כשהקליע מדבר, מי יצטרך לתרגום?

היום במדור באסטה: ארבעה שירים של משוררים מעזה, מתוך אנתולוגיה של שירה פלסטינית עכשווית
העוקץ

יוסף אלקדרה – משורר, יליד 1983, מחנה הפליטים ח'אן יונס שבעזה. מתגורר ופועל בעזה.

يوسف القدرةشاعر من مواليد خان يونس، غزة، عام 1983. يعيش ويعمل في غزّة.

אין לי בית

וְאֶצְפֶּה בַּעֲנָנִים נִמְלָטִים כְּאוּבִים. נַחֲלָתִי הִיא שָׂפָה. מִשְׁקָלָהּ פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל נוֹצָה. הַנּוֹצָה אֵינָהּ כּוֹתֶבֶת. אַךְ הַדְּיוֹ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ נִשְׂרַף עַל גְּדוֹתֶיהָ שֶׁל הַמַּשְׁמָעוּת. הֶעָבִים הֵן דְּמָעוֹת גְּדוּשׁוֹת מְנוּסָה וְאִי בְּהִירוּת. אַתָּה מַשִּׂיג יֹפִי שֶׁהִנְּךָ מְעַצְּבוֹ, וּמַשָּׂא שֶׁל טוּב בְּחֻבָּם, לוֹ מְחַכִּים הָעֵץ, הַגַּנִּים וְהָעֲלָמוֹת הַיְגֵעוֹת.

אֵין לִי בַּיִת. לִי יֵשׁ לַיְלָה בָּשֵׁל הַמַּזִּיעַ מִתּוֹךְ הַרְדָּמָה, שֶׁפּוֹעֵם בָּהּ הַמֶּרְחָב. לְבַדּוֹ הַזְּמַן גָּדֵל, בִּלְעָדַי. שְׁאִלְתִּיו בַּחֲלוֹם עַל צוּרָתוֹ. הַתְּבוּסוֹת הַקְּטַנּוֹת עָנוּ לִי. שְׁאִלְתִּיו בַּחֲזָרָה עַל פִּשְׁרוֹ. מְצָאתִינִי תָּלוּי בְּאָבָק. מָתוּחַ כְּמֵיתָר מְחֻסַּר כְּלִי לְהִשְׁתַּיֵּךְ אֵלָיו. רוּחַ וּמְשִׁיכָה מְהַפְּנֶטֶת פֵּרְטוּ אוֹתִי. הָיִיתִי מָקָאמוֹת שֶׁל אֲבַדּוֹן, בְּתוֹכוֹ יָגוֹן, וּבְתוֹכָן קְלִילוּת דַּעַת.

لا بيت لي

والغيمُ رأيتُهُ يهربُ من وَجَعٍ. لغةٌ ما أملكُ. وزنُها أخفُّ من ريشةٍ. الرّيشةُ لا تكتبُ. إنّما يحترقُ حبرُ الرّوح على ضفّة المعنى. الغيمُ دموعٌ مكتظّةٌ بالهروب وقلّة الوضوحْ. وتدركُ جَمَالاً تُشَكِّلُهُ ومتنُ خيرٍ فيها ينتظرهُ الشّجرة والحدائق والصّبايا المتعَبَاتْ.

لا بيت لي. ولي ليلٌ ناضِجٌ يعرقُ من خَدَرٍ ينبضُ به المكان. والزّمان كَبُرَ وحدهُ دونيْ. سألتُهُ في مَنَامٍ عن شكله. أجَابَتْنِي الهَزَائِمُ الصّغيرة. عُدْتُ أسأله عن معناه. وَجَدْتُنِي مُعَلَّقٌ في الهَبَاءِ. مشدودٌ كَوَتَرٍ لا آلةَ ينتمي إليها. وَعَزفتني ريحٌ وَجَذْبٌ لا يُقَاوَم. كنتُ مقامات التّيه  وفيه حزنٌ وفيهم نَزَقْ.

+   +   +

חנין ג'ומעַה – משוררת פלסטינית. נולדה בלוב ב-1988 להורים פלסטיניים, ועברה להתגורר בעזה ב-1997.

حنين جمعةوُلِدَت في ليبيا عام 1988 لأبوين فلسطينيين، مقيمة في غزّة منذ عام 1997. تنشر إبداعاها في المنابر الفلسطينيّة المختلفة.

החזירני

הַחֲזִירֵנִי

שֶׁאֶטְעֶךָ שִׂמְחָה בָּאֹפֶק, וְיִקְצוֹרְךָ שַׁחַף כָּחֹל וְעִקֵּשׁ

וְאַגִּיד אֶת מַה שֶּׁלֹּא אָמְרָה אַף אִשָּׁה בְּנוֹשְׂאֵי צִלְּךָ וְשִׁירָתְךָ

הַחֲזִירֵנִי

כְּתַאֲוַת הַטֵּרוּף…

כְּיַלְדָּה שֶׁהָאֲוִיר מְרוֹצֵץ אֶת נֵרָהּ, גְּדֵלָה אֲנִי בְּצַעַר הָאֲוִיר וְהַנֵּר.

הַחֲזִירֵנִי

אֶל מִחוּץ לַמַּעְגָּלִים, שֶׁלֹּא אֵלֵךְ לְאִבּוּד!

אֲנִי מַעֲנִיקָה בְּמַתָּנָה אֶת בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה, וְנוֹסֵעַ שֶׁהַהֲגִירָה בָּגְדָה בּוֹ.

הַחֲזִירֵנִי

אֶל תּוֹךְ הַשְּׁאֵלוֹת, הַבֹּשֶׁם, וְהַחֲרִיתָה עַל הַקִּיר.

מְתָאֶרֶת לַשְּׁכֵנוֹת אֵיךְ חִבַּקְתַּנִי וְאֵיךְ הִבְהַקְתִּי בָּאוֹר בְּתוֹכְךָ!

הַחֲזִירֵנִי

אֶל אַמַּת הַזְּמַן, רִיסָיו אוֹסְפִים אוֹתִי, וְאֶת דָּמִי אֲנִי חוֹתֶמֶת עַל מִטּוֹת הַמְּקוֹמוֹת

בָּדָד אוֹ כְּקָפֶה בְּפֶה הַכִּסּוּפִים!

رُدَّنِي!

رُدَّنِي/

لأزرعك غبطةً في الأُفق، ويحصدك نورس لأزرق عنيد،

فأقولُ غير ما قالت امرأة في ظلّك والقصيدة.

رُدَّنِي/

كيف شاءَ الجُنون

طفلةً يقصفُ الهواءَ شمعتي، أكبرُ في أسف الهواء والشّمع.

رُدَّنِي/

في غير الدّوائر كي لا أضيع!

أُهديكَ بيتي حقيبةً، و مسافرًا خانَهُ الرّحيل.

رُدَّنِي/

في الأسئلة، و العطر، و النقش هناك على الجدار.

أُحَدِّثُ الجارات كيف عانقتني وكيف تَوَهَّجْتُ فيك!

رُدَّنِي/

على سَاعِدِ الوقت، تَلُمّني أهدابه، وأطبع دمي على سرير الأمكنة

أتعدّد وحيدةً، أو كقهوة في فم الحنين.!

צילום מסך מתוך וידיאו של הפצצה בעזה, 09.07.14
צילום מסך מתוך וידיאו של הפצצה בעזה, 09.07.14

+   +   +

נאצר רַבּאח – משורר, יליד 1963, עזה. אגרונום. מקובצי שירתו: הריצה אחר צבי מת, 2003, אחד מתוך אף אחד, 2011.

ناصر رباح – شاعر, مواليد 1963، مهندس زراعي. من أعماله: "الرّكض خلف غزال ميّت"، "واحد من لا أحد".

בקול רם פורטים בגיטרה

(1)

לוּ זָרַעְנוּ עוֹפֶרֶת

מֶה הָיְתָה מַצְמִיחָה הָאֲדָמָה?

גְּוִיּוֹת טְרִיּוֹת

אוֹ עֵצִים מֵתִים?

(2)

אֲפִלּוּ הֶעָנָן

שֶׁחוֹרְרוּהוּ הַקְּלִיעִים

הִמְטִיר דָּמִים!

(3)

כְּשֶׁקָּלִיעַ מְדַבֵּר

מִי יִצְטָרֵךְ לְתִרְגּוּם?

(4)

הַקָּלִיעַ הוּא שְׁכֵנֵנוּ הַיָּחִיד

שְׁכֵנֵנוּ הַמְּפֻנָּק

לוֹמֵד הוּא בַּלֵּילוֹת לִפְרֹט בַּגִּיטָרָה;

וּבִכְדֵי לְהָפִיג אֶת בְּדִידוּתוֹ

יוֹשְׁבִים יְלָדַי מֵאֲחוֹרַי

נוֹשֵׂא אֲנִי אֶת לִבִּי

וּמְתוֹפֵף!

(5)

שְׁטָרוֹת כַּסְפֵּנוּ אָזְלוּ

וִיהִי הַקָּלִיעַ לְמַטְבֵּעֵנוּ הַיְחִידִי

(6)

פָּתַח בָּאֵשׁ

פָּתַח

וְשָׁכַב לִישֹׁן עֲמֻקּוֹת

הַקָּלִיעַ עוֹד יִלֵּל

יִלֵּל

וּבָאַשְׁמֹרֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַלַּיְלָה חוֹזֵר אֵלֶיךָ

כְּכֶלֶב רָעֵב וּבוֹגְדָנִי!

(7)

בִּדְאָגָה אַתָּה מְסַנֵּן אֶת לֵילְךָ,

אוֹ צֵרוּף מִקְרִים שֶׁפָּגַשׁ אוֹתְךָ.

אֵין מָנוֹס…,

הַקָּלִיעַ הוּא יַנְשׁוּף,

וְאַתָּה עַכְבָּר.

(8)

הַצַּלָּף אֵין הוּא רוֹאֶה אֶת עֵין הָרוֹבֶה,

אֵין הַצַּלָּף רוֹאֶה אֶת עֵין הַקָּרְבָּן,

אֵין הַקָּרְבָּן רוֹאֶה…

אֵינוֹ הוּא רוֹאֶה…

(9)

אֵיזֶה מְדִינָה מֵתָה אַתְּ דּוֹרֶשֶׁת בְּגָלוּתֵךְ

הוֹי שׁוּרַת קְלִיעִים?

(10)

עֵירֹם הָיָה, מוּל הַשַּׁעַר הַבִּטְחוֹנִי.

עֵירֹם הָיָה, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ אֶת קוֹל הָאַזְעָקָה.

עֵירֹם הָיָה, כְּשֶׁפְּעָמִים רַבּוֹת בְּדָקוּהוּ הַשּׁוֹמְרִים.

עֵירֹם הָיָה, רַק שֶׁהַקָּלִיעַ

מְקַנֵּן בְּתוֹךְ הַזִּכְרוֹנוֹת

عالياً، يَعزفون الغيتار

(1)

لو نَزرعِ الرَّصاصَ

مَا الذي تُنبتُ الأرضُ؟

جثثـًا يانعةً

أمْ شجرًا مَيّتًا؟

(2)

حتّى السحابةُ

التي ثقبتها الرَّصاصاتُ

أمطرَتْ دَمًا!

(3)

حينما يَتكلّمُ الرَّصاصُ

مَن يَحتاجُ إلى ترجمة؟

(4)

الرَّصاصُ جارُنا الوحيد

جارُنا المُدلّل..

يَتعلّمُ ليلاً عَزْفَ الغيتار؛

ولكي نُؤنس وحشته

يجلسُ أطفالي خلفي

وأنا أحملُ قلبيَ

وأُطَبّلُ!

(5)

نَفَدَتْ أوراقُنا

فأصبحَ الرَّصاصُ عملتَنا المَعدنيّة.

(6)

أطلقِ الرَّصاصَ

أطلقْهُونَمْ لَيلاً طَويلاً

سوفَ يَعوي الرَّصاصُ

يَعوي

وفي آخرِ الليل يَرجعُ لكَ

كلبًا جائعًا وعَقورًا!

(7)

على قلق تُغربل الليلَ عنكَ،

أو مُصادفة تَراك.

لامَفرّ،

الرَّصاصةُ بُومةٌ،

وأنتَ فأر.

(8)

لا يَرى القنّاصُ عينَ البُندقيّة،

لا يَرى القنّاصُ عينَ الضَّحيّة،

لا يَرى القنّاصُ

لا يَرى……….

(9)

عنْ أيّ بلدٍ ميّتٍ تَبحثُ في هِجرتكَ

يا سرب الرَّصاص؟

(10)

عاريًا، عبرَ البابَ الأمنيّ.

عاريًا ،سمعوا صوتَ الإنذار.

عاريًا، مرّات عدّة فتَّشَهُ الحُرّاس.

عاريًا، غيرَ أنّ الرصاصةَ

تبني عُشَّها في الذكريات.

+   +   +

באסם אלנבריסמשורר, נולד ב-1960 במחנה הפליטים ח'אן יונס שבעזה. מתגורר ופועל בעזה.

باسم النّبريص – شاعر, مواليد مخيّم اللاجئين خان يونس، غزّة، عام 1960. يعيش ويعمل من غزّة.

אני איש שהתגלגל לרוח רפאים

אֲנִי אִישׁ שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לְרוּחַ רְפָאִים עִם חָלֹף הַיָּמִים. חֲבֵרִים אֵין לִי מִלְּבַד סְפָרִים וְחַלּוֹן. אֲנִי קוֹרֵא אֶת דַרְוִין בַּמִּטָּה, כְּשֶׁעֲנָנִים מַשְׁקִיפִים מֵהַחַלּוֹן, וְאַיְנְשְׁטֵין בַּסָּלוֹן. וְיֶאֱחֹז בִּי יָגוֹן כְּכָל שֶׁאֶתְבּוֹנֵן יוֹתֵר מֵרֶבַע שָׁעָה. עֲבוֹדָה אֵין לִי, וּשְׁאִיפוֹת גַּם. אֲנִי מִשְׂתַּכֵּר מִמִּשְׂרָה יְשָׁרָה. מַעֲסִיק אֶת נַפְשִׁי בִּלְעִיסַת הַזִּכְרוֹנוֹת וְהִתְמַכְּרוּת לָאִינְטֶרְנֶט. בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה, הִתְמַכַּרְתִּי לָאִינְטֶרְנֶט, עַד כִּלְיוֹן בְּרִיאוּתִי. אֲפִלּוּ מַכָּרַי, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה מִכַּלְבֵי הַשְּׁכוּנָה, לֹא הֶאֱמִינוּ. "מַה קָרָה לְךָ?" וְנָבְחוּ: "כִּמְעַט וְנִהְיֵיתָ  לְקוֹף"… "הוֹי גֶּבֶר!". אֲנִי אִישׁ שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל לְרוּחַ רְפָאִים עִם חָלֹף הַיָּמִים. אִמִּי נִפְטְרָה לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, וְאֵינֶנִּי מַכִּיר אֶת אָבִי. יָשֵׁן אֲנִי בַּיּוֹם, וּבָז לְאַלְלַהּ בַּלֵּילוֹת, חוֹשֵׁב לְעִתִּים עַל נְסִיעוֹת, אַךְ לֹא נָסַעְתִּי מִיָּמַי. מַחֲלִיף אֲנִי אֶת הַנְּסִיעוֹת בְּסִפְרוּת הַמַּסָּע. וּמְחַבֵּב אֲנִי אֶת סוֹפְרֵי מַסָּע אֵלּוּ וְלוּ שִׁקְּרוּ עַל אִישׁ כָּמוֹנִי. אֲנִי אִישׁ שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל לְרוּחַ רְפָאִים עִם חָלֹף הַיָּמִים. חֲבֵרַי הָאֲמִתִּיִּים הִגְּרוּ אוֹ הָלְכוּ לְעוֹלָמָם. קָבַרְתִּי אֶת אִמִּי זֶה שְׁנָתַיִם וְלֹא בִּקַּרְתִּי בְּקִבְרָהּ. מְהַרְהֵר אֲנִי זֶה חֳדָשִׁים עַל קִיּוּמִי וְיֵשׁוּתִי. עוֹדֶנִּי קַיָּם הוֹדוֹת לְזֶה שֶׁכֹּחַ הַמְּשִׁיכָה לֹא פָּסַק. חַי אֲנִי הוֹדוֹת לְכָךְ שֶׁעֲדַיִן לֹא מַתִּי. זֶהוּ כָּל הָעִנְיָן. זֶהוּ עִנְיָן יַחֲסִי, אֵין בּוֹ רַע לְאִישׁ כָּמוֹנִי. אֲנִי אִישׁ הַמִּתְגַּלְגֵּל לְרוּחַ רְפָאִים עִם חָלֹף הַיָּמִים. בֵּית הַמִּשְׁפָּחָה מְכַרְתִּיו לְסוֹחֵר טַבָּק, בִּזְבַּזְתִּי אֶת כַּסְפּוֹ לַשָּׁוְא. שָׁרָשַׁי הִתְפַּזְּרוּ בְּרַחֲבֵי תֵּבֵל, וְאַחַי מֵתִים זֶה אַחַר זֶה שָׁם. בֶּעָבָר הָיִיתִי מְשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם, הָיוּ לִי צְלָעוֹת חֲזָקוֹת וּבָסִיס וּמִכְנְסֵי גִּ'ינְס. כְָּעֵת נִהְיֵיתִי לְעִגּוּל. זֶהוּ סוּג שֶׁל הִתְפַּתְּחוּת גֵּאוֹמֵטְרִית בִּלְעָדִית לְאִישֵׁי מִשְׁפַּחְתִּי (וּבַאֲזוֹרִי, יִתָּכֵן). אֲנִי אִישׁ הַמִּתְגַּלְגֵּל לְרוּחַ רְפָאִים עִם חָלֹף הַיָּמִים. רוּחַ רְפָאִים בַּמַּרְאָה. רוּחַ רְפָאִים בַּחֶדֶר. רוּחַ רְפָאִים בַּמִּטָּה. רוּחַ רְפָאִים בַּסָּלוֹן. רוּחַ רְפָאִים עַל הַכֻּרְסָה. רוּחַ רְפָאִים נִבֶּטֶת מֵהַסְּפָרִים. רוּחַ רְפָאִים עוֹלָה מֵהַחַלּוֹן. אֲנִי אִישׁ שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל לְרוּחַ רְפָאִים בָּאַיִן. רוּחַ רְפָאִים שֶׁחַיָּה אֶת רוּחָהּ, חוֹשֵׁשׁ לְהַצְהִיר עָלֶיהָ, מִכֵּיוָן שֶׁהָרָשֻׁיּוֹת לֹא יַנְפִּיקוּ מַשְׂכֹּרֶת לְ"אִישׁ וִירְטוּאָלִי". הַצִּילוּ.

أنا رجلٌ يتحوّلُ إلى شبحٍ

أنا رجلٌ يتحوّلُ إلى شبحٍ بمرور الأيّام. لا أصدقاءَ لي غير الكُتب والنافذة.  أقرأُ داروين في السرير، والسحبَ في النافذة، وأينشتاين في الصالة.  وأكتئبُ كلما تأمّلتُ مدّةً تزيد عن ربع ساعة. لا شغلَ لي ولا طموح. أقبض راتباً على وظيفة قديمة. وأُشاغل وقتي باجترار الذكريات ومعاقرة النّت. في السنة الأ خيرة، أدمنتُ النّت، فانهارت صحّتي بشكل فظيع. حتى أنّ من يعرفونني وهم أربعة من كلاب الحيّ ما كانوا ليُصدّقوا. “ماذا جرالك؟ وينبحون.. “تكاد تتحوّل قرداً”.. “يا رجل!”. أنا رجل يتحوّل إلى شبحٍ بمرور الأيام. ماتت أمي قبل سنتين، وأبي لا أعرفه. أنام نهاراً، وأزدري الله في الليل. أفكّر أحياناً بالسفر، لكنني لم أسافر قطّ. أستبدل السفر بكُتب الرحلات. وأغبطهم أولئك المؤلّفين، حتى لو كذبوا على رجل مثلي. أنا رجل يتحوّل إلى شبح بمرور الأيام. أصدقائي الحقيقيّون هاجروا أو ماتوا. أمي دفنتها منذ سنتين ولم أزرها. أفكّر منذ شهور، بأنني قائمٌ وحيّ. قائم لأنّ جاذبية الأرض لم تزُل بعدُ. وحيّ لأنني لم أمت بعدْ. هذه هي كلّ القصّة. وهذا أمرٌ نسبيّ لا بأسَ به لرجلٍ مثلي. أنا رجلٌ يتحوّل إلى شبح بمرور الأيام. بيتُ العائلة بعته لتاجر دُخّان وصرفت ثمنه في مهبّ الريح. جذوري تقطّعت في أربع جهات الأرض، وإخوتي يموتون تِباعاً هناك. قديماً كنت مثلثاً متساوي الساقين، وكان لي أضلاع قويّة وقاعدة وبناطيل جينز. الآن بتّ دائرةً. إنه نوع من تطوّرٍ هندسيّ محصور برجال عائلتي (وبمنطقتي، ربّما). أنا رجل يتحوّل إلى شبح بمرور الأيام. شبح في المرآة. شبح في الغرفة. إلى شبح في السرير. شبح في الصالة. شبح على الكرسي. شبح في الكتب. شبح في النافذة. أنا رجل يتحوّل إلى شبح في اللا تعيين. شبح يعيش شبحيّته, ويخشى إعلانها, لأنّ السلطات لن تصرف راتباً لـكائن افتراضي”. فالنجدة!

+   +   +

השירים מתוך כתב העת "מטען", גיליון 20, בחר ותרגם: אלטייב ע'נאים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.