• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מכתב תנחומים פתוח למשפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר ולעם הפלסטיני

ידינו שפכו את הדם הזה, וכעת מחליטה הממשלה, במקום להכריז על ימי צום ואבל והכאה על חטא, על יציאה למבצע צבאי בעזה. אנחנו מושיטים יד למאבק אזרחי משותף שלנו עם כל קבוצה פלסטינית שתרצה בכך כנגד הכיבוש
העוקץ

English

ידינו שפכו את הדם הזה, ידינו הציתו את הילד מוחמד אבו ח'דיר, ידינו ליבו את הבערה. אנחנו חיים כאן כבר זמן ארוך מדי מכדי שנוכל לומר שלא ידענו, שלא הבנו, שלא ציפינו. ראינו את המערכת הענפה של הסתה לגזענות ולנקמה מצד הממשלה, הפוליטיקאים, מערכת החינוך והתקשורת. ראינו כיצד החברה הישראלית הופכת מוזנחת וענייה, עד שההיענות לאלימות בביטוייה השונים הופכת מוצא לרבים, נערים ומבוגרים, הנאבקים על מקומם בשולי החברה. ראינו איך יהדותנו מצומצמת ועוברת רדוקציה חריפה ללאומנות, למיליטריזם, למאבק על קרקע, לשנאת גויים, לניצול מבזה של טראומת השואה ול"תורת המלך". ובעיקר ראינו איך מדינת ישראל, על ממשלותיה השונות, מממשת מדיניות גזענית, מחוקקת חוקים מפלים,פועלת להנצחת משטר הכיבוש בשטחים ומעדיפה אלימות מתמשכת, וקורבנות בשני הצדדים, על הסדר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו מבקשים להביע את תנחומינו וכאבנו לפני משפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר, החווה אובדן שלא יתואר, ולפני העם הפלסטיני. אנחנו מתנגדים למדיניות הכיבוש של הממשלה. אנחנו מתנגדים לאלימות, לגזענות ולהסתה בחברה הישראלית. ואנחנו מסרבים לזהות את יהדותנו, שבכללה דברי רבן של טריפולי וחַלבּ, חכם חזקיה שבתי, שאמר: "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא י"ט, י"ח) – ודבר זה לאהוב איש את אחיו, ולבוא לעזרתו, לא נצרך בין ישראל לחברו, אלא גם עם שכננו – האינם יהודים, צריך להיות עמהם באהבה, ולרדוף שלומם וטובתם, ודבר זה מלבד שהשכל מחייבו, גם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם, היא מחייבת אותנו על זה", עם מעשי המדינה ודברי נציגיה הרשמיים.

ידינו שפכו את הדם הזה, בניגוד לאיסור הרצח ביהדות ובאיסלאם, ועל כן אנחנו מתחייבים להמשיך במאבק שלנו בתוך החברה הישראלית, יהודים ופלסטינים, כדי לשנות את החברה מבפנים, להיאבק במיליטריזציה של החברה, בתודעת המיעוט והקורבן, בבחירה במלחמה ובאדישות כלפי זכויותיהם וחייהם של הפלסטינים ובהמשך זכויות היתר ליהודים בלבד, ולהציע חיבור אנושי-פוליטי-תרבותי-היסטורי ישראלי-פלסטיני ויהודי-ערבי, בין השאר דרך ההיסטוריה של רבים מאיתנו כיהודים בני העולם הערבי, ודרך מאבק על שיוויון אזרחי ועל שינוי כלכלי-חברתי במקומן של קבוצות מודרות ומדוכאות בחברה הישראלית, וביניהן ערבים, אתיופים, מזרחים, נשים, חרדים, להט״ב, מהגרי עבודה, פליטים ועוד. לצד החזק בסכסוך יש לכאורה את היכולת לפרק את משטר הגזענות ומעגל האלימות באופן לא אלים, ואנו מבקשים להוביל לשם, מול השאננות של רבים בציבור הישראלי שמעדיפים להותיר את משטר העוול וגלגל האלימות על כנם, ומצפים ל"פתרונות" במסגרת מעגל האלימות, כפי שקורה כרגע במלחמה נגד עזה, שרק תוביל ליותר הרוגים ובקשת נקמה בשני הצדדים, ולא להסדר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו מושיטים יד למאבק אזרחי משותף שלנו עם כל קבוצה פלסטינית שתרצה בכך כנגד הכיבוש, כנגד אלימות משטר הכיבוש, כנגד מניעת זכויות האדם מן הפלסטינים, ולמען סיום הכיבוש, אם בדרך של הקמת מדינת פלסטינית עצמאית בשטחים, ואם בדרך של הקמת מדינה אחת משותפת שבה נהיה כולנו אזרחים שווים.

מוחמד אבו ח'דיר
מוחמד אבו ח'דיר

ידינו שפכו את הדם הזה, ובחברה שלנו מאשימה אותנו באופן קבוע הפרופוגנדה הלאומנית בחד-צדדיות ובגינוי רק של פשעי ישראל ולא של פשעים שמבצעים הפלסטינים. על כך אנו עונים ראשית כל:לדעתנו מי שתומך או מצדיק הרג פלסטינים תומך במשתמע ולמעשה מעודד הרג יהודים-ישראלים, ולהפך, מי שתומך או מצדיק הרג יהודים-ישראלים תומך במשתמע ולמעשה מעודד הרג פלסטינים. גלגל הנקמה הוא גדול ותנועתו מהירה, ואילו אנחנו מתנגדים לכל סוג של אלימות, ומבקשים פתרון לא אלים למצב האלים. התנגדות לנתניהו אין פירושה תמיכה בחמאס, המציאות אינה דיכוטומית, ויש אפשרויות נוספות על הציר שבין נתניהו לחמאס. נוסף לכך עלינו להדגיש: אנחנו אזרחים ישראלים ומרכז חיינו בישראל, ועל כן גם עיקר הביקורת שלנו הוא כלפי החברה הישראלית, אותה אנחנו מבקשים לתקן. מתוכנו יצאו הרוצחים. ודאי שיש נימוקים לביקורת גם על חברות אחרות, ואנחנו חושבים שכל אדם מחוייב לבחינה יסודית וביקורתית של החברה שהוא חי בה, ורק לאחר מכן של חברות אחרות. אם היינו פלסטינים יתכן בהחלט שהיינו מתרכזים בביקורת על החברה הפלסטינית, ואולי היינו מנסים לקדם אלטרנטיבה משמאל לשלטון הפלסטיני. אנחנו ערים לביקורת שאכן מתקיימת בתוך החברה הפלסטינית, ולא תמיד תמיכה שלנו, כאזרחי המדינה הכובשת, תסייע לצמיחתן של עמדות ביקורתיות בתוך החברה הפלסטינית. אנחנו גם מודעים להיעדר הסימטריה בין מדינת ישראל,כמעצמה צבאית וכלכלית אזורית, הכובשת מיליוני פלסטינים חסרי זכויות לאורך עשורים ארוכים, לבין החברה הפלסטינית שסובלת מפיצול, שרוב בניה גולים, שאין לה עצמאות ואשר מתנהלת תחת שליטה צבאית ישראלית, ומצב כיבוש ומלחמה.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו יודעים שרוב הפלסטינים החפים מפשע שנרצחו בשישים ושש השנים האחרונות על-ידי יהודים-ישראלים רוצחיהם לא נעצרו, לא נשפטו ולא הוכנסו מעולם לכלא, בניגוד למעצר ששת החשודים היהודים ברציחתו של הילד מוחמד אבו ח'דיר. רוב ההרוגים הפלסטיניים החפים-מפשע נהרגו על-ידי לובשי מדים מטעם הממשלה, הצבא, המשטרה או השב"כ, והרג של חפים מפשע שהם ביצעו, בין ממטוסים, בין מתותחים ובין על הקרקע, הוגדר במקרים נדירים ביותר כ"טעות אנוש" או "תקלה טכנית"שכללה התנצלות רפה (והעדר חקירה או כתב אישום, או מסמוסם), ועל-פי רוב זכה להתעלמות מצד גורמי אכיפת החוק, הצבא והתקשורת. חד הפעמיות של תפיסת החשודים לרצח הפעם נובעת מהעובדה שכעת, כמו במקרה של המחתרת היהודית (ששותפיה קיבלו חנינה מהירה), עמי פופר, ברוך גולדשטיין וכו', הם פעלו ללא מדים. מלבד החיילים שנשפטו על הטבח בכפר קאסם ב-1956, ושהו בכלא לא יותר משנה, כמעט ולא נערך בישראל משפט כאשר המבצעים היו לובשי מדים, כולל במעשי הטבח הקשים ביותר.

ידינו שפכו את הדם הזה, ואפילו בעת כזאת, כאשר בנימין נתניהו מבקש להביע ניחומים וגינוי על רציחתו של הילד מוחמד אבו ח'דיר, הוא מבטא תוך כדי כך גם טענה גזענית ומסוכנת בדבר עליונות מוסרית של ישראל על שכניה: "מקומם של רוצחים כאלה איננו בחברה הישראלית. בכך אנחנו נבדלים משכנינו – שם הרוצחים מתקבלים כגיבורים ועל שמם נקראות כיכרות. זה איננו ההבדל היחיד בינינו. את המסיתים אצלנו אנחנו מעמידים לדין, בעוד ההסתה ברשות הפלסטינית מתבצעת בכלי תקשורת רשמיים ובמערכת החינוך,הסתה שעיקרה קריאה להשמדתה של ישראל". נתניהו שוכח שכמה חשודים בפשעי מלחמה כיהנו בממשלות ישראל, חלקם גם בממשלותיו, ושספירת ההרוגים החפים מפשע היהודים-ישראלים לעומת ההרוגים החפים מפשע הפלסטינים במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב-66 השנים האחרונות תעיד על מספר הרוגים פלסטיני גבוה הרבה יותר. כמו כן הוא שוכח, או משכיח, את ההסתה הנרחבת שלו ושל ממשלתו בשבועות האחרונים,ואת דבריו שלו על נקמה: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים", לאחר גילוי גופות הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, שנרצחו שבועיים וחצי קודם לכן, כאשר היינו כולנו מזועזעים. היה מי שפירש את "נקמת הדם" במונחים של עין תחת עין וילד תחת ילד,שיותירו את כולנו עיוורים, שכולים ויתומים.

ידינו שפכו את הדם הזה, וכעת מחליטה הממשלה, במקום להכריז על ימי צום ואבל והכאה על חטא,על יציאה למבצע צבאי בעזה, אותו היא מכנה "צוק איתן", ואנו קוראים לה לחזור בה מכך ולחתור לרגיעה ולהסדר. עזה הפכה בשנים האחרונות ליריב העיקרי של ממשלות ישראל. עזה היא ההיסטוריה של כולנו, והיא שכחת ההיסטוריה של כולנו. היא המקום הכי כואב בפלסטין/ארץ-ישראל, ובבית-הקברות שלה קבור הפייטן ר' ישראל נג'ארה, שאולי אומר עכשיו דברי סנגוריה מפוייטים בשמיים, עלינו ועל הפלסטינים. עזה רובה פליטים, שגורשו ממישור החוף ב-48', ובני עזה בנו מאז 67' את רוב ערי ישראל שאותן הם עכשיו מפציצים. סביב לעזה בעיירות הפיתוח רוב של פליטים יהודים מן העולם הערבי וצאצאיהם, שנדחקו לצאת מארצותיהם לאחר המלחמה ב-48, ובארץ במבצע שכותרתו פסטורלית, "מן האונייה לכפר", נשלחו במשאיות בלילה שבו הגיעו לארץ מייד לעיירות הפיתוח, כדי שלא יעצרו בדרך במרכז הארץ ו"חס וחלילה" ישארו בו, ושם בדרום הם עיבדו את שדות הקיבוצים והמושבים שסביבם ועבדו במפעליהם. עזה היא אינסוף מלחמות ופלישות בשנים שאחרי 48': פעולות התגמול, 56', 67', פלישת אריק שרון לעזה ב-1970, 1987, 2000, 2009, 2012, 2014. עזה היא חוסר התקווה שלכם ושלנו, והמוצא שלנו ושלכם הולך ומתרחק: אחרי ארבעים שנה שבהן האפשרות של פשרה היסטורית כוא בת בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, היתה מונחת על השולחן, האפשרות הזאת הולכת ומתאדה, הסכסוך מפורש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, במונחים של נקמה ונקמה על נקמה, וכל שאנחנו מבטיחים לילדינו הוא עוד מלחמות רבות לשנות דור, שיהרגו בנו ובכם ללא מוצא ויביאו למיסודו של משטר אפרטהייד שיפול רק לאחר דורות רבים נוספים.

gaza3
הפצצה בעזה. צילום: Joe-Catron, cc by-nc

ידינו שפכו את הדם הזה, ואנחנו חושבים שעלינו להתבונן יחד על ההיסטוריה שלנו, המשותפת, המדממת והטראגית, בת מאה השנים, ועל מקומה בעולם. בראשיתה של תקופה זאת הקולוניאליזם האירופי היה בשיאו, וכבש חלקים גדולים מאסיה ואפריקה, ניצל כלכלית וצבאית את עמיהן, התייחס לתרבויותיהן כפרימיטיביות וערך בהן מעשי טבח נרחבים. בהמשך רוב התנועות הלאומיות, גם בארצות שרק השתחררו מן הקולוניאליזם, אימצו את האלימות כעיקרון מארגן שלהן, וביקשו "לטהר" את המרחב הלאומי מזרים בנימוקים גזעיים/לאומיים/דתיים/אתניים/תרבותיים, והביאו למצב מתמשך של מלחמה. אנחנו מבקשים לפעול נגד כיוון זה של ההיסטוריה בעולם ובקהילות השונות שלנו, כיהודים וכפלסטינים, כערבים וכישראלים, כמזרחים וכאשכנזים, כמסורתיים, דתיים, חילונים וחרדים, ולהתנגד לחומות, להפרדה, לנישול, לגירוש, לגזענות ולקולוניזציה, ולהציע עתיד אלטרנטיבי משותף להווה המדכא, המדוכא והאלים של חברותינו, שאינו נכנע למעגל האלימות והנקמה, אלא מציע צדק, תיקון, שלום ושיוויון, הנשען על תרבויותינו, אנושיותינו ומסורותינו הדתיות המשותפות, כדי שידינו לא ישפכו עוד דם, ואף יזכו להיות מושטות זה לזה בברכת שלום בעזרת השם,אינשאללה. 

+   +   +

החותמים/ות (רשימה מתעדכנת):

אורלי נוי, יוסי דהאן, ענבל ג'משיד, יוסי גרנובסקי, אליענה אלמוג, אייל שגיא ביזאווי, ורדה חרש, הרצל כהן, סיון שטאנג, יוסי וזאנה, דורי מנור, ירדנה חמו, איתי קנדר, אברי הרלינג, מיכל חכם, מירית ארבל, יואב משה, אבי-רם צורף, סער גרשון, יותם קדוש, ציקי אייזנברג, נועם גל, עמית לביא, שרית אופק, חגי מטר, מתי שמואלוף, אנדרה לוי, שיקו בהר, נעמה קטיעי, רוני קרני, טל גלבוע, רבקה מונדלק, ארנון לוי, נעם בן חורין, אבתסאם ברכאת, אודי אלוני, דיאנה דניאל-שרם, יורם מלצר, רמי אדוט, חמוטל גורי, דוד צ'יינה וולף, טל ברגלס, מאיה ספקטור-בהר, דנה רוטשילד, מירב אלוש-לברון, יוסי קאדן, איזי וולף, יעל אהרונוב, יונתן מזרחי, נעמה ששון, עידן כהן, צבי בן-דור בנית, ענבל אשל-כהנסקי, מתן קמינר, יותם שווימר, חגית מרמלשטיין, אסף פיליפ, עליזה ווסטון, אלי בר, דפנה הירש, יעל בן יפת, שירה אוחיון, ארז יוסף, יעל גולן, נועה אשל, אפרת שני-שטרית, סיגל פרימור, אביעד מרקוביץ, אילונה פינטו, תמר נוביק, דגנית אליקים-קסוטו, אלימי שרה, איתי שניר, דיאנה אחדות, לירון מור, יוני סילבר, אור שמש, גל לוי, דנה קפלן, דניאל שושן, זיו ימין, מיכל ניצן, רעות בנדריהם, יובל אילון, יולי כהן, אורן אגמון, אסף יעקובוביץ', יהונתן ודעי, מיכל גורן, אלי אושורוב, יובל דרייר-שילה, טל שפי, יהודה בן אל, מורן טל, נורית בן צבי, אלי שמואלי, דלית מצגר, מנשה ענזי, מאיר עמור, שושי שמיר, ערן קאלימי מישייקר, נעה היינה, סהר שלו, אלי אדלמן, רן שגב, אלברט סוויסה, סרחיו יחני, רועי חסן, חנה גינתון, דוד מוצפי-האלר, מאור הוימן, תמי ריקליס, צילה זאלט, מזל מויאל כהן, אביגיל ארן חוצן, אפרת יששכר, שלומית כרמלי, אורי בן-דב, תמר מוקדי, יהב זוהר, יפעל ביסטרי, יאיר מיוחס, רוני מזל,שוש רפפורט, עמית גילוץ, ארין דין, רועי לבנה, רייצ'ל לאה ג'ונס, מוטי גיגי, יואב קפשוק, דליה כץ, סשה קורבטוב, שרון כהן, נעמי קליימן, יוסי לוס, נתן שלוה, בני נוריאלי, רוזי בניון, אודליה גולדרט, עידית ארד, אלדד ציון, רני בלייר, אביב גרוס-אלון, יותם כהן, נועה מזור, מיכלי ברור, אור ברקת, עוז רוטברט, אסתר עטר, רונית בכר שחר, עדי קיסר, אור סופר, אלה גרינגאוז, נגה איתן, תמר שרף, הילה צ'יפמן, יגב בוכשטב, תומר לביא, רוני הניג, ורד קופיץ, שי שבתאי, יעל גבירץ, תמר אחירון, גיא אייל, חגית בכר מוריס, אמירה הס, אברהם עוז, יעל ברדה, מוטי פוגל, פנינה מוצפי-האלר, יובל עברי, אלמוג בהר.

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סשה קורבטוב

    אפשר בבקשה לצרף אותי גם. סשה קורבטוב.

  2. שרון כהן

    תודה רבה

  3. אורית

    למה לא התיחסתם גם לרצח 3 הנערים?

  4. דןש

    מדוע החיפזון.

    בכלל מה בין הרצח הנתעב של מוחמד אבו ח'דיד לבין המבצע הנוכחי ברצועת עזה ?
    נכון שקיים קשר נסיבתי של סכסוך הנמשך למעלה ממאה שנים – סכסוך שלא יסתיים לא ברצח ולא במלחמות. אבל הקשר החד-חד ערכי בין רצח הנער להפצצות בעזה הוא הזוי לחלוטין.

  5. נעמי קליימן

    גם אני חותמת אם אפשר, בבקשה, לצרף גם אותי.

  6. גרי רשף

    אני תוהה מה אתם בעצם מנסים או מצפים או מקווים להשיג במכתב הפתוח הזה.

    1. שיתקבל מכתב תגובה דומה מקבוצת אינטלקטואלים פלסטינאים (שכמוכם אולי אינם יותר ממיעוט מבוטל אך מאמינים בדרך אחרת) בו הם באותה נדיבות יקחו על עצמם את כל האשמה ויפנו ביקורת נוקבת לחברה הפלסטינאית, וכך כשכל צד מבקר קודם כל את עצמו ולא את הצד שכנגד – נגיע להבנות ולפשרות ולפיוס.

    2. שיתקבל מכתב דומה מהצד השני בו הם מקבלים את כל מה שכתוב, ועל בסיס ההסכמה שישראל והיהודים אשמים בכל מה שקורה כאן – נגיע לשלום ולשלווה (כמובן לאחר שנסכים כיצד היהודים וישראל מתקנים את כל העוולות שהם עוללו).

    3. זה בכלל לא קשור לפלסטינאים ולא מצפים מהם לכלום. חמאס? אבו מאזן? הג'יהאד? כל אלו אינם ענייננו. אנחנו צריכים להבין ולהכיר פומבית בכך שאנחנו אשמים בכל, להסיק מסקנות (נסיגה מלאה, זכות השיבה, פיצויים וכו'), ולא משנה מה הצד השני יעשה.

    אולי אפשרות אחרת?

    1. דן

      אולי אפשר גם אחרת?
      והרי זה בדיוק מה שעושים ב"שמאל" של העבודה, ובטח בימין – חיים בבואה שהכל שקט ולא צריך לבאמת להתייחס ל-4 מליון איש שתחת כיבוש (בלי להתייחס לפליטים)
      הרי כיבוש לא קיים
      ואם לא קיים הרי גם לא גרם לא לרצח של הנער מוחמד אבו ח'דיר ולא למאות ההרוגים בעזה, ולא לרצח של שלוש הנערים ולא למאות משפחות שגרות בפחד בדרום.
      ואם כן קיים הרי האחראים לכיבוש ולהתנחלות הם לא אנחנו אלא הפלשתינים הם הביאו על עצמם את הנישול הגירוש הכיבוש המחיקה. שיקחו אחריות על שבחרו לחיות בארץ שניתנה ליהודים.

      "הסכסוך" הוא תוצאה של המציאות שלנו, המציאות היא הכיבוש, הכיבוש הוא גם אתה וגם אני והאחריות היא עלינו.
      המדכא הוא זה שאחראי, ולצערנו כבר הרבה יותר מידי זמן שאנחנו המדכאים לא המדוכאים הרודפים לא הנרדפים

      1. גרי רשף

        אפשר להבין שאינני מסכים עם מה שכתוב, אבל אני משער שהוקדשה לכך הרבה מחשבה אם כל כך הרבה אנשים חתמו עליו, ואני באמת תוהה למה הם היו רוצים שזה יוביל.
        כולנו מבינים שזה יקבר בין העמודים של "העוקץ" (כמו גם התגובה שלי), אבל יש לשער שיש לחותמים חלום או פנטזיה איך הדברים יתגלגלו לו הם ינהלו את המדינה.

  7. אורנה לביא

    תנחומי למשפחתו של מוחמד אבו ח'דיר ז"ל ולכל משפחות הקרבנות משני העמים – הפלסטיני והישראלי. אני מבקשת סליחה. גם אני איבדתי את אבי, לפני 45 שנים. מלחמת ההתשה.
    אני מבקשת סליחה מכל המשפחות השכולות. גם ממשפחתי. אני יודעת שזה לא נכון, אבל לא אכפת לי. אני מבקשת סליחה ומבטיחה להמשיך להילחם בשם כולנו – עד להגעה לשלום כלל עולמי, אנרכיסטי, חופשי, פיראטי.

  8. יוסי אמיתי

    אנא צרפו גם את שמי לרשימת החותמים על מסר זה, שאין ערוך לחשיבותו, דווקא בימים עכורים אלה.
    ולמתחסדים בכמה מן התגובות לעיל: כמה קל, וכמה "היגייני", להכות על החזה של הזולת. מוטב -ככל שזה קשה – לדאוג תחילה לניקיון ביתנו שלנו. ולא, אין בכך שמץ של צידוק לעוולות שמתבצעות מן הצד האחר. להיפך. אבל אסור בשום פנים שאלו תשמשנה לנו אליבי להתחמקות צדקנית מן הביקורת העצמית.

  9. אורנה דונת

    מצטרפת לחותמות ולחותמים.

  10. צ'יקי

    צום ואבל הם מושגים דתיים. לא הייתי רוצה שהממשלה תנהג בתור הכהן העליון של עם ישראל.

  11. מיכל שזר

    הכתוב כאן בדיוק הגיע אלי כשהתיישבתי לכתוב את הדברים הבאים ואפשר לומר שהגיע בדיוק בזמן. בדיוק כשאמרתי לעצמי שאסור לשתוק יותר.
    אחותי דיברה איתי אתמול על השתיקה. לשתיקה יש משמעות, היא אמרה בהקשר אחר כמובן, השתיקה היא חלק מהנרטיב של העדות. היא טענה שגם שתיקה היא אמירה.
    ובכן מה אנחנו אומרים בזה שאנחנו שותקים? בזה שאנחנו נותנים למפעל ההרג הזה להתרחש?בזה שאנו מקשיבים בחרדה לכל ידיעה חדשה ולכל דיברי הלהג של התקשורת שזורעת בנו חרדה מנסים להבין מה השלב הבא ומתי כל זה יגמר? אולי הגיע הזמן לומר משהו, להפסיק את השתיקה. כי הרי בשתיקה זו אנו מסכימים לכל מה שקורה. מסכימים לזרוע פחד שנאה וכאב בכל הנפגעים ב"מבצע" הנוכחי. מסכימים לשלוח את ילדינו להרוג, לפגוע ולהיפגע. מסכימים שגם אחרי שכל זה יגמר, שוב נצטרך לחכות עוד 60 שנה לפחות עד שיסלח לנו. או לפחות קצת ישכח. מסכימים לבנייה המסיבית בשטחים שאותם אנחנו לכאורה מתכננים להחזיר. מסכימים לחיים ללא צל של תקווה לשינוי ולשמחה ולאהבה ולשכנות ולכלכלה משגשגת. נותנים יד לכוחות הרשע שבוקעים הישר משורותינו ובגלל שתיקתנו גם מאיתנו.
    אנא הפסיקו לסגוד לדברים הבוקעים מהרדיו ומהטלוויזיה. הפסיקו לקרוא את האותיות השחורות של העיתונים, הפסיקו לצפות בתמונות של מוות ואש. ופתחו את הפה: דברו! כתבו! ועשו!. כי בשתיקה הזאת כולנו הופכים למשתפי הפעולה ההרסנית הזאת.

  12. חכם בשמש

    המניפסט לשינוי של הנוער העזתי

    Gaza Youth Breaks Out

    שהחמאס ילך להזדיין. שישראל תלך להזדיין. שהפתח ילך להזדיין. שהאו"ם ילך להזדיין. שאונר"א ילך להזדיין. שארצות הברית תלך להזדיין!

    אנו בני הנוער העזתי. נמאס לנו מישראל, מחמאס, מהכיבוש, מהפרות של זכויות האדם ומאדישות הקהילה הבינלאומית! אנחנו רוצים לזעוק ולשבור את חומת השתיקה, העוול והאדישות, כמו שמטוסי האף-16 הישראליים שוברים את מחסום הקול; לזעוק בכל הכוח שבנשמותינו על מנת לשחרר את התסכול העצום שמכלה אותנו בגלל המצב הדפוק שבו אנחנו נמצאים. אנחנו לכודים כמו כינה בין שתי ציפורניים, חיים סיוט בתוך סיוט, בלי מקום לתקווה, בלי מרחב לחירות.

    נמאס לנו להיות לכודים במאבק הפוליטי הזה; נמאס לנו מהמטוסים החגים מעל בתינו בלילות שחורים כפחם; נמאס לנו מחקלאים תמימים שנורים באזור החיץ, רק מפני שעיבדו את אדמותיהם; נמאס לנו מגברים מזוקנים שמסתובבים עם נשק, אשר מכים או עוצרים צעירים המפגינים למען מה שהם מאמינים בו; נמאס לנו מחומת הבושה, שמפרידה אותנו משאר הארץ וכולאת אותנו באזור שגודלו כגודל בול דואר; נמאס לנו שמתארים אותנו כטרוריסטים, פנאטים תוצרת בית עם מטעני חבלה בכיסינו ורוע בעינינו; נמאס לנו מהאדישות שבה אנו נתקלים מצד הקהילה הבינלאומית, המומחים לכאורה שמביעים דאגה ומנסחים החלטות, אבל פחדנים מכדי לאכוף כל החלטה שהיא; נמאס לנו מהחיים המחורבנים שלנו, מלהיות כלואים על ידי ישראל, מוכים על ידי החמאס ולהיתקל בהתעלמות שאר העולם.

    מהפכה מתעוררת בתוכנו, תסכול ומורת רוח כבירים שישמידו אותנו אם לא נמצא דרך לתעל את האנרגיה הזאת למשהו שייקרא תגר על הסטטוס-קוו ויעניק לנו תקווה כלשהי.
    הקש האחרון שגרם לליבותינו לרעוד מתסכול וייאוש אירע ב-30 בנובמבר, כאשר קציני חמאס הגיעו ל"פורום שארק לנוער", ארגון נוער מוביל, עם הרובים, השקרים והאגרסיביות שלהם, גירשו את כולם החוצה, עצרו כמה אנשים ואסרו על המשך פעילותו של "שארק". מספר ימים לאחר מכן, מפגינים שהפגינו מול "שארק" הוכו וכמה מהם נעצרו. אנחנו באמת חיים בסיוט בתוך סיוט. קשה למצוא מילים לתאר את הלחץ שבו אנו נתונים. בקושי שרדנו את מבצע "עופרת יצוקה", כאשר הישראלים הפגיזו לנו את הצורה ביעילות רבה, השמידו בתים לאלפים, אך חיים וחלומות רבים אף יותר. הם לא נפטרו מחמאס כפי שהתכוונו, אבל הם הפחידו אותנו לנצח וגרמו לכולם להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שכן לא היה לאן לברוח.

    אנחנו בני נוער ולבנו כבד. אנו נושאים בקרבנו כבדות כה כבירה, עד כי אפילו מהשקיעה קשה לנו ליהנות. כיצד נוכל ליהנות ממנה כאשר עננים קודרים מכסים את האופק וזיכרונות עגומים חולפים לנגד עינינו בכל פעם שאנו עוצמים אותן? אנחנו מחייכים על מנת להסתיר את הכאב. אנחנו צוחקים על מנת לשכוח את המלחמה. אנחנו מקווים על מנת לא להתאבד, כאן ועכשיו. במהלך המלחמה קיבלנו את ההרגשה הברורה שישראל רוצה למחוק אותנו מעל פני האדמה. במהלך השנים האחרונות, החמאס עשה כל שביכולתו על מנת לשלוט במחשבות, בהתנהגות ובשאיפות שלנו. אנחנו דור של אנשים צעירים שמורגלים להתמודד עם טילים, ולעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי – לחיות חיים נורמליים ובריאים, כשאנחנו נסבלים בקושי על ידי ארגון אדיר שהתפשט בחברה שלנו כמו סרטן זדוני, הזורע הרס והורג את כל התאים החיים, את כל המחשבות והחלומות שעומדים בדרכו, כמו גם משתק את האנשים בשלטון האימים שלו. וזאת בלי להזכיר את הכלא שבו אנו חיים, כלא שמופעל על ידי מדינה דמוקרטית, לכאורה.

    ההיסטוריה חוזרת על עצמה בצורה האכזרית ביותר ונראה שלאיש לא אכפת. כאן בעזה, אנחנו מפחדים להיעצר, להיחקר, לקבל מכות, לעבור עינויים, להיות מופגזים, למות. אנחנו פוחדים לחיות, כי כל צעד שלנו צריך להיות שקול ומדוד, ישנן הגבלות בכל מקום. אנחנו לא יכול ללכת כרצוננו, לדבר כרצוננו, לעשות כרצוננו, ולפעמים איננו יכולים לחשוב כרצוננו, כי הכיבוש כבש את לבנו ושכלנו, והכאב כה עז וגורם לנו לרצות לבכות אינספור דמעות של תסכול וזעם!

    אנחנו לא רוצים לשנוא, אנחנו לא רוצים להרגיש את הרגשות האלה, אנחנו לא רוצים להיות הקורבנות יותר. מספיק! מספיק עם הכאב, מספיק עם הדמעות, מספיק עם הסבל, מספיק עם השליטה, ההגבלות, ההצטדקויות הלא צודקות, האימה, העינויים, התירוצים, ההפגזות, הלילות חסרי השינה, האזרחים המתים, הזיכרונות השחורים, העתיד העגום, ההווה שובר הלב, הפוליטיקה המעוותת, הפוליטיקאים הפנאטיים, השטויות הדתיות, מספיק עם הכליאה! אנחנו אומרים "מספיק"! זה לא העתיד שאנחנו רוצים.

    אנחנו רוצים שלושה דברים: אנחנו רוצים להיות חופשיים. אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים. אנחנו רוצים שלום. האם אלה בקשות מוגזמות?

    אנחנו תנועת שלום המורכבת מצעירים בעזה ותומכים במקומות אחרים, ולא נשקוט עד שכל אדם בעולם ידע את האמת על עזה בעוצמה שלא תאפשר להסכמה שבשתיקה או אדישות מופגנת להמשיך להיות מקובלות.

    זהו המניפסט לשינוי של הנוער העזתי!

    אנחנו נתחיל בכך שנשמיד את הכיבוש שבתוכנו. אנחנו נשתחרר מהכלא המנטאלי הזה ונזכה שוב בכבודנו העצמי. אנחנו נישא ראשנו בגאון למרות שניתקל בהתנגדות. אנחנו נעבוד יומם וליל על מנת לשנות את התנאים המחפירים שבהם אנחנו חיים. אנחנו נבנה חלומות בכל במקום שבו ניתקל בחומות

    1. גיורא ברגל

      מבקש לצרף את חתימתי

    2. גרי רשף

      מה המקור? מהיכן זה נלקח (ותורגם)? מי עומד מאחורי זה?

      1. רלי

        אשכנזי חורש רעה ומזימות במשרדי השב"כ. אלא מי?

  13. נגה ענבר

    מצרפת את חתימתי

  14. שושנה גבאי

    לחותמות ולחותמים

  15. שושנה גבאי

    ושלחו לתקשורת הפלסטינית

  16. ניני

    מזדהה מאוד עם התוכן אך לא עם המוטיב החוזר: ידיי לא שפכו את הדם הזה, וגם לא כל מי ששנים ארוכות פועל להידברות ולחיים משותפים. הודאה קולקטיבית באשמה כמוה כמתן הכשר לענישה הקולקטיבית של הפלסטינים מידי ישראל. האחריות לשפיכות הדמים מוטלת כל כתפי המנהיגים משני צדי הקונפליקט, על ההסתה לשנאה ולגזענות מצד השלטונות והממסדים הדתיים. הם אלו שמובילים את ההמון המוסת, הם אלו שדואגים לפתח את הפונדמנטליזם הדתי החשוך ואת הבערות הנחשלת. והם אלו שצריכים לתת את הדין.

  17. רזי

    ידיי שלי לא שפכו את הדם הזה. גם לא ידיהם של בני משפחתי או של מי ממכריי.
    אם אכן ידיכם הן ששפכו את דמו של נער בן 16 אני מקווה שרשויות החוק והמשפט תמצינה את הדין עמכם.

  18. יריב אבישור

    יישר כח. מצרף את חתימתי.

  19. מירי ויקסמן

    מצטרפת לחתימה!

  20. כרמלה טייכמן

    מצטערת ומתביישת במעשי בני עמי

  21. רעות גלבלום

    תודה רבה

  22. דרור BDS

    חיל ורעדה
    רעדה תאחד את כל בר דעת ושומרי התורה נוכח תשפוכת הדמים שנתעצם בשבועות האחרונים, וזאת המשך למרחץ הדמים המתמשך כבר קרוב למאה שנה מאז הגיעם של ה'חלוצים' הציונים לארה"ק ונגבר עם כינונה של שלטון הכופרים על אדמת הקודש.

    היהדות החרדית מאז ומקדם היו להם לקוץ בעיניהם כי לא השלימו עם כל התגרויותיהם וניסו בכוח ובפיתויים למשכם אל תוך הקלחת.

    בושה תכסה פנינו כאשר נגלה מול עיניו התמונה המבישה כאשר נתפסו 'פרומע ציונים' לבושים כחרדים לכל דבר שהם תפסו את ירושת אדום ורצחו בדם קר ערבי מהכפר שועפט (הסמוכה לשכונה החרדית רכס שועפט) וכבר הזהירונו חז"ל הזהרו בגוי קטן.

    זאת תוצאה ישירה מההסתה הלאומית הממושכת לפרעות ולנקמות והקריאה הנפשעת ל'יד קשה' ולאי כניעה, מאז החל מעגל הדמים הנוכחי, המתפרסם בתקשורת "החרדית" ובקוי הנייעס ובראשם עיתן החרדקי"ם "המבשר", המיסת ומדיח את בני הנוער וזורע בהם חיצי רעל לצאת ולעשות שפטים, וגררו את הישוב כולו למערבולת דמים שתוצאותיו מי ישורנה.

    דם ישראל מידם יתבע
    לדראון עולם ככנופיות האצ"ל והלח"י שהחריבו את כרם בית ישראל ייחרט בעט ברזל תעלולי אנשי "המבשר" וסיעת כח כרודפים שפלים המסכנים במאמריהם את כל הישוב.

    יוקעו הבוגדים מקרב מחנה ישראל עדי ינקה הדם
    ב' לסדר 'כי צוררים הם לכם בנכליהם' תשע"ד
    היהדות החרדית בארה"ק
    (דרך תמר אביה)

  23. נפתלי אור-נר

    מצרף בזאת את חתימתי למכתב

  24. שרון אורשלימי

    נא להוסיף את שמי

  25. עיניים לראותEYES2C

    הבחירה של המדינה לרמוס את עזה ופלסטין על ידי מהנדסים ודחפורים ישראלים ואמריקאים אינה דבר חריג. הרי "שר ההגנה" של ארה"ב צ'אק הייגל אמר (בשיחה עם משה יעלון בייגל) ‎"לישראל יש את הזכות להגן על עצמה" (ולפלסטינים אין). לדעת צ'אק הם צריכים להמשיך לאכול את המצור שמטילה ישראל. ואובמה שהפך לאובמיהו הפשיסט ממשיך לספק לישראל קטרפילרים ומטוסים להרוס את עזה. ועכשיו זה החל. אלפי פליטים בפעם השלישית, וילדיהם בפעם הראשונה זורמים עם מקצת רכושם דרומה מ"צפון הרצועה". ידיד שגר בג'בליה סיפר לי זה עתה שהם עוברים ליד ביתו. בעיקר נשים וילדים, אך גם זקנים וגברים. כי אובמה החליט לתמוך בסרבני השלום עד הסוף… ולשלוח לישראל CAT D9 ומטוסים חינם-אין-כסף כדי להרוס את פלסטין.
    ‎עברו ששה ימים מאז החל מבצע "צוק איתן" ו-47 שנה מ"מלחמת ששת הימים" – ובמקום שלום (שניתן להשגה) בוחרת ישראל להטיל מצור על הפליטים שגירשה ב-1948 ולהרוס את בתיהם, כדי לקיים את תעשיית הנשק. המחיר שנשלם על מעשי ומבצעי ממשלת ‎סרבני השלום בֶּנְטָנְיָהוּ ואִיבֶט יהיה גדול הרבה יותר מכפי שהם משערים. ישראל עומדת עכשיו ליד הצוק של מצדה!

  26. טל ברגלס

    תודה אלמוג
    מבקשת להצטרף בחתימתי

  27. אנה

    הייתי שמחה להצטרף ליוזמה המבורכת. איך עושים את זה?

    1. תמי ריקליס

      היי אנה,
      נוסיף אותך 🙂
      תמי ריקליס

  28. אילה בנאי

    מבקשת לצרף גם את חתימתי. תודה

  29. ענבל בריקנר בראון

    תודה על היוזמה…
    הלב נשבר….

  30. שחר בן בשט

    גם אני מבקשת לצרף חתימתי

  31. אורית

    אם הייתי כותבים מחאה דומה למשפחות 3 הנערים שנרצחו הייתי קוראת לזה צדק ושוויון. במצב הזה – זו צביעות לשמה !!!!

  32. נעה

    1. אחד הסימפטומים של הקולוניאליזם הוא ההתנשאות שנמשכת באמצעים משתנים לפי השינויים במציאות.
    (לכן לא מקובל עלי למשל, שצאצאי הנאצים יחשבו כאחראים כלפי על מה שעשו אבותיהם ואימותיהם).
    2. כנ"ל שיטת ה-הפרד ומשול.
    3. אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו עצמאים, כשלמעשה אחת הביטויים לחוסר העצמאות שלנו הוא העדר היכולת של החברה הישראלית להגיע להכרעות על גורלה ולפעול לפיהן (ביטוי לכך במכתב עצמו, שבסופו של דבר מתרחק מהוויכוח הפוליטי והצורך להכריע בו, ומתרכז בהיבטים מוסריים חשובים כשלעצמם. סיום הכיבוש כהכרעה מוסרית בלבד לא יוביל לתוצאות פוליטיות ואת זה השמאל מסרב כבר שנים להבין).
    4. הטענה שהכיבוש הוא סיבת כל הסיבות וכובל אותנו ומונע את חרותנו שלנו ולא רק של הפלסטינים יש בה אמת חלקית. כי העדר היכולת להגיע להכרעה פנימית בדבר הדרך לסיום הכיבוש הוא לא בהכרח תוצאה של הכיבוש יותר מאשר הסיבה להתמשכותו.
    5. העובדה שהפנייה הנוכחית לא מופנית לעם העברי בישראל, ומדלגת מעל ראשו, מחייבת דיון בפני עצמו – וזה לא מאתמול. מתעוררת כאן למשל בעיה לא פשוטה ביחס לתפיסת הדמוקרטיה ואיך פועלים במסגרתה כדי לחולל שינוי.
    6. ישראל היא לא בהכרח הצד החזק במשוואה, למרות שזה נראה כך על פניו. ישראל איננה עצמאית ואיננה חזקה באמת. שימוש היתר בכוח הנשק הוא בהחלט ביטוי מובהק לכך.
    הגע הזמן לקיים דיון אמיץ על ההגדרה הזאת. מהו כוחה האמיתי של מדינה שחוסה בצל רצונה הטוב של ארה"ב לפתוח מחסני חירום כדי לחדש תחמושת שאזלה לצבא בישראלי באמצע הלחימה.

    1. נעה

      ועכשיו למימד הפוליט עצמו.
      פרופ' בן-שלמה ז"ל, תושב קדומים, הופיע בשעתו בטלויזיה ואמר כדברים הבאים:
      "לא יתכן שאנחנו שולטים שנים על אוכלוסייה נעדרת זכויות אזרח. בין שני הפתרונות – חלוקת הארץ או מדינה אחת ובה זכויות אזרח לכולם, אני מעדיף להסתכן באפשרות השנייה". זו עמדה פוליטית ברורה ומוסרית ובבקשה- מי שתומך בה יקים מפלגה שתרוץ לכנסת על הטיקט הזה, וינסה לשכנע את הבוחרים. כך אמורה לעבוד הדמוקרטיה.

      האמירה: "סיום הכיבוש בדרך זו או בדרך זו…" (יש גם דרכים נוספות, לא?), ולנמק את הקריאה בטענה: "השאננות של רבים בציבור הישראלי שמעדיפים להותיר את משטר העוול וגלגל האלימות על כנם….", כמוה בהודאת יאוש מהדמוקרטיה. יש בה מצד אחד סוג של התנשאות על ה"רבים בציבור הישראלי", ומצד שני הצטרפות ליאוש של אותו ציבור (לא ברור מנין הזכות לתייג אותו כפי שמתויג במכתב).

      בקיצור – אם יש סיבות להתיאש הן נובעות לא מ"הציבור הישראלי" אלא מהאליטות שלו.