במפגינים. תקנו אותי אם אני טועה, מרצ וחד"ש לא התייחסו בצורה משמעותית לעימותים בין המפגינים למשטרה. לפחות לא הח"כים היהודים. מותר לצפות מדב חנין שיגיד משהו רציני. תראבות הביעה עמדה תומכת, ואני מברך אותם על כך. בשעה שילדים פלסטינים אזרחי ישראל נעצרים בשעות לילה ומובאים ללא הוריהם וללא עו"ד לחקירות- זה הזמן לצעוק מסרבים להיות אויבים? ובמקביל, בשעה שחיל האוויר רוצח בעזה ובאשקלון חוטפים טילים? זה שמאל מנותק ושבע. שוב- השוו את "מסרבים להיות אויבים" לשיר של נעמה גרשי.

    לא בכדי הדיון על אלימות בתגובות נלקח למקרי קיצון ולא לאופן שבו אני דיברתי על אלימות. הגיעו הדברים לכדי כך שהקבילו (לא אתם) את האלימות של הפלסטינים לאלימות של גברים כלפי נערות. הקצנה של הטיעון לשם הפרכה.

    ושני ציטוטים של ח"כ חנין זועבי לגבי שני נושאים עקרוניים שעלו בדיונים. לגבי אם יהודים צריכים לדבר בשם המאבק הפלסטיני- כך היא אמרה ללילך בן דוד: "או שאתה תסכים עם המאבק שלי כפי שאני מחליטה שהוא יהיה, ועם השיח שלי כפי שאני מחליטה, ואתה תכיר בזהות שלי כפי שאני מגדירה אותה, או שאל תתמוך בי, ואל תתנשא ואל תהיה צבוע ותגיד שאתה שמאל." אני חושב שהדברים יפים גם ביחס למאבק הפמיניסטי או המאבק המזרחי.

    באשר לאלימות שהיא קשה יותר מ"אינתיפאדת אבנים", למשל כמו מקרה החטיפה, היא אמרה: מדובר באזרחים, לא מדובר בחיילים, לא מדובר במלחמה בין שתי מדינות, מדובר בחטיפה שאולי תידרדר להרג. אז כאשר את אומרת חטיפה, את מדברת על אנשים חיים, אבל את לא יודעת איך החטיפה תסתיים. לכן אני לא מסכימה איתם. יש לי את הדרך שלי שאני מאמינה במוסריות שלה ואני מאמינה גם ביעילות שלה.
    ובתור קרבן, אתה חייב גם לשמור על מוסריות. הקרבן יכול להיות חלש והוא יכול להיות חזק. אחד מעמודי החוזק של הקרבן הפלסטיני, הוא שהמאבק שלו צודק, ושהוא משתמש באסטרטגיה צודקת ולגיטימית על פי החוק הבינלאומי. זה חשוב."

    השמאל הלבן נרתע מכל המורכבויות האלה תוך שהוא ממלמל את אותן סיסמאות כבר שנים רבות. על זה המאמר.

  9. אלכוהולית אנונימית

    "השמאל האשכנזי, לעומת זאת, מתייחס לפלסטינים [דוגמת חנין זועבי] בתור קדושים עליי אדמות. מבחינת השמאל האשכנזי, חנין זועבי היא קמע של קדושה שכדאי להסתובב איתו, במסגרת דת זכויות האדם, המוסר השמאל-המודרני וכנסיות העמותות. אני יכול להעיד מנקודת מבט אישית על האופן בו פעילים אשכנזים חילונים בשמאל מתאכזבים תמיד לגלות בכל מיני אירועים שאני – רחמנא לצלן – לא פלסטיני, כלומר לא קדוש. או אז אני הופך לטמא, משהו שלא נמצא במקומו."

    http://haemori.wordpress.com/2013/05/06/alliance/

    1. דרור BDS

      הדבר היחיד הראוי להבינו מתוך תגובה זו, כמו גם מתגובות אחרות המתפרסמות באתר זה מדי פעם, הוא הזלזול של עורכי האתר בעצם מעשה פרסום דברים שלא היו ולא נבראו. עידן לנדו, למשל, דורש מעצמו ולכן גם מהמגיבים אל דבריו, סימוכין לכל דבר המוצג כעובדה מוגמרת. אין סימוכין? התגובה נמחקת.

      מה לנו כי נלין על יוסי גורביץ ועל דני דנון, על מירי רגב ועל שירה אוחיון, אם אפילו אנשים מכובדים כמו יוסי לוס ותמי ריקליס מפרסמים דברים – לא בשמם כמובן, אך כמתן במה וע"י כך כמתן לגיטימציה – לשקרים המופצים בכל מקום אפשרי על חנין זועבי ובעקיפין, ובמקרה הנ"ל במישרין, על תומכיה?

      הנה הציטוט של איתמר טובי טהרלב: "השמאל האשכנזי, לעומת זאת, מתייחס לפלסטינים בתור קדושים עליי אדמות. מבחינת השמאל האשכנזי, הפלסטיני הוא קמע של קדושה שכדאי להסתובב איתו, במסגרת דת זכויות האדם, המוסר השמאל-המודרני וכנסיות העמותות. אני יכול להעיד מנקודת מבט אישית על האופן בו פעילים אשכנזים חילונים בשמאל מתאכזבים תמיד לגלות בכל מיני אירועים שאני – רחמנא לצלן – לא פלסטיני, כלומר לא קדוש. או אז אני הופך לטמא, משהו שלא נמצא במקומו". (הברית האשכנזו-פלסטינית, האמורי).

      אבל חייבים להכניס את זועבי. למה? תשאלו את דני דנון. מדוע? שאלו את שירה אוחיון. לא, אל תשאלו. מיותר. אין תועלת בעצם השאלה. הם לא יענו לכם, ולא נותר להפעיל את השכל הישר ולהסיק את מי ואת מה השיח הזה משרת. מאידך המשיכו לשאול, הן את יוסי לוס והן את תמי ריקליס, מדוע הם נותנים ידם לדבר הזה. את האינטרס שלהם לפרסומי תועבה נשגב מבינתי להבין.

  10. דיקו

    ראשית, הכותב יפה העלה שכמאזין עליך להתייחס לגופו של טיעון ולא לגופו של אדם. כפי שטענו חזל, איזו חכם הלומד מכל אדם/מכל מלמדי השכלתי/קבל את האמת מפי אומרה וכו׳ וכו׳. אבל הוא חוטא למשמעות הדברים שכן זוהי מידה שצריך לתבוע מהמאזין, ולא נועדה כלל על מנת לנכס לעצמך הדובר זכות לדבר יותר. אמור מעט. למרבה הצער (אגב, לא ״למצער״ – השימוש במילה במאמר הוא שגוי מבחינה לשונית) שיקו משתמש בעיקרון זה ותובע לעצמו יותר זכות לדבר במקום להקשיב. הרי לא נאמר איזהו חכם שכל בני האדם לומדים ממנו. או אמור את האמת מפיך ועל היתר לקבלה. או כל לומדיך ונכפפיך ישכילו מדעתך, (משום שדבר ״אמת״ בפיך). להפך. מידה רבה של יראות שמים יפגינו אלה מבין הפלסטינים שישפטו את דעתו לגופה, כאילו לא היה מעורב בה, וכאילו איננו צד ובעל עניין. אך אין זה מקומו של שיקו לדרוש זאת לעצמו. עם זאת, הוא יכול, כישראלי, להציע לעמיתיו הישראלים שיקשיבו גם הם לאחרים, לדוגמה לפלסטינים, וישפטו את דבריהם על פי תוכנם.

    והנה, גם סתירה יש בדבריו. בסוף הערתו בתגובה שלעיל הוא מקביל את עצמו לפנון, כלומר למהגר שהוא רק חלקית שייך לילידים המדוכאים, בכך שהוא ״מזרחי״ (אני מניח). אני מצטט: ״אבל לסתום לו [לפנון או לשיקו בהר] את הפה ולהדיר אותו רק בגלל היותו מזרחי לא פלסטיני״. רוצה לומר, זה דווקא כן משנה שהוא, שיקו, ערבי-יהודי – ומתוקף זה הוא דורש לעצמו ״זכות״ לדבר (כאילו שאין לו זכות כזאת גם ככה). אולי הדגשת המזרחיות שלו היא לעומת אשכנזי שלו אין זכות זהה? קשה לומר. מכול מקום, אם היינו מקבלים שהזהות איננה משנה בכלל, וכל מה שמשנה הוא אך ורק תוכן הדברים, הרי שלא היה לשיקו כל צורך להסביר שהוא עצמו מזרחי. נדמה שהוא ״מרגיש״ שיש בהחלט חשיבות לזהותו כדובר, ולכן הוא טורח לסגת מעמדתו עיוורת-הצבעים ולהשתמש במדרג הזהויות באופן אחר אשר ישרת אותו.

  11. דרור BDS

    כותרת המאמר: "מאבק אלים מסוכן למטרות הפלסטינים". את הכותרת, כך אני מניח, נתנו אחרים, לא שיקו בהר.
    נושא המאמר, שאלה, שאלה ולא תשובה כפי שנקבע בכותרת: "לאיזה סוג של מאבק יש פוטנציאל גדול יותר לקדם את מטרותיו של העם הפלסטיני כפי שהוא עצמו מגדירם: למאבק אלים או למאבק לא-אלים?… שאלה זו היא שאלה שלכל אשה או גבר בעולם מפרו ועד מונגוליה יש זכות, ואולי אף חובה (!), לשאול".
    טענה נוספת: תום מהגר לא התייחס לשאלה לזו במאמרו, אלא, כך במשתמע, עסק בהבלים ("שאלה מעניינת[של מהגר], אך בסך הכל חסרת חשיבות… תום מהגר כמעט ולא נדרש לה[לשאלה הכן רלוונטית]. הוא לא נדרש לה כנראה בשל העובדה שקשה מאוד לישראלים להיחלץ מהמיסגור הסטנדרטי, אך השבלוני מעט, שמאפיין את ההתנצחות (הכה ישראלית אגב) בין חד"ש לבל"ד".

    ע"פ התגובות כאן, קל לראות כי שיקו בהר בחר להתייחס בתגובותיו אך ורק למגיבים שהתייחסו לשאלה הלא חשובה, לכאורה, ששאל, לכאורה, תום מהגר, ולא לפתח את הדיון בשאלה הכן חשובה, לדידו של הכותב, עליה ענה מי שענה כשבחר את הכותרת למאמרו.
    השאלה ששאל שיקו בהר היא שאלה מרכזית המעסיקה את כלל הציבור הפלסטיני החל מתחילת ימי הפורענות הציונית. היות ולאנשים שונים ישנן דעות שונות, והיות כי כלל המתדיינים בשאלה זו לוקחים בחשבון כי מאבק כולל בפורענות הכיל, מכיל, ויכיל בעתיד, גם מאבק אלים וגם מאבק שאינו אלים – ללא קשר מה דעתו של פלוני על כך – והיות כי עצם ההגדרה למאבק אלים משתנה בזמנים שונים ובנסיבות שונות ע"י המתדיינים השונים, הצגתה של השאלה הזו, אותה שאל שיקו בהר, בצורה דיכוטומית של כן\לא, היא פשטנית במידת מה.

    השאלה אותה הציג שיקו בהר (כמוהו, גם אני רואה זאת כחובה אזרחית ומוסרית ) נשאלה בעבר בין היתר גם ע"י יהודים. השאלה היא אינה למי מותר אסור, אלא באיזו דרך, ולמען אילו אינטרסים, עוסקים בשאלה הזו. עמירה הס, דוגמה מובהקת, עוסקת בשאלה הזו באופן רציף במשך עשרות שנים. כדי לצמצם את הדיון להתכתשות בין בל"ד לחד"ש, אוסיף כי גם רבים מהיהודים תומכי בל"ד עסקו בשאלה זו בהרחבה, במסגרת דו שיח עם עמיתיהם הפלסטינים ובידיעה ברורה את מקומם כיהודים באותו דיון. דבריהם של אופיר ואזולאי הן שתי דוגמאות שמצאתי, אפשר כמובן להביא דוגמאות נוספות.

    מקומם באותו הדיון, אליבא דתומכי בל"ד: "הפלסטינים יתוו את הדרך [דרך המאבק] והיהודים המוסריים יצטרפו אליהם" – חנין זועבי, 2009, ראיון לנרי ליבנה, הארץ. זה לא אומר כי דעתם של סמי שלום שטרית, של יהודה שנהב, של חנן חבר, של צבי בן דור, של אמנון רז קרקוצקין, וגם של תום מהגר, אינה חשובה, ההיפך הוא הנכון – דעתם חשובה וראויה להישמע ואף נלקחת בחשבון במלוא הרצינות – בגלל שהם מודעים לתפקידם כיהודים, בגלל שהם לא באים, כמו אשכנזים תומכי חד"ש, ומצהירים הצהרות פטרוניות כמו "לכל אשה או גבר בעולם מפרו ועד מונגוליה יש זכות, ואולי אף חובה (!), לשאול". לו היו עושים כך, אף אחד לא היה מקשיב להם גם אם הייתה דעתם "נכונה" ויכלה לתרום את תרומתה למאבק הפלסטיני.

    השאלה החשובה שראוייה להישאל היא איך להתדיין עם הצד המדוכא, איך לשכנעו כי מטרת המבקרים הינה טובה וכי הם אינם מונעים מאינטרסים צרים ו\או מאי הבנה טוטאלית של המציאות. לאחר שהצלחת, אם הצלחת, לשכנעו, יהיה עליך להמשיך ולמלא את חובתך האזרחית ולתת את דעתך איזו היא הדרך היעילה ביותר לפתור את הבעיה הציונית. על השאלה הזו ניסה תום מהגר לענות במאמרו המבוקר – זו חובתו האזרחית והמוסרית- רק כדי שיוכל למלא את חובתו האזרחית והמוסרית הנוספת: להביע את דעתו, בנימוס ובמלוא הצניעות ותוך כדי הבנה מלאה לתפקידו במאבק הכולל בפורענות הציונית. לבוא ולומר אני יודע יותר טוב מכולכם איך להיפטר מהפורענות הציונית – גם, וביתר שאת אם זה נכון (דבריו של שיקו בהר, בניגוד גמור לדבריהם של אשכנזים תומכי חד"ש, ראוי שיישמעו גם בקרב הציבור הפלסטיני) – גם זו בריחה מהאחריות למלא את החובה המוסרית והאזרחית.

  12. ערן לוי

    שיקו שלום,

    אני רואה שאני נכנס כאן לשטח אש, ולא ברור לי למה אני עושה את זה… ובכל זאת, שבת, אז למה לא…

    כתבת: ״כל הציטוט האחרון הזה של מילותך אינו אלא טרואיזם אחד גדול ומשעמם״ – סליחה, אבל לעניות דעתי, חוץ מגסות הרוח בתגובות, אפשר להחיל את אותו המשפט בדיוק על הטענה שלך, שלפיו זהות-הדובר חשובה הרבה פחות מדבריו (כפי שהיא עולה מהפסקה האחרונה בטקסט שלך). זאת קביעה שגם אחרים, שעשו מחקרים משל עצמם, לא חייבים להסכים לה, ובלי להפחית ממה שמצאת בעבודתך רבת השנים. בכל זאת, היא רק אחת מני רבות. למעשה, זוהי בעצמה אמירה משעממת, שכל מה שהיא אומרת זה שלכולם יש זכות לדבר, ואני לא חושב שאף אחד כאן חולק על הטרואיזם החלול והשטחי הזה, כלשונך. גם לפטור את הבעיה באמצעות הטחה של ״משטור״ בבני שיחך היא רדודה, ולא ממש מקדמת את פתרון הבעיה שאתה מנסה להציג כפשוטה למדי. למעשה, כשאתה כותב למגיבים/ות שהם חייבים להזדהות בשמם או לכתוב מאמרים ארוכים משל עצמם, או להשתתף במשחק האקדמי, אתה הוא זה שממשטר את השיח, וקובע מה ואיך לדבר, באיזו קדימות, ואף מכתיב לאחרים שעליהם פשוט ״להתחפף״ כדבריך.

    אני מבין שזה מרגיז אותך, אבל אני נוטה להסכים שאי אפשר לדון בשאלה איזה מאבק יעיל יותר במנותק מזהות הדוברים וההקשר שבהם הם מייצרים או מנתחים את המציאות. לעומת זאת, אתה מתעלם מזה שחלק מהמגיבים דווקא כן התייחסו גם לשאלה שהצבת של היעילות של עמדה ישראלית דווקא בענייני אלימות ואי-אלימות, במקרה הפלסטיני ובכלל. כך שגם אם מקבלים שכל הדיון הוא בענייני יעילות והתייעלות, על אף שהוא כלל לא מוגבל לזה, גם אז לא מתקבלת תשובה חד משמעית. אני למשל חושב שגם עם מאבק לא-אלים הציונות יודעת להתמודד לצערנו, להכיל ולדכא, ושכיבוש לא מסתיים בלי מידה משמעותית של עלות שהקולוניאל משלם. כל עוד יש לקולוניאל יכולת כלכלית, צבאית ואחרת לעמוד בכיבוש, ובמקרה הציוני מדובר בגב האמריקאי והאירופאי בעיקר, וכל עוד שלנכבש אין קלפים משלו לשלוף – זה לא מספיק שהמאבק יהיה אלים או לא. הכול עניין של משאבים וכל דאלים גבר.

    קח לדוגמה, אפרופו מחקר השוואתי, את אש״ף בראשית דרכו מול כיכר טייננמן. בלי הפעילות הטרוריסטית האלימה ביותר של אש״ף בשנות השבעים, אף אחד לא היה שומע על הפלסטינים במערב. הם היו נון-אישו. כלומר האלימות שירתה אותם לפחות בשלב הראשון של הפיכה לנושא וכניסה לשיח. הם כמובן רק דוגמה אחת מיני רבות, ואתה בטח יכול לחשוב על אחרות דומות לה. לעומת זאת, בכיכר טייננמן המוחים השתמשו באי-אלימות, וזה עזר להם כמו כוסות רוח למת. הדבר היחיד שזה זירז זה היה את יכולתם להריח פרחים מלמטה. וההמשך הלוא הוא כתוב בספר דברי הימים של המשטר הסיני.

    במילים אחרות, מאבק בלתי-אלים עשוי להצליח *רק* בהינתן כיסוי תקשורתי מתאים, ובהנחה שלעורף של הכובש חשוב מהדימוי העצמי שלו, ואולי גם שהעולם הדמוקרטי מוכן לעזור לאנדרדוג (מה שבכלל לא בטוח במקרה הציוני). מסקנה: אי-האלימות היא רק אלמנט אחד מני רבים, והצגתו כגורם המבודד והיחיד היא פגומה ומטעה. עיון ב״מקל והגזר״ של שלמה גזית מלמד איך שהפלסטינים יכולים להפגין עד מחרתיים, וברקע ימשיכו להרוס את בתיהם ולמנוע מהם מים, ואף לגרשם. זה לא מזיז לציונים כהוא זה, אלא אם איתרע מזלם וברקע ספציפי הרוחות ינשבו לכיוון אחר, וגם אז הם בסך הכול יחכו לשעת כושר. בשורה התחתונה אין כל הבטחה שמאבק לא-אלים שלהם יצליח יותר מאלים. אני לא אומר – יכול להיות שכן, אם ההזדמנות הבינלאומית תעמוד לזכותם, אבל מצד שני אם למשל יהיה עוד 9/11, או שישראל תונהג בידי משיחסטים וליברמניסטים, הסיכויים שלהם להצליח עלולים גם להיות נמוכים יותר. אין איך לחזות את זה, והפסקנות של המאמר שלך היא אחת החולשות שלו.

    צר לי, אבל אני מציע שתשים את הרגישות בצד ותראה שבעצם אתה הוא זה שמפגין כאן ״גישה שמרנית של קשישים וטרחנים בני 25 שהיא דכאנית, ממשטרת ופורמאליסטית״.

  13. חני בירנבוים

    סליחה, אבל לא ברור לי איך אפשר להתייחס ל״מטרותיו של העם הפלסטיני כפי שהוא עצמו מגדירם״ כשבעצם ישנם שפע של פלסטינים ומגוון גדול של קבוצות ומטרות, שלחלקן אלימות תועיל יותר ולאחרות פחות. הניסוח הזה מתחמק מהבעיה, הואיל ולא ברור באילו פלסטינים מדובר. ברור לכל בר דעת שאין דבר כזה מטרות פלסטיניות כשם שאין ״מטרות ציוניות כפי שהעם הישראלי מגדיר אותן״. בהר נופל במלכודת של הלאומיות, המניחה שלפלסטינים יש גבולות ברורים ומטרות סדורות, ועתה כהיסטוריון פוליטי כל מה שנותר הוא לבחון במדדים אובייקטיביים את מידת השגתם. לכן, יותר משהמאמר מלמד על מה יעיל לפלסטינים לעשות, הוא מלמד על עם אילו פלסטינים מזדהה הכותב. לסיכום, אני סבורה שכל הביטוי הזה ״מטרות הפלסטינים״ אינו אלא חלל שעליו נבנה מגדל קלפים במקרה הטוב, ואשר מבטא פטרונות כלפי הפלסטינים במקרה הרע. אני רוצה להאמין שעבודותיו האקדמיות אינן סובלות מהחולשה הזו.

    כמו כן, במאמר מוסגר, יש להסביר את המורכבות של מה נחשב מאבק אלים ומה לא. אבנים? מקלות? התגוננות? דחיפות? תנועת יד מאיימת? צעדה שלא עוצרת? אלימות סמלית? חרם כלכלי? וכו׳.

  14. שיקו

    חני: צודקת שיש גיוון. אבל הכללה ברמה מסויימת נדרשת כדי לומר משהו. נראה לי שמרבית הפלסטינים מאוחדים בכך שהקולוניזציה בגדה המערבית צריכה להיפסק לדוגמה. נראה לי שבכל זאת קיים רף דרישות מינימלי שמאפיין את התנועה הפלסטינית. יש גם דבר כזה שנקרא אש"פ גם אם מצבו ומעמדו כרגע הוא אכן לא הכי טוב. לא נראה לי שיש דרך להתגבר על הבעייה העקרונית שאת מעלה וקבלתה עלולה לגרום לשיתוק גמור.

    דרור: אתה צודק מאוד שיש רצף בין אלים/מזויין לבין לא אלים. באיזשהו מקום בפייסבוק כבר הסכמנו שהטרמינולוגיה בעברית לא טובה שכן באנגלית ההבחנה באשר להתנגדות היא על פי רוב דיכוטומית בין "מאבק מזויין" ל"לא מזויין". ככזו היא אינה משולשת הווה אומר "לא-אלים", "אלים" ו"מזויין." בהקשר זה האינתיפאדה הראשונה מומשגת בכל מקום כמעט כ"לא אלימה" וכך גם אני מבינה. אבנים, צמיגים, חסימת כבישים נחשבים בעיני מנתחות ומנתחים רבים (וגם בעיני) ל"מאבק לא אלים" (נון וילונט רסיסטנס). חייב לרוץ. תודה לכולם/ן.

  15. לא משפטן

    כותב שיקו בהר: "טיהור אתני מתרחש ברגע זה ממש בצפון הרצועה". סליחה, אבל בתור אקדמאי חובב מוטב שתברר מהו המושג החמור מאוד הזה לפני שתשתמש בו כלאחר יד בכזאת רשלנות. מדובר במושג משפטי המתאר פשע מלחמה ופשע נגד האנושות. אין צורך להיוועץ במומחה לענייני משפט בינלאומי כדי לברר זאת. די יהיה לגגל על מנת למצוא את הציטוט הבא בויקיפדיה:

    Systematic forced removal of ethnic or religious groups from a given territory with the intent of creating a territory inhabited by people of a homogeneous or pure ethnicity, religion, culture, and history.

    אלא אם יוכח שהאזור של בית לאהיא פונה לצמיתות ומיושבים בו אחרים (לדוגמה יהודים), לא ניתן יהיה לכנות את הפעולה הזאת, בעייתית ככל שתהיה, טיהור אתני. מזל שלא כינית את זה שואה או רצח עם. אני מבין שיכול להיות שבסך הכול שלפת מילים מפוצצות כדי לפטור את עצמך מתשובה ודיון מעמיקים יותר, ועדיין… לעיתים מוטב לחכות ולשפוט את ההיסטוריה בדיעבד באחריות – על אחת כמה וכמה כ"חוקר" (!!!) – במקום להזדרז להעריך את ההווה והעתיד במושגים מאוד לא מתאימים. אני אומר את זה מבלי להעלות או להוריד מהפשעים אשר מבוצעים בבירור על ידי שני הצדדים, ומשאלות קשות בדבר החוקיות של הפעולה המאוד-מאוד בעייתית והבלתי-הומאנית הזאת (שמצד שני אפשר תמיד לטעון שהיא מצילה חיים).

    1. דרור BDS

      הוכחה שהאזור של בית לאהיא פונה לצמיתות
      https://www.facebook.com/ahmed.ejla/posts/1455265244725001

      ארורים תהיו, מכחישי ומשתיקי הטיהור האתני. הלוואי שחייך יינצלו כפי שניצלו חיי המפונים בפעולה המאוד-מאוד בעייתית והבלתי-הומאנית הזאת.